דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 באפריל 2005 | מהדורה 27

צילום: באובאו

תפקידם ההיסטורי של אזרחי ישראל הערבים

"לא האמריקאים ולא האירופים, עם כל כבוד; אנחנו אלה שביכולתם למלא תפקיד חשוב, ואף היסטורי, בקירוב בין שני הצדדים. אנחנו יכולים לעשות זאת, ואיננו עושים זאת". נזיר מג'לי מנתח את מצבם של ערביי ישראל לאחר התקופה הקומוניסטית, ותוקף את ההנהגה הערבית הנוכחית שלא השכילה, לדבריו, להבין את גודל תפקידה

אין כמו האושר שחווים אם ואב, כאשר הם מצליחים ללמד את תינוקם להבחין בין ימין לשמאל. יד ימנית ויד שמאלית. עין ימנית ועין שמאלית. אבל אין כמו התסכול שלנו בעידן הזה, כשאנחנו לא מצליחים להבחין בין ימין לשמאל; בפוליטיקה, כמובן.

מי יעז להצביע על ימין ועל שמאל בימינו? במאתיים השנים האחרונות נמנו עם הימין כוחות פוליטיים קפיטליסטיים ושמרניים, ועם השמאל כוחות הקידמה והסוציאליזם, כשהזרם הליברלי חוצץ ביניהם וקולט את הנפלטים משורותיהם, או מייצא אליהם כוחות חדשים.

אך בעידן החדש טושטשו ההבדלים ונפרצו הגבולות. כמעט אין כיום ימין ושמאל העונים על הקריטריונים הישנים, ומי שעדיין מתחפר בעקרונות של הימין או השמאל המסורתיים נחשב לדוגמטי או לפונדמנטליסט. אפשר היה להתנחם בעובדה שזה לא רק אצלנו, כי אם בכל העולם. אמנם אצלנו כמו אצלנו, החלוקה בין הימין לשמאל בישראל נעשית אך ורק על-פי העמדה המדינית בנושא תהליך השלום עם הפלסטינים, וסלע המחלוקת הוא "מידת הוויתורים" על השטחים שנכבשו ב-1967. הימין הוא זה שלא מוותר על שום דבר, או מוותר פחות; השמאל הוא זה שמוותר יותר. הימין לא מודה בכך שהיה כיבוש, והשמאל יוצא מתוך ההנחה שיש להיפטר מהכיבוש.

וכך, בנסיבות הפתלתלות הנוכחיות, ראש הממשלה אריאל שרון הוא שהודה בכיבוש והכריז על הצורך בהפסקתו, והיה לאיש שמאל, יחד עם רק"ח (שבגלגולה הנוכחי מוכרת בשם חד"ש) ולצִדה של התנועה האיסלאמית על שני פלגיה. וכך היו מאות אלפי העניים הישראלים, שלא מאמינים בשלום עם הפלסטינים, לימין מושבע. אלה הם סימנים אחדים בלבד לעיוות הגדול.

השבר והמשבר

שני המחנות כאחד אימצו לעצמם את הדרך החברתית והכלכלית של הימין. מדיניות זו מתבטאת בתחומים רבים: סולם העדיפויות שפגע לכל אורך הדרך בשכבות החלשות, דחיקתם לשולי החברה של מגזרים רבים באוכלוסייה, כמו החרדים והמזרחים ושאר החלשים, הפיכתו של הביטחון לפרה קדושה שקיבלה חופש פעולה טוטאלי על חשבון שלטון החוק והדמוקרטיה, ההזדהות שלא ניתנת לערעור עם מדיניותה של ארצות-הברית בעולם ובאזורנו, ועוד ועוד. ממשלות המערך (להוציא ממשלתו השנייה של יצחק רבין) הן שקבעו את העקרונות של מדיניות התקציב הנותנת עדיפות עליונה לצבא ולהתנחלויות ולעשירי המדינה, ומנציחה את אפלייתם של אזרחי המדינה הערבים.

אי-אפשר עוד לראות במגזר הערבי קבוצה הומוגנית, לא ניתן גם לקבוע שהאוכלוסייה הערבית בישראל שייכת למחנה השמאל. אמנם, תנאי חיינו הם מיוחדים במינם: בעקבות ההתפתחות ההיסטורית שהביאה להקמתה של מדינת ישראל, נקלענו למצב מסובך של סכסוך קשה ועקוב מדם הניטש בין העם שלנו לבין המדינה שלנו

נציגיו של המחנה הקרוי שמאל בכנסת לא הצליחו מעולם להציב אופוזיציה אמיתית לממשלות הליכוד. נהפוך הוא, כל קדנציה נפתחה במשא-ומתן כדי לאפשר הצטרפות לממשלה. לאחר כישלונו של המשא-ומתן, פעילותו האופוזיציונית של השמאל היתה מוגבלת לנושאים שטחיים ולא מהותיים. זהו המשבר האמיתי של מחנה השמאל שעדיין לא טרחו להודות בו, ולכן לא נמצא לו מענה. המשבר הזה רק העמיק והחריף בתקופת האינתיפאדה, כשהמחנה הזה ברח מפני העם. שתק. התחבא. ראה את ההידרדרות ועצם את העיניים. הממשלה עשתה ככל העולה על רוחה, בלי שתיתקל בהתנגדות. השתיקה אפילו היתה במקרים רבים לתמיכה. הדבר לא זו בלבד שפגע במעמדם של אנשי השמאל בתוך המדינה והשפיע על עמדתה של ארצות-הברית, שיש לה רגישות-יתר להלכי-הרוח ברחוב הישראלי; היו לכך השלכות גם על הצד הפלסטיני. כידוע, שם קוראים, צופים ושומעים על כל מה שמתרחש בישראל.

הפלסטינים עוקבים אחרי הדברים. אחת הסיבות, ולא היחידה כמובן, להמשך האינתיפאדה היא ההרגשה שכל ישראל אחים ושותפים לפעולות הדיכוי. כשנאמר שוב ושוב כי אין פרטנר פלסטיני לשלום עם ישראל, שם ידעו את האמת, והיא שאין גם פרטנר ישראלי לשלום עימם.

כמובן, אין ללמוד מהביקורת הזאת שמחנה השמאל לא תרם לעניין השלום. הוא תרם לכך רבות במשך השנים. לזכותו יש לזקוף את התפנית ביחסה של ישראל לעם הפלסטיני, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהסכמי אוסלו. השמאל הוא זה שהביא את השלום עם ירדן, ואין להתעלם מתרומתו המכרעת לקידום תוכנית ההתנתקות, שעם כל מגרעותיה, מביאה לאזור רוח חדשה וקובעת דפוסים חדשים.

ערביי ישראל

כמו שאר השותפים במחנה הקרוי שמאל, גם ערביי ישראל מתגאים בהיותם חלק חשוב ומכריע ממחנה השלום הישראלי. מפלגת רק"ח, הכוח הדומיננטי שהוביל את האוכלוסייה הערבית בישראל במשך שנים רבות, עד שממשלת ישראל והשב"כ התירו את הקמתן של מפלגות חדשות בסוף שנות השמונים (במקרים אחדים נכפה הדבר על המערכת בהתערבות של הבג"ץ), הגדירה למעשה את ערביי ישראל כחלק אינטגרלי ממחנה השמאל הישראלי. אך גם מפלגה זו, כמו חלק גדול מהציבור, מתעלמת מן העובדה שהתבררה עם השנים: אף אוכלוסייה זו מייצגת למעשה חברה מגוונת. בדיוק כמו בקרב האוכלוסייה היהודית, יש בה ימין ושמאל, לאומנים ודתיים, ניגודים חברתיים ואינטרסים כלכליים סותרים, וכן מאבקי כוח שונים ומשונים.

מאחר שאי-אפשר עוד לראות במגזר הערבי קבוצה הומוגנית, לא ניתן גם לקבוע שהאוכלוסייה הערבית בישראל שייכת למחנה השמאל. אמנם, תנאי חיינו הם מיוחדים במינם: בעקבות ההתפתחות ההיסטורית שהביאה להקמתה של מדינת ישראל, נקלענו למצב מסובך של סכסוך קשה ועקוב מדם הניטש בין העם שלנו לבין המדינה שלנו.
נוסף לכך, החברה הערבית בישראל, שהשתייכה בעבר למה שנהוג לכנותו ה"עולם השלישי", מתקיימת בתוככי הניסיון הישראלי להיות חלק מהעולם המערבי, אך נדחקת לשוליים בשל מדיניות האפליה הישראלית. אנחנו מחוץ לקונצנזוס. היוזמות לנטרל אותנו מכל השפעה על ה"החלטות הגורליות" היו לשגרה. הקריאות לטרנספר רק התרבו והתחזקו. המצב העגום הזה מזין את הקיצוניים בקרבנו וגורם לפעילויות ולתוצאות שמזינות בתורן את הקיצוניים במגזר היהודי, וחוזר חלילה. הקיצוניים מקצינים, ולרוב קולם בלבד הוא שנשמע.

מעמד מיוחד

מצב זה לא היה כורח המציאות. אחרי קום המדינה, ולמרות הנכּבה – הגירוש, ההגליה, הרס הכפרים והתמוטטות המבנה החברתי ? הצליחו הקומוניסטים הפלסטינים, שחברו לחבריהם היהודים והקימו אז את מפלגת מק"י, לנקוט עמדה יותר נכונה ויותר חכמה. כבר ב-1947 הם הסכימו לרעיון החלוקה וקיבלו את תוכנית האו"ם. היה זה לא רק מחוסר ברירה, אלא גם מתוך אמונה שלשני העמים מגיעה הזכות להגדרה עצמית. עקב בריחתה של כל ההנהגה הלאומית ב-1948, מצאו עצמם הקומוניסטים כהנהגה הבלעדית של ערביי ישראל. ברוח עמדתם החיובית באשר לשמירת זכויותיהם הבסיסיות של שני העמים, הם חינכו לשלום צודק, הטיפו לדו-קיום, ואף קראו בסיסמאותיהם לאחווה יהודית-ערבית.

בסוף שנות החמישים מנעה ממשלת ישראל את הקמתה של מפלגה לאומית של ערביי ישראל, והכניסה לכלא ולמעצר-בית את כל ההנהגה של קבוצת 'אל-ארד'. כך תרמה המדיניות הממשלתית להנצחת ההנהגה הקומוניסטית, וכשאלה חרגו מן ההגבלות שהטילו עליהם המימשל הצבאי והשב"כ, הם קיבלו על הראש. אין קומוניסט ערבי, שלא בילה לילות ארוכים בכלא. אפילו חברי-הכנסת מטעם המפלגה הקומוניסטית סבלו מהתקפות. אחדים מהם, כמו תופיק זיאד המנוח ותופיק טובי, שייבדל לחיים ארוכים, היו מטרה לנסיונות חיסול.

ההנהגה הקומוניסטית מילאה תפקיד חשוב גם בהשפעה החיובית שנודעה לה על הנהגת אש"ף, עד שזו השלימה לבסוף עם הקמתה של מדינת ישראל. כותב שורות אלה היה עֵד לפגישה בין תופיק זיאד לבין יאסר ערפאת ב-1973 בברלין, בירת גרמניה המזרחית דאז, שנשמעו בה הרבה צעקות רמות, ובסופה השתכנע המנהיג החזק של אש"ף לשנות כיוון ולהתחיל במפגשים עם המנהיגים היהודים של השמאל הישראלי. המגמה החיובית הזאת נמשכה עד אמצע שנות התשעים, ונפסקה עקב השתלטותם של כוחות חלשים ומסוכסכים – ועל כן מתלהמים – על המפלגות הערביות.

ההנהגה החדשה לא השכילה להבין את המשמעות ואת התפקיד, שנגזרים מן המעמד המיוחד של ערביי ישראל. שקענו בתוך עצמנו והלכנו והצטמצמנו כל יום מחדש, רחוק ממילוי התפקיד ההיסטורי שנועד לנו. האמנו בהגדרה שקבעו לנו אחרים, באומרם: "ערביי ישראל מתוסכלים וקרועים בין עמם לבין מדינתם". ולא כך הוא. האמת היא, שבתוך המרקחה של הסכסוך נפל בחלקנו-שלנו, של ערביי ישראל, הכבוד להיות במעמד הזה. אפשר לראות בכך מתנה משמים. אכן, אנחנו חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני. אין משפחה ערבית בישראל שאין לה קרובים בגדה המערבית או ברצועת עזה או במחנות הפליטים בסוריה, בלבנון, בעיראק או בירדן. הגורל של העם חשוב לנו ונוגע לנו. אנחנו אוהבים אותו, ולא רק מייחלים לשלומו ומתפללים לבטחונו, אלא מרגישים שמחובתנו לפעול לאלתר למען שחרורו והפסקת סבלו.

ההנהגה החדשה לא השכילה עדיין להבין את המשמעות ואת התפקיד, שנגזרים מן המעמד המיוחד של ערביי-ישראל. שקענו בתוך עצמנו רחוק ממילוי התפקיד ההיסטורי שנועד לנו. אכן אנחנו חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני, אך באותה נשימה אומר שאנחנו גם חלק אינטגרלי ממדינת ישראל

ובאותה נשימה עצמה אומַר, שאנחנו גם חלק אינטגרלי ממדינת ישראל. אזרחים נאמנים ללא סייג. אנחנו רוצים בשלומה, בבטחונה, בהצלחתה ובשגשוגה. אולי לא נוכל לדבר על אהבה, כי לאהבה דרושים שני צדדים, אבל אפשר בהחלט לדבר על שייכות, נאמנות, שותפות גורל, אכפתיות ואפילו ידידותיות. אנו מבינים ומודעים היטב לעובדה, שכל מה שקורה לישראל, לטוב ולרע, יש לו השלכות עלינו. וכך, אנו לא רק מייחלים ולא רק מתפללים, אלא מאמינים שמחובתנו לפעול למען שחרורה מעול המלחמות והפיגועים (שגם אנחנו סובלים מהם, כי מתברר שהפיצוצים לא פוסחים עלינו!).

אנחנו מכירים את שני הצדדים, ויש לנו אותה מידה של ידע והבנה ביחס אליהם: השפה, הספרות, המנהגים, החגים, הבעיות, הפחדים, החששות, הדאגות, החולשות, נקודות החוזק, ההיסטוריה, השמחות, העצב… ומה לא. בהתבסס על נסיון החיים שלנו, ולמרות כל הבעיות, אנחנו מאמינים ששני העמים יכולים לחיות יחד בדו-קיום ובשלום. רבים מאיתנו גם יודעים איך עושים זאת.

לא האמריקאים ולא האירופים, עם כל הכבוד; אנחנו אלה שביכולתם למלא תפקיד חשוב, ואף היסטורי במידה רבה, בקירוב בין שני הצדדים. אין מי שיעשה זאת יותר טוב מאיתנו. נוכל להסביר לעם שלנו מה עבר ומה עובר על העם היהודי; מאין בא הפחד, למה לא סומכים כאן על אף אחד בנושא הבטחוני, עד כמה אמיתית היא הבעיה הבטחונית ולא סתם תירוץ, כמו שחושבים רבים. למה נחוצה ליהודים מדינה יהודית-דמוקרטית, וכיצד ניתן לחיות בשלום עם מדינה כזאת. נוכל לפקוח את עיני האנשים ליופי שבחברה היהודית, ולהסביר להם כיצד מגיעים אל היופי הזה. אנו רואים את האפשרות לשיתוף הפעולה בין היהודים לפלסטינים, יודעים מה אפשר ללמוד מהם ומה נוכל ללמד אותם.

נוכל להסביר לעם בישראל רבות על העם הפלסטיני ועל האומה הערבית: איזה סבל עברנו, מה הן בעיות הביטחון שלנו, מהו היופי שבתוכנו וכיצד מגיעים אליו. מדוע העם שלנו זקוק למדינה עצמאית ושוקקת חיים, בעלת חוט שדרה איתן. כמה כמהים אנו שתהיה זו מדינה דמוקרטית, פלורליסטית ומפותחת, וכיצד ניתן לחתור לשיתוף פעולה בין שני הצדדים.

זאת ועוד הרבה נושאים ועניינים אחרים, שכל צד צריך ללמוד על הצד האחר ועל עצמו, מתוך הכרת הצד שכנגד. אבל אנחנו לא עושים זאת. ואם נמשיך בדרך שמכתיבים לנו המנהיגים הנוכחיים שלנו, לא נעשה דבר ולא נתקדם לשום מקום. אם פעם היה אפשר לקרוא לנו "כוח השלום", מאחר שהרוב המכריע בקרבנו תמך בשלום וההנהגה של אז עשתה למען השלום, כיום אנחנו רחוקים מההגדרה הזאת. האשמה היא לא רק בנו, אבל בעיקר בנו.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 27 של "ארץ אחרת": השמאל הישראלי: חי או מת?. להזמנת הגיליון לחצו כאן

נזיר מג'לי הוא הכתב המדיני של העיתון "אל-שרק אל-אוסט", לונדון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה