דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
18 בספטמבר 2011 | מהדורה 62

ג'ויס מקדוגל. צילום: ברכה אטינגר

תהליך צמיחתו של מטפל

סדרת מפגשים עם פסיכואנליטיקאים מקוריים, שהם גם אנשי הגות בולטים, הניבה ספר שיש בו מימד אינטלקטואלי חריף אך מעט מדי צלילות אל מעמקי הרגש והחשיבה. עם זאת, המראיין והעורך של הספר, אנתוני מולינו, הולך ומתפתח במהלך עבודתו, עד שהוא מגיע אל הריאיון האחרון, שהוא גם פסגת הספר

"באסוציאציה חופשית: מפגשים בפסיכואנליזה עם כריסטופר בולאס, ג'ויס מקדוגל, מייקל אייגן, אדם פיליפס ונינה קולטארט", אנתוני מולינו (עורך) / תרגום: עמית פכלר, עריכה מדעית: חיה שטיינפלד ועמית פכלר / הוצאת כרמל / 2011

בסוף המאה ה-19 הגה פרויד רעיון מהפכני שהוביל לייסוד הטיפול הפסיכואנליטי. הוא קרא לו "אוסוציאציה חופשית" והיה משוכנע כי מצא דרך לחדור אל מעמקי זרמי התודעה השוצפים. "התבונני בעצמך ודווחי על כל מה שעולה, תוך הקפדה לא לסנן דבר, בין אם מכיון שהוא לא נעים או לא דיסקרטי ובין אם מכיוון שהוא לא חשוב או לא רלבנטי או לא הגיוני" היתה ההנחיה התמימה לכאורה של פרויד שנותרה עד היום ההנחיה המרכזית שניתנת למטופלים בפסיכואנליזה.

האסוציאציה החופשית שיש כיום לרבים כלפי המונח "אסוציאציה חופשית" היא של מין משחק חברתי או תרגיל עיתונאי (מהו הדבר הראשון שעולה בדעתכם כשאתם שומעים את המילה "אמא"? ומה כשאתם שומעים "אלוהים" ו"מוות" ו"סקס"?). אך במקור היה זה רעיון רדיקלי ביותר (כפי שמעיד גם המונח בגרמנית, Freier Einfall – "התפרצות חופשית").

כשהאדם מתבונן בעצמו ומדווח על "כל מה שעולה", עם כמה שפחות צנזורה, צצים גם תכנים מהלא-מודע ומתחילה להיחשף האמת הנפשית. אין זה דבר פשוט, לדבר בלי צנזורה. באנליזה מגלה המטופל עד מהרה שהוא מהסס באופן אינסטינקטיבי מחשיפה ספונטנית של מחשבות, רגשות, משאלות וזיכרונות וכי כדי לעמוד בהנחיה עליו להתגבר על תחושות מודעות של מבוכה, פחד, בושה ואשמה. במובנים מסוימים האסוציאציה החופשית אינה האמצעי לריפוי, אלא היא הביטוי שלו. כפי שאמר האנליטיקאי ההונגרי שנדור פרנצי: המטופל אינו מבריא באמצעות האסוציאציות החופשיות. הוא נחשב בריא כאשר הוא יכול לתת אסוציאציות חופשיות (לז'אק לאקאן היתה אסוציאציה לכך כשאמר: המטופל אינו נרפא כי הוא זוכר, הוא זוכר כי הוא נרפא).

דגים מהדהדים

אנשים מעדיפים להאשים אחרים – את ההורים, את נסיבות החיים – אבל ג'ויס מקדוגל מתעקשת שיש לשים דגש בשאלה מה האדם עושה באירועים הטראומטיים בחייו ולא באירועים עצמם. "אף על פי שאיש מאיתנו אינו אחראי לאירועים בעברנו, או לבעיות הלא-מודעות של הורינו, כולנו אחראים לחלוטין לעולמנו הנפשי הפנימי"

השיחה האסוציאטיבית מרכזית לטיפול האנליטי, אבל הספרות הפסיכואנליטית שונה ממנה כרחוק ארוס מתנטוס. כפי שאמר אדם פיליפס, "מפתיע אותי שיש הסיפור הזה שנקרא 'פסיכואנליזה' שמציב משהו שנקרא 'אסוציאציה חופשית' במרכז התמונה שלו כצורה של אמירת אמת, רק כדי להרוג אותו בהקדם האפשרי על מנת לייצר תיאוריות". את הפער הזה ביקש לתקן האנליטיקאי הצעיר אנתוני מולינו באמצעות ספר פסיכואנליטי, שנכתב בצורה של שיחות עם חמישה הוגים אנליטיים בולטים – כריסטופר בולאס, ג'ויס מקדוגל, מייקל אייגן, אדם פיליפס ונינה קולטארט.

הבחירות של מולינו מצוינות. כל החמישה הם בעלי חשיבה מרתקת על הנפש האנושית. כל אחד מהם אינו מִמסדי בדרכו שלו, ולכולם יש הרבה מה לומר וסגנון מיוחד לומר זאת. אלא שהשיחות עצמן, כפי שהן מופיעות בספר "באסוציאציה חופשית", מאוד לא אסוציאטיביות ורחוקות מאוד ממה שמתרחש בדרך כלל בחדר הטיפולים. מולינו הגיע לכל ריאיון עם רשימה ארוכה של שאלות וציטוטים מחוכמים. למרבה הצער, לאורך רוב הראיונות הוא נדמה כמתעקש לעבור על השאלות שהכין בזו אחר זו. הזרימה בהחלט לא חופשית, והשיחה נשארת כמעט תמיד אינטלקטואלית, עם צלילות מעטות אל מעמקי הרגש, החשיבה, ההוויה.

הספר נותן תמונה עמומה של אישיותם של ההוגים ושל התיאוריות המרכזיות שלהם. הרבה רעיונות נזרקים לחלל בלי לזכות לפיתוח כלשהו. אם לא מצפים ליותר, זה לא בהכרח רע. במיוחד שלא מעט מהרעיונות בהחלט מבריקים. פיליפס אמר למולינו: "אני חושב על המסות שלי כעל ברֵכות שאתה דג בהן. יכול להיות ששום דבר לא יועיל לך. אתה עשוי לחשוב שכל העסק הוא יומרני או משעמם… אבל אתה עשוי למצוא משפט או מספר משפטים שיהדהדו ויישארו איתך". בספר הזה יש לא מעט דגים מהדהדים.

כריסטופר בולאס מדבר על הפסיכואנליזה כעל "אנתרופולוגיה של האדם". הוא ממשיל את האנליזה לכניסה לארץ זרה, לכניסה לתרבות אחרת עם שפה אחרת, כאשר המטרה היא לתרגם את נקודות המבט השונות והמשתנות של האדם, לפענח את "מכלול החוקים השונים של חיים זרים, של תרבויות פרטיות". הוא רואה את התהליך הזה כ"תהליך הגילוי העצמי העצום ביותר שיצרנו עד כה בתרבות המערב", אבל מודע, באופן אישי, גם למגבלותיו: "משהגענו במיוחד לגיל העמידה, אנו נכנסים לשלב במחזור החיים שבו אנו נעשים יותר ויותר ערים לעד כמה החיים מסובכים; עד כמה במובנים מסוימים לא ניתן לחשוב עליהם באופן הולם. החיים מסובכים מכדי שנפתור אותם".

ג'ויס מקדוגל משלבת בדבריה שלל סיפורים עסיסיים וטובי לב מחייה, ובהם סיפורים על מפגשיה עם אנה פרויד, דונלד ויניקוט, ז'אק לאקאן ווילפרד ביון. מקדוגל רואה את התהליך האנליטי עצמו כבנייה של סיפור. מטופלים לא מעטים מגיעים לאנליזה עם סיפור חיים בלתי נסבל, היא אומרת, ויוצאים ממנה "עם סיפור חיים אחר שניתן יותר להשלים עמו, שאפשר יותר לחיותו". הסיפור אינו אמת שמתגלה, אלא יצירה שהיא באחריות האדם. כך גם לגבי כל סימפטום נפשי, שהוא בעיניה יצירה שנועדה לשמר הרמוניה אל מול קונפליקט ונסיבות חיים. הסימפטום יוצר אמנם סבל רב, אבל זהו סבל שהאדם מעולל לעצמו, וזאת משום שהוא מביא לאיזון כלשהו, גם אם מכאיב. אנשים מעדיפים להאשים אחרים – את ההורים, את נסיבות החיים – אבל מקדוגל מתעקשת שיש לשים דגש בשאלה מה האדם עושה באירועים הטראומטיים בחייו ולא באירועים עצמם. "אף על פי שאיש מאיתנו אינו אחראי לאירועים בעברנו, או לבעיות הלא-מודעות של הורינו, כולנו אחראים לחלוטין לעולמנו הנפשי הפנימי".

מייקל אייגן ידוע כחריג בנוף הפסיכואנליטי. הוא מטפל שמשלב אמונה מיסטית עם תפישה פסיכואנליטית עמוקה. בשיחה עם מולינו הוא מתייחס לנפש כמצויה מעבר לגוף, ואף אומר כי הטראומה הגדולה אינה במעבר מהרחם החוצה לעולם, כפי שסבורים אנליטיקאים רבים, אלא מוקדם יותר: "הקטסטרופה האדירה היא לעבור מן השמימי אל הרחם". אייגן מכיר כמובן את הספקנות והאיבה השוררים בקרב אנליטיקאים מאז פרויד כלפי הדת, שהם רואים בה אשליה מנחמת, ומסביר את היחס הזה כלפי האמונה בחשש מפנאטיות ומאובדן הבסיס המדעי של הפסיכואנליזה. עם זאת, הוא אומר, "אני חושב שאפשר להיות פנאטי גם בכיוונים האחרים. אפשר לרוקן את החוויה באופנים שונים. אפשר להיות מציאותי מדי, אפשר להיות פנטסטי מדי, אפשר להיות מדעני מדי". במקום שתשרור מלחמה בין ממדי החוויה השונים הללו, הוא מוסיף, הענקת קול לכל אחד מהם היא אפשרות פורה הרבה יותר.

אדם פיליפס מתייחס לשאלת העצמי, שחוזרת בכל הראיונות: מהו אותו דבר שכל אדם מרגיש שהוא "אני"? תחושת "עצמי" היא אמנם דבר יעיל כדי להצביע בבחירות, אומר פיליפס, "אבל עצמיים לא תמיד שימושיים בפרשיות אהבים ובכתיבה". הוא מקשר בין סימפטומים רבים ובין תהליך של החפצה שעבר על מבנים פנימיים. "זה כאילו שאנשים מתמכרים לגרסה של עצמם", הוא אומר. "הם מתחילים להיות בטוחים שהם אדם מסוג מסוים. זאת מהותו של סימפטום. זאת אומרת, אם אני אגורפובי, אני סוג של אדם שאינו יכול לצאת מהבית".

עיתוי מושלם

אדם פיליפס מתייחס לשאלת העצמי, שחוזרת בכל הראיונות: מהו אותו דבר שכל אדם מרגיש שהוא "אני"? הוא מקשר בין סימפטומים רבים ובין תהליך של החפצה שעבר על מבנים פנימיים. "זה כאילו שאנשים מתמכרים לגרסה של עצמם", הוא אומר. "הם מתחילים להיות בטוחים שהם אדם מסוג מסוים"

אחרי שטבל בארבע ברכות למד מולינו לשחות. לריאיון האחרון, עם נינה קולטארט, הוא בא מנוסה ובטוח. מחברת השאלות נשארה סגורה, ודו-שיח של אמת התפתח. במובן הזה הספר הוא גם תיעוד של תהליך צמיחתו של מטפל. אם בראיונות הראשונים מולינו מצטייר כתלמיד נרעד מפני רבו, כאן הוא כבר מופיע כאנליטיקאי לכל דבר, אשר יוצר את המרחב שיאפשר לבת שיחו לומר את אשר על לבה.

הבשלות של המראיין הגיעה בעיתוי מושלם. מישל וולבק אמר פעם כי בעת כתיבת ספר הוא מדמיין שהספר יתפרסם אחרי מותו ולכן זוהי ההזדמנות האחרונה שלו לומר דברים לעולם. קולטארט החולה לא היתה צריכה לדמיין. מתוך ידיעה שימיה ספורים היא דיברה עם מולינו בגילוי לב מלא על ילדותה הטרגית (שני הוריה נהרגו בתאונת רכבת כאשר היתה בת שלוש-עשרה), על האנליזה שעברה אצל אווה רוזנפלד (שהיתה המטופלת האחרונה של פרויד ובהמשך עברה אנליזה גם אצל מלאני קליין), על קשייה הנפשיים, על התאבדויות של מטופלים, על חוויותיה הרוחניות כמתרגלת בודהיסטית, על תהליך ההזדקנות ואפילו על הקשר בין חיי המין שלה ואמונתה באל ("מרגע שפיתחתי חיי מין פעילים… כמעט בן לילה חדלתי להאמין באלוהים. אני חושבת שזה קורה להרבה אנשים, אלא שלא מרבים לדבר על כך"). עם החופש שידיעת המוות המתקרב יכולה לאפשר, קולטארט חשפה בפני מולינו, ובפני הקורא, את "הפצע העמוק ביותר בחיי" – פצע שעליו, כך הודתה, דיברה רק עם חבר או שניים, ואפילו לא באנליזה שלה.

קולטארט מביטה עמנו ברוך על חייה. אלה היו חיים בודדים, עתירי אובדן וסבל, אבל הם היו חיים מלאים, חיים של תנועה ושל מודעות, לעצמה ולזולת. "הרביתי לנסוע. זה אחד הבונוסים האדירים של להיות לבד, ללא דאגה למשפחה ולכסף שנדרש למשפחה. נסעתי הרבה מאוד במהלך חיי, הייתי בכל מקום, ואני חושבת שכתיבת מאמר קליני זה כמו לשבת וללוות מסע חיים של מישהו. זו זכות יתרה שלא תיאמן לגבי העבודה שלנו. אנו פשוט יושבים ומקשיבים לבני אדם ולסיפורים יוצאי דופן ביותר. אפילו מבלי לזוז, אנו זוכים להיכנס לדמיונותיהם של מטופלינו, אנו זוכים להיכנס לאותם אגדות וסיפורים ואירועים ולהיות היכן שמטופלינו היו". החיים הללו, ידעה, מתקרבים לסופם. והיא ממשיכה להתבונן, באותו מבט מפוכח ושלֵו, גם על המסע האחרון. "עלינו לדאוג לכך שנמות, אם נוכל, מוות שיש בו חסד", היא אומרת בסוף הראיון. "ייתכן שלא נזכה לכך… אבל אני חושבת שאולי היינו מתים בחסד מסוים אילו המוות היה מעסיק אותנו בחיינו".

ימים ספורים אחרי שאישרה את נוסח הריאיון שמה קולטארט קץ לחייה.

לבטל מסר אמיץ

"באסוציאציה חופשית" הוא הספר הראשון שיצא במסגרת "פגישות" – סדרה לספרות פסיכואנליטית בהוצאת כרמל. בכך מתרחב עוד המדף הפסיכואנליטי העברי, שכבר כולל סדרה בהוצאת עם עובד, את מפעלי התרגום של תולעת ספרים ושל רסלינג, וכן את כתב-העת הפסיכואנליטי העברי הראשון, "מארג", שיוצא בהוצאת מאגנס.

כראוי לספר בכור, ההשקעה בו רבה. התרגום של עמית פכלר מוצלח, העיצוב של יעל בר-דיין נקי ומזמין, והערות העורכים (פכלר וחיה שטיינפלד) מועילות ומדויקות כמעט תמיד. אך עורכי הסדרה לא הסתפקו בכך. הם הוסיפו לספר שישה פרקים שאינם מופיעים במקור – מעין "ספר המשך", כדבריהם. זה נשמע מרשים, אלא שהתוספת מתגלה כחטוטרת מיותרת. (אם כי יצוינו לטובה התמונות של האנליטיקאים שמשולבות בהם). השיא הוא ריאיון מייגע שערך הפסיכולוג הישראלי גרשון מולד עם מחבר הספר, מולינו. הריאיון הזה ארוך הרבה יותר מכל אחד מחמשת הראיונות המופיעים בספר המקורי, עניין תמוה בהתחשב בכך שמולינו אינו הוגה אנליטי חשוב. מולינו עצמו מביע בריאיון עמו תימהון נוכח התזזיתיות והאמביציה הישראליות הבלתי מוסברות. אם יותר למבקר להיות לרגע גם מפרש, אפשר להציע שיוצרי המהדורה העברית פשוט לא יכלו לשאת את סיום הספר המקורי עם מותה של קולטארט. הם כאילו ניסו לבטל (to undo) את המוות הזה בהכבירם מילים, כאילו מוחקים בכך את המסר האמיץ והמאיים שהעבירה קולטארט, בחייה ועם מותה.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 62 של "ארץ אחרת": דרום תל אביב / ארץ אחרת. להזמנת הגיליון לחצו כאן

גדעון לב כותב דוקטורט על ההיסטוריה והפילוסופיה של הפסיכואנליזה בחוג לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה