דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באוקטובר 2003 | מהדורה 18

תהום יהודית-אירופית חדשה

איך אפשר להסביר את העוינות האירופית כלפי העוצמה היהודית וכלפי המדינה היהודית? איך אפשר להסביר את הזלזול האירופי בחרדה הישראלית מפני פגיעותה במזרח התיכון? יוסי קליין-הלוי על המסקנות ההפוכות – והצפויות – שהסיקו היהודים והאירופים ממלחמת העולם השנייה

מרינה אברמוביץ', "הגיבור", 2000. מתוך התערוכה

ברלין מוסקבה 1950-2000

לפני כמה שנים, בוועידה של עיתונאים פלסטינים וישראלים, החלפתי כמה מילים עם מי שהיה אז השליח המיוחד במזרח התיכון מטעם האיחוד האירופי, מיגל מוראטינוס. זה היה במהלך סעודת ערב שבת לחברים הדתיים במשלחת הישראלית, ומוראטינוס רצה לבלות איתנו –כיוון שהוא אוהב מאוד, כך אמר, את הטקסים ואת השירים היהודיים. שאלתי אותו איך ייתכן, שדווקא האירופים מצליחים להתעלם מחששותיה הבטחוניים של ישראל ולמקד את מדיניותם במזרח התיכון באופן כמעט בלעדי בטיפול בתלונות הפלסטיניות. מוראטינוס לא נרתע מן הניסוח הבוטה של דבריי (אחת ההנאות המעטות בשיח האירופי-יהודי של ימינו היא האפשרות לוותר על ניסוחים דיפלומטיים). במקום זאת ביקש שאביא "ולוּ דוגמה אחת" לכוונת זדון בהתייחסות האירופית למדינה היהודית. אירופה, ציין, היא השותפה הגדולה ביותר בסחר עם ישראל, ומקיימת עימה קשרי מדע ואקדמיה אינטנסיביים. "במה פגענו בכם?", שאל אותי. כשהתחלתי למנות רשימה של תלונות, קטע אותי באמצע ואמר, דמעות בעיניו: "כל מה שאני עושה הוא למען ישראל". אין לי סיבה לפקפק בכוונותיו של מוראטינוס או בדמעותיו.

אבל אם אמנם כך, איך אפשר להסביר את העוינות האירופית כלפי העוצמה היהודית וכלפי המדינה היהודית? תשובה חלקית לכך נעוצה במסקנות ההפוכות – והצפויות – שהסיקו היהודים והאירופים ממלחמת העולם השנייה.

הלקח האירופי מתבטא באיפוק כמעט פציפיסטי; ואילו הלקח היהודי מתבטא בנכונות לנקוט כמעט כל פעולה שתאפשר ליהודים להגן על עצמם. בעקבות השואה הבינו היהודים שרכישת היכולת להילחם מאותתת על חיוניות ועל בחירה בחיים, וההצטרפות לדרכי העולם הגדול מבטאת את הנחישות היהודית להיאחז בו ולא להרפות.

מאירופה נראה העולם אחרת מאשר מירושלים. האירופים מאמינים שמה שקרה במערב אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה עשוי לקרות גם במקומות אחרים, ומדמים לחשוב שהמזרח התיכון מוכן לאותו מהפך. האירופים מאמינים שלכל בעיה יש פתרון, אם רק יצליחו האנשים להשתלט על פחדיהם ועל טינותיהם ויתחילו לדבר. גם מירושלים נראה המזרח התיכון כמו מערב אירופה, אבל מערב אירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה. בירושלים אנו יודעים שחלק גדול מן העולם הערבי עדיין חולם על תהילה צבאית ועל נקמה, ולא על שגשוג ועל פיוס. האירופים אינם מבינים שבשנתיים האחרונות הן ארצות-הברית והן ישראל זכו להצצה חטופה בגירסה המוסלמית של חזון אחרית הימים. האירופים סבורים שמה שאירע ב-11 בספטמבר הוא התקפה נפשעת של קבוצת שוליים, ולא שלב אחד במתקפה אנטי-מערבית כללית, הנערכת בעידודם הפעיל של משטרי מפתח במזרח התיכון.

סמל לשימוש לרעה בכוח

תחושת העלבון הישראלית סיבתה, בראש ובראשונה, כפירתה של אירופה במורכבוּת הדילמות שהמדינה היהודית נדרשת להתמודד עימן. האירופים נוטים לראות במדיניותה של ארצות-הברית במזרח התיכון מדיניות פשטנית, רגשנית ובסופו של דבר לא-מוסרית; באותה צורה בדיוק תופשים הישראלים את מדיניותה המזרח תיכונית של אירופה. בגידתו של יאסר ערפאת בתהליך השלום, הכרזת המלחמה מצד הפלסטינים, לפני שלוש שנים, על הממשלה שוחרת השלום ביותר בהיסטוריה של ישראל וסירובם אפילו של פלסטינים מתונים, כדוגמת אבו-מאזן, לשקול ויתור על העיקרון של שיבת הפליטים – כל אלה חושפים את העובדה שנושא הסכסוך אינו ההתנחלויות, אלא עצם זכותה של ישראל להתקיים. אך אירופה ממאנת לשנות את אמונתה הכמעט דתית בתהליך אוסלו, ומסרבת להודות שישראל מעולם לא נדרשה לבחור בין אדמה לשלום אלא, במקרה הטוב, בין אדמה להפסקת-אש.

האירופים נוטים לבטל כלאחר-יד את החשש היהודי לבטחונה של ישראל ומייחסים אותו לפוביה פוסט-שואתית: כאילו עובדת היותה של ישראל המדינה הלא-ערבית היחידה במזרח התיכון אינה סיבה מספקת לחרדה. אירופה בוחרת לראות בישראל גוליָת המתמודד מול דוד הפלסטיני, ומתעלמת ממעמדה של ישראל כדוד מול גולית של העולם הערבי. אירופה מקילה ראש בשנאת היהודים המתפשטת בעולם הערבי, כאילו אין לה כל השפעה על היכולת הערבית להשלים עם ישראל. אירופה העדיפה שלא להשגיח בעובדה שהעולם הערבי היה לאזור היחיד בעולם, שהכחשת השואה היא עניין שגור ומקובל בו. לדידה של אירופה, הדמוניזציה המחודשת של היהודים אינה אלא פרט שולי ובקושי ראוי לציון.

אך האירופים רואים לנכון לציין שוב ושוב, שהיהודים המדוכאים נעשו מדכאים, אירוניה שקרית המתעלמת מן ההקשר של המלחמה הלא-נגמרת נגד קיומה של ישראל. באורח פלא מצליחים האירופים להחמיץ אירוניה יותר מרתקת: את העובדה שהיהודים חוזרים לסמל את שורש הרע של האנושות כולה. בעיני אנשים רבים ברחבי העולם, ובכלל זה בעיני אירופים רבים, נעשתה העוצמה היהודית סמל לשימוש לרעה בכוח.

האירופים צודקים, כמובן, בטענתם שהשואה אינה מקנה ליהודים חסינות מוסרית מפני ביקורת, ואינה פוטרת אותם מן הצורך להישפט לפי אותם קני-מידה שחלים גם על אחרים. אך השואה היתה אמורה לפטור את היהודים לפחות משיפוט חמור יותר מזה הנהוג ביחס לשאר העמים. כאשר הדמוקרטיה הישראלית הנצורה, גם אם אינה מושלמת, סופגת ביקורת הרבה יותר חריפה מזו הנמתחת על הרודנויות השכנות; וכאשר האו"ם מקדיש הצעות החלטה רבות יותר נגד פגיעוֹת הישראלים בזכויות-האדם מאשר נגד פגיעותיהן של כל יתר מדינות העולם גם יחד, ברור שהמניע הוא שנאת יהודים ושהתוצאה היא דמוניזציה. אך במקום להתייצב בחזית ולהגן על היהודים מפני חידוש האנטישמיות הארסית, בוחרת אירופה להשתמש בזכות השתיקה. וגרוע מכך, גורמים חשובים באירופה אף מעודדים את הדמוניזציה. פעם תיעבה אירופה את היהודים בגין חולשתם ו"פחדנותם"; כיום, יותר ויותר, היא בזה לנו בשל עוצמתנו ו"תוקפנותנו".

ציר הרשע האמיתי

מעבר לאי-הבנות של ממש בין הצדדים, ישנה כאן גם דינמיקה פתולוגית יותר עמוקה. בפברואר השנה ביקרתי ברומא, מיד אחרי הפגנת ההמונים נגד ההתערבות האמריקאית בעיראק – הפגנה שמשכה אליה עד שלושה מיליונים של בני-אדם. תמימות הדעים הפוליטית ששררה בעיר היתה מבהילה ממש בעוצמתה. שלטי שלום נתלו כמעט מכל מרפסת. בשום מקום לא ראיתי שלט או מדבקה שביטאו דעה אחרת. במקום זאת ראיתי את הגרפיטי הבא: "שרון-בוש-בלייר: ציר הרשע האמיתי". בהתייחסותה לאריאל שרון ולג'ורג' בוש – במקום ליאסר ערפאת ולסדאם חוסיין – כאל סמלי הרשע (וראוי לציין, ששרון מופיע ראשון בשילוש הלא-קדוש הזה), אירופה לא רק מבטאת התנגדות למדיניות החוץ של ארצות-הברית וישראל, אלא עושה להן דמוניזציה. הנתק בין הביקורת הפוליטית למציאות האובייקטיבית עולה בבירור מעיתויה של הביקורת: הדמוניזציה של ארצות-הברית החריפה אחרי שהותקפה על אדמתה-שלה, לראשונה מאז מלחמת 1812; והדמוניזציה של ישראל החריפה אחרי שהיתה למדינה הראשונה בהיסטוריה אשר הציעה החלת ריבונות משותפת על בירתה. הדמוניזציה הכפולה הזאת של ארצות-הברית וישראל מאששת את תפישתו של המוּלא האיראני בדבר ה"שטן הגדול" וה"שטן הקטן". היא גם מאששת את התעמולה הסובייטית הישנה, שהשתמשה בקביעות ב"ציר תל-אביב–וושינגטון" לצורכי שרטוטן של ישראל הנאצית ואמריקה הטורפנית. השקפה זו היתה כעת לחלק מן הזרם המרכזי בתקשורת האירופית. לפחות בכל הנוגע ליחסם של רבים במערב אירופה כלפי ארצות-הברית וישראל, הצליחה ברית-המועצות הנמוגה לנצח במלחמה הקרה.

תיאוריות קונספירציה בכיכוב יהודי חוזרות לשלהב את הדמיון האירופי. התיאוריות הללו מתמקדות ביועציו היהודים, הניאו-שמרנים, של ממשל בוש: ה"ראָיָה" לקיומו של "ציר תל-אביב–וושינגטון". בדומה לאותה קואליציה מערב אירופית מוזרה של פציפיסטים, פאשיסטים ומארקסיסטים שהזהירו לפני השואה מפני "מלחמה יהודית", מתגבשת כיום קואליציה חדשה של ניאו-נאצים ומתנגדי הגלובליזציה, המזהירים מפני מלחמת עולם שתפרוץ בגלל ה"ציונות האמריקאית". בשנה שעברה דוּוח בתקשורת שהשגריר הצרפתי בבריטניה, דניאל ברנאר, כינה את ישראל "המדינה הקטנה והמחורבנת הזאת". אך דברים אחרים שכפי שפורסם, אמר באותו אירוע, היו הרבה יותר חשובים, אף שבקושי זכו להתייחסות: "למה העולם צריך להסתכן במלחמת עולם שלישית בגלל האנשים האלה?". אפילו ה"קנוניה" – אותה סיסמה אנטישמית ותיקה – חזרה לאופנה ללא בושה, ומשמשת אנשי ימין ושמאל כאחד בביקורתם כנגד ה"השתלטות" הניאו-שמרנית על וושינגטון. רוב חסידיה החדשים של תיאוריות הקונספירציה מחקים בבלי דעת את היטלר, שנהג להתייחס בשעתו לאמריקה כאל אומה הנתונה לשליטה יהודית.

הדמוניזציה של ישראל וגיבוי העמדה הפלסטינית מסייעים לאירופים להתמודד ביתר קלות עם העול ההיסטורי הכפול הרובץ עליהם: האנטישמיות, מחד, והקולוניאליזם, מאידך. השוואת היהודים לנאצים מאפשרת לאירופים לעשות רלטיביזציה לשואה, ותמיכתה של אירופה בפלסטינים מאפשרת לה להוכיח שהתגברה על עברה הקולוניאליסטי.

שורשיה ההיסטוריים של העוינות האירופית מגיעים עוד יותר רחוק. את השנאה לישראל אפשר לאפיין כשִׁחזור חילוני של הבוז הנוצרי המסורתי ליהודים. שוב בגדו היהודים בשליחותם המשיחית, שהפעם, בעידן שאחרי השואה, הוגדרה כהפצת בשורתה של "דת" זכויות-האדם החדשה. במקום לאמץ את הפוסט-לאומיות האירופית, בחרו היהודים להמיר את המנדט ההיסטורי שלהם כקורבנות בזהות לאומית המעלה על נס את האדמה ואת הכוח והופכת אותם לנוגשׂים. ושוב, "ישראל שבחומר", כפי שהגדירה זאת הכנסייה, בגדה בייעודה הרוחני. וכמשתמע מכך, דווקא אירופה – אירופה הקוסמופוליטית, המחויבת לשלום ולזכויות-האדם, אירופה הרוחשת חיבה עמוקה למוזיקת כליזמרים ולסרטי וודי אלן – היא-היא שלמדה את לקחי מלחמת העולם השנייה וגם, על אף חילוניותה, היא-היא "ישראל האמיתית, הרוחנית".

האם פני הדברים לא יכלו להיות אחרים? אחרי השואה סיפקה מערב אירופה לישראל תמיכה איתנה. האירופים הבינו בתוך-תוכם, שהיהודים הצליחו לסלוח לאירופה ולחזור אליה כתיירים רק משום שקיומה של המדינה היהודית איפשר להם להתגבר על העבר ולהמשיך הלאה. והסלחנות היהודית, בסופו של דבר, היתה תנאי מוקדם לשיקומה המוסרי של מערב אירופה ולצמיחתה של אירופה חדשה.

אף שאירופה היא האחראית לקִצו של אותו פיוס פוסט-מלחמתי, גם היהודים אינם נקיים מאשמה. אותם ארגונים יהודיים, שקידמו בשנות התשעים את קמפיין הפיצויים לקורבנות השואה, נושאים אף הם בחלק מן האחריות לאיבה הקיימת. הקמפיין הזה לא רק ביזה את השואה בכך שחיבר את זִכרהּ להתחשבנויות כלכליות; הוא גם הכעיס דור חדש של אירופים, שהרגישו כי מאלצים אותם לשלם על חטאי הוריהם. הכפשתה של ישראל סיפקה לאירופה את נקמתה.

כעת כבר קשה לראות כיצד ייפרץ מעגל הזעם שנבנה בינינו. בהדרגה גדל מספר האירופים הרואים ביהודים נאצים חדשים, ומספר היהודים הרואים באירופים נאצים ישנים. הסלידה האירופית מישראל מוחזרת לאירופה בריבית-דרבית. תארים כמו "צבועים" ו"בוגדים" הם מן המתונים יותר שנשמעים היום דרך קבע בשיח היהודי. אך הניכור הגובר בין אירופה ליהודים הוא טראגי לשני הצדדים. אירופה שמעוררת בעם היהודי שנאה ופחד, לעולם לא תצליח לפתור את רגשות האשם הבלתי נסבלים שלה. ואילו ישראל המנודה בידי אירופה תמיד תחוש בגטו המאיים לשוב ולסגור עליה, ולעולם לא תוכל להגשים את החזון הציוני בדבר חיים יהודיים נורמליים.

היהודים והאירופים זקוקים זה לזה כדי להיות חופשיים. אם נשתלח זה בזה, אותו עבר שכמעט התגברנו עליו יביס אותנו.

יוסי קליין-הלוי הוא סופר וחבר עמית במרכז שלם

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מספר 18 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

יוסי קליין-הלוי הוא עיתונאי בכיר ב"ג'רוזלם ריפורט" וב"ניו-ריפבליק"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה