דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בנובמבר 2004 | מהדורה 24

"תוכנית ההתנתקות היא נגד התורה, המוסר והעם"

ענבל מלמד, יוצאת קיבוץ חוקוק של השומר הצעיר, מתגוררת עם בעלה, הרב אליעזר מלמד, איש ועד רבני יש"ע, בהר-ברכה שליד שכם. איך נראית החברה הישראלית כשמסתכלים עליה מיישוב תורני קטן ומבודד; מהו תפקידן האמיתי של הנשים בעיני הדוברת, ומדוע הציבור התורני (=החרד"לי) יסרב פקודה

ענבל מלמד. צילום: מרים צחי

נסעתי אל היישוב הר-ברכה הסמוך לשכם ביום החורפי הראשון השנה, כדי לפגוש את ענבל מלמד. ענבל ובעלה, הרב אליעזר מלמד, עברו ליישוב כזוג צעיר לאחר כמה שנים שבהן גרו בבית-אל, וכאן הקים הרב אליעזר את הישיבה המקומית. היום מתגוררות בהר-ברכה 140 משפחות. לזוג מלמד 12 ילדים. הבן הבכור, יצחק, בן עשרים, משרת בצבא במסגרת ישיבת הסדר, הקטנה לאה (במלעיל) בת תשעה חודשים. ענבל מעורבת עמוקות בעשייה של בעלה כראש הישיבה, בהוצאת ספריו ובהוצאת העיתון השבועי "בשבע". כמו אביו הרב זלמן מלמד, ראש ישיבת בית-אל, הרב אליעזר חבר בוועד רבני יש"ע. אמו, הרבנית שולמית מלמד, אישה דומיננטית ויועצת חינוכית במקצועה, מנהלת ביד רמה את ערוץ-7. לאחרונה סיימה הרבנית לרצות שלושה חודשים של עבודות שירות לאחר שהורשעה בבית-המשפט בעוון היותה מנהלת התוכניות של הערוץ, שמשדר כעת רק באינטרנט.

למדתי עם ענבל בבית-הספר התיכון הירושלמי 'פלך', ועתה שתינו בנות ארבעים. אני נוסעת מביתי באפרת אל התחנה המרכזית בירושלים ועולה על אוטובוס, העושה את דרכו לצומת תפוח. להפתעתי, אני מגלה שכביש ירושלים–חברון, כביש מספר 60, ממשיך גם צפונה, מירושלים עד שכם. "אנחנו על אותה הדרך, אותו הכביש", אני מאתרת נקודת השקה שלי ושל ענבל. אני פוגשת את ענבל בצומת, וכמו תמיד משגיחה בפניה היפות והעדינות, שהשנים רק מיטיבות איתן. הסנטר נוקשה והעיניים מאירות. ענבל מחייכת. נדמה לי שהיא מציצה אל הלובן שפשה בשיערי הקצוץ.

הכביש מתפתל אל ראש ההר. ביום בהיר אפשר היה ודאי לראות מכאן את שכם ואת השפלה. נוף בראשית. בהר-ברכה, למרות הגשם, אפשר לראות את הבתים הזהים זה לזה, את גן השעשועים הנקרא על שמו של אחד מקורבנות הטרור. הר-ברכה נראה היום כמו אפרת לפני 15 שנה, וכמו שנראו כל ההתנחלויות שחלפתי בדרך על פניהן: עופרה, שילה, עלי ומעלה-לבונה, לפני שאושרו בהן הפרויקטים של 'בנה ביתך'.

ברחנו מהגשם אל הבית. "הכול מתוקתק פה", אמרתי, מדמיינת לעצמי את הבוקר, כאשר משלחים עשרה ילדים לגנים ולבתי-הספר. ענבל אומרת שזה מה שאפשר, ותשובתה רומזת על כך שבעיקרון, לא די בזה. הכול נראה תכליתי מאוד. אני לא מצליחה להיזכר בסתם דברים של נוי. אור פלואורסצנטי מאיר את פינת האוכל, ספרי קודש בספרייה. ספרי ילדים שנבחרו בקפידה. שולחן שוודאי נפתח בשבת, כדי שכולם יוכלו לשבת סביבו. על הקיר תלוי צילום, פוטו-מונטז' של הר-הבית ובו מקדש. בחדר הפנימי תלוי ציור מופשט של הצייר טוביה כץ, אביה של ענבל.

אנחנו מתיישבות במטבח וענבל פותחת: "היה נכון יותר לראיין את בעלי, ולא אותי. כל תפישת העולם שלי היא ממנו, אני כלי שני, זאת האמת.

"מאיפה להתחיל? מזה שנולדתי בקיבוץ? ובכן, כשהייתי בכיתה ט' אבא שלי התחיל לחזור בתשובה, ואני לא. אבא שלי רצה שנעבור לירושלים, ולא רציתי. התניתי את המעבר בשני דברים: שאני אלמד בבית-ספר חילוני ואלך לצבא. הוריי שלחו אותי ל'פלך'. הם אמרו שלא מצאו בית-ספר חילוני, ושזה לא נורא, בית-הספר הזה הוא לא כל-כך דתי. אחר-כך נתקבל מכתב שצריך להופיע בלבוש צנוע, ולא ידעתי למה הכוונה. החברה הקיבוצית כל-כך סגורה, לא ידעתי איך נראים הדתיים, איך נראים סידור וטלית. לא ראיתי בחיים שלי שום דבר. רק סבתא שלי לימדה אותנו, שצריך לצום ביום-כיפור ולהפריד בין בשר לחלב.

"ב'פלך' של אז למדו בנות ממשפחות דתיות-לאומיות. בית-הספר נחשב לאליטיסטי, אם כי ללא קו דתי ברור. הליברליות והפמיניזם של פרופ' אליס שלוי תמיד נחשדו כביטוי לחפיפניקיות דתית, אף שרוב המורות שלנו היו דתיות מאוד. אני זוכרת את כולן היטב, ולטובה: מרים ויטמן, ברוריה סמט ורותי דורון.

"במקביל ללימודי התיכון ב'פלך', הדרכתי בתנועת הנוער 'אריאל', התנועה שהתפצלה בתחילת שנות השמונים מבני-עקיבא, בעיקר בשל הרצון להפריד בין הבנים לבנות, ושם שמעתי שיעורים ממי שעתיד היה להיות בעלי.

"אני לא יודעת איך נתנו לי להיות מדריכה, הייתי דתייה אולי שנה. ואחרי י"ב, בחנוכה, כבר התחתנתי. זה מאוד גורלי שהתחתנתי עם מישהו שבא מהמשפחה, שהיא מהתורניות ביותר והמובילות ביותר בציבור התורני. רוב-רובו של הציבור התורני בדור שלנו הוא דור ראשון ובעלי הוא דור שני, זו קבוצה מצומצמת. כשאתה מתחזק, אז זה קצת קיצוני, כמו בעלי תשובה. בדור השני יש משהו יותר טבעי ושלם.

"החלטנו לגור כאן. הרבה שנים התלבטנו בשאלה, אם צריך לגור במרכז הארץ. התשובה שנתנו לעצמנו היא שהישיבה שלנו כאן, בהר-ברכה, תציל את מדינת ישראל מאבדון. אלמלא היתה התיישבות יהודית ביש"ע , הערבים היו בנמל התעופה ובגוש דן. מבחינת העבודה החינוכית רוב הבחורים הגרים כאן הם 'מזרוחניקים', מפד"לניקים, ואנחנו בונים אותם כמשפחות תורניות.

"הציבור התורני הוא ציבור חדש; לעומת הציבור החרדי, אין לו מסורת. למשל, מתי אישה צריכה ללמוד מקצוע, וכמה הבעל צריך ללמוד תורה וכמה לעבוד? למשל, הערך של 'לקבוע עתים לתורה'. הבעל חוזר מהעבודה בשש והאישה רגילה מהבית שלה, הדתי-לאומי, שאבא בבית, וקשה לה שהבעל יוצא מהבית שוב כדי ללמוד. היא לא רגילה בזה.

"הרבה משפחות שהגיעו ליש"ע התחזקו מבחינה תורנית. משפחה שחיה למשל בקדומים, תהיה בדרך-כלל ברמה דתית גבוהה והרבה יותר אידיאליסטית מאשר האחים של אותה משפחה שגרים במרכז הארץ, הבנים שלה בדרך-כלל ילכו ליחידות יותר קרביות. וזה המשך לזה שאנחנו, הציבור התורני, נסרב פקודה. כי מצד האמת, ההתנתקות היא לא מוסרית. הציבור שלנו, שגר כאן, לא נבהל. דתי-לאומי רגיל מזדעזע, אם הוא שומע את הרמטכ"ל אומר שזה יהרוס את הצבא, מפני שכל-כך חשוב לו להיראות יפה בעיני החילונים, ומפני שאינו מבין שהאמירות הללו של הפוליטיקאים וראשי הצבא נועדו להחליש את כוח עמידתנו ולשדר לנו שהתנגדות לגירוש היהודים מביתם שבגוש קטיף היא עמדה שאינה לגיטימית.

"אך הציבור שלנו יודע שעליו להמשיך ולהתנגד לכך בכל התוקף, מפני שתוכנית ההתנתקות היא נגד התורה, המוסר, העם וזכויות-האדם הכי בסיסיות. הרי אפילו בית אחד של מחבלים, שממנו יורים על יהודים, וממנו רצחו את משפחת חתואל, הבג"ץ לא מאפשר להרוס, אבל בתים של 8,000 נפשות עומדים להחריב ואין פוצה פה ומצפצף. לא בג"ץ, לא ארגוני זכויות-אדם, ולא כל שוחרי הדמוקרטיה.

"אנשי גוף קטיף מופגזים יום-יום בפצמ"רים, ואין בכך הצדקה לפעולה תקיפה נגד המשגרים? והרי זו האוכלוסייה הנאמנה ביותר למדינה: משרתים במילואים, משלמים מסים, מתנדבים לכל דבר לאומי, אך הם אינם זכאים להגנה של הצבא והממשלה, והתקשורת נותנת לכך גיבוי.

הציבור האיכותי במדינה

"בכלל לא ניתנת למתנחלים במה ראויה לדיון רציני בתוכנית הרעה הזו. רק צריך לדמיין מה היה קורה במדינה, בתקשורת, אילו היו מחליטים לפנות כפר ערבי אחד. זה מצב מרתיח ומקומם.

"הדמוקרטיה היא צורת השלטון הטובה ביותר שיש במצב הנוכחי, אבל אני לא חושבת שצריך לתת לערבים זכות בחירה. מי שרוצה שהמדינה תיחרב לא צריך להיות שותף בהכרעות המדינה. עם ישראל לא חיכה למדינה דמוקרטית אלא לבית לעם היהודי, עם ערכים יהודיים, והדבר הזה לא קיים. אני, כיוצאת קיבוץ, יודעת שכתוצאה מהדרך שחונכנו שם, ברור שזה מה שקורה, כבר אין ערכים יהודיים. אין זיקה. לצערי הרב, מערכת החינוך נכשלה. לא הצליחה להעביר ערכים יהודיים-לאומיים. למרות זאת, זה שאנשים הולכים לצבא, זה קצת נס, כנראה יש עדיין שורשים עמוקים וחזקים.

"בעיניי, הציבור הדתי-לאומי בכללותו הוא הציבור האיכותי במדינה: ברמתו האישית הגבוהה, בהבנת הערך של המדינה היהודית, בתרומה לכל תחומי החיים, הצבא, המחקר, הרפואה, תעשיית ההיי-טק, ובעצם בכול. זה כך בזכות מערכת החינוך והערכים, שמשלבים ערכים פרטיים וכלליים, קודש וחול.

"ההבדל בין דתי-לאומי לבין תורני הוא שהיניקה של ערכים בציבור התורני היא מתוך התורה, ולא מתוך כפיפות תרבותית למערב. יש דתיים-לאומיים שעיקר מגמתם היא לומר: 'למרות שאני דתי אני בן התרבות המערבית, משכיל ומודרני'. עבור האיש התורני המצב הוא שונה. הוא אומר: 'משום שאני דתי, אני מקיים את המצוות, אני משכיל, אני לומד מקצוע שיתרום למשפחה ולחברה, ואני שותף בבניית האומה בתחום שמתאים לי'. המחויבות שלו היא לא למה יגידו לפריץ, לפוליטיקאי, אלא לשמים. זה סוג אחר של מחויבות.

"התנועה הפמיניסטית, למשל, מגיעה מהעולם המערבי. לרוב הפמיניסטיות בחו"ל אין משפחות ואין ילדים. ובאמת, בלי משפחה וילדים המקום של הקריירה משתנה. יש בציבור מין הרגשה שמשפחה היא דבר מובן מאליו, והעיקר זה התפקיד, המקצוע. ההעדפה הזאת גורמת להרבה תסכול. נשים נמדדות לפי ההצלחה מחוץ לבית, והבית לא זוכה להערכה מבחינה ציבורית. כל ההסתכלות על המשימה להקים בית, לא ניתן לה משקל. האושר, השימחה שבבניית הזוגיות, גידול הילדים לא נתפשים כאתגר. אמרה לי חילונית שהיא פקידה בכירה בבנק: 'כל הילדים שלנו יצטרכו טיפול פסיכולוגי'. היא חוזרת פעמיים בשבוע בשמונה ופעמיים בחמש, ומאוד מצליחה. כשהדפוס הזה של הפמיניסטיות מגיע לחברה הדתית, נוצרת התנגשות. בחברה הדתית יש ערך ללידת יותר מילד אחד או שניים, יש ערך לדבר-מה שהוא מעבר להגשמה עצמית.

"אסור לשכוח, שאנחנו דור של תקומה אחרי השואה. שליש מהעם נכחד ויש ערך באופן מיוחד שיהיו יותר ילדים. אדם צריך שיהיו לו בן ובת. ארבעה-חמישה ילדים, זה נקרא שאדם קיים את מצוות פרו ורבו. זה בפשטות החיוב ההלכתי. במישור הפרקטי, כל אדם צריך להיות ישר. ברור שאם יולדים בלי ששמחים, ובלי שמצפים, אסור שזה יקרה. אם אישה מרגישה שקשה לה מדי, שהיא עצבנית ולא מתארגנת, היא צריכה ללכת לרב ולקבל היתר.

"לנשים יש כוח לתת, להעניק, לבנות את הבית על בסיס של אהבה גדולה, ורבות מהן אינן עוסקות בכך. הן מגיעות הביתה אחרי העבודה סחוטות, אין להן כוח, מחכות שמישהו ייתן להן כוח, כל אחד מחכה שהשני ייתן ואנשים חיים בחסך. אולי חסך של אהבה. אדם מתחתן, רוצה שתהיה לו אישה שתאהב אותו, והמציאות מאכזבת.

"לקחו את הנושא של נשים מוכות, שהיא תופעה מאוד מצומצמת בחברה שלנו, והוציאו אותו מכל פרופורציה, וכן את הנושא של הטרדה מינית. יחד עם זאת, משהו בבנייה של משפחות נעשה בצורה לא מספיק טובה. אגיד משהו שהוא בוודאי מקומם: יש תופעה של נשים לא מספיק טובות. אין בזה כל הצדקה להכאה, אבל במצב של הנשים כיום, האנשים לא מקבלים בביתם את הדבר שהם זקוקים לו.

"להלך-הרוח הציבורי יש חלק בזה. עיקר כוחן של הנשים הוא בבניית בית בישראל, והן לא מקדישות לזה מספיק זמן ומודעות. זו השפעה של החברה החילונית המערבית.

"קידום מעמד האישה אינו מעסיק אותי. חשוב לי לחזק את החוסן המשפחתי והלאומי. אני חושבת שהרבה חוקים שמחוקקים עכשיו לקידום מעמד האישה, כביכול, מקדמים בעצם את הנשים הפמיניסטיות השמאלניות, מפני שלא חשוב לי שייכנסו לדירקטוריונים דווקא נשים אלא אנשים עם תפישה לאומית. כאשר קובעים בחוק מיכסה לנשים בדירקטוריון, אזי מוצאים עוד דרך לחזק את השליטה של השמאל בכל המערכות במדינה. כי נשים מסורתיות-לאומיות עוסקות יותר בטיפוח המשפחה, בגידול ילדים, ולא מתחרות על תפקידים ניהוליים. ברגע שמסדרים לנשים מיכסות, זה על חשבון הבעלים של אותן הנשים.

"אם כבר, הייתי רוצה שיחוקקו חוק שיאפשר לנשים לעבוד חצי משרה. שיבנו מסגרות בתוך חברות ההיי-טק וכדומה, שיעסיקו יותר נשים בחצי משרה. החוק הזה היה מעמיד בראש סדר העדיפויות הלאומי את ערך המשפחה, תוך יצירת אפשרות לאישה להשתלב בעשייה מחוץ לבית ולעזור בפרנסה.

"יש שלבים בחיים. עד גיל ארבעים בונים משפחות. אני חושבת שאחרי המשפחה יש חשיבות מרובה ללימודים גבוהים לבנות. לכן בנות שמוכשרות לכך צריכות לפתח את כשרונותיהן. כיוון שמרים, בתי הגדולה, מסוגלת לעשות תואר שלישי ואנו יודעים שאם לא תתחיל כמה שיותר מוקדם בלימודים, יֵרדו מאוד סיכוייה להשלים אותם ובכך גם לתרום לחברה, היא התחילה ללמוד באוניברסיטה בכיתה י"א. היא ויתרה על שנת שירות ותורמת את חלקה באופנים אחרים".

כשדיברנו בטלפון כמה ימים אחר-כך, סיפרה לי ענבל שהעובדה שאין לה תואר היא מחיר אישי שהיא שילמה עבור התמסרותה לגידול המשפחה ועזרה לבעלה בעבודה החינוכית והציבורית. אבל היא אינה מצטערת על כך, מפני שאף כי העדר התואר מונע ממנה ללמד במוסדות שונים, היא מסתפקת בשיעורים שהיא מלמדת ביישוב ובמקומות נוספים.

לפני הפרידה שאלתי אותה: "ענבל, יש לך חלומות"?

"במישור הפרטי או הלאומי?"

"הפרטי".

"הפרטי? כמעט אין דבר כזה. הכול שזור". ואחרי רגע אמרה: "שהילדים שלי יהיו אנשים טובים, עם יראת שמים, שיתפתחו יפה. אבל בשביל זה צריך עוד תפילה, עבודה והרבה סייעתא דשמיא".

אחרי שתיקת-מה היא מוסיפה: "אני רוצה שהר-ברכה תהיה לעיר, ואני רוצה מאוד לשוב לשכם".

חנה פנחסי חזרה לאחרונה משליחות כנציגת הסוכנות בקנדה

המאמר פורסם בגיליון מספר24 של "ארץ אחרת": הציונות הדתית ועתידה של החברה הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר חוקרת במכון הרטמן. עסוקה בפמיניזם, הוויה דתית וחברה ישראלית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה