דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 בפברואר 2004 | מהדורה 20

"תשתמש בסמים או שתביא עוד ילדים"

חזי סרבי, בעבר נרקומן המכור לסמים קשים, השתקם. תוכנית "דרור", שמטרתה המרכזית היא שבירת שרשרת המצוקה הבין-דורית ומניעת היווצרותו של דור שלישי ורביעי לעוני, מסייעת לו ולזוגתו, לצלוח את הפרק הקשה ביותר בחייהם: תהליך ההשתנות האישיותי – מתלות לעצמאות. הבעיה הקשה ביותר של בני הזוג: סוגיית הדיור

השלטים המוארים של עיריית רמת-גן מכוונים את הנהגים למרכז העיר, לספארי ולבית-הספר לתיאטרון בית-צבי. את הכביש ממסגרות משני צדיו שורות ארוכות של חנויות, המציעות כל טוב. גם בפעם החמישית שבה עצרתי את הרכב, לשאול כיצד מגיעים לדרומה של העיר, נעניתי בהרמת גבה. ייתכן שאנשי העיר השבעים אינם יודעים, או אינם רוצים לדעת, את מיקומה של החצר האחורית

בדרומה של רמת-גן, כמו בשדרות, באופקים ובירוחם, שוררים מצוקה, עזובה וייאוש, ומתנהל בה מאבק להישרדות. להבדיל מאחיותיהן בדרום הארץ ובצפונה, השכונות הדרומיות של תל-אביב ורמת-גן מאפשרות לתושביהן העניים להימלט אל מעבר לפינה ולהציץ בבתי-קפה מהודרים ובבוטיקים אופנתיים, ולוּ רק כדי לחלום.

 

מדבריו של סרבי עולה כי דירה היא לא רק נכס, אלא אמצעי ראשון במעלה לשיקום אישי ובסיס לחיים נורמטיביים. מגורים בשכירות מגבירים את תחושת הארעיות ומובילים לחוסר יציבות, שמשפיע על היחסים בין בני-הזוג, ובינם לבין ילדיהם. העדרו של דיור קבוע ונדודים תכופים מדירה לדירה מובילים לחוסר איזון ואף לאלימות, ובעיקר משפיעים על הילדים

בכניסה לרחוב נווה-יהושע עדיין מקבל את פניך אותו רושם מטעה של פרבר תל-אביבי נהנתני. כמה עשרות מטרים אחרי המכולת השכונתית עומד בניין מגורים מצופה שיש לבן, ולובי מטופח בחזיתו. לאחר חמישים מטרים נוספים במורד הרחוב מתגלה "ישראל השנייה", כביטויו של העיתונאי אורי אבנרי משנות החמישים. כאן נמצאים השיכונים הוותיקים, אלה שהחוּם האחיד של קירותיהם מתמזג עם כתמי החלודה מן המרזבים הדולפים.

בקומה השנייה של בניין מספר 41 פרח סרבי מזמינה אותי להיכנס במאור פנים. ילדיה של חברה טובה מתרוצצים בפנים יחד עם ילדיה של אם המשפחה, שמתנצלת על המהומה וממהרת חזרה לחדר הילדים.

בסלון, הנשקף אל המטבח ללא מחיצה מפרידה, ספות שתרמו קרובי משפחה ומכשיר די. וי. די, מוצר המותרות היחיד בבעלות המשפחה. גם הניקיון הבוהק אינו מצליח להסתיר את הדלות הניבטת מכל עבר בדירת שלושת החדרים. בחדר הילדים תלויה מעל מצעים מקופלים תמונתו של הרב כדורי, וליד המצעים מונח בקבוק קרם גוף של פנינה רוזנבלום. שניים מילדי משפחת סרבי, אפרים ובר, בני 3.5 ו-2.5, חולקים ספה משותפת הנפתחת לשתי מיטות. התינוקת לידר ישנה בלול הסמוך. בחדר ההורים ישנה רק מיטה. "ויתרתי על השידה שלי", אומרת סרבי, "כי היא לא נכנסת לחדר. כל אישה רוצה את הפינה שלה, האיפור שלה, הבשמים שלה. לי לא היה את זה".

צלצול בדלת, ואל הסלון נכנס חזי סרבי בבגדי עבודה מאובקים. הוא מביא עימו תחפושות פורים עטופות ניילון ומתענג למראה הילדים הצוהלים. במהרה מתחיל הריב, מי יקבל איזו תחפושת. "החלפתי את ההתמכרות שלי לסמים בהתמכרות לילדים", אמר סרבי בשעת לילה מאוחרת.

תהומות האבדון

מצוקת חייהם של בני-הזוג סרבי אינה דומה למצוקתם של מובטלי ההיי-טק החדשים או לקשייה של משפחה מהמעמד הבינוני, שירדה מנכסיה. הם גדלו במשפחות מרובות ילדים ותמיד חוו על בשרם את קשיי הקיום היומיומי, ועל כן המציאות הנוכחית היא כרוניקה של עוני ידוע מראש.

דווקא היכרותם האינטימית עם תלאות החיים חוסכת מהם את הלם המפגש עם העוני שניחת על רבים בשנים האחרונות כרעם ביום בהיר, ובכל זאת יש דאגות רבות. הגדולה שבהן היא החזקת הבית. בישראל 2004 קורת-גג וארבע קירות עירומים אינם מובטחים לאף אחד, גם לא לבני-הזוג סרבי, שמשפחות המוצא שלהם התגוררו תמיד בדיור הציבורי של עמידר ונזקקו לשירותי הרווחה.

חייו של חזי סרבי הם מסכת טראגית שהיתה יכולה להסתיים במוות, אך בשנים האחרונות הם עשו פנייה של מאה ושמונים מעלות לכיוון של אופטימיות זהירה.

הוריו של חזי עלו ארצה מעיראק ב-1951 ונשלחו למעברה באור-יהודה. האב, שנפטר לפני שנה, עבד ארבעים שנה במחלקת המים של עיריית גבעתיים. האם היתה עקרת-בית.

שניהם לא ידעו קרוא וכתוב. חזי נולד ב-1965, בסוף עידן המעברה, והצטרפותו כילד רביעי למשפחה הקלה על ההורים לקבל זכאות לדירת עמידר. ההורים התקשו במלאכת החינוך של ילדיהם, ורק אחות אחת סיימה את חוק לימודיה התיכוניים. "אף אחד לא היה שואל אותך אם עשית שיעורים, אף אחד לא היה מתעניין בכלל", מספר חזי. "לא היתה תקשורת עם אבא. כאילו, הוא הרגיל אותי שלא מדברים איתו, היה מסתכל עלי ושותק".

באמצע כיתה ח' עזב חזי את הלימודים ויצא לעבוד, כדי שיוכל לקנות לעצמו בגדים ונעליים. אף לא אחד ממוריו בבית-הספר ושום נציג של הרשויות לא באו לבדוק את נסיבות היעדרותו. חזי סרבי נמחק מהרשימות.

כשמלאו לו 13, החל לשוטט ברחובות אור-יהודה. הדרך לסמים היתה מהירה: "לי ולחברים היה כפר כזה של פרדס, חולות וגבעות. בנינו מין חדר קטן והבאנו תרנגולות וחמורים. מהר מאוד באו לשם כל אלה שמעשנים סמים, המבוגרים יותר.

"היו באים, מוציאים אותנו מהחדר, מעשנים סמים, ואנחנו היינו שומרים עליהם מבחוץ שלא תבוא משטרה. היו יוצאים ומשאירים חתיכת חשיש, סיגריה… הגעתי למצב שבלי חשיש אני לא יכול לעשות כלום".

כדי לממן את ההתמכרות, מצא לו חזי עבודה בחנות ירקות ברמת-גן. הירקן, אביו של חבר, פינה לו חדר בביתו. במקביל היה חזי חוזר לאור-יהודה למכור סמים, כהשלמת הכנסה.
סמוך למועד גיוסו לצה"ל, בינואר 1983, נתפס חזי בידי המשטרה, הואשם בהחזקת כמות מסחרית של סם לצורך שימוש עצמי ונשלח ל-15 ימי מעצר. שמונה חודשים לאחר גיוסו ערק מצה"ל ונלכד כעבור שלושה חודשים. באותו זמן בערך למדו רשויות הצבא על הסתבכותו האזרחית של חזי, ועשו לו בדיקת שתן שהעידה על שימוש בסמים. הוא ריצה עונש של שנה בכלא-4, שוחרר וסיים את שירות החובה בחיל-האוויר.

בגיל 22 חזר חזי לחנות הירקות ברמת-גן ועבד בה שנתיים נוספות. את הלילות העביר בחדר בחנות, ששימש למגורים. עם שובו לאור-יהודה החלה ההידרדרות לסמים הקשים. מחסור בחשיש בעקבות פשיטה משטרתית הוביל להתפתות להצעה של חבר להתנסות בהירואין. תחילה סירב חזי בתוקף, בגלל הפחד שחש כאשר ראה חברי ילדות מכורים, אך עד סוף היום נשבר ועישן הירואין. "זה התלבש עלי כמו כפפה על היד, בהרגשה", מספר סרבי בקול נכאים. "עשה לי את זה בפעם הראשונה. למחרת ביקשתי, 'תביא עוד מנה, ועוד מנה, ועוד מנה'". כעבור חצי שנה נעצר וחווה "קריז" ראשון בתא הכלא.

כשהשתחרר, החל לפרוץ לבתים ולכלי רכב כדי לממן לעצמו הירואין, קוקאין ואדולן. ב-1990 הועמד סרבי למשפט בגין צירוף של למעלה מעשרים תיקים פליליים, ונשלח לרצות 21 חודשים של מאסר בפועל בכלא עתלית. בחופשותיו היה פורץ למחסנים באזורי תעשייה ומעביר את השלל ישירות לסוחרי הסמים בלוד. בין גיל 25 ל-35 הספיק לצבור למעלה משישים תיקים במשטרה.

ב-1994, כמה חודשים לפני המאסר השני, נגע במוות. "הגעתי למצב של התחתית של התחתית של החיים. הייתי חי כבר בתל-אביב, ישן בחוף הים. שקלתי בערך ארבעים קילו, הייתי עם זקן, הייתי נראה גרוע מאוד… הייתי אומר לעצמי, 'אלוהים, קח אותי כבר, אין לי כוח עוד, שתהיה זריקה אחרונה'".

הוא נתפס שוב, לאחר שפרץ למונית וגנב נשק. שפך את לבו בפני השופט באבו-כביר וביקש שיצילוהו מעצמו: "השופט ראה מולו שבר כלי, ייאוש. הוא אמר לי, 'שלוש שנים', ולא האמנתי".

בכלא תל-מונד חל המהפך הגדול של חייו. צוות על עובדים סוציאליים וקרימינולוגים עמד לרשותם של האסירים המכורים לסמים קשים. סרבי הכניס עצמו ל"טיפול שיקומי אינטנסיבי", ובערבים השתתף בקבוצות NA (מכורים אנונימיים).

"אחרי שנה הגעתי למצב שהייתי מסתובב חופשי בכלא. קראו לי 'מר ,'NA כי איך אומרים? הלכתי על כל הקופה… מה שאמרו לי עשיתי ולא התווכחתי. בחרתי בחיים".

ערכיה של אמא פאולה

חמש שנים אחרי שבחר בחיים, נשא לאישה את פרח מנשה, בת 29, ילידת רמת-גן. הוריה, כהוריו של בעלה, גרים עד היום בדירת עמידר. בגלל היותה בת זקונים למשפחה שגדלו בה חמישה ילדים, הוריה ואחיה תמיד פינקו אותה, לדבריה. אף על פי שגרו בסלמה ג', "השכונה הכי קשה ברמת-גן", אוכל ודמי כיס לא חסרו. החסך היה אחר. "כמה שבתור ילדה פינקו אותי ונתנו לי, עם כל המצב הכלכלי הקשה, זה לא מה שחיפשתי. חיפשתי חום, אהבה, ביטחון, לא להיות תלותית".

את בית-הספר התיכון נטשה באמצע כיתה י', כדי לצאת לעבוד. על השירות הצבאי ויתרה ובגיל 19 הופנתה לבית-הצברית, הוסטל ירושלמי לבנות המעניק מסגרת שיקומית של מדריכים ודואג ליציאת השוהים בו לעבודה.

במהלך הריונה הראשון, כמה חודשים אחרי החתונה שנערכה בשנת 1999, פרץ משבר הזוגיות הראשון, וחזי רצה להתגרש מאשתו. במחשבה שנייה, הסכים להצטרף לטיפול במסגרת התוכנית 'דרור', בהמלצתה של מחלקת הרווחה של עיריית רמת-גן.

תוכנית 'דרור', ששמה מעיד על ייעודה, היא פרי יוזמתו של איתן ארם, עובד סוציאלי מומחה ובעל ניסיון, אשר מילא שורה של תפקידים בכירים במחלקות רווחה עירוניות. מטרתה המרכזית של התוכנית היא שבירת שרשרת המצוקה הבין-דורית ומניעת היווצרותו של דור שלישי ורביעי לעוני.

"קליינטים" היא המילה המועדפת על ארם לתיאורם של המשתתפים בתוכנית, והקליינטים של ארם הם זוגות צעירים, רובם הורים לילדים, ממשפחות רב-בעייתיות. איתן ארם מבקש להחליף את שיטת "כיבוי שריפות" במניעה מוקדמת, והוא מושפע מגישתו של האנתרופולוג אוסקר לואיס, שמסבירה את הגורמים לשימורה של "תרבות העוני".

העיקרון החשוב ביותר של התוכנית, אומר ארם, הוא האמונה ביכולתו של אדם להשתנות. בזאת צריכים להאמין המטפל וגם הזוגות, השרויים במצב קשה. תנאי הכרחי נוסף הוא טיפול רצוף וליווי המשפחה במשך שנים, עד הגעתה לעצמאות. טיפול כזה – ומדובר בשני עובדים סוציאליים לזוג – כרוך לא רק בפגישות ובשיחות, אלא גם בביקורים בבית המשפחה, במעקב ובתיווך בין המשפחה למוסדות המדינה. עקרון היישוג (reaching out) מדגיש את הצורך ב"חיזור" אחר המשפחות, גם אם הן מסרבות לשתף פעולה או חושבות על פרישה מהתוכנית התובענית. עקרונות נוספים של תוכנית 'דרור' מושתתים על מנהיגות מעצבת; ראיית המשפחה כמערכת; תכנון, ארגון ושליטה; וסיוע חומרי מועט עד כמה שניתן (מניעת תלותו של המטופל במערכת).

כל זוג המשתתף בתוכנית מקבל הדרכה בנוגע להתפתחות הילדים, מערכות היחסים במשפחה, קיום כלכלי (תעסוקה, תכנון תקציבי ומיצוי זכויות), דיור, פעילות חברתית ובריאות זוגית – פיזית ונפשית. לכל אורך הדרך הדגש הוא על עצמאות, יוזמה, הסתכלות אל העתיד ואי-הפניית אצבע מאשימה כלפי הגורל, ההשגחה העליונה או המימסד.

את ההשראה לתוכניתו השאפתנית קיבל ארם בילדותו, בבית מהמעמד הבינוני שאורח-החיים בו היה ספרטני. הוריו, יֵקים שעלו ארצה ב-1949 והשתקעו במושבה מנחמיה בגליל התחתון, חינכו אותו לעבודה קשה ולהסתפקות במועט. אמו, פאולה, אישה נחושה ועקשנית, "היתה הולכת ממנחמיה לטבריה ברגל כדי לחסוך". ההורים עבדו שנים בחקלאות והחליטו על מעבר לרמת-גן כדי ששני הבנים יזכו להשכלה יותר טובה. אביו, שלמה, מצויד בהשכלה תיכונית ובטונות של אמביציה, התקבל לעבודה כפקיד זוטר בבנק הפועלים והתקדם למעמד של מנהל סניף בכיר.

ההורים הטמיעו באיתן ובאחיו ערכים כגון התמדה ועקשנות, חסכנות, הימנעות מצרות ומחשבה על עתיד של תכנון וארגון. "כשאני עושה איתם [עם משתתפי התוכנית] תכנון תקציב, אני אומר להם, 'תאכלו אורז', אז הם כועסים עלי, 'איפה למדת את זה? באוניברסיטה?'. אז אני אומר שאת זה למדתי בבית, אצל ההורים שלי".

באופן פרדוקסלי, שיקומו של סרבי והעסק העצמאי שייסד הם אבן-נגף במאמציו להשיג דיור ציבורי למשפחתו. "המדינה מעודדת אומללות", הוא אומר, "מכניסים אותך למלכודת. הם לא רוצים להפסיק את שרשרת העוני, ואני רוצה."הם אומרים, או שתשתמש בסמים או שתביא עוד כמה ילדים; רק אז תהיה זכאי לדיור של קבע. אז או שאהיה אבא נרקומן פעיל לילדים שלי, או שאביא עוד כמה ילדים ולא יהיו לי אמצעים לגדל אותם"

מאז השקתה של התוכנית בקריית-שמונה ב-1991 הצליחו ערכיה של אמא פאולה לשנות את חייהם של מאות אנשים. 12 מחלקות רווחה של רשויות מקומיות במרכז הארץ ובצפונה אימצו את התוכנית, שבמסגרתה מועסקים 120 עובדים סוציאליים ומטופלות 150 משפחות, שלהן 300 ילדים.

"הם הצילו את חיי הנישואים שלנו", מסכם חזי את תרומתה של התוכנית. מפני שכאשר נישאו, הם נשאו עדיין את פצעי הילדות שלהם. בליווי צמוד של שתי עובדות סוציאליות, למד חזי יחד עם פרח תכנון משפחה וניהול תקציב בהתאם לסדר עדיפויות. חזי התמקד בשיפור הקשר עם אשתו וביחסיו עם הילדים, פרח למדה לשלוט בכעסיה.

מאבק להשגת דיור ציבורי

"בית בשבילי זה מרכז החיים", אומר סרבי. "זה הביטחון שלי, זה ייתן לי יציבות, לי ולמשפחה, לילדים. ייתן לי תקווה, שהנה באמת אתה מתקדם בחיים. המשאבים שלי והכוחות שלי יעברו לדברים אחרים: איך לפתח את העסק, איך לתת חינוך יותר טוב לילדים שלי, לשים אותם במסגרות יותר טובות. המתח ביני ובין אשתי יפחת במידה גדולה".
סרבי נעשה עצמאי לפני 14 חודשים, אחרי שהצליח בעמל רב לרכוש משאית הובלות קטנה וקו חלוקת סחורה למפעלים, שמתחיל בנמל התעופה בן-גוריון. בשנת המס 2003 הרוויח 4,500 ₪ בחודש. הכנסה זו רחוקה מלהספיק, הוא אומר, כאשר הוצאות המשפחה בחודש מסתכמות ב-10,000 ₪ וכוללות שכר דירה, אוכל, מעונות יום לילדים הקטנים, גן מטעם העירייה לגדול, חשמל, מים, ארנונה , סיגריות וטלפון. בנטל הזה הוא נושא לבדו, וזוכה לסיוע חודשי בשכר דירה בסך של 500 שקלים ממשרד השיכון ולהנחה בתשלום על מעונות היום דרך משרד העבודה והרווחה.

"מחר, כשהם יגדלו", הוא מצביע על הילדים, "אין להם רכוש, אין להם כלום. היום אני חושב על עתיד הילדים. אם אני מתקדם, כל המשפחה מתקדמת איתי, אבל אני לא יכול לגמור את החודש, אז איך אני אתקדם?

"רציתי לתת לילדים שלי מה שלא קיבלתי", מסביר סרבי את ההחלטה שהניעה אותו לשכור דירה ב-2,600 ₪ לחודש. "לא רציתי שהילדים שלי יגדלו כמוני, לחיות בצפיפות חמישה אחים בשלושה חדרים".

מדבריו עולה כי דירה היא לא רק נכס, אלא אמצעי ראשון במעלה לשיקום אישי ובסיס לחיים נורמטיביים. מגורים בשכירות מגבירים את תחושת הארעיות ומובילים לחוסר יציבות, שמשפיע על היחסים בין בני-הזוג, ובינם לבין ילדיהם. העדרו של דיור קבוע ונדודים תכופים מדירה לדירה מובילים לחוסר איזון ואף לאלימות, ובעיקר משפיעים על הילדים.

לשיטתו של ארם, דיור ציבורי – משאת נפשם של בני-הזוג הסרבי – הנו פסול מיסודו, מאחר שהוא מעודד את "תרבות העוני" התלותית. גם סיוע בשכר דירה אינו תורם לפרישת כנפי העצמאות של מטופליו. ההצלחה האולטימטיבית, מבחינת ארם, היא בעלות על מקום מגורים. בפברואר 2002 שלח ארם מכתב לשר הבינוי והשיכון דאז, נתן שרנסקי, תיאר את מאפייניה של מצוקת הדיור בקרב המשפחות שמדובר בהן והציע פתרון בדמות משכנתא בתנאים מועדפים. הצעתו, אומר ארם, נפלה על אוזניים קשובות במשרד האוצר אך לא זכתה למימוש עד היום, בגלל שיקולים תקציביים.

למרות זאת, במקרה המיוחד של סרבי חורג ארם ממשנתו: "חזי עדיין לא במצב שהוא יכול לקנות דירה. הוא רק שנה בעסק ומתקשה לעמוד בתשלומים של שכר הדירה. חזי ואשתו זקוקים לדירת עמידר. זה ייתן להם פוש עד שמצבם הכלכלי ישתפר… למי כן נותנים דיור ציבורי? למי שהוא מסכן, נכה, מחפשים כל הזמן את התלותיות… חוץ מזה, קיימת אפליה בנוגע למתן זכאות בין עולים חדשים לבין אלה שנולדו פה".
באופן פרדוקסלי, שיקומו של סרבי והעסק העצמאי שייסד הם אבן-נגף במאמציו להשיג דיור ציבורי למשפחתו. "המדינה מעודדת אומללות", הוא אומר, "מכניסים אותך למלכודת. הם לא רוצים להפסיק את שרשרת העוני, ואני רוצה.

"הם אומרים, או שתשתמש בסמים או שתביא עוד כמה ילדים; רק אז תהיה זכאי לדיור של קבע. אז או שאהיה אבא נרקומן פעיל לילדים שלי, או שאביא עוד כמה ילדים ולא יהיו לי אמצעים לגדל אותם".

"יש הרבה פרופילים של בני-אדם שנופלים בין הכסאות", מגיב בכיר במשרד הבינוי והשיכון. "הם אמנם לא הגיעו ל-1,400 נקודות (כלומר, אומדן שמתייחס לרקע האנושי והאובייקטיבי של משפחה, מחושב על-ידי שקלול של כמה פרמטרים ומשמש את המשרד לקביעתה של מידת הזכאות), אך מצבם הוא איום". אותו בכיר גם מודה, שעולים חדשים זוכים לעדיפות על פני אוכלוסיות ותיקות. לבסוף, הוא מדגיש: "אנחנו בעצם מעניקים את הדיור הציבורי לפרופילים של משפחות שרמת המסכנוּת שלהן היא הגדולה ביותר".
משפחת סרבי בינתיים לא עונה על הקריטריונים. לפני שנתיים, כשקצה נפשו בהמתנה לזכאות, החליט סרבי לעזוב את תוכנית 'דרור'. לפני שעשה כן, ביקש את דעתם של ארם ושל מנהלת אגף הרווחה בעיריית רמת-גן. "אמרתי להם שיש לי שלוש אפשרויות, או להשתמש בסמים ולקבל דיור, או לפלוש לבית וללכת במלחמה מול הרשויות, או לעשות אוהל מול עיריית רמת-גן". כשארם הבטיח שלעולם לא ינטוש אותו במאבקו מול הרשויות, התרכך חזי ונשאר.

ההחלטה לדבוק ב'דרור' היא החלטה שמשמעה בחירה בהישארות בחיים. הזוג סרבי נדרש לגלות כוחות נפש עצומים בהליכתו היומיומית על החבל הדק שבין נסיגה אל העבר לבין דאגה לגורל הילדים, בין להיות ולהצליח ובין לחדול.

במטבח הדירה בנווה-יהושע ארגזים פתוחים, הממתינים להתמלא בחפצים המעטים. בעוד יומיים תשב משפחת סרבי בדירתה החדשה ברחוב העלייה הראשונה הסמוך. "זו כמעט אותה דירה", הם אומרים, "אבל יותר מרווחת, יותר מסודרת, עם מקלחת יותר יפה, אין סמים מתחת לבניין והמחיר זול ב-400 שקלים מהמחיר של הדירה הנוכחית".

"המדינה", אומר חזי, "צריכה לעזור! לא בגלל שהייתי מה שהייתי, אלא בגלל שהיום אני בן-אדם אחר… בית בשבילי זה הבסיס. הרי אם תסתכל על זה בתמונה הרחבה, כשאתה הולך לבנות בניין, אם אתה לא בונה אותו טוב מהיסודות, הוא יתמוטט. בשבילי בית זה חלק מהיסודות של הבניין, זה הדבר הכי חשוב".

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 20 של "ארץ אחרת": לחם עוני: ישראל בעיני העשירון התחתון. להזמנת הגיליון לחצו כאן

גור סלומון הוא צלם ועיתונאי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה