דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 באוקטובר 2000 | מהדורה 01

השחר של ה-22 באוקטובר 1973. חיילי גולני מפנים פצועים תוך כדי כיבוש מוצב החרמון. צילום: איתמר צוקרמן

תיאום ציפיות

"איך קרה שמאז יזהר, או פרט ליזהר, לא העזו מספרים כשמיר ומגד, יהושע, עוז וקנז, שלו וגרוסמן להתמודד עם חוויות המלחמה?" אלכס זהבי על "תיאום כוונות" של חיים סבתו, שהעז לכתוב על מלחמת יום-הכיפורים שלו

עלילת "תיאום כוונות" מתרחשת בתקופה של מלחמת יום-הכיפורים, ועיקרה בשדה הקרב בצפון הארץ. על-פי עדות המחבר, הספר נכתב שנות דור לאחר המלחמה, מתוך תחושה של פרעון חוב לחבריו שנפלו ולחבריו שנותרו בחיים.

סופרי דור מלחמת השחרור, שמוטיב הרעות השתגר בפיהם והפך לסיסמה, מיעטו לעסוק במישרין במלחמה, להוציא את הגדול שבהם, ס.יזהר, שבשתי נובלות שכתב סמוך לשכיכת האש ("השבוי" ו"חרבת חזעה") התמודד עם תהליכי הדה-הומניזציה העוברים

המספר חיים סבתו הוא הגבר הראשון שצמח מתוך החברה האורתודוקסית שהעז לפנות לכתיבה בדיונית, נוסף על עיסוקיו בהוראה ובחקר ההלכה. הוא בא לתחום זה כשהוא תם ותמים

על הלוחמים במלחמה מתמשכת ועם התמורות בנוף ובתרבות המתרחשות לאחר הרס ישוביי קבע, הגליית אוכלוסיותיהם ומסירתם לידי אנשים המגיעים מעולם אחר וזר. יזהר חתם את תקופת כתיבתו הראשונה, שאחריה שתק שלושים שנה, באפוס החשוב "ימי צקלג", שגיבוריו הם קבוצה מייצגת של לוחמים המתמודדים עם פניה השונים של המלחמה.

סופרים שחיו בימי המלחמות האחרות, וגם כאלה שנטלו בהן חלק, לא העזו להתקרב אל הנושא. מלחמות שקדמו להן מתחים וחרדות (קדש וששת-הימים), או שהתרחשו בהן קרבות קשים שהותירו חללים רבים (דוגמת מלחמת ההתשה), לא זכו לשיקוף משמעותי ביצירה הספרותית. שלא לדבר על מלחמת יום-הכיפורים, שפצעיה טרם הגלידו, או מלחמת לבנון, שסימנה את ראשית ההתפוררות של הסמכות הפיקודית בצבא והייתה לקו השבר בכרוניקה הישראלית. הדברים לא נכתבו. עד שקם יזהר בן השמונים, ובסיפור שעקף, כביכול, את פרטי המלחמה, מצא דרך לבטא משהו מן האימה, האנדרלמוסיה והצער, וניסה להשליט סדר ולגלות סיבה ומסובב בתוך שדות הקטל של מלחמת יום-הכיפורים ("גילוי אליהו").

מהאוהל אל השדה

איך קרה שמאז יזהר, או פרט ליזהר, לא העזו מספרים כשמיר ומגד, יהושע, עוז וקנז, שלו וגרוסמן להתמודד עם הוויית המלחמה? הסברים ביוגרפיים, אידאולוגיים ואחרים הם מענה חלקי בלבד. מעבר לכל אלה, נראה לי שמודעותם של הסופרים הללו לקושי בתיאור הוויה דינמית, רבת-משתתפים, אשר גיבוריה פועלים בו-זמנית ברמות שונות של אינטנסיביות וחווים תחושות קיצוניות, הרתיעה אותם, כמו גם החשש שהקורא לא יצליח לעקוב אחר קורות הדמויות הללו. יתרה מכך: מאמצע שנות החמישים תפס הפרט

אם מן הבחינה הפסיכולוגית סיום הספר סוגר מעגל, הרי שהשאלות הקשות שהתעוררו במהלך המלחמה- האישיות והציבוריות, אלו שנוסחו ואחרות שלא – נשארו ללא מענה. לא נמצא להן ולו מענה חלקי

את מקומו של הקולקטיב במרכזן של העלילות הספרותיות; הצבת עולמו של הלוחם היחיד כמייצג מיקרוקוסמוס מורכב וגדוש, כנדרש בסיפור מלחמה, היא קשה ביותר.

המספר חיים סבתו הוא הגבר הראשון שצמח מתוך החברה האורתודוקסית וחי בה עדיין, שהעז לפנות לכתיבה בדיונית, נוסף על עיסוקיו בהוראה ובחקר ההלכה. הוא בא לתחום זה כשהוא תם ותמים. ב"תם" כוונתי ליושב אוהלים, אשר אינו מכיר את השדה הספרותי שאליו הוא נכנס, חשוף ומשולל ניסיון שרכשו הדורות לפניו. מי שהפנים את הבעייתיות וההישג שבכתיבת "מלחמה ושלום", את הדרכים שחיפשו והציעו רמרק ואביגדור המאירי, נורמן מילר וואסילי גורסמן, האשק ויוזף הלר, ייתכן שהיה נרתע מכתיבה על מלחמה, או מתווה מלכתחילה דרך מתוחכמת להתמודד עם אותם היבטים שלה שהיו מרכזיים בעיניו.

ב"תמים" כוונתי לבעל ראייה כוללת ושלמה, שבמקרה של סבתו מקורה באמונה הדתית, שעל פיה יש קשר גלוי או סמוי בין ההתרחשויות לבין תולדותיהן, ובמקום שאלו אינן מתחברות, אל לו לאדם להיכנע ולהירתע, אלא להמשיך ולחפש אחריהן בכלים של אמונה ומוסר.

בין אמון לאמונה

סבתו נזקק לשני אמצעים שונים לבחינת הקורות במלחמה ומשמעותן לפרט. שבעת הפרקים הראשונים, הנתונים בתוך סיפור מסגרת של גיוס ויציאה, מלחמה ושיבה ראשונה הביתה, מוצגים בצורה מובנית ורגישה. בין היומיום של הבית המזרחי המאמין ושל הישיבה שצעיריה אינם נחים מחיפוש אחר מענים לשאלות עקרוניות, כשהם מתמידים בלימוד גמרא ועיון ברמב"ם ובמהר"ל ומוצאים חיזוק רגשי בפיוטים ובקטעי מדרש, לבין המצב בימיה הראשונים של המלחמה בגולן, ישנו מרחק עצום. ההייררכיה הפיקודית מתערערת, הכללים אינם עומדים במבחן המציאות והביטחון בשיקול דעתם של מנהיגי הצבא מתכגלה כלא מוצדק. האמון (ואולי הציפייה) שאכן קיים קשר גלוי של סיבה ומסובב מתערער משנהרג חבר קרוב (בן יחיד לניצולי שואה), שרק בשל צירוף מקרים נפרד מהטנק של הגיבור-המספר, וחדל כשמתרחשים מקרים נוספים של מוות ופגיעות שלא ניתן למצוא להם הסבר.

בארבעת הפרקים הבאים, שהם לב-לבו של הספר, מופיע סיפור המלחמה בגוף ראשון מפי הגיבור-המספר ושניים מחבריו, כפי שהציגוהו בפני ועדה של קצינים. כבר בחלק הראשון של הספר מעיד גיבור-המספר על עצמו שהוא חוזר באורח כפייתי על דברים שראה וחווה גם באוזני האנשים הלא מתאימים (בטרמפים לבית ובחזרה, למשל).

הסיפור האמיתי

מבחינת האמצעי הספרותי, אופן הסיפור של סבתו אמין: הוא פותח בסיפור המלחמה רק לאחר שהציג בקיצור את אופי השירות הצבאי שלו ושל חבריו ואת אורח-חייהם כתלמידי ישיבה. סיפור המלחמה נקטע מדי פעם על-ידי סטיות קצרות ומתובל בפסוקים (בעיקר מתהילים). מהימנות הדיבור ואמינותו של הסיפור הישיר חושפות את המגבלה של הסיפור בעל-פה בבואו להתמודד עם אירועים לא שגרתיים בעוצמתם הפיזית, הכרוכים בתגובה אינטנסיבית מאוד. זאת, בעוד שבחלק הראשון ברור שמי שלא התנסה במאורעות המלחמה יתקשה להבינה. ואכן, קיים פער בין הציפיות של המאזינים בביתו של הגיבור (בני משפחתו ותלמידי ישיבה), שחיכו לשמוע על נסים (שהרי המספר נשאר בחיים, וצה"ל ניצח), ובין מראות הכישלון, החרדות, הפגישות עם המוות והפציעות. הסיפור מובא רק בחלקו, ומותאם, כביכול, למאזיניו. הסיפור "האמיתי", המושמע מפי משתתפיו באוזני הקצינים, נותר בבחינת עדות חשובה כשלעצמה.

ההבדל בין שני חלקי הסיפור הוא מעניין. בעוד שבימים הראשונים שלאחר הקרבות הגיבור-המספר מנסה להשיב לעצמו את השקט, מדחיק אובדן על צער של חבר קרוב, מתעלם מזימוני מקרים מוזרים, מדבר באוזני הקרובים (אך לא באוזני זרים) כפי שכפאו שד ובעיקר רוצה לישון, הרי שבעדותו עולים הדברים הקשים, אלה שאינם מעובדים ואינם מבוררים, וכך גם בעדויות חבריו.

שאלות ללא מענה

חיים סבתו השכיל לבנות את החלק הראשון כך שדווקא בו מתבררים היבטים חשובים של העמידה על הקו הדק שבין חיים למוות, של התמודדות עם החלטות בנות רגע ועם משמעותן, ושל אופי הנחמה והרגיעה שמעניקים פיוטים, מדרשים ומזמורי תהילים. בתקופה שלאחר ההלם הראשון פורצים הזכרונות הקשים ומתעוררות השאלות שאין עליהן מענה. זוהי תקופה שאין בה מנוח. רק השהייה הממושכת במילואים עם חברים יוצרת מסגרת המאפשרת לשוב ולברר, לשוב ולשוחח, וגם לעשות סייג מודע לדיבור בשבתות ולמצוא דרכים להתעלות הנפש; הדברים הכואבים נדחקים מפני השגרה.

קבוצת שייכות מצומצמת היא בסיסו של סיפור מלחמה שמספר משתתפיו מוגבל. בזכות מגבלה זו, שהיא גם יתרון, מאפשר לו עולמו התמים של סבתו לעוג עוגה סמויה בתוך המערבולת

אם מן הבחינה הפסיכולוגית סיום הספר סוגר, אולי, מעגל, הרי שהשאלות הקשות שהתעוררו במהלך המלחמה – האישיות והציבוריות, אלו שנוסחו ואחרות שלא – נותרו ללא מענה. לא נמצא להן גם לא מענה חלקי, שדווקא מחבר שהוא מאמין תמים היה עשוי לנסח כהלכה, בעזרת בני שיחו של הגיבור-המספר ומטען הטקסטים העשיר שהם נושאים עמם.

כמו בסיפורת של מלחמת השחרור, ובסיפורת של קבוצות סופרים מוגדרות, לגיבוריו של סבתו רקע תרבותי משותף: רובם בוגרי ישיבות תיכוניות ותלמידי ישיבות-הסדר. נוסף על הדאגה זה לזה ותחושת האבל המשותפת, יש להם טקסים משותפים, והכוונה אינה רק לתפילה וללימוד משותף. הם שרים אותן זמירות. יש להם רפרטואר משותף של אסוציאציות טקסטואליות ולשון להידבר בה בגלוי על תחושות ומצבים, שבלשון יומיומית קשה לתת להם ביטוי. שלא כחבריהם הלא-דתיים, הם מצליחים בעזרת לימוד קטע, סיפור מדרש, שירה בצוותא או אמירת מזמור תהילים מתאים למצוא נתיב לתשובות על שאלות קשות ומורכבות של חיים ומוות, של פשר הקרב ועוד, ובעיקר להשתחרר ממצוקה. על כן הם הופכים מוקד למשיכה גם לחבריהם הלא-דתיים המרגישים בודדים עם אבלם וקשייהם.

קבוצת שייכות מצומצמת בעלת קודים משותפים, כיחידה צבאית, היא בסיסו של סיפור מלחמה שמספר משתתפיו מוגבל. בזכות מגבלה זו, שהיא גם יתרון, מאפשר לו עולמו התמים של סבתו לעוג עוגה סמויה בתוך המערבולת הנוראה של האנדרלמוסיה, ולהתחיל להציג בה שאלות. סבתו מחפש לחלוקת העולם, כביכול, לשניים: לעולם הסטאטי של יודעי הכול, ולעולם שבו החוויות הסוערות מחייבות בחינה מחודשת של אמיתות.

מגבלתו של סבתו דומה לזו של שמיר, שחם ומגד בשנות החמישים. אולי שלא במודע הוא מכוון את ספרו לקהל מצומצם, שעמו נמנים גיבוריו. חלק מן השאלות שהוא מציב מוגבלות רק לתחום או לאופן הניסוח של יהודי מאמין. משום כך, משום לשונו הייחודית, לא הבחינו רבים בייחודו של הספר, ולא זיהו שלמרות החסר בו, ולמרות המבנה הפשטני של חלק מפרקיו, זהו ספר מקורי מבחינות רבות ורענן בגישתו.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 1: "האוונגרד היהודי – האם צומח מיגזר ישראלי חדש?". לחצו כאן להזמנת הגיליון

אלכס זהבי הוא מבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה