דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בנובמבר 2004 | מהדורה 24

תודעה אוטונומית מול תודעה כפופה

חנה קהת מנתחת שני ערכים מרכזיים של העולם החרדי במאה העשרים: לימוד תורה והשמיעה "בקולם של גדולים", המכונה "דעת תורה". היא משרטטת את תהליך הזליגה של ערכים אלה אל תוככי עולמה של הציונות הדתית, ושאלת האם מהלך ההתחרדות של החברה הציונית-דתית הפיך. לדעתה, הפילוג בין המתחרדים הלאומיים לבין "אנשי תורה ועבודה", הוא בלתי נמנע

צילום: לע"מ

האם הציונות הדתית נעשית חרדית? לתהליך ההתחרדות פנים רבות, והמגמה הזו מתבטאת בנושאים שונים. קל לזהותה בסממנים החיצוניים, כגון החולצות הלבנות במקום המשובצות, הכיפה הגדולה, הדגשת הצניעות כנושא מרכזי במערכות החינוך, הפרדה בין המינים ההולכת וגוברת, ולאחרונה אפילו האתוס של קדושת הצבא, ההולך ונשבר.

לדעתי, ראוי לבחון את הערכים האידיאולוגיים העומדים מאחורי השינויים האלו. אם נתבונן בשני ערכי היסוד המכוננים את אורח-החיים של הפרט והחברה בעולם החרדי – "תלמוד-תורה לשמה" ו"דעת תורה" – ניווכח כי ערכים אלו הם שמובילים גם את תהליך השינוי בקרב הציונות הדתית.

הראשון, "תלמוד-תורה", השתרש בחברה החרדית המתנגדית מן המאה ה-19, והתעצם ביתר שאת במאה העשרים. השני, "דעת תורה", הופיע בתחילת המאה העשרים, אך הוטמע בקרב הציבור החרדי בעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה. במאמר זה אנסה לעקוב אחר חדירתן של עמדות אלו אל ערכיה של תנועת 'המזרחי', תוך כדי יצירת שינויים רדיקליים במגמותיה של התנועה. יש לציין שבעוד הערך של "תלמוד-תורה" החל לחלחל לתוך תנועת 'המזרחי' כבר מן המחצית השנייה של המאה העשרים, הרי חדירתו של הערך "דעת תורה" לחברה זו היא חדשה יחסית, וניכרת בשיח הפוליטי של תנועת 'המזרחי' בעיקר בעשור האחרון. לפיכך, קשה לבסס את התופעה על מקורות עיוניים.

תנועת 'המזרחי' וה"מרד הקדוש"

האידיאולוגיה של תנועה זו הופיעה במאה ה-19, בהגותם של הרב צבי הירש קלישר והרב יהודה אלקלעי. גישתם השתלבה בתוך הזרם המדיני החדש של הציונות הדתית, עד לייסודה של תנועת 'המזרחי' בידי הרב ריינס ב-1902. זו היתה תנועה אידיאולוגית מובהקת, שאחד מסממניה היה מאבק לעיצוב מחודש של הערכים הדתיים, כנגד שימורם המוחלט בהייררכיה הדתית האורתודוקסית השמרנית. מנהיגיה קראו להשתחרר מהתפישה הפסיבית של הגלות ולראות את השינויים ההיסטוריים כקוראים לפעולה לאומית.

האידיאולוגיה האנטי-חרדית התבטאה גם בביקורת כנגד ערכי היסוד בפילוסופיית החיים של החרדים. הדגל העיקרי היה נושא הלאומיות והיחס לגאולה אקטיבית, אך גם ההתייחסות אל לימוד תורה ועבודת ה' היתה נושא לפולמוס. אם בתחילת דרכה אנשי תנועה זו עוד התלבטו אם לפתח את כישורי החיים בעבודה ובלימודי דרך-ארץ, או להתנזר מתרבות הגויים ומחינוך לרכישת מקצוע ועבודה, הרי בהמשך תשובת מנהיגיה, ובראשם הרב שמואל חיים לנדא (שח"ל), היתה ה"מרד הקדוש". הרב לנדא קרא למרוד בהנהגה הרבנית, שלל את דרך החינוך הנהוגה בישיבות, שהתבססה על התמסרות טוטאלית ללימוד תורה, והטיף לשיבה ל"חיים פרודוקטיביים" ולערך של "בזיעת אפֶּיךָ תאכל לחם". תנועה זו חרתה על דגלה את האידיאה של "תורה ועבודה"וטבעה סיסמאות חינוכיות חדשות כמו: "תחיית התורה" לצד "תחיית האומה", ו"החיים בתורה והתורה בחיים". מכאן נבעה הקריאה לחינוך לערכי העבודה, היצירה והפרודוקטיביות על-פי התורה והמצוות, וצד בצד איתן. מעט מדבריו של הרב שח"ל ימחישו אולי את עוצמת המרד:

"חוסר הפרודוקטיביות היא אחת התוצאות של ההשקפה השלילית על העולם והחיים, והעולם הזה נהיה אצלו לסמל הרע והתגשמותו, שלא נברא אלא לרשעי הארץ, ומתורת החיים העברית נעשתה רק דת אבסטרקטית, שדבר אין לה עם החיים ההווים, והדת עם החיים התחילו להיות צוררים זה לזה" (שמואל חיים לנדא, "לברור שיטתנו", הפועל המזרחי, ערך י. שלמון, אוניברסיטת תל-אביב, 1979, עמ' 154).

בתרפ"ב (1922) הצמיחה תנועה זו את תנועת 'תורה ועבודה', או בשמה הרשמי, 'הפועל המזרחי'. בשנות העשרים נוסדו מושבות, ואחר-כך קיבוצים, אשר הושתתו על הרעיון שהתורה היא ערך המשלב בין הדת לחיים מלאים, חיי "תורה ועבודה", חיים לאומיים וחיי העולם המודרני העכשווי. לימוד התורה אסור לו לגרום ללומד להיבטל ממלאכה, ממדע ומהשכלה. אסור לו להיות בלבדי ומנותק מן המהפכה הלאומית.

"תלמוד-תורה" באידיאולוגיה החרדית

במקביל, ובמגמה הפוכה, הלכה והתעצמה בחברה החרדית ההתנגדות להשתלבות בחיים הסובבים. להתנגדות האידיאולוגית סייע בעיקר טיפוחם של שני הערכים – "תלמוד-תורה" ו"דעת תורה" – בייחוד לאחר עלייתו ארצה בתרצ"ג (1933) של ר' אברהם ישעיהו קרליץ, ה'חזון אי"ש', שנטל על עצמו את המשימה לבצר את העולם החרדי מפני השפעות העולם החילוני.

לפי האידיאולוגיה של החזון אי"ש, התורה ניצבת בראש סולם הערכים. עמדה זו צמחה והתפתחה לכדי מגמה חינוכית רחבה החל מימי הגאון מווילנה ותלמידו, ר' חיים מוולוז'ין, אולם החזון אי"ש הפך זאת לאידיאל חינוכי בלעדי לכולם. בפירושו לספר משלי הבחין הגר"א (הגאון מווילנה) בין תלמידי-חכמים לאנשים אחרים, שאינם אמורים להקדיש את חייהם ללימוד תורה. גישה כמו של החזון אי"ש, המחייבת דרך זו כדרך בלעדית, לא מצאנו אצל קודמיו. הבחירה, לדידו, היתה בין לימוד תורה לאבדון. בעיניו ברירת המחדל ללימוד תורה היא "חמדת בשרים ותענוגות", ולא קיימת אלטרנטיבה אחרת:

"אחרי פשטה חרדת קדושת התורה בשדרות העם, ורב האמון בה, תשמש בזה הכוח לטעת בלב העם את יסודי הטוב והחסד, ואהבת המשפט והישר, לבכר את החוכמה האהובה על פני כל חמדת בשרים ותענוגות בני-אדם השנואות, לרוממוּת ולא לשפלוּת, לטהרה ולא לטומאה, לקדושה ולרוח הקודש" (קובץ איגרות לחזון אי"ש, בני-ברק, תש"ן, כרך ב', כ"א).

התשובה היא, לתפישתו של החזון אי"ש, תהליך התקדמותו של כל אדם מישראל לקראת הגשמת ייעודו – לימוד תורה – כדי שיהיה בקי בהלכה, יידע אותה ויקיימה. בוויתור על ההשתלמות התורנית ראה החזון אי"ש פגם חמור ביותר, עד כדי הגדרתו כאפיקורסוּת. לפיכך, ראה חובה לעצמו לשכנע ו"לקרב" יהודים שעסקו בענייני פרנסה ללימוד תורה, כדי שיפרשו מעסקי ה"חולין" שלהם ו"יחזרו בתשובה"; ואף ציטט את המימרה הידועה ממסכת סנהדרין, שלפיה זה שאינו לומד תורה כמוהו כאפיקורוס. החזון אי"ש טען שכל יציאה מן הישיבה היא יציאה לשוק, לתענוגות ההבל ולשפלות. דוקטרינה זו מעצבת עד ימינו את עולם החינוך החרדי, הדוגל בחינוך של כלל הילדים לקראת הלימוד בישיבות.

"תלמוד-תורה" אצל הרב קוק

גם בחברה הדתית-לאומית נער שיבחר לא ללמוד במסגרת של ישיבה, לפחות למשך כמה שנים, יתקשה לזכות בלגיטימציה. אפילו הקיבוץ הדתי, מעוזו של ה"מרד הקדוש", הקים ישיבה. כיצד ניתן להבין את המהפך שהתחולל בחברה זו, ממרידה בערך של "תלמוד-תורה" לאימוץ חוזר וגורף שלו?

נראה כי יש לתלותו במי שהיה מנהיגה של הציונות הדתית, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הרב קוק צמח בחוגי האורתודוקסיה הלמדנית, הושפע רבות מן הנצי"ב מוולוז'ין (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין) ואימץ את ההשקפה הלאומית. ההזדהות של הנוער הציוני-דתי עם תורתו נוצרה בעיקר בזכות המימד הלאומי הארץ-ישראלי במשנתו, שהוא יצר בה אינטגרציה גמורה בין לימוד תורה לשמה, מחד גיסא, לחיים מלאים בארץ-ישראל במסגרת הלאומית, מאידך גיסא. המפגש בין שתי האידיאולוגיות בדור השני של תלמידי הרב קוק יצר מהפך. הישיבה המרכזית הגדולה, שהקים הרב קוק בעזרת בנו, הרב צבי יהודה, הכשירה דור של מנהיגים אשר הקימו את הישיבות התיכוניות ואת ישיבות ההסדר, ואלה רוקנו לאִטן את מוסדות החינוך של 'המזרחי' מתוכנם ומערכיהם.

אולם כאשר הביא הרב קוק לעולמה של 'המזרחי' את ערך לימוד התורה, לא התכוון למציאות השוררת כיום בישיבות של תנועה זו, ההולכות ונדמות יותר ויותר לאחיותיהן החרדיות. כמו בתחומים רבים, הכיל הרב קוק עמדות שונות ואף סותרות ביחס לערך של לימוד התורה. אמנם, מחד גיסא, היה למדן חרדי ויש בדבריו עמדות מתנגדיות מובהקות; אך מאידך גיסא, הוא היה אדם משכיל ופיתח תיאולוגיה כוללת, העומדת בסתירה לבלבדיות הלמדנית.

ברוב דבריו הציע הרב קוק דרך חדשנית ללימוד התורה. הוא ראה בהופעת ההשכלה ובשיבתו של עם ישראל ללאומיות שני גורמים, המציבים אתגר לרקונסטרוקציה כללית של לימוד התורה. בצומת זה נפגשה האידיאולוגיה של הרב קוק עם האידיאולוגיה של 'המזרחי'. גם הוא קרא להתחדשות ואיתגר את ההנהגה הדתית בתוכניות לימוד חדשות לישיבות. לדעתו, התורה בארץ-ישראל צריכה להיות מוגדרת אחרת: "שם (בארץ-ישראל)… יקבלו הם תורת חיים מאוצר חיים ושם יכירו וידעו גם הם את הוד הקדושה, התפארת והעוז אשר אנחנו חשים ומרגישים בארץ חמדתנו ועתידנו. וכמה גדול הוא כוח האוויר המַחכים של ארץ קודשנו להשפיע עלינו שפע חיים ואורה על כל דרכינו" (הישיבה המרכזית העולמית, חושן, ירושלים תשל"ג, עמ' 5).

תורת חיים, על-פי הרק קוק, משמעה יכולת להגשים בפועל את מצוות התורה, לעומת החיים בגולה, שבה נבצר מהעם לקיים חלק גדול מן המצוות המדיניות, הלאומיות והחקלאיות התקפות רק במדינה היהודית, בארץ-ישראל.

"עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי, יחפש וימצא בנר ה' נשמת אדם יחפש, ומחשבתן של ישראל הקודמת לכל תאיר בראשית עוז מקורה על כל אותיותיה של תורה… לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם, נשמת ישראל מקורה של תורה תמצא את עצמה, ובמצאה את עצמיותה יתנוצצו לפניה כל אותיותיה של תורה בתפארת זיו החיים שלהם ויקרא בהם שם עולם שם חדש אשר פי ה' יקבנו" (ח' קבצים, ירושלים, תשנ"ט, קובץ ו', קצח).

נוסף על כך, ייחל הרב קוק להתאחדותן של קהילות ישראל תוך כדי קיבוץ גלויות, שתביא להסרת המחלוקות אשר צמחו "מרוב אפלה של גולה אחר גולה" (הישיבה המרכזית העולמית, עמ' 5) ולחזרה לתורה אחת, ללא פירודי הגלות: "…שם יגלה ויראה להם אור האחדות של 'גוי אחד בארץ' ואהבת החיים ב'ארץ החיים' תרחיב לִבּם ותפתח את דעתם… ועל-ידי לימוד חי ופועל וקבוע בכל מקצועותיה של תורה על אדמת קודשנו ילכו הלוך וחסור כל אותם פירודי הדעות וחילופי השיטות אשר השתרגו ועלו ב'אוויר ארץ העמים' מרוב אפלה של גולה אחר גולה" (שם).

תוכניות הלימודים שהציג הרב קוק לפנֵי חברי 'מרכז הרב' כוללות מחקר מדעי בכל מדעי היהדות, יחד עם לימודי תורה בכל המקצועות שבהם עסקה גם 'חוכמת ישראל', כדי "להוציא את עמנו מהקטנות החילונית", שזו עיקר המטרה שלו(שם).

באיגרת המפורסמת לר' יצחק אייזיק הלוי, בעל "דורות ראשונים", פרש הרב קוק את חזונו, לפתוח את אפיקי התלמוד הירושלמי, האגדה, ההשכלה והמחקר כחלק מלימוד התורה. הוא חלם שבישיבה שלו תהיה השפעה הדדית בין "תחיית האומה והארץ" ובין "תחיית הקודש בארץ" (שם, עמ' 4).

"ייסוד ישיבה מרכזית עולמית לישראל בירושלים בצורה המתאימה לאותה התנועה הגדולה של תחייתנו הלאומית, ההולכת ופורחת בארץ-ישראל והשולחת קרני אורה וקשרי אהבה לבניין האומה והארץ, ללב אחינו פזורי הגולה בכל מקום שהם, וכל ערכיה הגדולים של תחייתנו" (שם).

יש להדגיש כאן את חדשנותו המהפכנית של הרב קוק. קודמיו, ובייחוד הנצי"ב מוולוז'ין, העלו את הלימוד ההלכתי של התורה שבעל-פה, כפי שנלמדה בישיבות הלמדניות המתנגדיות, לדרגה גבוהה בהרבה מעיסוק בכל חלק אחר בתורה. ועובדה היא, שבישיבות הללו למדו ולומדים עד היום אך ורק גמרא. הרב קוק, בשל הערצתו הרבה לארץ-ישראל והיות שלא ראה בתורה שבעל-פה מטרה בפני עצמה, לא החשיב אותה לעליונה על לימודי תורה אחרים. להפך, לדעתו, הירידה בתורה שבעל-פה מן הכללים לאין-ספור פרטים היא גם ירידה הייררכית מבחינה רוחנית, שכן ככל שהלומד עסוק יותר בכללים הוא גם קרוב יותר לאמת ולאחדות הכוללת, וככל שהוא עסוק יותר באחדות הוא מתקרב יותר לאמת האחת והיחידה בתפישה המונותיאיסטית, לידיעת ה', והעיון הזה הוא הנשגב ביותר ועומד בראש הפירמידה. הרב קוק אף חשב שיש סכנה מסוימת בעיסוק ההלכתי גרידא, אם הוא מעשי, חומרי ומפורד ואינו ניזון מתיאוריה כללית, פילוסופית ורחבה (בדומה לגישה החסידית, שראתה גם היא את העיסוק המעשי בהלכה כחומרי). הוא קשר זאת ללימוד של חוץ-לארץ, לעומת הלימוד של ארץ-ישראל. שם, לדעתו, אצור האיחוד בין התורות, שם היה המקור לשפע הרוחני טרם היציאה לגלות וטרם ההתפרדות של התורות:

"כשההתגלות של העולם המפורד מתגברת על ההתגלות העליונה של העולם המאוחד, החומריות מתגברת על הרוחניות, והתאוות הגופניות עומדות הן בשורה הראשונה של תוכנית החיים… אווירא דארץ-ישראל הוא המחכים, הנותן הארה בנשמה להשכיל את היסוד של העולם המאוחד…" (ח' קבצים, קובץ ח', קיא).

היו לו, לרב קוק, תוכניות ספרותיות ותוכניות לימודים מרחיקות לכת. בהרצאה לפני חכמי 'מרכז הרב', אור ליום כ' טבת תרפ"א, נשא הראי"ה דברים נרגשים וקרא להתחדשות: "לחיים של יצירה אני קורא אתכם. זאת היא הנקודה העליונה שאנחנו צריכים לשאוף אליה… אנחנו צריכים ללכת בדרך הקודש העתיקה, אבל המרץ של התחייה מוכרח לעורר את כוח התחייה שלנו" (הישיבה המרכזית העולמית, עמ' 1-5). הוא קרא לרבנים להרים דגל יצירתי של מחשבה וספרות, חזיון[חזון?] ופעולה: "אנו נדרשים לעוז, אומץ וזריזות" (שם).

באחת מאיגרותיו תלה הראי"ה בהידלדלות הרוחנית, שבאה כתוצאה מהצטמצמות הלימוד לכדי חקר ההלכה בלבד, את האשמה להיווצרות החילון. טענתו היתה, שהעוזבים את הדת לא עשו זאת מתוך רצון לזנוח את חיי הרוח ולחיות חיים חילוניים, אלא דווקא מתוך חיפוש של רוחניות רחבה יותר, הן בתחום ההשכלה, הן בתחום הערכים והן בתחום החוויה הרגשית.

ניתן לסכם, שהתפישה האידיאולוגית של "תלמוד-תורה" של הרב קוק צמחה מבית-המדרש של הנצי"ב מוולוז'ין, אך התפתחה באופן עצמאי ויצרה אינטגרציה עם האידיאולוגיה של 'המזרחי'. הרב קוק האמין שלימוד תורה חיוני לתחייה הלאומית, וחלם על התחדשותו של לימוד זה במסגרת הישיבה שרצה להקים. אך את חלומו הצליח להגשים רק באופן חלקי. הוא הצליח להחדיר את מוסד ה"ישיבה" לתוך העולם הציוני-דתי, בעיקר באמצעות בנו, שהרחיב מאוד את ישיבת 'מרכז הרב' והצמיח את הדור של מקימי הישיבות בקרב הציונות הדתית: ישיבות תיכוניות, ישיבות הסדר וישיבות גבוהות. הישיבות הללו לא אימצו את דרכו של הרב קוק ולא הגשימו את התקווה שבישיבות ילמדו דקדוק, פיוט, ספרות, פילוסופיה, היסטוריה, מחקר של קבלה, מדעים, ועוד.

בסופו של דבר, הישיבות האלו אימצו את הדרך החרדית, ורוב שעות היום עוסקים בהן בלימוד הלכתי של הגמרא גרידא, תוך התנגדות נמרצת לכל לימוד מסוג שונה, ובייחוד לכל עיון מחקרי וספרותי. בישיבת 'מרכז הרב' צמחה תופעה של "חרדיות" אופיינית, התנגדות נמרצת ואף מלחמת חורמה של ממש נגד כל לימוד אקדמי, ביקורתי או מדעי. ישיבת 'מרכז הרב' – הישיבה שייסד הרב קוק, התפלגה לפני שנים אחדות על רקע המאבק נגד כל חדירה של שיח אקדמי לכותלי המוסד.

"דעת תורה"

ההיסטוריון הדגול, יעקב כ"ץ, חקר רבות את מאפייניה של החברה המסורתית, הנאבקת בתהליכי שינוי. לטענתו, בחברה מודרנית המוכנה להשתנות, כוחה של המסורת שונה בתחומים שונים ויש תחומים שנעשות בהם פשרות. לעומת זאת, חברה מסורתית מחפשת את הצידוק להתנהגותה אך ורק במסורת, ולא בשום גורם חיצוני. לפיכך, היא נוטה לטשטש את הגבולות בין תחומי ההתנהגות השונים ונוקטת מידה אחת של צידוק ביחס לכולם. הגישה המסורתית-דתית מתפשטת ומחילה עצמה גם על תחומים, שלכאורה אינם נראים כשייכים לדת, והכול נעשה מקודש: הלבוש, הלשון והמנהג. חברה מן הסוג הזה מעלה את מעמדו של המנהיג הרוחני מעל לכל ביקורת, יש בה שלילה של החינוך האזרחי המעצים את הפרט ואת זכויותיו. המנהיג השליט הופך להתגלמות המוסד כולו, לסמל המקודש של המסורת שעל שרידותה נאבקים (יעקב כ"ץ "חברה מסורתית וחברה מודרנית", לאומיות יהודית, הספרייה הציונית, ירושלים, תשל"ט, עמ' 155-166).

הדרך, שבה חתר החזון אי"ש לבצר את העולם החרדי ולהבטיח את יציבותו, תואמת את המאפיינים שהציג כ"ץ. הדוקטרינה של "דעת תורה" טומנת בחובה את הדרישה לקבל את מרותם המוחלטת של גדולי התורה, הרבנים והפוסקים לא רק כחכמים ובני-סמכא בתחום התורה, אלא גם כמנהיגים המוסמכים להכריע בכל תחום מתחומי החיים. יתר על כן, בניגוד לפסיקת הלכה בידי רב או פוסק, המנומקת על-פי רוב באריכות רבה בציטוטים מהמקורות התורניים ובשקלא וטריא הלכתי, "דעת תורה" משקפת הכרעה נחרצת וחד-משמעית של רבנים, ללא צורך בהנמקה בהסתמך על המקורות ההלכתיים. החוקר ג. בקון טוען, שקביעה של "דעת תורה" מזכירה יותר את ההכרעה של הנביא או ה"אורים ותומים", ויש בה כעין "עקיפה" של תהליך הפסיקה ההלכתי (ג. בקון, "דעת תורה וחבלי משיח", תרביץ נ"ב ג', תשמ"ג, עמ' 497-508).

כאמור, דוקטרינה זו הלכה וכבשה את מקומה באורתודוקסיה בתחילת המאה העשרים, כתגובת-נגד של החברה החרדית לחילון ולהשכלה. המושג "דעת תורה" הוא עתיק יומין, ומופיע פעם אחת בתלמוד (בבלי, חולין פ"צ, ע"ב) כביטוי לדעה מוכרעת שאינה נתונה בספק, וכמה פעמים אצל חכמי ימי-הביניים, כביטוי לכך שהמעשה נעשה על סמך דברי תורה, "על דעת התורה".

המושג, כפי שאנו מכירים אותו כיום, צמח בראשית המאה העשרים. ג. בקון, במאמריו על התפתחות המושג הזה, קושר את ערך הציות ל"גדולי ישראל" בכל התחומים ל'מועצת גדולי התורה' של אגודת-ישראל, שנוסדה ב-1912.

אגודת-ישראל הוקמה בתקופה של שפל במעמד הרבנות. המחלוקות היו רבות, והתחושה של התפוררות האורתודוקסיה ומנהיגותה וכרסום במעמדן גברה והלכה. לאור מציאות זו גבר הצורך במיסודה של סמכות, כדי לחזק את עמידתה של האורתודוקסיה נוכח כל התנועות האחרות, המתחרות בה.

לעומתו, תולה החוקר ל. קפלן את התעצמות הדוקטרינה הזו בחזון אי"ש, אשר עשאהּ לאבן-יסוד ביהדות החרדית. על-פי טענה זו, עיקר תהליך מיסודה של האורתודוקסיה החרדית התרחש אחרי מלחמת העולם השנייה, והוא כולל את "דעת תורה" כעמדת תשתית. למעשה, אנו מוצאים כאן דרישה לשליטה על התודעה האוטונומית של הפרט, והכנעתו עד כדי ציות עיוור כערך בפני עצמו, כחלק בלתי נפרד מן המאבק במודרנה. (L. Kaplan, "Daas Torah: A Modern Conception of Rabbinic Authority", Rabbinic Authority and Personal Autonomy, ed. M. Sokol, New Jersey, London, 1992

ואמנם, ערך ה"שמיעה בקול הגדולים" עומד בניגוד מוחלט לערכים האינטלקטואליים של האדם המודרני, שאיתם נמנים: אוטונומיוּת, חשיבה עצמאית וביטוי אישי. ניתן להיווכח, שהיה אז כפי הנראה צורך חיוני להעצים את מנגנון הציות, במגמה לייחס ערך דתי לשליטה החברתית בעידן שבו השלטון החיצוני ניטל מידי ראשי הקהילות. בשתי הקהילות, המתנגדית והחסידית, גברה הדרישה לציית ל"דעת תורה", היינו, להיכנע לצדיק ולתלמידי-החכמים ולפסיקת ההלכה שלהם.

שלא כבחברה החסידית, בחברה המתנגדית ערך זה היה חידוש מהותי. הציות לצדיק לא היה מקובל בחברה זו. מרתק לראות שבדור שלפני החזון אי"ש, אצל הנצי"ב מוולוזי'ן, עדיין שימש הביטוי "דעת תורה" במשמעותו המסורתית והזניחה. בהקדמתו לחומש שמות כתב הנצי"ב: "וגם עתה יש הרבה מישראל שלא הגיעו לדעת תורה". וכוונתו שם ל"ידיעת התורה" (ראו בקון, "דעת תורה וחבלי משיח").

לעומתו, אצל החזון אי"ש כבר היה "דעת תורה" לערך עליון, טוטאלי ומחייב. הוא בעצם עשה את הרבנים והפוסקים לשליטים לא-פורמליים בכל מערך החיים של החברה החרדית-הליטאית, הן כקבוצה והן כפרטים. החזון אי"ש הרחיב את הדרישה לציות לגדולים גם לתחומים שאינם הלכתיים ואשר נכללים בקטיגוריה של הסכמה, ובלשונו, "נחת" או "אי-נחת" של חכמים.

הוא תקף נמרצות את הנסיונות לשמר כמה מתחומי החיים מחוץ לשליטתם של מורי ההוראה, וראה בכך סכנה גדולה לשרידותה של היהדות. הוא לא חסך מה"עבריינים" מילים קשות ומאיימות, עד כדי הדרתם מהקהל הלגיטימי והחתמתם בכינויים דוגמת "אין לו חלק לעולם הבא" ו"פסול לעדות". אלו הכינויים המקבילים לשיח המוכר כיום בקהילה החרדית, שנהוג בו להגדיר דברים רבים כ"ייהרג ואל יעבור", וכל זאת בגלל הניסיון להצביע על תחומים של "שוק החיים", שאינם בהכרח תחומים של איסור והיתר. במכתב מפורסם, שהתריע בו נגד הצטרפותה של מפלגת פועלי-אגודת-ישראל לממשלה בניגוד לרצונו, כתב החזון אי"ש לקלמן כהנא, מבאי ביתו:

"השיטה לעשות את התורה לחלקים שניים, הוראה באיסור והיתר חלק אחד, והוראה בשוק החיים חלק שני, להיות נכנעים להוראת חכמי הדור בחלק הראשון ולהשאיר לחופש בחירתם בחלק השני, היא השיטה הישנה של המינים בירידת היהדות באשכנז, אשר הדיחו את עם ישראל עד שהתערב בגויים ולא נשאר לפליטה. ההפלאה בין הוראת איסור והיתר להוראת הגדרים והגזירות, הפלאה זו היא גילוי פנים בתורה, ומבזה תלמידי-חכמים ונמנין בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא ונפסלין לעדות" (קובץ איגרות לחזון אי"ש, ג', צ"ב).

אין ספק, שבתחום הזה הצליח החזון אי"ש לחולל שינוי מהפכני. כיום הדרישה להשליט "דעת תורה" גם במערכות שמחוץ לתחום ההלכה היא לא רק נחלת החברה החרדית, החסידית והמתנגדית, אלא גם נחלתה של האורתודוקסיה הספרדית, והיא מחלחלת אף לחברה הדתית-לאומית. בעשור האחרון מתנהל פולמוס עקבי בדבר סמכותם של רבני הציונות הדתית להכריע בשאלות פוליטיות שונות. גם בנושא זה תלמידי 'מרכז הרב', הנאמנים לרבנים הראשיים לשעבר, הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא – שניהם בוגרי החינוך החרדי – דורשים להכניע את התנועה הציונית-דתית ל"דעת תורה", היינו, לפסיקות של רבנים, שאינן מבוססות על מערכות של שיקולים הלכתיים אלא על שיקול דעתם ועל "סמכות היתר", הקנויה להם מתוקף הערך של "דעת תורה". לעומתם, נאמני 'תורה ועבודה' וציבור גדול של דתיים מודרניים עדיין מאמינים בדרכה האידיאולוגית של תנועת 'המזרחי', שבבסיסה עמד המרד הקדוש ברבנים. מנהיגיה מביטים בעיניים כלות בחלק גדול מבניהם, שמאמץ יותר ויותר את הדרך החרדית ומפנה עורף לתורת אבותיהם. כפי שכתב הרב פרופ' מיכאל צבי נהוראי, "הנהגת הציונות הדתית בימינו רואה עצמה מחויבת ל'דעת תורה' במישור הפוליטי, והיא משתמשת בכוחה האלקטורלי כדי לכפות אותה – גם כאשר זו עומדת בסתירה לאינטרסים הפוליטיים ולמערכת השיקולים של הממשלות בישראל. מה היה אומר על כך הרב יצחק ריינס זצ"ל, אביה-מולידה של תנועת 'המזרחי', מי שכתב פעמים רבות שהמדינה המתוכננת 'היא רק חומרית, אין בה אף שמץ מן הרוחניות'" ("היבטים אקטואליים במשנת הציונות הדתית של הרב ריינס", קובץ הציונות הדתית, ערך ש. רז, תשנ"ט, עמ' 444-445).

האם מגמת ההתחרדות היא תהליך הפיך? קשה לִצפות חזרה ממגמה זו, שכן ההבניה החברתית נעשית באמצעות קידושם של ערכי "תלמוד-תורה" ו"דעת תורה" כדוֹגמוֹת מכוננות בעלות ערך עליון. כפי שראינו מדברי החזון אי"ש, אלה הן דוקטרינות יסוד, כמעט עיקרי אמונה, בשיח החינוכי. מי שמתנער מהן מוגדר כ"אפיקורוס"; לפיכך, הן אינן עומדות לביקורת ואינן נתונות לפולמוס. לכן סביר להניח, שכל מי שהפנים דוגמות אלה מקבל את מרותן, ומשעה זו ואילך תודעתו נתונה לשליטתה של המסגרת החברתית ושל ההנהגה הדתית, שהוא מציית לה. אי-לכך, כל ניסיון לנהל דיאלוג עם אדם שעבר אינדוקטרינציה כזאת, או להתווכח איתו, הוא ניסיון עקר. ולכן לדעתי נגזר, שאלה הנעשים בהדרגה חרדים לאומיים, בסופו של דבר ייסדו זרם נוסף, חרדי-לאומי, לצד אלה שיתעקשו לשמר את האוטונומיוּת ואת הערך של 'תורה ועבודה', המשקפים את דרכם האידיאולוגית, ולהגן עליהם.

ד"ר חנה קהת היא מרצה לתנ"ך, למחשבת ישראל וללימודי מגדר במכללות אקדמיות לחינוך (גבעת וושינגטון, סמינר הקיבוצים ומכללת אחווה) ומייסדת "קולך" - תנועה פמיניסטית ציונית-דתית.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה