דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

מרכז ירושלים: הזירה שבה מתרחשת החניכה של הצעיר הירושלמי / צילום: אייבי טרואן

תדבק לשוני לחכי אם לא אעלך על ראש שמחתי

נתן אודנהיימר שוטט במשך לילה שלם בברים שבמרכז ירושלים. הוא שוחח עם בליינים ובלייניות; עם מלצרים ומלצריות; עם בעלי ברים ומפיקי מסיבות. הוא חזר עם תמונה עדכנית ומפורטת של חיי הלילה של רבים מבני הנוער והצעירים בעיר. מסמך

בשעה חמש וחצי בבוקר הרחובות במרכז ירושלים כמעט ריקים מאדם. רוב הבַּרים סגורים, ובאחרים העובדים מטאטאים בדלי סיגריות ושברי זכוכית וסופגים קיא בסמרטוט. שמש בהירה תכף תזרח, כעת היא רמז דק בלבד המסתמן מעל חומות העיר העתיקה.

רק לפני שעתיים היה המרכז מלא. מ"ולנברג" בפינה הדרומית של המרכז, דרך רחוב ריבלין ההומה ועד ל"קצה" שהוא אחרון הפאבים במתחם, רקדו, שתו, הכירו, הקיאו, הלכו מכות ועישנו גראס מאות תלמידי תיכון, חיילים, בחורי ישיבות, אמריקאים, רוסים, ערבים, תיירים יפנים, נזירים אפריקאים, ועוד ועוד מכל הטוב והרע שיש כאן בעיר.

אף על פי שהצעירים מתלוננים שירושלים היא לא הבירה כאשר מדובר בבילויים (“מעפן” תהיה בוודאי המילה שבה יבחרו לתאר אותה, וגם “משעממת” ו”עלובה”), ואף שהם טוענים שהעיר נעשית "דוסית" יותר ויותר, יש בירושלים מספר לא מבוטל של ברים ושל מועדונים קטנים שונים מאוד זה מזה, שיוצרים יחד פסיפס מיוחד של מקומות בילוי.

חיי הכיכרות בעיר עלו לכותרות ביוני האחרון כאשר לי ותקין בת השש-עשרה ובן זוגה, סוחר סמים המבוגר ממנה, נמצאו ללא רוח חיים בדירתם. מותה הסעיר רבים, משום שהיא היתה נערה נבונה, שבאה ממשפחה אמידה ולמדה בבתי ספר טובים. לי החלה לשוטט בגיל צעיר והיתה מהקבועים בכיכר "הירח"

כבר הייתי צריך להתרגל לכך, שהרי אני יוצא לבלות בעיר מגיל צעיר; ובכל זאת, המהירות שבה "העיר" מתמלאת, ואז נרגעת ומתנקה לקראת יום עבודה רגיל, עדיין מפתיעה אותי. עד עתה לא הבטתי על חיי הלילה של הצעירים בעיר בעיניים ביקורתיות. בדרך כלל העיניים היו מעט מזוגגות. והנה, כבר כמה לילות שאני מתהלך ברחובות, ובתוך כך עולות בי תמונות מנעורי; מה אגלה כאשר אביט במבט צלול אל הברים והסמטאות שבהם עד עכשיו ביליתי?

לכל שכונה יש את הפארק או הספסל שלה

בתחילת גיל העשרה לא הסתפקנו עוד במסיבות כיתה, והתחלנו לצאת לעמק רפאים ולגנים ציבוריים באזור, שם התקהל נוער מהסביבה וגם משכונות מרוחקות. בכיתה ט', אחרי ערב על וודקה בגן ציבורי בשכונת רחביה, אבא שלי בא לאסוף אותי. הסענו לביתה גם בת כיתה שלי, שהיתה שיכורה לגמרי, ובדרך היא הצליחה להתחנף לאבי: "אני יודעת שאתה אבא מגניב. רק בבקשה. אל תספר לדוד שלי שלומי".

על שלבי החניכה של הצעיר הירושלמי בחיי הלילה מספרת ליה, תלמידת כיתה י' בבית הספר קשת: "בהתחלה יושבים בגנים, לפעמים מביאים סיגריות, נרגילה או אלכוהול. לכל שכונה יש את הפארק או הספסל שלה. המשטרה והשכנים מתנכלים לנו ובחורף קר. לפעמים משפריצים עלינו מים בצינור. פעם אחת אפילו זרקו על חברה שלי ביצה. אחר כך גילינו שזה היה אח שלי שהיה אצל חבר שלו".

"בתחילת גיל העשרה לא הסתפקנו עוד במסיבות כיתה" / בבאר "פוטין",  2009 צילום: פלאש 90

נתן אודנהיימר: "בתחילת גיל העשרה לא הסתפקנו עוד במסיבות כיתה" / בר "פוטין", 2009 / צילום: פלאש 90

נדב יחיא החל לעבוד במועדון ה"אומן 17” כשהיה בן חמש-עשרה. כעת הוא בן עשרים וארבע ונמנה עם מנהלי הדאנס-בר "ולנברג". "לא משתלם לעשות מסיבות לבני נוער", הוא מסביר. "הם קהל בלי כסף ומגעיל. רווי באלימות. לפני שנתיים הפקתי מסיבה וראיתי ילד בן חמש-עשרה – אשכנזי טוב מגימנסיה רחביה, לא מדובר בילד משכונה קשה – מפרק במכות נער אחר ובאכזריות דורך לו על הפנים. אלה חבר'ה איכותיים שאחר כך הולכים ומשרתים בקרבי ונחשבים למלח הארץ. אני עובד במסיבות האלו מאז שהייתי בכיתה ז', וכבר אז זו היתה סצנה מאוד אלימה. זה שילוב של גיל, אגו והורמונים, ובנוסף העובדה שלמקום מאוד קטן מגיע קהל שונה בקיצוניות: רוסים, פריקים, ערסים, ילדים טובים. אני אמנם מדבר בצורה כוללנית ובסטיגמות, אבל בסופו של דבר היא משקפת את התמונה. אחרי המסיבה הראשונה שבה השתתפתי ב'אומן' עקבו אחרינו חבורה של שבעה ערסים שהתחילו לקלל. הרחבנו צעד אבל הם התקרבו. הייתי ילד רזה ונמוך והתחלתי להילחץ. הבחנתי בבקבוק בירה – גולדסטאר, שליש, אני זוכר בברור – תפסתי אותו, שברתי על חומה נמוכה והסתובבתי: 'מי גבר עכשיו'?! צעקתי אליהם. הם דידו אחורה בבהלה, ואנחנו תפסנו את הרגליים וברחנו. הם רצו אחרינו וזרקו אבנים. רק במזל התחמקנו".

אורי, בן שבע-עשרה מגימנסיה רחביה: "הרבה פעמים יושבים בבתים של חברים. הולכים למסיבות שמיועדות לשכבת הגיל שלנו. להופעות מוזיקה ב'צוללת הצהובה'. ויש גם מי שהולכים לסינמטק כדי לראות סרטים".

ליה מאשרת ומוסיפה: "אני הולכת למסיבות. למשל ל'באסס'. משמיעים שם דאב-סטפ ורגאיי ואני והחברות שלי אוהבות לרקוד. בסוף השבוע יוצאים לעיר, בעיקר בימי חמישי, ומנסים לשבת בברים; ברוב המקרים לא נותנים לנו להיכנס בגלל הגיל, ואז מסתובבים; אפילו כשאיכשהו מצליחים להתיישב, אנחנו קצת 'על קוצים', מפחדים שיגרשו אותנו".

אורי מסכם: "הכי טוב אם יש לך חברה".

ליה מתארת את מקומות הבילוי מחוץ לפאבים: "יש כל מיני כיכרות קטנות כאלה שנאספים בהן, כמו 'החתולות' או כיכר 'האמריקאים'. אנחנו בדרך כלל מתחילים בכיכר 'הירח', פוגשים שם את החבר'ה, ואז ממשיכים הלאה".

גם ליה היפה, שבילתה את כל היום שבו נפגשנו בספריית האוניברסיטה העברית בחיפוש אחר דיאלוג למגמת תיאטרון, יושבת לעתים קרובות בכיכר "הירח". "לא היינו חברות    טובות", היא אומרת. "לי החליפה בתי ספר וגם קבוצות של חברים. הכרנו בכיתה ט' והיא הסתובבה איתנו במשך שבועיים. אני זוכרת בעיקר מסיבה אצלה בבית, שישבנו ודיברנו על הספר 'משהו לרוץ איתו'. אני חשבתי שהספר מעולה אבל לא הזדהיתי איתו. לי, לעומת זאת, אמרה שהיא ממש אהבה את הספר מפני שהוא מציג בצורה אמיתית את הנוער שאין לו איפה להיות"

בכיכר "האמריקאים" פגשתי חבורה של בנות חביבות, שהיו מוכנות להזדהות אך ורק בשמן הפרטי. לטענת מיה בת השש-עשרה, "הנוער הירושלמי איכותי יותר מאשר במקומות אחרים ובעל חשיבה מחוץ לקופסה וחשיבה עמוקה, כי הוא מכיר כל מיני סוגים של אנשים".

שרון, חברתה, מתפרצת לדבריה: "את מדברת שטויות".

מכירים כאן אנשים חדשים?

“כן בהחלט. מכל מיני בתי ספר. אנחנו דור הפייסבוק. מיד מקשרים פנים לתמונה. אנחנו מכירות את כולם".

אני שואל אותן מה ההורים שלהן חושבים על צורת הבילוי הזאת. הן חלוקות. יש מי שמסתירה מהוריה היכן היא מבלה, ואחרת מצהירה בגאווה שאביה מכיר היטב את מרכז העיר ולמרות זאת "הוא סומך עלי".

האם הן חוששות להסתובב לבד?

הפעם הן תמימות דעים – "לא הייתי הולכת כאן לבד בלילה", אומרת שרון – אבל מתלבטות בשאלה "מי מפחיד יותר ברחוב חשוך: חרדי או ערבי”?

מעט הלאה משם אני מבחין בהתגודדות של סף תגרה: אמריקאי שחום בחולצה כחולה צמודה ומבט זועם צועק לא-ברור-על-מי "אני אקרע את הפרצוף המזוין שלך". חבריו מרסנים אותו ומרחיקים אותו משם בכוח. כשאני מתעניין ומנסה להבין מה גרם להתפרצות הזאת, הם מספרים לי שמישהו "התעסק עם נווה". מתברר לי שזו ישיבה "and a brotherhood too”, כפי שהם מציינים בגאווה.

איני יודע למה בדיוק התכוונו אותם בחורים כשאמרו שמישהו "התעסק" איתם, אבל זו לא הפעם הראשונה שבחורים אמריקאים מחליטים לשחק בגנגסטרים ולהתנהג כמי שיצאו מתוך פרק של "הסופרנוס". הפעם זה הסתיים במעט צעקות ואיומים, אבל לא פעם ראיתי אירועים דומים שהסתיימו אחרת. אני שואל את עצמי אם הם היו מרשים לעצמם להתנהג ככה גם בפרבר האמריקאי שבו גדלו?

בכיכר "החתולות" יושבים צעירים אחדים על המדרגות ומעשנים נרגילה. אני ניגש לנועם, בן שש-עשרה מרמות. כשאני מספר לו שאני כותב על חיי הלילה של הנוער בירושלים, הוא מתפרץ לתוך דברי ואומר: "תרשום שצריך להרוג את כל הערבים".

חיי הכיכרות

חיי הכיכרות בעיר עלו לכותרות ביוני האחרון כאשר לי ותקין בת השש-עשרה ובן זוגה, סוחר סמים המבוגר ממנה, נמצאו ללא רוח חיים בדירתם. מותה הסעיר רבים, משום שהיא היתה נערה נבונה, שבאה ממשפחה אמידה ולמדה בבתי ספר טובים. לי החלה לשוטט בגיל צעיר והיתה מהקבועים בכיכר "הירח".

גם ליה היפה, שבילתה את כל היום שבו נפגשנו בספריית האוניברסיטה העברית בחיפוש אחר דיאלוג למגמת תיאטרון, יושבת לעתים קרובות בכיכר "הירח". "לא היינו חברות טובות", היא אומרת. "לי החליפה בתי ספר וגם קבוצות של חברים. הכרנו בכיתה ט' והיא הסתובבה איתנו במשך שבועיים. אני זוכרת בעיקר מסיבה אצלה בבית, שישבנו ודיברנו על הספר 'משהו לרוץ איתו'".

בספר לבני הנעורים של דויד גרוסמן מסופר על תמר, שמחליטה להציל את אחיה הבכור מהעולם שאליו נקלע – עולם תחתון של סמים ובריונות.

ליה: "אני חשבתי שהספר מעולה אבל לא הזדהיתי איתו. לי, לעומת זאת, אמרה שהיא ממש אהבה את הספר מפני שהוא מציג בצורה אמיתית את הנוער שאין לו איפה להיות".
במהלך השיחה שניהלתי לפני כן עם הנערות מכיכר "האמריקאים" שאלתי את בנות שיחי אם אחת מהן היתה יכולה למצוא את עצמה במקומה של לי. הן טענו בתוקף שלא, הזכירו את החינוך מהבית וציינו ש"צריך לדעת את הגבולות". אבל אני לא בטוח בכך. מרחק לא רב מפריד בין התלמידים הטובים מהמשפחות המגוננות שיושבים בכיכרות לבין סוחרי הסמים הזוטרים.

אני שואל את אורי מה משותף לכל הנוער בירושלים?

“זה פשוט", הוא עונה. "כולם שונאים את הדוסים".

השנאה לא זרה לאיש, וכאשר היא זורמת ברחובות בתוספת כמויות גדולות של אלכוהול, התוצאות מופיעות בעמודי החדשות ובמודעות האבל.

'זוליס' ו'בנאדין' הם מהברים הצפופים ביותר בעיר, והם שוכנים ברחוב ריבלין, שהוא ללא ספק הרחוב העמוס בעיר. הרחוב הצר, הסגור לכלי רכב, מחבר בין כיכר "החתולות" לרחוב יפו. בסוף השבוע התנועה בו קשה כמו בהופעת רוק – עד כדי כך דחוק שם. "זוליס" הוא מהוותיקים ברחוב, ומושך אליו תיירים אמריקאים וצעירים שמחפשים מקום לשבת ולעשן נרגילה, רבים מהם בני נוער בני פחות משמונה-עשרה

ב-18 באוגוסט 2010 נמצאה גופתו של לאנס וולף בן השישים בכיכר "החתולות". שבוע אחר כך עצרה המשטרה שני נערים החשודים ברציחתו. הם נלכדו בזכות מצלמות האבטחה המצויות באזור. בצילומים נראים הנערים מכים את הגבר המבוגר בקרש. לדברי ראש צוות החקירה, הם עשו זאת מפני שוולף "התחצף לאחר שהם ביקשו ממנו סיגריה". החודש נרצח במרכז העיר חוסם ראווידי בן העשרים וארבע. שני צעירים מירושלים ושניים מיהודה ושומרון נאשמים כי רצחו אותו ממניעים לאומניים.

ערן, חייל משוחרר בן עשרים ושתיים, טוען בתוקף כי מרכז העיר לא אלים במיוחד, ושבכל עיר גדולה יש סבל, השפלה, סמים ומתח. האומנם, אני תוהה ביני לביני, או שמא הצעירים בעיר פיתחו קהות חושים ואדישות כלפי כל אלה?

היוצאים בשאלה

שרה בת התשע-עשרה היא מלצרית בבר "התקליט". היא יפה ויש לה עיניים חומות גדולות, עגיל בצד השפה ושיער צבוע אדום המסודר בתספורת "אנדר קאט" (צד ראש קצוץ). היא נועלת מגפיים, ולובשת חצאית קצרה וגרביונים מנומרים. שרה גדלה בבית חרדי בבית"ר, וכשהיתה בת עשר הוריה התגרשו. אביה היה לחסיד ברסלב ומתגורר כיום במאה שערים, ואילו היא עברה עם אמה לפסגת זאב.

"יצאתי בשאלה עם חברה אחת שלי שהכירה חבורה של כל מיני שבבניקים. עד אז בכלל לא דיברתי עם בנים. היינו בנות חמש-עשרה. במשך חצי שנה היינו יושבות איתם ב'חתולות'. יום אחד החלטנו שנלך למחרת למועדון. עשינו מזה עניין גדול והתרגשנו נורא. בערב עצמו לבשנו חצאיות קצרות ונכנסנו למועדון. עד אז עוד נראינו כמו דוֹסוֹת פרחות בחצאיות ג'ינס. לקח לי זמן לעבור למכנסיים. לא העזתי. זה קרה לאט לאט. בהתחלה לבשתי חולצה עם שרוולים קצרים רק מדי פעם, ולבסוף כבר לא היה אכפת לי. היינו מסתובבות עם תיק גדול ומחליפות בגדים לפני שהיינו מגיעות הביתה".

ובית ספר?

"עזבתי אותו בכיתה י'".

איפה גרת?

"גרתי אצל אמא שלי. היא קיבלה אותי ממש טוב. את החברה שלי גירשו מהבית והיא קצת גרה אצלי ואז שכרה דירה עם חבר שלה במרכז העיר. אני גם שכרתי דירה במשך תקופה, אבל אני רוצה לחסוך כסף, אז חזרתי".

מתי התחלת לעבוד בבארים?

“בגיל שבע-עשרה בערך התחלתי למלצר ב'זוליס' וב'בנאדין'. עבדתי שם ארבעה חודשים ואז עברתי ל'בלו הול'. הייתי אז הכי מגעילה שיש. הכי פרחה.

הברים ששרה מזכירה הם מהברים הצפופים ביותר בעיר, והם שוכנים ברחוב ריבלין, שהוא ללא ספק הרחוב העמוס בעיר. הרחוב הצר, הסגור לכלי רכב, מחבר בין כיכר "החתולות" לרחוב יפו. בסוף השבוע התנועה בו קשה כמו בהופעת רוק – עד כדי כך דחוק שם. "זוליס" הוא מהוותיקים ברחוב, ומושך אליו תיירים אמריקאים וצעירים שמחפשים מקום לשבת ולעשן נרגילה, רבים מהם בני נוער בני פחות משמונה-עשרה.

שרה: "לפני ששוטרים או פקחים היו מגיעים לבדוק תעודות זהות לבליינים או משהו כזה, היינו יודעות על זה שעה מראש ומתארגנות בהתאם".

אחר כך עברה שרה ל"סטארדסט" ועבדה בו שמונה חודשים. הבר הזה, ששוכן בהמשך אותו רחוב, שקט ומעט יוצא דופן בשדרה. "היינו סוגרים את ה'סטארדאסט' לפעמים לא כי נגמרה העבודה, אלא כי היו מהומות ברחוב או ב'זוליס'. פעם אחת עף עלי בקבוק זכוכית כשלקחתי הזמנה, ואני גם זוכרת נער בן ארבע-עשרה רץ עם בקבוק זכוכית שבור ביד. פשוט רצתי אחריו ולקחתי לו אותו. דברים כאלה קורים כל הזמן. ראיתי את המאבטח של ה'הרצל' שולף אקדח על מישהו, לא ברגוע, ממש באמוק. היינו מתקשרים למשטרה וכבר לא היה אכפת להם".

את עובדת עד שעות מאוחרות ומסתובבת לבד בעיר. מטרידים אותך?

“אני יודעת מה הלבוש הפרובוקטיבי שלי עושה לאנשים ומוכנה לזה. פעם הייתי מתעצבנת. עכשיו לא. שמע, בגלל איך שאני מתלבשת זה יהיה צבוע להגיד שמטרידים אותי. הרבה פעמים קראו לי קריאות מעליבות ברחוב. זה קורה הרבה. אני לא מפחדת. אף פעם לא פחדתי להסתובב פה. אני לא ילדה טובה שמישהו צועק לה בגסות והיא הולכת לבכות בבית. אני מרגישה הרבה ביטחון בפה שלי. אני יכולה להרוס מישהו בדיבורים. לפעמים אני עונה ומפרקת בדיבורים".

ובתור מלצרית מטרידים אותך?

שרה, מלצרית בבר :"נדמה לי שבתל אביב אנשים רגועים יותר. בירושלים מחפשים פורקן שהולך למקומות רעים. לדעתי, כל הירושלמים הולכים על ביצים. כולם כאן בעצם מתוסכלים מינית"

"כשהייתי עובדת ב'נאדין' זה היה ממש לגיטימי. לעומת זאת, ב'סטארדאסט' זה כמעט אף פעם לא קרה. בזמן משחק כדורגל אחד הקבועים השתכר והעיר לי הערות פוגעניות. הבעלים הרחיק אותו לתקופה ארוכה, ורק אחרי שהתנצל בפני נמרצות הסכמתי שיחזור".

את חושבת שיש הבדל בין חיי הלילה של הצעירים בירושלים לחיי הלילה במקומות אחרים?

"נדמה לי שבתל אביב אנשים רגועים יותר. בירושלים מחפשים פורקן שהולך למקומות רעים. לדעתי, כל הירושלמים הולכים על ביצים. כולם כאן בעצם מתוסכלים מינית".

תרגיש בבית

בהגיעו לגיל שמונה-עשרה נפרשות בפני הצעיר אפשרויות רבות.

הכניסה ל"סירה" למשל מזכירה את הנפילה למאורת הארנב של אליס. אי אפשר לדעת את מי או את מה תמצאו בפנים. תנאי הכניסה ההכרחי היחיד הוא הגיל החוקי, ולכן מבלים כאן חרדים, ערבים ופעילי שמאל אירופים שמתנדבים ברמאללה, ורחבת הריקודים של "הסירה" מושכת גם צעירים שיש מי שיכנה "ערסים" או "פרחות". אבל ב"סירה" זה לא משנה. כל עוד אתה בא ליהנות – תרגיש בבית.

אני מגיע ל"קונסטנטין" בשתיים לפנות בוקר. עולה במדרגות, מרגיש את הבאסים החזקים שמרעידים את הקירות, ומוצא את עצמי מול רחבה גדולה מהודרת ובַּר ארוך. כמעט אי אפשר לנוע במקום, עשן הסיגריות סמיך, והתאורה היתה גורמת התקף לחולה אפילפסיה. סביב הרחבה יש במה עם פינות ישיבה. אני נשען על מעקה הבמה ומתבונן בקהל. אני משגיח מיד במאבטחים הרבים הגודשים את המקום. בכל פינה יש גבר מגודל בזהרון – וברור שיש לכך סיבה. ברקע מתנגן סימפּוּל של שיר מזרחי והקהל איתו, בכוונה רבה המודגשת על ידי נפנוף האצבע באוויר, שר "אני אשמור עלייך כל היום וכל הלילה, אוהב לנצח לעולם".

ל', ותיק בחיי הלילה בירושלים, מסרב להזדהות בשמו ולכן כנראה מרשה לעצמו להתבטא בישירות: "יש ביטוי בחיי הלילה שאני מתעב: 'קהל יפה'. אבל כשאני מביט על הבליינים ב'קונסטנטין' אני מבין את הביטוי על דרך השלילה: הקהל כאן כל כך מכוער".

שעה אחר כך אני בקצה האחר של העיר. ה"אומן 17” מתחיל להתרוקן. המקום מרשים: התאורה, מערכת ההגברה והתפאורה לא דומים ברמת ההשקעה וההקפדה שלהם לאף מקום אחר בעיר. גם ב"אומן" יש מאבטחים רבים, וכשאנחנו בדרכנו החוצה, חמישה מהם חולפים על פנינו בריצה. אין בזה שום דבר מיוחד – שוב יש מכות.

אני שואל את דודו, אחד הרוקדים, מה הוא מחפש ב"אומן".

"לפי הקריזה", הוא עונה. "כשאני נפרד מחברה אני רוצה לתפוס זיון. לפעמים אני בא לפרק את העצבים במוזיקה".

מנעד הגילאים של קהל ה"אומן" רחב. ל' מסביר לי מדוע ולא בוחל בשפה גסה כדי לתאר זאת: "זה פשוט. ערסים בני ארבעים מחפשים ילדות צעירות. המבוגרות הן גרושות שמחפשות זיון. ליד ילדות קטנות הן מרגישות צעירות. ערסים הם כמו ערבים. הם באים לבגוד, להשתכר מהתחת, וכל מה שמעניין אותם זה כבוד".

נעשנו קהים: "בכל עיר גדולה יש סבל, השפלה, סמים ומתח" / צילום: אייבי טרואן

נעשנו קהים: "בכל עיר גדולה יש סבל, השפלה, סמים ומתח" / צילום: אייבי טרואן

מסיבות רחוב

לרחוב ריבלין, העורק הסתום והרועש של העיר, קמו כמה אלטרנטיבות. אחת מהן היא רחוב ז'בוטינסקי. קילומטר וחצי משם, בשוק מחנה יהודה ובנחלאות, פועלים ברים אחדים. לאחרונה נפתח בתוך השוק, בין דוכני הדגים לבסטות הירקות, בית קפה, שעם רדת החמה הופך לבר בועט וצבעוני בשם "החמישה במאי".

גלעד, אחד משני השותפים במקום, מספר לי על הקומונה שחבריה הם רוב העובדים כאן: "ייסדנו אותה בגיל שמונה-עשרה. לפני שהתגייסנו. אין לנו אידיאולוגיה, אנחנו לא קומוניסטים, לא שמוציניקים לא כלום; פשוט חבר'ה שחיים יחד כמו משפחה. לפעמים יש חלק שמסתובבים – הולכים או באים – אבל הקבוצה נשארת.

למה דווקא בשוק?

"פשוט מאוד: הוא כבש אותנו רומנטית".

איזה קהל יש לכם?

הכל. רוב קטן יש לחילונים, אבל יש גם הרבה צעירים דתיים. אנחנו עורכים כאן פעם בשבוע הופעות, ומגיע קהל של כחמש מאות בכל פעם. להקות מכל הסוגים, העיקר שיצליחו להקפיץ את הקהל. אנחנו קוראים לזה 'רייב שוברים שגרה'. רייב כלומר, מסיבה".

זה לא מתכון לפורענות?

"המקום פתוח כבר חצי שנה ולא היה כאן מקרה אחד של אלימות. האנשים כאן מקסימים".

הכניסה ל"סירה" למשל מזכירה את הנפילה למאורת הארנב של אליס. אי אפשר לדעת את מי או את מה תמצאו בפנים. תנאי הכניסה ההכרחי היחיד הוא הגיל החוקי, ולכן מבלים כאן חרדים, ערבים ופעילי שמאל אירופים שמתנדבים ברמאללה, ורחבת הריקודים של "הסירה" מושכת גם צעירים שיש מי שיכנה "ערסים" או "פרחות". אבל ב"סירה" זה לא משנה. כל עוד אתה בא ליהנות  –  תרגיש בבית

לפני שלוש שנים החלה העירייה לפעול למען מסיבות רחוב. בקיץ האחרון המסיבות הירושלמיות כבר משכו צעירים מכל רחבי המדינה ומספר המשתתפים בהן שבר שיאים. רצף המסיבות – "ליין" כפי שהעניין נקרא בעגת הבליינים – נקרא "הפרונט סטייג'" וכבר הוכרז כהצלחה מסחררת.
יונתן סטריאר בן העשרים ושתיים הוא אחד ממפיקי האירועים המרכזיים בעיר. את דרכו בעירייה התחיל סטריאר כשירות לאומי באגף חברה: "הוגה הרעיון הוא יורם ברוורמן, מנהל רשות צעירים, אשר הבין שאנשים מחפשים שינוי ושיום שישי בצהריים הוא זמן מת. דווקא אז יש הזדמנות לתת לצעירים מכל הסוגים בילוי איכותי, הופעת רוק או תיקלוט של די-ג'יי ידוע. בקיץ 2008 ארגנו שש הופעות בשיתוף פעולה עם עסקים במרכז העיר. הגדולה שבהן, של הזמר מוש בן ארי, משכה שלושת אלפים צופים. בקיץ האחרון קיימנו שתים-עשרה הופעות וההפקה הגדולה ביותר היתה שוב הופעה של מוש בן ארי, אך הפעם, יחד עם אברהם טל במתחם ה'ולנברג', באו שנים-עשר אלף אנשים מכל רחבי הארץ".

למה דווקא בירושלים?

“זה רעיון חדש, ודרכו הצלחנו לנפץ חלק מהסטיגמה על ירושלים כמשעממת ודתית. יש לי גם תחושה שאנחנו, הצעירים, מוצאים במסיבות האלה אפשרות להפגין נוכחות וכוח בעיר. באחד מימי שישי בקיץ האחרון היתה בכיכר 'החתולות' הפגנה של חרדים בנושא הפרדת בתי הספר ביישוב עמנואל, ובאותו הזמן ממש היתה הפקה גדולה ברחוב הלל, ובמרחק של פחות מחמש מאות מטר משם רקדו בקרחנה [בטירוף] אלפי חוגגים".

אני צועד הביתה דרך הרחובות השקטים של שכונות טלביה ורחביה. השמש עולה. אני כבר קרוב מאוד לרחוב שלי. עברתי בכל סמטה ומועדון ואין לי תובנות על חיי הלילה של העיר. יש הרבה עניינים שאני לא מסוגל להסביר. למשל: מדוע שלושה מהברים הירודים ביותר בעיר, המשרתים קטינות בחצאיות מיניאטוריות, נקראים "הרצל", "בגין" ו"גולדה"? וגם לא את החיבורים המשונים שנוצרים כאן: סטודנטים מהשמאל ההזוי והקיצוני חולקים בר עם מתנחלים מהשומרון שעומדים לחזור בבוקר לישיבה, חרדי הרוקד בשישי בלילה ב"סירה" קם למחרת ומפגין נגד פתיחת חניון קרתא בשבת, הבל פיו עוד מדיף ריח של ויסקי אירי. המכנה המשותף היחיד שמצאתי אצל כל הצעירים הירושלמים ששוחחתי איתם היה האמוציות החזקות שהעיר הזו מעוררת בהם. אורי וליה מספרים שהם מתרגשים לראות את מגדלי העיר מבצבצים כשהם חוזרים מהשפלה ועולים בכביש מספר אחת. אפילו מי שחושב שאין מה לחפש בה, מוכרח להסביר ולבאר, לנמק ולתרץ בחוסר מנוחה את יחסו לירושלים. זוהי התמונה השלמה ביותר שאני יכול לתת על ירושלים בלילה. השפה לעתים גסה וגזענית. לא עידנתי אותה כשהפכתי את הצלילים לאותיות. אנחנו, הצעירים שחיים בירושלים, ככה אנחנו נראים, זה מה שיש לנו להגיד.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 60 של "ארץ אחרת": עיר על גבול העולמות – ירושלים, אהובתי. להזמנת הגיליון לחצו כאן

נתן אודנהיימר הוא סטודנט להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת ברנדייס

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

נעול לתגובות.