דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 באפריל 2001 | / מהדורה 03

לווייתו של אריה הרשקוביץ ז"ל, שנרצח בפיגוע ליד עפרה, ינואר 2001

תפאורות אינן בוכות

"אסור לנסות לנסח את המחנק הפנימי – זה לא שייך לז'אנר. בארץ הקריקטורות שאתה שגרירה, החרדה היא פתטית. הינף אחד של שרביט הקסם של המחזאי, ודמעותיך ייהפכו לנגד עיניך לחרצופים". על היחסים בין האליטה המראיינת לבין יריביה בקוטב האחר של החברה הישראלית

" אז מה תעשו כשיבואו לפנות אתכם?"

לקראת השאלה הזאת מתגנבת אל קולו של המראיין סקרנות חמדנית, ובעיניו ניצת זיק כמעט פורנוגרפי. אבל הוא מתעשת וממהר לכסות עליו בנימת העליונות המקצועית המתבקשת. המרואיין הספיק ללכוד את הלהט המגונה הזה, אבל הוא נשמר מהפגנת יתרון כלשהו על השואל ועוטה את כניעות-ההדיוט המצופה ממנו. יש כללי משחק: יחסי מראיין-מרואיין דומים ליחסי בורא ונברא. המראיין, כמו הבורא, קובע את קצבת הזמן ואת התוכן, אלא שבנקודה אחת יש לו עדיפות: רבונו של עולם נוהג להניח לברואיו את ההחלטה אם להיות טובים או רעים. המראיין החליט בעניינך מראש.

" אז מה תעשו כשיבואו לפנות אתכם?"

למרואיין יש עשרים שניות, עד הפרסומת לסלולארי, לייצג את עצמו ואת שולחיו. יש לפניו שתי תשובות אפשריות: האחת תהפוך את עקירת חייו משורש לנוחה יותר למחשבי החשבונות הקרים המציצים מאחורי גבו של המראיין. האחרת תעניק לעקירה הזאת סוג של הצדקה למפרע. בהצגה הזאת הוא יכול להיות או רשע או טיפש. הוא לא יכול להיות אדם. בתוכנית הראיונות הזאת – וכל השיח הציבורי הישראלי אינו אלא תוכנית ראיונות בלתי פוסקת, אולפן ענק צעקני המייצר תדמיות שטוחות בין פרסומת לפרסומת, בין הסח דעת למשנהו – המרואיין הוא אורח בעולם הערכים של המראיין וחבריו. בעולם הזה אין הוא אלא גרוטסקה של קרטון, תשליל אפל של הדמויות התלת ממדיות של האליטה המראיינת, אלה הפועלות במעגל הלגיטימי, המואר. במחזה סימבולי אסור לסמלים לשאת מורכבות אנושית, שמא יקרסו, והמרואיין הוא סמלו של ה"לא-אנחנו", של הנגטיב.

-" אז מה תעשו כשיבואו לפנות אתכם?"

אסור לנסות לנסח את המחנק הפנימי – זה לא שייך לז'אנר. בארץ הקריקטורות, שאתה שגרירה, החרדה היא פתטית. תפאורות אינן בוכות, הינף אחד של שרביט הקסם של המחזאי, ודמעותיך נהפכות לנגד עיניך לחרצופים. שרידי הכבוד העצמי של המרואיין תובעים הצטמצמות קפדנית אל המאופק והרציונלי. בכך – גם בכך, דווקא בכך – הוא משתף פעולה בנאמנות עם המראיין, ועם מגמת המזעור של אנושיותו שלו. על כך יבוא על שכרו. יש אפילו סיכוי סביר שיוזמן גם לתוכנית הראיונות הבאה.

-" אז מה תעשו כשיבואו לפנות אתכם?"

אילו ענה המרואיין על השאלה הזאת את האמת לאמיתה היו גם המראיין גם השב"כ זוקפים את אוזניהם. כי האמת היא, אדוני המראיין, שיש לנו ארגז סודי במרתף, זה שתמיד רציתם לדעת מה יש בו. ובכן, בחשכתו רוחשת פקעת ממארת של שאלות מתפתלות, כעורות, נעוות, כמו רימה:

-"אז מה תעשו כשיבואו לפנות אתכם?"

-"אז מה תעשה אם יחריבו, מחלה, מריבה, שיגעון, את האושר הניסי, השלם והשביר שהשתכן פתאום, לנגד עיניך המשתאות, בחלל שבין חדר השינה וחדר הילדים?"

– "אז מה תעשה אם האיש הבא שיירה בכביש יהיה אחיך, או אשתך?"

-"ומה תעשה אם ירושלים תחרב בשלישית?"

ורעשי בולדוזר, וקירות מתמוטטים, ושיירות פליטים, ושברי פסוקים מפרשיות התוכחה: בית תבנה ולא תשב בו, כרם תטע ולא תחללנו, פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת… גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון… והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות אשר אתה בוטח בהן…

לפי שעה אין מקום לדאגה, אדוני המראיין. הארגז סגור, ואנחנו מרחיקים מן האור וממגע ידם של ילדים.

האליטה המראיינת

משהו על מצבכם ועל מצבנו. הבחירות האחרונות חושפות, לכאורה, את הכוח הפוליטי שלנו. אבל החילופים התכופים בשלטון מלמדים שהציבור איננו בכיס שלכם, וגם לא בשלנו. גם אתם וגם אנחנו קצוות, מובילים ונעזבים חליפות. שרויים, מתוקף מיקומנו הפוליטי, במאניה-דיפרסיה תמידית. הירושה היהודית היחידה שאנחנו חולקים בשווה היא הדימוי העצמי של מיעוט נרדף וצודק. אצלנו, למרות קרבתנו לשלטון משך חלקים ניכרים של שלושת העשורים האחרונים. אצלכם, למרות שליטתכם הטוטאלית בתרבות, באמנות, בתקשורת ובאקדמיה. זוהי עוצמה אדירה, עוצמה מעצבת תודעה, בוראת עולם, משפילה ומרוממת. אתם אינכם שולטים במציאות, אבל אתם שולטים בשיקופה. אפילו לצורך ראיית פני עצמנו אנחנו נזקקים למראות שבידיכם. טיבה של העוצמה שהיא סוחפת עוצמה נוספת, כלכלית, ופוליטית. ההקצנה המפתיעה לכיוונכם בעמדות הממשלה היוצאת היא פרי חיבורן של העוצמות האלה. אבל התרסקותה בבחירות האחרונות היא תוצאת נפילה אל תוך הפער שבין המציאות וייצוג הפער בין כוחכם הוירטואלי לכוחכם האמיתי. ברק המסכן תעה, כמו עליסה בארץ המראה. אפילו אתם הוטעיתם על ידי מריאת העין של כוחכם. העוצמה הזאת מקוממת, לכאורה, כי היא בלתי דמוקרטית מרוכזת ביד מיעוט הומוגני. אלא שתחושת הקיפוח שלנו איננה מוצדקת לגמרי. אליטה תרבותית, מעצם טבעה, איננה אמורה להיות דמוקרטית כי אם אריסטוקרטית. אבל ברור שבו מתערבלות תרבות ותקשורת, הופך יתרון תרבותי ליתרון פוליטי. נסיונו המגושם של נתניהו להחליף אליטות היה פתטי. אליטות, כמו אימפריות, אינן נכבשות מבחוץ. הן נרקבות קודם מבפנים. בתהליך הזה יש צדק פואטי, גם אם איטי. הכוח הפוליטי משחית. השחיתות שוחקת את היתרון התרבותי, והקרקע שמזינה את הכוח הפוליטי נסחפת מאליה, התנאים החיוניים לקיומו של היתרון הזה הם ערנות אנושית ותרבותית, ביקורת עצמית ויושר אינטלקטואלי.

רציתי לומר לכם כי מה שאתם מאבדים בניסיון הבלתי מתפשר, הבלתי אנושי, עד התהום, עד הקצה, למחוק את ביתי ואת אמונותיי (תחילה מתוך אופוריה, אחר כך מתוך ייאוש) הוא לא 'אחדות ישראל' ולא את אהבתי. אתם עתידים לאבד את ההגמוניה התרבותית כשם שאיבד שליחכם הנבגד את ההגמוניה הפוליטית. איבדתם את שיקול הדעת שלכם באשר למותר ואסור דמוקרטי (אסור לקבוע גורל מדינה בכוח מיעוט זניח ובראשות ראש ממשלה מתפטר, אסור לרוב להביא אסון על מיעוט. אסור לתקן עוול ישן מכוחו של עוול חדש), באשר למותר ואסור אנושי, ואפילו באשר לאפשר ואי-אפשר (אפשר לגרש ולעקור שמונים אלף איש מבתיהם? מי יעשה זאת?). כמה עצות בחינם:

  1. ערנות: הסיבה המרכזית לאטימות כלפי המרואיין היא מחיקה מוחלטת של קיומו בתודעתכם, ממש כפי שאנו מחקנו בעבר את האויב-השכן הפלשתיני. השיח התקשורתי בעולמה של האליטה המראיינת מתנהל בין ווריאציות פנימיות דקות. היריב הפוליטי אינו קיים אלא בדמותו של דחליל סטראוטיפי שנועד לשריפה במדורות ל"ג בעומר פובליציסטיות. היזהרו. העיוורון מסוכן. מיעוט דמותו של היריב מסוכנת. יש לנו עליכם יתרון מתעצם, יתרונם של מיעוטים: יתרון הרואה ואינו נראה על הנראה ואינו רואה. אנחנו מכירים את שפתכם ואורחכם ורבעכם. הפנמנו חלק ניכר מן האמת שלכם. אתם עוורים אל עולמנו, אל שפתנו ואל יכולתנו.
  2.  ביקורת עצמית: היהירות הימנית-מתנחלית שלנו ספגה כמה מכות כבדות. מן המחתרת, ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר ועד רצח רבין והסכמי אוסלו. טלטלות מועילות לשקלול הדימוי העצמי ולענווה ההכרחית למחשבה רעננה. מומלץ לכם לנצל את האינתיפאדה האחרונה ואת התבוסה בבחירות לצרכים דומים.
  3. יושר: בעולמכם הרוחני-פוליטי, כבכל עולם רוחני, יש מתחים פנימיים. בין השקפות ליברליות מוצקות לבין רלטיביזם תרבותי, בין ההכרח בהגדרה עצמית לאומית (שלנו, ויותר מזה שלהם) לבין הלכי רוח אוניברסליסטיים-אינדיבידואליסטיים, בין הסלידה מן הלאומנות והפנאטיות הדתית והמאבק על זכויות אדם ועל תקינות שלטונית לבין אופיה של החוויה הפלשתינית, הנוגד את כל האמונות האלה, בין הרגישות החברתית המוצהרת לבין סגירות חברתית מופלגת, בין מחוייבות לדמוקרטיה כערך ולא כנוהל לבין דה-לגיטימציה של השקפות רווחות בציבור. השקפת עולם נבחנת בנכונות להגדיר את הפערים בבהירות ולעשותם למקור נביעה של הגות חדשה. ניסיונות חיפוי פלפלניים: טשטוש גבולין בין אור לחושך, דמוקרטיה ודיקטטורה, אויב ואוהב, סופם חולשה ומפלה.

מברק לאח רחוק

הבדיחה הישנה מספרת על בן ששלח לאביו מברק וביקש לחסוך כסף. הוא ויתר על ברכות השלום, שהרי ברור שהוא דורש בשלום אביו, ויתר על שם השולח, שהרי ברור שהוא השולח את המברק לאבא, ויתר על התוכן, שהרי מובן שהוא זקוק לכסף ולגרביים, וויתר על הכתובת, שהרי ידוע שאבא גר בכתריאליבקה.

מצב העניינים ביני ובין האליטה המראיינת דומה, אבל הפוך. יש לי מברק דחוף לשלוח להם:

לאחיי שלום נקודה אנחנו מוכרחים לשמור על הריבונות היהודית השברירית הניסית החד-פעמית שזכינו בה על האדמה הזאת נקודה בוא נשרטט את חיינו המשותפים בתוך מרחב החפיפה בין חלומי וחלומכם נקודה ונוותר על חלקי החלום המביאים חורבן על הצדק על הבית או על טעם החיים שלכם או שלי נקודה

אלא שיש לנו בעיה של שפה. אי אפשר להשתמש ברוב מילות המפתח של המברק. יש מחלוקת על שם הנמען ועל שם השולח, מחלוקת על הכתובת, מחלוקת על מה שמותר לבקש מקרובי משפחה, ולאליטה המראיינת יש גרביים אחרים וכתריאליבקה אחרת מזו שלי:

  1. "אחיי" – לאחרונה הופץ בתל אביב סטיקר: אין לי אח מתנחל. ובכן, לי יש אח תל-אביבי, לא תמיד ממש סימפטי, אבל יש לי. וגם אח בלוס אנג'לס, בסאו פאולו ובאזרבייג'אן. היה לי סבא בשם אברהם, גם לו אגב, היו יחסי משפחה סבוכים למדי. אני יודעת שהדיבורים האלה על "עמישראל" עושים לכם פריחה. שהם מעלים באפכם ריח מיוחד במינו, מזיגה של זיוף ושל טשולענט. יכול להיות שבחלק מהחשד שלכם זכיתי ביושר. שהיו שימושים לרעה בסנטימנטים העתיקים האלה, אבל אני לא באתי למכור סכרין, אלא להבהיר הכרח קיומי פרטי: האבחנה בין משפחתי למשפחות אחרות היא בשבילי שיאה של שורת אבחנות שהיא רשת הקואורדינטות של מפת חיי: בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים. היא הכרחית לצורכי התמצאות, היא הגדרת זהותי, טעם חיי ומקומי על רצף של זמן ומרחב. על כן, יחס האחווה שלי אל אחי התל-אביבי הוא, מבחינתי, הכרח קיומי גמור, בלתי מותנה לחלוטין. אינכם חייבים, כמובן, לספק לי את הצורך הזה. אני מסתדרת לא רע גם ככה. אפשר להיות אחות שלכם בלי שתהיו אחים שלי. זה מכאיב קצת, אבל מאז ומתמיד היה מכאיב להשתייך למשפחה הלא פשוטה הזאת. מובן, שהעמדה הקיומית שלי מציבה אותי בעמדת נחיתות ראשונית בכל ויכוח: עמדת האהבה הנכזבת. אבל, במחשבה שניה, נדמה שיש לי גם יתרון כאן. יתרונו הנצחי של הנעזב על העוזב, של הנכזב על הכוזב. והוא ביתרון האור מן החושך, כיתרון המכאוב מן התיאוב.
  2. "ריבונות", "אדמה" – בעידן ההתפכחות הפוסט ציונית הפכו גם המילים האלה לבלתי שמישות במצע המשותף. בעולמה של האליטה המראיינת, עולם של סייבר-ספייס וירטואלי ושיח ציטטות פוסט מודרניסטי, איבדה המציאות את כוחה. המסומן נעלם, המסמן מנצח. והמראיין, יוצר התדמיות יש מאין, מוחק הישויות הבלתי-רצויות מן המדיה ומן התודעה, הוא מלך מלכי המסמנים. קורה לפעמים שהמציאות, כמו סופר מתחיל, נוקטת אלגויריזציה מופרזת, ומשליה שקופים עד קיטש. כך קרה במקרה הנער אופיר רחום, שאשליה רומנטית, ילידת חלומות קידמה פוזיטיביסטים, הסתירה מעיניו את המציאות. לו היתה זו הצגה, הייתי אומרת שאתם הנמשל. אלא שלמוות אין נמשל, ולחיים אין רחמים.

בעולם המשל שלכם הפכה כל שאיפת ריבונות (להוציא זאת הפלשתינית) לפאשיזם שוביניסטי. כל יחס (להוציא זה הפלשתיני) אל המוחש – אל אדמה, אל מקום, אל אבן – לפגאני. פובליציסטיקה אנינה ומתוכחמת שבה ומטעימה שהגעגועים אל ההר טובים מן האחיזה בו, שהחלום מטהא והמציאות פרימיטיבית, שהעידן שלנו אינו זקוק עוד לעומק טריטוריאלי אפילו לצורכי הגנה. מישהו שכח שהלחם ניתן למישוש, וברוב המקרים גם האהבה. שהר הבית הוא מקום, שירושלים עשויה אבן ולא רק דמיון, שהציונות כולה לא היתה אלא מסע גואל, רב תהפוכות ורב ייסורים, מן המופשט אל המוחש, המציאות אינה מניחה וואקום, והפרטנר שלנו למלחמה ולשלום הוא קונקרטי להפליא. וחוץ מזה, חברים, בינינו, אל האוטו שלכם אתם לא מוכנים להתייחס במידה כזאת של הפשטה.

  1. "יהודית" – או שמא "אזרחית". הניסיון לייצג רומנטיקה לאומית ורגשות דתיים מול חשיבה מדינית אוניברסליסטית מעמיד את בעליו מלכתחילה בעמדת נחיתות פתאטית. אבל גם כאן, כך נדמה לי, מבצבץ יתרון חשאי שלי מתחתיה. יש לי הנכס המובן מאליו של הזהות והזיכרון, עם המצע התרבותי העשיר הכרוך בהם. אתם מוצאים אומץ לב נאצל בוויתור על האחיזה באלה. אולי. אבל האומץ הזה רושש אתכם, אתם משלמים גם בחירשות חלקית. כי הרחק מתחת לשולחן בית הקפה, ועוד עמוק מתחת למדרכה התל אביבית הנינוחה, שטופת השמש, מכבה האימה החשכה מחלומו של אברהם אבינו, סודקת את האספלט מבפנים, ואתם מעמידים פנים של לא-שומעים.

לא 'אחים', לא 'יהודים'. לא 'ריבונות'. לא 'אדמה'. לא בית, לא כאב. מה יישאר במברק. הנער מן הבדיחה הישנה שלח את המברק הריק. סביר להניח שלא קיבל לא כסף ולא גרביים. לי נדמה שגם ידע בסתר ליבו שהמברק לא יגיע. הוא שלח אותו מחמת געגועים לאבא. אחרים יקרים אני אשלח לכם את המברק הריק, ולא מפני שהוא כווה את אצבעותיי.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 3: "אנשים אחים אנחנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר ורד נועם, תושבת כפר-אדומים, היא מרצה לתלמוד באוניברסיטת תל-אביב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה