דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2008 | / / / / מהדורה 47

נושא העוון: "וחושך אחד היה רוחץ באותו אור" / איור: מירי גרמיזו

תמונה ממעמקים

אִדרָא רַבָּא (="הכינוס הגדול") הוא שמו של חיבור שהוא אחד משיאיו המיסטיים, היצירתיים והספרותיים של ספר הזוהר, והוא מספר על כינוס חירום שמזמן גיבור הזוהר ר' שמעון בר יוחאי. בחיבור זה מצאה מלילה הלנר-אשד תובנה ייחודית באשר לדמותו של האל כנושא עוון

תחושת החירום של רשב"י, הגורמת לזימון האדרא, נובעת מן ההבנה שפני האל איבדו את הקשר ביניהן. פני זעיר אנפין, המייצגות את מופע האל במציאות כמלך, כנותן חוק, כמכונן סדר, איבדו את איזונן ואת שפען מפני שאבד להן המבט הראוי עם אריך אנפין, שהוא העתיקות והאחדות, ועם פני השכינה, פני האלהות כנקביות

בתפילות ישראל מראש השנה ועד סופו של יום הכיפורים חוזרות ונשנות מידות הרחמים של האל עשרות פעמים. הן באות להזכיר לבני האדם את רחמי האל, ואולי יותר מכך הן באות להזכיר לאל שהוא רחמן, כדי שיתמלא רחמים ויישׂא ויסלח לבני האדם הנידונים לפניו בזמן הזה של השנה.

שלוש-עשרה מידות הרחמים נדרשו מהפסוק בשמות ל"ד ו': "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים". מצאתי בספר הזוהר, צפון בשפתו הסמלית, תובנה מיוחדת לאל כנושא עוון, ואני מבקשת להביאה כאן מלוּוה בכמה הקדמות שיקלו על הבנתה.
אִדרָא רַבָּא הוא שמו של חיבור שהוא אחד משיאיו המיסטיים, היצירתיים והספרותיים של ספר הזוהר. פירוש שמו הוא "הכינוס הגדול", והוא מספר על כינוס חירום שמזמן גיבור הזוהר ר' שמעון בר יוחאי. המורה הגדול, מאור התורה, עמוד העולם, מזמן את תשעת תלמידיו, החַברַיָיא, המיסטיקנים המכונים כאן "קוצרי השדה", לחבור יחד בטבעת קדושה כדי לתקן את פני הדת, את פני האל, את מצב השפע בעולם ואת האיזון בתוך המנהיגות המיסטית של העולם. לאדרא רבא יש רצף של פתיחות שונות, והפאתוס שלהן בונה מתח מיסטי ודרמטי נאדר ורב רושם לקראת מעמד התיקון עצמו.
רשב"י פותח את הכינוס במילות תוכחה, צער ותלונה: "עד מתי נשב בקיום של עמוד אחד"?! משמעויות רבות ניתנו למשפט זה, והן מובאות במאמרו המופלא של מורי יהודה ליבס, "המשיח של הזוהר" (בתוך: ש' ראם [עורך], "הרעיון המשיחי בישראל": יום עיון לרגל מלאות שמונים שנה לגרשום שלום, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים תשמ"ב, עמ' 236-87). אמירה חידתית זו היא, בין היתר, קריאת התסכול של המורה ממציאות שבה הוא העמוד היחיד שעליו נשענת החבורה הזוהרית, החברייא, ובממד על-אישי – העמוד היחיד שעליו נשענת המציאות בכלל. משאלתו של המורה היא להפוך את החברייא מתלמידים, המקבלים את דבר מורם, לעמודים בפני עצמם, עמודים שעליהם יוכל העולם להיסמך. המעמד כולו, אם כך, הוא גם מעין טקס חניכה דרמטי לתלמידיו של ר' שמעון.
המורה קורא לתלמידיו לבוא כלוחמים לקרב, עם כל כלי הנשק שלהם, שהם דעת, תבונה, עצה, וכוח ההתבוננות. הם נקראים להתמלא בתחושת חירום, להתגייס מיד ובכל כוחות הנפש והשכל לַמשימה שאין בּלתהּ. אחרי קריאת הכינוס מתכנסים החברים בתוך שדה בין האילנות, ובטקס השבעה מלא יראה והוד בינם לבין המורה, ובין החברים לבין עצמם, הם סוגרים את עצמם בטבעת קדושה שבה יתחולל מעשה התיקון.
ר' שמעון בוכה ומגלה את התלבטותו: "ווי גלינא ווי לא גלינא" = "אוי אם אגלה ואוי אם לא אגלה"!. לגלות או שלא לגלות היא השאלה הגדולה של ספרות הזוהר; מהו הסוד? אילו סודות ראוי לגלות? מתי ראוי לגלות אותם? למי ראוי לגלות סודות? מה היחס הראוי בין גילוי הסוד וכיסויו?
בפתיחה של האדרא מתגלה הקשר הדרמטי בין היראה, הממלאת את טקס הפתיחה, לבין האהבה. אם בהתכנסויות קודמות של החברייא אמר רשב"י שראויה היתה מידת היראה להיות שליטה, הרי שכאן יש להניח מידה זו ולפעול מתוך כוח האהבה. "התם יאות הוה למהוי דחיל, אנן בחביבותא תלייא מילתא" = "שם ראוי היה להיות ירא, אנו – באהבה תלוי הדבר"! (זוהר, חלק ג, קכח ע"א).

המשבר שמצריך את הכינוס הוא חוסר האיזון בין פניה השונות של האלוהות. אם בשאר שכבות ספר הזוהר האלוהות נזכרת כספירות או מידות, הרי שהשפה המיתית-מיסטית של האדרא רבא ושל האדרא זוטא ("הכינוס הקטן", המתאר את מעמד הסתלקותו של רשב"י מן העולם) מדברת על האלוהות בשפה של פנים ומתארת שלוש פנים עיקריות של אלוהות

משבר שמצריך כינוס

המשבר שמצריך את הכינוס הוא חוסר האיזון בין פניה השונות של האלוהות. אם בשאר שכבות ספר הזוהר האלוהות נזכרת כספירות או מידות, הרי שהשפה המיתית-מיסטית של האדרא רבא ושל האדרא זוטא ("הכינוס הקטן", המתאר את מעמד הסתלקותו של רשב"י מן העולם) מדברת על האלוהות בשפה של פנים ומתארת שלוש פנים עיקריות של אלוהות:
פני האל כ"עתיקא קדישא" או "אריך אנפין" – הפנים הגדולות – בעל אורך הרוח, ארך האפיים. זהו האל כמקור, כאחדות, כראשית הרצון, כנביעה של שפע חסד אינסופי.
"זעיר אנפין" – קטן הפנים – קצר הרוח, קצר האפיים. אלו הן פני האל כמלך, כזכר, יהו"ה, אלוהי ישראל.
"שדה תפוחים קדושים" – הנקבה, השכינה. אלו הן פני האלהות כאם, כאחות, כבת וכאהובה.
תחושת החירום של רשב"י, הגורמת לזימון האדרא, נובעת מן ההבנה שפנים אלו איבדו את הקשר ביניהן. פני זעיר אנפין, המייצגות את מופע האל במציאות כמלך, כנותן חוק, כמכונן סדר, איבדו את איזונן ואת שפען מפני שאבד להן המבט הראוי עם אריך אנפין, שהוא העתיקות והאחדות, ועם פני השכינה, פני האלהות כנקביות.
המשבר שמצריך את הכינוס הוא חוסר האיזון בין פניה השונות של האלוהות. אם בשאר שכבות ספר הזוהר האלוהות נזכרת כספירות או מידות, הרי שהשפה המיתית-מיסטית של האדרא רבא ושל האדרא זוטא ("הכינוס הקטן", המתאר את מעמד הסתלקותו של רשב"י מן העולם) מדברת על האלוהות בשפה של פנים ומתארת שלוש פנים עיקריות של אלוהות:
פני האל כ"עתיקא קדישא" או "אריך אנפין" – הפנים הגדולות – בעל אורך הרוח, ארך האפיים. זהו האל כמקור, כאחדות, כראשית הרצון, כנביעה של שפע חסד אינסופי.
"זעיר אנפין" – קטן הפנים – קצר הרוח, קצר האפיים. אלו הן פני האל כמלך, כזכר, יהו"ה, אלוהי ישראל.
"שדה תפוחים קדושים" – הנקבה, השכינה. אלו הן פני האלהות כאם, אחות, בת ואהובה.
תחושת החירום של רשב"י, הגורמת לזימון האדרא, נובעת מן ההבנה שפנים אלו איבדו את הקשר ביניהן. פני זעיר אנפין, המייצגות את מופע האל במציאות כמלך, כנותן חוק, כמכונן סדר, איבדו את איזונן ואת שפען מפני שאבד להן המבט הראוי עם אריך אנפין, שהוא העתיקות והאחדות, ועם פני השכינה, פני האלהות כנקביות.
מבחינת שפתה של התודעה הדתית של היהדות בימינו יש משהו מרעיש ביותר בקריאה הזו. "עת לעשות לה'", אומר רשב"י, הדת היהודית, הנסמכת באופן עודף על האל המלך, הזכר, המחוקק, תאבד את חיוניותה אם לא תתרווח ותתאזן שפה דתית זו ותיקשר בקשר יציב, זורם וראוי יותר עם האלוהות כנוכחות נקבית ונשית ועם האלוהות כקמאיות, כנוכחות הגבוהה מכל חוק, שאינה מילולית, שהִנה שפע אהבה ורצון ללא תנאי, האל כמקור כל המציאות.

"עת לעשות לה'", אומר רשב"י, הדת היהודית, הנסמכת באופן עודף על האל המלך, הזכר, המחוקק, תאבד את חיוניותה אם לא תתרווח ותתאזן שפה דתית זו ותיקשר בקשר יציב, זורם וראוי יותר עם האלוהות כנוכחות נקבית ונשית ועם האלוהות כקמאיות, כנוכחות הגבוהה מכל חוק, שאינה מילולית, שהִנה שפע אהבה ורצון ללא תנאי, האל כמקור כל המציאות

מעשה התיקון

האדרא, ככל שהדבר נשמע שערורייתי לחוששי ההגשמה, היא תיאור פלסטי, כבתמונת תקריב, המתאר לפרטיהם את חלקי פני עתיקא, פני זעיר אנפין, וחלק מפני הנוקבא ושיעור קומתה. תכלית מעשה התיקון הוא שינוי היציבה של זעיר אנפין אלוהי ישראל כדי שירים את פניו ויכוונם אל תוך פני עתיקא. כיוון זה יביא להארה של אור השפע רב האהבה בפני זעיר אנפין, ובכך יתרככו פניו, יתרחבו, ויתמלאו ארוכה, אורך רוח וחסד שהוא, כמו גם עולם בני האדם, נזקקים להם נואשות. התיקון הגדול הנוסף הוא אפשרות הזיווג הראוי בין זעיר אנפין ונוקבא, כלומר, פניית הזכריות והנקביות באלוהות זה אל זו, פנים בפנים, ומתוך כך בכל המציאות.
עמודיו הרבים של האדרא רבא מתארים את מהלך התיקון. ר' שמעון פותח בתיאור פני עתיקא וזעיר אנפין. הגולגולת, הראש, המצח, הגבות, העיניים, האוזניים, האף, הנחיריים, הפה. כשמגיע רשב"י לתיאור זקנו הלבן של עתיקא קדישא אנו עדים לשיאו של מעשה התיקון. השיער, ובעיקר שערות הזקן, נתפש כשפע היוצא מתוך פנים האלוהות החוצה, כשכל נימה ונימה היא מעין נהר.
כל אחד ואחד מן החברייא המשתתפים במעמד נקרא על ידי ר' שמעון לקום ולדרוש. המשימה כמעט בלתי אפשרית. כל משתתף מקבל חלק מן הזקן ומתוך כך חלק מאברי הפנים של עתיקא – לדוגמה, השיער מן האוזניים לסנטר, השיער סביב הפה, זקן הלחיים והלחיים וכו' – ונסמך לו חלק מתוך פסוק המופיע בנביא מיכה: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם" (מיכה ז' יח-כ). פסוק זה חוזר ונשנה רבות בתפילת ראש השנה ויום הכיפורים, ונלווים אליו פיוטים שנתחברו בהשראתו. בכינוסי החברייא נדרש פסוק זה כמידות הרחמים שבפני עתיקא קדישא.
כל חבר מחבר בדרשה אישית, שהיא אלתור נועז, את המידה המופשטת משלוש-עשרה המידות עם אחד מחלקי הזקן. לדרשות יש מנעד רחב של סגנונות, הן בכלי אמנות הדרש שבהן והן בכוח הרגשי הפועם בהן. בסוף כל תיקון שכזה מברך המורה את התלמיד בברכה הקשורה לתיקון שזה עתה ייצר. בתיקונים מוצא הקורא את עצמו בעולם דחוס ביותר של שיאים של הפשטה, שיאים של אנתרופומורפיזם, ושיאי שיאים של יצירתיות דרשנית-מיסטית היוצרים סחרחורת תודעתית לצד התפעמות על גודל השעה של קיומו של טקסט כזה בעולם.
האל לא מתואר אלא מונכח, נוצר בתוך מילות המתקנים. תיקוני האדרות הם שיא המיתופואטיות הזוהרית, כלומר כאן הוא בית היוצר של יצירה של מיתוסים היוצרים מציאות. העין או המצח של עתיקא קדישא או של זעיר אנפין אינם מתוארים באדרא, הם מתהווים ונוצרים ומונכחים במעשה התיקון ואיכותם המיוחדת מתחילה לפעול במציאות.

חיזיון כתיקון

לפניכם תרגום לעברית של קטע קטן מתוך האדרא רבא. זהו התיקון השני בתשעת תיקוני הזקן שבאדרא. הדורש הוא ר' חזקיה, אחד מן החברים (כמה עמודים לאחר מכן, כאשר מגיע הכינוס אל סופו, נגלה שר' חזקיה ושני חברים נוספים מתים מוות אקסטטי ואינם יוצאים בשלום מן המעמד).
ר' חזקיה מקבל את המשימה לדרוש את מידת האל "נושא עוון", המובן בפשטו כתכונת האל לסלוח או להעביר את עוונות בני האדם, עם חלק הזקן שהוא השיער שסביב השפתיים – מראש אחד של הפה עד ראשו השני. אלו הן אבני הבניין העומדות לרשותו, ועתה הוא צריך ליצור את התיקון.
ר' חזקיה בוחר בחירה מדהימה, אולי המיוחדת ביותר באדרא. במקום לפנות לווירטואוזיות דרשנית שתחבר דרך משחק במילים ואותיות של פסוקי המקרא את חלקי המשימה שלו, הוא קם ומתאר חיזיון. חזיונו המתואר ללא ציטוטי פסוקים, והעשוי תמונות שמקומן על גבול הלשון, הוא התיקון עצמו, והוא נושא בתוכו הן את הממד הפיזי, החושי והפלסטי ביותר, כמו גם הפסיכדלי ביותר של חלק זה בפנים של עתיקא קדישא, והן את עומק המהות הרעיונית והחווייתית של היות האל "נושא עוון".
ר' חזקיה פותח במילים של אהבה ותשוקה – "אני לדודי ועלי תשוקתו" – שאומרת הרעיה בשיר השירים לאהובה. ר' חזקיה דורש את הפסוק כנוכח וכמדבר בו באופן אישי. דבריו הם מעין חימום מיסטי, היגד על מצב התודעה שהוא מצוי בו. "אני לדודי" – אני כעת בחוויית התקשרות עם האל אהובי, משום שתשוקת האל היא עלי. ואפשר שיש בדבריו על תשוקת האל בו.
קיים דמיון בין חזונו של ר' חזקיה לבין הסיפור על בן זומא, אחד מארבעת הגיבורים שנכנסו לפרדס, שהציץ ונפגע. בתלמוד במסכת חגיגה מסופר שאחרי שיצא מן הפרדס נמצא על ידי מורו ר' יהושע מתבונן ביום השני לבריאה, טובע בתוך חיזיון שיש בו ממפתחות מעשה בראשית (בבלי, חגיגה טו א). בן זומא צופה במעשה בראשית, ור' חזקיה בחיזיון ממעשה מרכבה, והמגע הבלתי אמצעי של שניהם עם מעמקי עולם האלוהות מרמז אולי גם על הסתלקותם המוכרחת מן העולם הזה.

מתוך זוהר חלק ג, אדרא רבא, קלב ע"ב, בתרגום מארמית:
תיקון שני – מיתקן השיער שמראש אחד של הפה עד ראשו האחר של הפה בתיקון שקול.
קום ר' חזקיה, ועמוד על עומדך, התכבד וכבד תיקון זה של הזקן הקדוש!
קם ר' חזקיה התחיל ואמר: "אני לדודי ועלי תשוקתו".
מי גרם שאני לדודי? משום שעלי תשוקתו.
מסתכל הייתי והנה ראיתי אור כבוד המאור העליון מאיר ועולה לשלוש מאות ועשרים וחמישה עברים
וחושך אחד היה רוחץ באותו אור, כמי שרוחץ באותו הנהר העמוק שמימיו מתפלגים ומאירים ונמשכים לכל עבר ממה שעליו,
ועולה אותו האור בשפת הים העליון והעמוק שכל פתחים טובים ומכובדים באותו הפתח נפתחים.
אני שאלתי : מהו פשר שראיתי?
פתחו ואמרו: "נושא עוון" ראית!
אמר: זה הוא התיקון השני.
ישב.
אמר ר' שמעון: עתה נקשר (נתבשם) העולם! ברוך אתה ר' חזקיה לעתיק העתיקים.

מבחינת מידות האל, הרי לפנינו התמונה החווייתית ביותר אולי בספרות היהודית כולה, של היות האל נושא עוון. האל, נהר האור הגדול, נושא בתוכו את העוון. אין עוון שהוא כבד מנשוא לנהר האלוהי האינסופי הזה הנושא ורוחץ בתוכו את פגם עווננו

תמונה ללא מרחק

"מסתכל הוינא וארו חמית" = מסתכל הייתי והנה ראיתי – בשפת החיזיון השאולה מספר דניאל מתאר ר' חזקיה אור, מקור אור שהוא כמו נהר עמוק שמימיו שוטפים וזורמים למאות כיוונים, ובתוך נהר האור האינסופי הזה רוחצת איזו תנודה כהה, זרם אחד חשוך במים רבים. והחַשכוּת, העכירות הזו נישאת בתוך המים, רוחצת ומיטהרת בתוכם. נהר האור זורם ומגיע אל שפת הים העליון.
כיצד מתחבר חיזיון זה לחלק בפני האל ולתוארו של האל כ"נושא עוון"?
המראה שרואה ר' חזקיה הוא עדות ליכולתו המופלאה של הזוהר לתאר רב-רבדיות ובו-זמניות הנדמים לנו כבלתי ניתנים לתיאור לשוני.
בממד הוויזואלי אנו קוראים לפנינו תמונה של התבוננות קרובה, כמעט חסרת מרחק בְפנים, קִרבה שכבר אין בה ראייה של כלל הפנים אלא ריכוז עמוק בהתבוננות בחלק מן הפנים, אולי כמבט של תינוק או של ילד בפניו של אדם זקן, בנופים הסוריאליסטיים המתגלים במתארי הפנים, טרם נעצמות העיניים מרוב קרבה. התמונה היא תקריב של שיער הזָקָן הגולש ומקיף את השפתיים. שיער זקן מאיר מרוב לובן, שופע כמו נהר, ובתוכו שערה אחת כהה. השיער הזה שופע ומגיע עד שפת הפה נטולת השיער, שהיא כשפתו של ים עמוק.
מבחינת מידות האל, הרי לפנינו התמונה החווייתית ביותר אולי בספרות היהודית כולה, של היות האל נושא עוון. האל, נהר האור הגדול, נושא בתוכו את העוון. אין עוון שהוא כבד מנשוא לנהר האלוהי האינסופי הזה הנושא ורוחץ בתוכו את פגם עווננו.
כמה שונה תמונת נשיאה זו מן השעיר הנושא את חטאי בני ישראל למדבר, ואף מן התמונה של ישו, שה האלהים הנושא את עוונות העולם.
שתי משמעויות אפשריות
במדרשי הזוהר נידונות התשובה והסליחה כתהליך דינמי של וידוי מפורש במילות הפה של אדם על חטאו, הן בפני בני אדם זולתו והן בפני ממדים שונים של האלוהות; הווידוי לשכינה, לאלוהים כאמא, גילוי החטא לפן האלוהי המגלם את הייצריות, ווידוי בפני האל המלך, השופט, ונכונות האדם לקבל עליו את הדין על מעשיו. לשלבים אלו נוסף השלב האחרון, שהוא המסירה של העוון לאלוהים בבחינתו כ"נושא עוון", ההכרה שכדי להמשיך בחיים יש לבטוח שלפחות במעמקי האלוהות העוון אינו כבד מנשוא, האל כמקור השפע יכול לשאתו (זוהר ח"ג, כ ע"א).
למעשה זה יש שתי משמעויות אפשריות. לאחר הווידוי וקבלת הדין אין עלינו עוד לשאת את אשמת העוון, אנו מוסרים אותו לאלוהים כדי שנוכל להמשיך לחיות, כדי שנוכל להמשיך לנוע ולהתפתח. אפשרות רכה יותר היא שמעתה אין אנו עוד בבדידות קיומית עם משא האשמה, איננו נידחים, האלוהות בפניה הרחומות והעתיקות והאחדותיות ביותר נושאת בתוכה את עווננו כמו שערה בים הגדול.

זהו התיקון התמציתי ביותר באדרא רבא – מדרש פתיחה בשפת האהבה, חיזיון המצויר במילים, ומילים ספורות של פשר החיזון הבאים מפיהם של יודעים בלתי נודעים.
אני מוצאת שכמות המילים שהייתי צריכה לכתוב על מנת ליצור הקשר עבורנו, הקוראים היום, לתיקון של ר' חזקיה, היא דוגמה לדחיסות ולמורכבות הרבה של שפת הזוהר.
כל המילים הללו הן רק תיבות הנושאות את הבקשה; שימו לב, הביטו, הקשיבו לדבר הגדול הזה, להמון במעט הזה, לעומק של נפש האדם, הדמיון האלוהי, התמונתיות, הרצון לחוות את נשיאת העוון.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 47: "למה ביאליק: לחזור לשאלות הגדולות". לחצו כאןלהזמנת הגיליון

ד"ר מלילה הלנר-אשד היא מרצה לקבלה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ועמיתה בכירה במכון הרטמן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה