דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בדצמבר 2004 | מהדורה 25

תודעת גלות עמוקה ומוצפנת

שיתוף פעולה יוצא דופן בין שני חוקרי יהדות קרלה: הבלשן ההודי, סקריה זכריה, ותלמידתו הישראלית, אופירה גמליאל, הולידו מפעל מחקרי ותרבותי חלוצי רב רושם

צ'מבה, הודו, 1970 לערך: "יפהפיה" פותח אשנב לעולם נדיר

יפהפייה, שירת הנשים של יהודי קרלה, ערכו סקריה זכריה ואופירה גמליאל, מכון בן-צבי ויד בן-צבי, ירושלים, תשס"ה

על גבו האדום של הכרך ההדור מופיעה מילה אחת חגיגית ומצוחצחת, אך גם פשוטה ולבבית: "יפהפייה". תחתיה, מעל סמל ההוצאה לאור של מכון בן-צבי, מתנוססת מילה שאותיותיה זרות ומוזרות לעין העברית ועשויות להצטייר לה כמין אותות של צופן מסתורי. על שני צדי הספר מתנוססת תמונה זהה, מרהיבת עין: תוכי יפה נוצות ניצב לצד עמוד מעוצב, מוקף ענפים עדינים, מתעקלים, נושאי עלים, ניצנים, פרחים ורימונים. הכיתוב שבצד השני כל-כולו באותן אותיות מסתוריות ומסתלסלות שהפתיעונו לעיל, אותיותיה של שפת המליאלם. שפה דרום הודית זו, שמדברים בה כיום כשלושים מיליון איש ואישה, נהוגה מזה דורי-דורות במחוז קֶרַלָה השוכן ברצועת חוף טרופית שבקצה הדרומי של תת-היבשת ההודית, והיא היתה שגורה בפי היהודים שחיו שם ברווחה מאות בשנים, מאז ראשית האלף השני לפחות, וכנראה עוד לפני כן. במהלך השנים הללו נוצרה בקרלה תרבות יהודית מקומית, המושפעת הן מן ההקשר הדרום הודי והן מן המקורות היהודיים הקדומים. באוסף שבידינו כחמישים מתוך רפרטואר השירים בשפת המליאלם, שהיו מושרים בפי נשותיהן של קהילות קרלה בנסיבות חגיגיות שונות ושהן רשמו אותם במחברות אשר הועברו מאֵם לבת. שירים אלה לוקטו ונערכו ב"יפהפייה" מתוך שיתוף פעולה יוצא דופן בין שני חוקרי יהדות קרלה: הבלשן ההודי, סקריה זכריה, שהתקין וביאר את נוסחם המליאלי של השירים, ותלמידתו הישראלית, אופירה גמליאל, שתרגמה אותם לעברית גמישה וחיננית והעירה עליהם באחרית דבר נרחבת, שכותרתה "השירים בקריאה שנייה".

"יפהפייה" הוא מפעל חלוצי במלוא מובן המילה, העשוי לעורר תשומת-לב מחקרית ותרבותית לעולמן העלום והאקזוטי של שירה ושל קהילה מיוחדות במינן, ולהאיר כך פינה מרוחקת, מופלאה וכמעט לא נודעת על מפת תפוצות ישראל. יחד עם זאת, בכמה מובנים לא זכה הספר – שהתקנתו היתה כרוכה בעליל בהשקעה רבה ומעוררת הערכה – לליטוש הראוי לו. אין גישה "ידידותית למשתמש" מן השירים עצמם אל ההערות המתייחסות אליהם; ופה ושם צצים מיני עשבים שיד עורך אמונה היתה צריכה לנכש, דוגמת הצירוף המשונה "סקיצות של ליטורגיה יהודית" (הקדמה, עמ' 13). אבל חסרונות מעין אלה בקנקן, מצערים ככל שיהיו, אין בהם כדי להשבית את השימחה על תכולתו המאלפת.

אוסף השירים שבספר מגוון עד מאוד ומייצג סוגים ספרותיים שונים, דוגמת "שירי פַּלִי", שכל קהילה בקרלה אשר כיבדה את עצמה הקדישה אותם לבית-הכנסת ("פַּלִי") שלה, שירים מקראיים (שעיצבו מחדש בשפת המליאלם סיפורים מן המקרא, תוך שילובם במסורות מדרשיות וביסודות מן ההווי המקומי), שירי חתונה וכן תרגומים-עיבודים של פיוטים עבריים. אחד מן האחרונים, הפיוט "יפהפייה ליבבתיני" לרבי ישראל נג'ארה (אשר שמו – אבוי ! – איננו נזכר כאן על שירו), הוא שהעניק לספר את שמו; באחרית דבר מנתחת אופירה גמליאל את היחס המאלף שבין המילה העברית "יפהפייה" לבין תרגומה המליאלי בשיר זה (עמ' 207–208).

בשירי הפַּלִי מתגלמת מזיגה טיפוסית, הרמונית להפליא, בין דבקות עמוקה בזהות היהודית ה"פנימית" לבין הבעתה בדפוסים שחותם הסביבה התרבותית טבוע בהם בעליל. לבית-הכנסת של קאדאווּמְבְּהאגאם שבקוצ'ין, לדוגמה, אשר הוקם במאה ה-16 ולאחרונה הועברה תכולתו למוזיאון ישראל, הוקדש שיר רב-קסם הפותח בתיאור התכנסותם של בני הקהילה להקים בית-כנסת "כהר סיני". "אבן הפינה הונחה לקול ברכה./ פיסת זהב ופנינים קבעו בתוכה,/ מעל הפנינים הוקם הפַּלִי./ המקום, שבו הוד הבורא/ שוכן בכיוון מערב" (עמ' 43). יש כאן, כצפוי, התכוונות אל עבר עיר הקודש (מערבה, שהרי הודו כידוע היא בקצה המזרח). אבל הפַּלִי מצטייר גם כמין מיקרוקוסמוס מספיק לעצמו של קדושה ושל יופי: "העמודים כופפו ולקשת היו,/ ובה שני חללים./ ובהיעשות השניים האלה,/ האור של אדון עולם לבטח שם./ ודאי ששורה שם הנהרה,/ כשל השמש בשוקעה/ בזרוח הלבנה./ תחת גג הרעפים הכול/ טוב עד מאוד מאוד/ … וַיעשו כתרים אדומים/ בוהקים בוהקים/ ופיתוחים נאים,/ וְנוּפָרִים מהודרים/ מלאכת מחשבת./ תיבה יפהפייה/ בתווך נעשתה,/ ורגלי עץ לה" (עמ' 43–44). השיר נחתם בבקשה המופנית לאל להביא את עמו-בניו "אל הארץ הטובה/ בכל תבל כולה"; אך בו עצמו ניכרת בעליל השתקעותה של הקהילה השרה אותו בארץ הטובה של קרלה, אשר פרחי הנופר של אגמיה מעטרים את ההיכל שבו ניצבת ה"תיבה" (“teba” במקור המליאלי; עמ' 152) של ספר התורה, היכל המתואר ב"שיר פַּלִי" אחר כ"קופסת משׂכיות נצחית" (עמ' 47).

רוב אבני החן המתנוצצות בין דפי קופסת המשכיות של "יפהפייה" לא תוכלנה להיזכר ברשימה קצרה מעין זו, ואת מעט השורות שנותרו לי אני מבקש להקדיש בעיקרן להתבוננות קצרה בשיר הפותח את הספר. בניגוד לרוב שירי הספר, מן השיר הזה נעדרים לכאורה סימני היכר יהודיים. זהו "שיר משחק" המושר בקבוצה, אשר מגיבה ברצף הברות קבוע על כל טור מטוריו; הוא פותח בפנייה אל תוכי, מהלך ספרותי שגור בשירה ההודית הכללית וגם בשירים נוספים המופיעים ב"יפהפייה" (עמ' 132–134). השיר מספר את סיפורה העגום של להקת תוכיים שחיתה בשלווה ביער קסום, עד שניחתה עליה הרעה בדמותו של צייד מיומן. " היה יער זב חלב./ שם בני הכנף מרומים שכנו,/ תוכיים בחמישה צבעים,/ בני כנף בכלוב של זהב./ הרואים אותם עלזו./ וַישבו ביער זהב./ וַיראו כי בא הצייד./ ויפלו ברשת אימתנית./ בפרכוס-פרפור הם נלכדו./ אלה שנלכדו – נפלו./ אלה שנחלצו – עפו./ בְּזָכְרֵנוּ הנוכל לשאת?/ בזכרנו הנוכל לסבול?" (עמ' 27–28). העלילה שבשיר, שעיקרה ציד תוכיים ביער, רקוחה לכאורה מחומרים מקומיים. אך על-פי עדותה של בת לקהילת קוצ'ין, מדובר באלגוריה שבה מייצגים התוכיים את היהודים (עמ' 140). בעלי כנף בכלל, ותוכיים בפרט, אכן מצטיירים כדמויות מעין-אנושיות בשירים לא מעטים ב"יפהפייה"; אפשר שגם סיפורה העצוב של להקת התוכיים בשירנו זה אכן ניתן להיקרא כגירסה ציורית, "מקומית", לסיפור הגלות.

אותו "יער זהב", "זב חלב", שבו היה מושבה הקדמוני האידילי של להקת התוכיים, מסמל אולי את ימי הזוהר הרחוקים של ישראל היושבים לבטח ב"ארץ זבת חלב ודבש". בצירוף המעניין "יער זהב" (הממזג בתוכו יער מכאן וכלוב זהב מכאן) יש אולי משום הד לתיאור המקראי של עושר מלכות שלמה: "וכל כלי מַשׁקֵה המלך שלמה זהב וכל כלי בֵּית יער הלבנון זהב סָגוּר" (מלכים א י', כ"א). מיד לאחר התיאור הזה, למרבה הפלא, מסופר על "זהב וכסף שנהבים וקופים ותוכיים" (שם, כ"ב) שנשאו אוניותיו של שלמה, מהודו כנראה. תיאור הציד ממיט הפורענות עשוי אפוא לייצג את חורבן בית-המקדש ואת היציאה לגלות שבעקבותיו; אלה מתוארים במגילת איכה, בין השאר, במילים "צוֹד צָדוּנִי כַּציפור אויבַי חינם" (איכה ג', נ"ב). בקריאות השבר "בזכרנו הנוכל לשאת?/ בזכרנו הנוכל לסבול?" – המנוגדות לשימחת רואי התוכיים בזמן ישיבתם השלווה ביער הזהב ("הרואים אותם עלזו") – מהדהדת אולי אמירה קדומה המופיעה בתפילת יום-הכיפורים לאחר תיאור סדר עבודת הכוהן הגדול בזמן שהיה בית-המקדש קיים: "אשרי עין ראתה כל אלה/ הלוא למשמע אוזן דאבה נפשנו".

שיר התוכיים הזה, התמים לכאורה, אולי טומן בחובו אפוא תודעת גלות עמוקה ומוצפנת, שהיתה אם כן גם נחלתן של קהילות קרלה השלוות, אשר זכו ליחס אוהד מצד השלטון ההינדואיסטי המקומי ולא סבלו מרדיפות (עמ' 9–10); יחס עוין כלפי היהודים, כפי שנרמז בשניים מן השירים (עמ' 32, 35), הפגינו דווקא הפורטוגלים שתקעו יתד בקרלה. ייתכן, כמובן, שניתוח מעמיק של השיר בשפת המקור יוביל לכיוונים אחרים; לעת עתה, על כל פנים, יש בשירים שחוברו להם יחדיו ב"יפהפייה" כדי לפתוח בפני קוראיהם אשנבים נדירים אל עולם מסקרן ומהלך קסם.

יהושע גרנט הוא דוקטורנט לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים

הכתבה פורסמה בגיליון מספר 25 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר יהושע גרנט מרצה לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, מתרכז בפיוט הקדום

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה