דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 באוקטובר 2000 | מהדורה 01

תחת כנפי השכינה

מתוך הספר "השוק. הבית. הלב." העומד לצאת לאור בהוצאת כתר

 

יום אחד היה שוחה רבי יוחנן בירדן
ראה אותו ריש לקיש וקפץ לירדן אחריו
אמר לו: כוחך לתורה
אמר לו: יפיך לנשים
אמר לו: אם תחזור בך אתן לך את אחותי שיפה ממני,
קיבל עליו.
בא לחזור לקחת כליו ולא היה יכול.
לימד אותו מקרא ומשנה ועשה אותו איש גדול.
יום אחד היו נחלקים בבית המדרש: הסייף והסכין
הפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה.
– משעת גמר מלאכתן.
– ומאימתי גמר מלאכתן?
רבי יוחנן אמר משיצרפם בכבשן, ריש לקיש אמר משיצחצחן במים.
אמר לו: ליסטים בלסטיותו יודע.
אמר לו: ומה הועלת לי? שם רבי קראו לי כאן רבי קראו לי.
אמר לו: הועלתי לך שקרבתיך תחת כנפי השכינה.
חלשה דעתו של רבי יוחנן
חלש ריש לקיש,
באה אחותו בוכה אמרה לו: עשה בשביל בני.
אמר לה: "עזבה יתומיך אני אחיה".
אמרה לו: עשה בשביל אלמנותי.
אמר לה: "ואלמנותיך עלי תבטחו".
נחה נפשו של רבי שמעון בן לקיש,
והיה מצטער ר' יוחנן אחריו מאוד.
אמרו רבנן, את מי נשלח ליישב דעתו?
ילך אלעזר בן פדת ששמועותיו מחודדות. הלך ישב לפניו.
כל דבר שהיה מקשה רבי יוחנן אמר 'יש בריתא המסייעת לך'.
אמר: אתה כבן לקיש? כשהייתי אומר דבר היה בן לקיש
מקשה לי עשרים וארבע קושיות והייתי מפרק לו
עשרים וארבעה פירוקים וממילא רווחה השמעתא, ואתה אומר לי
'יש בריתא המסייעת לך'. אני לא יודע שיפה אמרתי?
היה הולך וקורע בגדיו ובוכה ואומר:
היכן אתה בן לקיש, היכן אתה בן לקיש?
והיה צווח עד שיצאה דעתו.
בקשו חכמים רחמים עליו ונחה נפשו.

          (עפ"י בבא מציעא פד' ע"א)

רק שניים בעולם. סביבם מים. כמעט לילה. אבל העיניים נראות בבירור. זו לא אשה! ריש לקיש נבוך לרגע. רבי יוחנן עוצמתו במלים, מתאושש ראשון: "כוחך לתורה", הוא אומר לפרא החותך במים. השודד מאט, מחייך. "יופייך לנשים", הוא משיב 

הירדן היה הגבול. עד גדתו מגיעים שטחי העיר ובנותיה, ומעבר לו – הגולן, ארץ פרא, מקום שודדים וחיות רעות. על שפת הכנרת ממערב פרחה טבריה: השוק של שני וחמישי רחש המולה מאז שעות הבוקר המוקדמות, צבעוני ותוסס: נשות הכפרים בשמלות צבעוניות מאחורי דוכני ירקות ופירות . נשות הדייגים מכפר נחום נושאות סלי דגים . ילדים הומים סביבן ונבלעים בתוככי הסמטאות המסריחות, מחפשים שלפוחית דג למשחק. דייגים זקנים שעונים על ספסלים חושפים גב לשמש, מחיים זיכרונות בסיפוריהם. בין העמודים נפרשות רשתות לייבוש בשמש הבוקר. מדי פעם בפעם חוצה את ההמולה הצבעונית תלמיד חכמים בחלוק בהיר ללא רבב . הוא מקדים שלום לנכרים על דרכו והם מפנים לו מקום. פניו אל מעבר לשוק, לבית המדרש של רבי יוחנן . בימים בהם לא מתקיים מושב בית הדין, סגור בית המדרש למי שאינו 'חבר'. לאותו אולם לא גדול של בזלת שחלונותיו צופים לימה של טבריה, באים סוחרים לבירור חוזה, חתנים להתלונן על כלה שלא נמצאו בתוליה, אלמנות לפסיקת מזונות. הבוקר לא יושב בית הדין. נסגרת הדלת. החכמים משננים את תלמודם. רבי יוחנן גדול-הדור. ספר האגדה שלו מונח בגומחה שבקיר. אנשים באים לחזות בו, והשמש אינו מרשה לגעת. רבי יוחנן ראש הישיבה מול המשנה כמו פסל נוכח גוש חומר, משליך את עצמו אל הכתוב. בבית מדרשו מקפיאים את הדיונים. מפסלים פסוקים, מגלפים שמועות חדשות. לימים יקראו לאוסף הדיונים הללו "תלמוד ירושלמי". גברים בעלי יופי הם תלמידי החכמים של טבריה. מלאכתם מאמנת את החשיבה, מחדדת את השפה, ואינה מבלה את הגוף. אצבעותיהם ארוכות ודקות. אצבעות אומנים. גוון עורם לבן כתוכו של שקד, מעלות השחר עד חשכה ספונים הם בבית המדרש. המאבק מתרחש כאן בין איש לסוגייה, בין מבנה לוגי יצירתי למהלך פרשני מבריק. הם מתחרים בעצמם, הם מתחרים זה בזה. זהו מועדון יוקרתי וסגור, שמקפידים לאכול בו גם חולין בטהרה ומקדישים את הימים ללימוד. נבחרים ומעטים יועדו לתורה כבר בילדותם, לעיתים עוד טרם לידתם. האימרה: "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה" יפה מהמציאות. נכון, הם מתגאים בתלמיד שהגיע מהסימטאות המזרחיות ושאביו נפח, אך רובם בני טובים. לובשי החלוקים זוכים לכבוד בכל אשר ילכו. הם לא נוהגים לאכול ברשות הרבים, קל וחומר לא בשוק ולא מרבים שיחה עם אדם. "סייג לחכמה שתיקה". הבחורים נחשבים שידוך יקר ערך, משלחות של בעלי הבתים באות ויוצאות מן הישיבה בבוא האביב.

סיפור המפגש וההתאהבות בין "היפה" ל"חזק" הוא אחד הסיפורים הקולנועיים ביותר בתלמוד. התפאורה אותה יוצר המספר הבבלי היא תמונת נהר הירדן. אבל אין זה אותו ירדן מזורזף שאנחנו מכירים מהטיולים ומשיט אבובים. הירדן שאותו מצייר המספר הוא ירדן שוצף ומלא כוח.

מעבר לנהר, ובגבולי השדות שבשיפולי הגולן, בין הקניונים השרוטים בסלע, חיה כנופיית ריש לקיש. ראש להם – החזק מכולם, מוביל את קבוצת הגברים בביקוריה הנדירים בעיר, פוסע בראשם, גבוה ויחף, באמצע השוק. סביבו דממה ובעקבותיו שובל לחשושים. הוא מכונה "ריש לקיש". נשים מביטות מן החלונות. זה שריש לקיש עוצר לידו או טופח על שכמו יזקוף את חזהו, כמו דבק בו משהו מהגבר הבא מעבר לנהר.

אנשי ריש לקיש אנשי כבוד הם, שודדי שיירות. כהים ושקטים על סוסיהם. אכזריים במידה. אינם הורגים נשים. אינם הורגים לריק. "לא שוברים מילה".

באותו יום רבץ שרב על השוק, לפנות ערב צעד רבי יוחנן עם תלמידיו לטבילה בירדן . המים שעודם חמימים מן השמש הם עונג השמור לסוף יום העבודה. רבי יוחנן פוסע אל המים לבדו, להתעטף בחושך ובמים. סבוך עדיין במחשבותיו. החכמים נשארו על גדת הנהר. מגוננים על רשות היחיד של רבי יוחנן, נותנים כבוד לעירומו של הרב, אינם מביטים אבל רואים – אור יוצא ממנו. אומרים :"חכמת אדם תאיר פניו" ואצל רבי יוחנן – הזרוע מוארת, אולי רק נדמה – אור סוף יום, רך. רבי יוחנן לבדו באמצע הנהר.

ריש לקיש ורבי יוחנן, אחרי יעקב ועשיו, הם הביטויים לשניות שבדמות הגבר התלמודי. אך לי כאישה, נוח להתקרב דווקא אל אחותו של רבי יוחנן ולהתבונן במעשה דרך עיניה

מן העבר השני נראה אבק פרסות ונשמעת תכונה. להקת ריש לקיש עוצרת לפני המים. ריש לקיש מזדקף על סוסו. לאות היום וזיכרון ההיתקלות בכנופיה שניסתה להשיג גבולו, מנוערים ממנו כמו אבק. הזוהר שמבהיק מן הבשר הלבן, אופן השחייה האיטית מעוררים בו געגוע והתפעמות שעולה בו טרם כיבוש. אך הפעם זאת ודאות: מאחרי הרוך הבהיר הזה מחכה הפלא.

"אתם נשארים כאן", הוא פוקד, וקפץ לתוך המים. פתיחת החגור, ההתפשטות, בתוככי הנהר נעשים כבחלום. דריכות ברגע הקפיצה. ליבו מגרש מחשבה טורדת: "עוד פעם. סתם עוד פעם".

רבי יוחנן מתענג על הסכנה, אינו מרשה למחשבותיו לשוט לבדן. הוא משלח משפט נוסף , מהמר: "אם תחזור בך, אתן לך את אחותי שיפה ממני".

משהו קרה במים. האיש החזק ביותר בתלמוד חוזר בו , מבקש לחזור לקחת את סכינו ואינו מצליח לחזור. חולשה חדשה לא מוכרת מציפה אותו. התמסרות לתוך מה שנראה כעוד כיבוש נעשתה ללידה שנייה.

פרשיו המיותמים של ריש לקיש חיכו עוד זמן רב ולבסוף פנו לאחוריהם. ריש לקיש לא חזר איתם.

התמונה הבאה מתרחשת בחללו של בית המדרש. כבר אין עולם אחר מחוצה לו: היופי והכוח היו לחברותא. המפגש שבמי הירדן הועתק לעולמה של תורה. כל בוקר מחדש זינוק ללא ידוע.

המקדימים התרגלו למצוא את "הזוג" לומד בצוותא כבר עם שחר. עור זית כהה לצד עור שנהב בהיר. ארבע ידים מתנופפות. ריש לקיש מדבר באיטיות בקולו העמוק והצרוד ניכר מבטאו הצפוני. מה שבדרך כלל מבייש : החלפות 'אלף' ו'עין' אצלו מלא חן. משהו גולמי בתנועותיו. לפעמים משחק כילד, לפעמים שותק כזקן. נוכחותו הביאה חידוש לבית המדרש. יחד עם רבי יוחנן היו המילים בפי

הכל כחדשות. גרדו מעל פני התורה את הפירוש המובן מאליו. "בוא בן לקיש תקרא פשט טוב" ביקשוהו חברותות בוגרות. הצעירים ביקשו לראות צלקות , ביקשו שיספר על ציד. רבי יוחנן לא הקפיד, היתה סבלנות מתוקה באוויר. לעתים חייך. אומרים ששמעו אותם צוחקים לפנות ערב, כשבן לקיש לימד את ראש הישיבה שירי שודדים. קלט רבי יוחנן את מבטי הספקנים: כיצד הוא ראש בית המדרש לומד עם עם-הארץ, שודד…? יש שהוא, רבי יוחנן, פחד מתלמידו החדש. בכעסו היה ריש לקיש עובר בלי משים לטון של מפקד כנופיה. לעתים כפו מתאגרפת. כשהוא בדרך, מוצא את עצמו רבי יוחנן מחקה בלי משים את הילוכו של ריש לקיש. קפיצי, חושני. רגליו מוליכות אותו שוב ושוב אל ביתה של אחותו.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 1: "האוונגרד היהודי – האם צומח מיגזר ישראלי חדש?". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר רות קלדרון היא מייסדת מכללת "עלמא" וחברת כנסת מטעם "יש עתיד"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה