דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 במאי 2006 | מהדורה 33

תגובה: לא על חשבון אמת הדורות

יחסה של התנועה הציונית ויחסה של תנועת העבודה לירושלים ול"ארץ האבות" היה תמיד דיאלקטי ומורכב, ולא רק פרגמטי. צבי צמרת מתווכח עם הטענות שהשמיעה פרופ' אניטה שפירא בראיון שערך עמה אריק גלסנר בגיליון ארץ אחרת על חברון ("צריך להפריד בין אהבת הארץ לבין הדבקות במקומות ספציפיים", גיליון 32)

חג הביכורים בקיבוץ רבדים של השומר הצעיר, 1947

 

בראיון ל"ארץ אחרת", גיליון 32, יוצרת פרופ' אניטה שפירא זיקה בין יחסה של תנועת העבודה לחברון ובין עמדות התנועה בנוגע לכל ארץ-ישראל ההיסטורית (ובעיקר בנוגע לירושלים). בכך היא צודקת, ללא ספק. אבל היא טועה, כאשר היא בוחרת להכליל ולהבליט כמעט אך ורק את הזיקה הפרגמטית של התנועה לארץ ולאזורים שניתן היה להתיישב בהם. אי-אפשר לקבל את דבריה כי "ההתיישבות הציונית החדשה בארץ [קרי: בעיקר תנועת העבודה; צ. צ] לא חיפשה את הקשר למקומות ההיסטוריים אלא ביקשה להתיישב היכן שאפשר היה להתיישב" (עמ' 40). או את אמירתה: "רומנטיקה גדולה אופפת את כל מה שיש כאן… אבל אין שום נטייה ספציפית למקומות הקדושים" (עמ' 42). או את פסיקתה כי אנשי תנועת העבודה "לא הבדילו בין המקומות בארץ, לא הבחינו בין ארץ-ישראל היהודית, ההיסטורית, לבין ארץ פלשתים או גליל גויים" (עמ' 42).

בראיון איתה סוקרת שפירא את השקפת עולמם של אישים מרכזיים בתנועת העבודה ביחס לירושלים, להתיישבות היהודית בהר ולחברון בימי היישוב. היא מציינת את יחסם החם של יצחק בן-צבי, רחל ינאית "ואפילו ברנר" לירושלים, אולם קובעת שעל-פי רוב הם אפילו לא טיילו בשאר חלקיה ההיסטוריים של הארץ. שפירא מפקפקת בזיקתו של א"ד גורדון לעיר הקודש: "א"ד גורדון… האם יש עדות שהוא בכלל ביקר בירושלים?" (עמ' 42). באשר לברל כצנלסון, שעליו כתבה שפירא ביוגרפיה אשר עוררה הדים רבים, היא אומרת כי כשהוא "ביקר לראשונה בהר-הבית, שמונה (!) שנים אחרי הגיעו לארץ, הוא מאוד התרגש. אבל ההתרגשות הזאת לא הביאה אותו לבקר שם קודם לכן" {(עמ' 41). זאת ועוד: לטענתה, חָלק ברל על תוכנית ה'חלוקה' משנת 1937 "לא מפני שלא נכללו בה חבלי הארץ ההיסטוריים, אלא מפני שהתוכנית לא היתה לדעתו בת-ביצוע" (עמ' 43). ביחס לדוד בן גוריון, מנהיג שהיתה לו ההשפעה הרבה ביותר על קביעתם של אזורי הלחימה במלחמת העצמאות, מסכמת שפירא: "בן גוריון היה תמיד פרגמטיסט, ובעיניו הנגב היה חשוב מחברון" (עמ' 42-43).

שאר דבריה של שפירא, הנוגעים לתקופה שלאחר 1967, מעידים יותר מכול על השקפותיה האקטואליות. למען הגילוי הנאות אצהיר, שאני לא רחוק ממנה בגישתי באשר לאופיו של הפתרון המדיני הראוי. אולם איני מוכן לקבל את קביעותיה ההיסטוריות: "לא זכור לי שנעשה שימוש בתנ"ך כדי להצדיק בעלות על מקומות ספציפיים. ארץ-ישראל – כן, אבל לא מקומות ספציפיים" (עמ' 44); "יגאל אלון היה בעד כיבוש כל הגדה, אבל לא מסיבות היסטוריות" (עמ' 44); "לא היה לאלון יחס רומנטי למקומות כמו חברון" (עמ' 44); "ההתיישבות בגב ההר, באזורים בעלי אוכלוסייה צפופה, לא היתה של תנועת העבודה" (עמ' 44).

דברי שפירא בראיון הם על-פי רוב נכונים אך חלקיים, ולכן התמונה הכוללת יוצאת חד-ממדית וחסרה. יכול להיות שסיבת הדבר היא שמדובר בשיחה שנערכה בעל-פה.

יחס חם ועקבי

יחסה של התנועה הציונית ויחסה של תנועת העבודה לירושלים ול"ארץ האבות" היה תמיד דיאלקטי ומורכב, ולא רק פרגמטי. אמנם התנהל ויכוח בין ה"יישוב החדש", שנשא את נס הפרודוקטיביזציה, העצמיות, השפה העברית והאי-תלות באחרים, ובין ה"יישוב הישן", שהיה תלוי ב"חלוקה", מכונס בעצמו, חי מן ה"קדושה" וניהל את חייו ביידיש או בלדינו. אכן, היתה מחלוקת אידיאולוגית נוקבת בין תנועת הפועלים ובין האורתודוקסיה בארבע ערי הקודש. אבל למרות המחלוקת העקרונית המרה והחדה, היו גם נסיונות להתקרב ולהשפיע. למנהיגי התנועה הציונית – וכן גם למנהיגי תנועת הפועלים – היה ברור, שעצם הישיבה בארץ-ישראל קשורה בעבותות לזיקה ההיסטורית למקומות הקדושים, ולא רק למרד נגדם.

כדי להתמודד עם מסקנותיה הכוללניות של שפירא, אביא בהרחבה כמה התייחסויות של אישים בכירים אחדים מתנועת העבודה – הבכירים ביותר שבהם – לירושלים, לחברון ול"גב ההר". אפתח בדברים שנאמרו או נכתבו ימי השלטון העותומאני והמנדט הבריטי, ואחר-כך אביא התבטאויות מהתקופה שלאחר מלחמת ששת-הימים.

ראשית, יצחק בן-צבי ורחל ינאית. הם היו תמיד נאמנים ביותר ל"עיר הקודש" ועקביים ביותר ביחסם החם אליה. רוב ימיהם חיו השניים בירושלים ולחמו לביסוס החיים הציוניים בתוכה. במהלך חייהם הם ביקרו עשרות פעמים – לבדם, או עם חברים אחרים מתנועת הפועלים – בהר-הבית, בכותל, בקברי המלכים, בהר ציון ובשאר האתרים ההיסטוריים המקודשים. כמו כן, תרו השניים אחר השורשים ההיסטוריים בכל רחבי הארץ ובסביבות ירושלים. כך, יצחק בן-צבי הִרבּה לסייר ולבקר בחברון, בהרודיון, בבית-לחם ובקבר רחל. כמו כן, ביקר לא פעם באזור שמצפון לירושלים: בענתות, בשילה, בהר ברכה, בשכם וברחבי השומרון. ראו על כך בספריו "ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותומאני" (מוסד ביאליק, ירושלים, תשט"ו) ו"רשמי דרך" (יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשל"ב). בעקבות טיול בשומרון כתב בן-צבי: "שומרון – אחת משתי אבני-היסוד של ישראל הקדמון. בתרבותה החומרית, בכוחותיה הכלכליים והמדיניים, בגבורתה ובהדרה עלתה הבירה הצפונית על אחותה הדרומית [ירושלים; צ. צ] והיתה הראשונה לכל פעולה מדינית. ועתה נשכחה ורחקה מלב צאצאיה… מי יזכיר את שומרון ויהי כינור לשירת הלב?" (שם הספר – בבּוֹלְד, עמוד???). כן רְאוּ בספרה של רחל ינאית, "אנו עולים: פרקי חיים" (עם עובד, תל-אביב, 1969), על סיוריה עם יצחק בן-צבי בהרי יהודה ובהרי חברון. על הסיור לחברון וסביבותיה בקיץ 1921 – תל זיף, כרמל (יהודה), מעון ואשתמוע – ניתן לקרוא בספר "יצחק בן-צבי- הנשיא השני: מבחר תעודות מפרקי חייו" (הוצאת ארכיון מדינת ישראל, ירושלים, 1998). בספר "שאר יישוב" (יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשכ"ו) מתוארים סיורים מחקריים בהר חברון ונפרשת טענתו של בן-צבי בדבר יהדותם הקדומה של הפלאחים הערבים.

יצחק בן-צבי ורחל ינאית – שנישאו ב-1918 – החליטו בנפרד, עוד ב-1908, להתיישב דווקא בעיר הקודש. זאת ועוד, הם הביאו לעיר את רוב בני משפחותיהם (וביניהם יצחק ושלומית קלוגאי, אהרן ראובני, בתיה לישנסקי, ועוד) ואחדים מידידיהם (ביניהן אירה יאן, ועוד). בן-צבי חזר ותבע מתנועת הפועלים להעמיק את הישיבה בירושלים. כבר ב-1911 כתב: "עכשיו, בשעה שאושיותיהם של המוסדות הישנים, מוסדות החלוקה, התמוטטו – דווקא עכשיו היא שעת הצורך למוסדות החדשים לשים לבם למצב בני ירושלים, ולהכשיר להם את היכולת למצוא בעירם מחיה באופן אחר, על-ידי עבודה מועילה". הוא קבע כי נחוצים "בית-מלאכה, ייסוד חווה או מושב סמוך לעיר וכדומה" והתאונן כי "העובדים הבודדים נופלים תחת משאם" (האחדות, י"א בתמוז תר"ע[עמודים???]). יש לזכור: לפחות עד 1948 היו יצחק ורחל ינאית בן-צבי בין תריסר האנשים המשפיעים ביותר בתנועת העבודה בארץ. אכן, הם לא תמיד הצליחו במאמציהם. אך בכל אופן, בסיועו של ה"יישוב החדש" התבססה האקדמיה בצלאל (שהוקמה ב-1906), הוקמה הגימנסיה העברית (1908), יוסד דפוס 'אחדות' (1910), ואחרי מלחמת העולם הראשונה קלטו פלוגה של גדוד העבודה, הקימו את מעונות העובדים, שכונות פועלים ועוד.

גורדון בירושלים

המנהיג-החלוץ, הסופר והוגה הדעות אהרן דוד גורדון, כתב במפורש במכתבו למערכת "הפועל הצעיר": "עוד בהיותי בירושלים הגדתי לאחדים מכם" וגו' (כתבי א"ד גורדון, "מכתבים ורשימות", מכתב 58, מועצת פועלי חיפה – ועדת התרבות, חיפה, תשי"ז, עמ' 129). מכאן, מובן ששהה תקופת-מה בירושלים. זאת ועוד, במו אוזניי שמעתי עדות על כך שא"ד גורדון ביקר בירושלים: הסופר יהודה יערי (שחיבר את הרומן "כאור יהל" וסיפורים רבים, איש ביתניה עילית, זה שטבע את המושג "קיבוץ") סיפר לי בראשית שנות השבעים על פגישתו עם גורדון בעיר העתיקה, שהתקיימה ב-1920 או ב-1921. יתר על כן, על סמך היכרות מעמיקה עם הביוגרפיה של גורדון, ואחרי שיחות עם פרופ' אלי שביד, חוקרו המובהק, אנו מניחים כי הוא ביקר בירושלים עוד ערב מלחמת העולם הראשונה, סמוך להגעתו ארצה, או למצער, כמה שנים אחר-כך, כשחי בכפר אוריה. אם כי טרחתי (לא די), ולא מצאתי איזכורים לכך.

בספרה המוקדש לברל כצנלסון שפירא כותבת: "איננו יודעים אם ביקר בה ברל לפני שהחל לטפל בהקמת קבוצת הירקנים" (ברל, ביוגרפיה, חלק א', עם עובד, תל-אביב, 1980, עמ' 112). כלומר, אין לקבוע בפסקנות ובבירור אם הגיע לירושלים בין 1909 (שנת עלייתו ארצה) ל-1917 (שנת הקמתה של קבוצת הירקנים). אבל גם אם עובדת אי-נוכחותו בירושלים היא אמת מוחלטת, יש לזכור ולהזכיר: אף כי נקפו שמונה שנים תמימות, בארבע מהן התחוללה מלחמת העולם הראשונה! אחר-כך, כמה חודשים לפני תום המלחמה ולפני כיבושה של ירושלים בידי הבריטים, עלה ברל להתיישב בעיר. הוא לא הסתפק בביקור בעיר ציון, אלא ייסד דווקא בה קבוצת פועלות ופועלים לגידול ירקות. הקבוצה כללה, בין היתר, את רחל כצנלסון-שז"ר.

לא פרגמטיזם בלבד

באשר לעמדותיו של ברל ושל מנהיגי תנועת העבודה האחרים ביחס לארץ-ישראל ההיסטורית בשנות השלושים – על כך נכתבו עשרות מחקרים, ולא כאן המקום לסכמם. כאמור, אניטה שפירא טוענת בראיון איתה שברל הסתייג מתוכנית ה"חלוקה" לא מפני שלא נכללו בה חבלי הארץ ההיסטוריים (ובעיקר ירושלים), אלא מפני ש"אצל ברל היתה השאלה בראש וראשונה: 'מהו הדבר הנכון לעשותו במצב הקונקרטי', והוא חשב שעוד לא הגיע הזמן להכרעת החלוקה" (עמ' ???). ובכן, לטענתי, פרגמטיזם – כן, בהחלט. זהו אחד מאפיוניה של תנועת העבודה ושל מנהיגיה ("עוד דונם ועוד עז"). אולם מעולם לא הסתכמו הדברים בפרגמטיזם בלבד. ישפוט הקורא אחרי שיקרא את דברי ברל עצמו (בנאומו בקונגרס הציוני העשרים): "ירושלים. זהו מן הדברים אשר אין הדיבור קל בהם. אינני מדבר על אודות ירושלים העתיקה והמחודשת, אשר רבים המתגנדרים בקדושתה, כי אם על ירושלים הפשוטה, החילונית והקדושה רק לנו, מקודשת בקדושת העבודה והבניין. אם נוטלים את ירושלים זו מן המדינה היהודית עושים לְאַל את המדינה היהודית מבחינה פסיכולוגית, פוליטית ותרבותית. אל נא יראו בזה כביכול עניין של 'סנטימנט'. מדינה יהודית, ואפילו מצומצמת, עם ירושלים תתקבל על-ידי העם היהודי כאתחלתא. מדינה יהודית בלי ירושלים תהיה כגוף מותז ראש. ירושלים בתוך המדינה היהודית, הרי זה כוח דינאמי כביר, כוח מושך אנשים, אמצעים, רעיונות ומפעלי תרבות. ירושלים בתוך המדינה היהודית תהיה לבירת ישראל, למרכז יהודי עולמי. ירושלים מחוץ לתחומנו פירושה לא רק הפסד ממשי של 71 אלף יהודים, של אבן שואבת ליהודי העולם. ירושלים מחוץ לתחום הרי היא סכנת חורבן למדינת היהודים. ירושלים הרי לא תישאר הפקר ללא בעלים…. ירושלים כזאת תיהפך למרכז לאויבי המדינה היהודית, הן לא-יהודים והן יהודים. ירושלים כזאת תהיה לבירת ההתבוללות ופריקת עול, שם יתרכזו כל אותם האלמנטים המתנשאים על העם, האריסטוקרטיה היהודית כביכול שלא תרצה לקבל עליה את המשמעת של מדינת עם עני ודמוקרטי. מי שירצה להשתמט מתשלום מסים למדינה היהודית, מי שירצה לבעוט בתרבות העברית, בציבוריות העממית – יפנה לירושלים, ושם ייתן יד לאויבינו. ירושלים תהפוך להיות צרה לנו כמו בתקופה ההלניסטית. ללשון העברית ולתרבותנו הלאומית לא תהיה סכנה גדולה מזו: ירושלים המופקעת מידי העם העברי" (כתבי ב' כצנלסון, כרך י"ב, מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תל-אביב, תש"י, עמ' 368). ירושלים, בעיני ברל ובעיני כל מנהיגי תנועת העבודה, היא הראש. אמנם ראש סבוך ואפילו ראש חולה; אולם מדינה יהודית בלעדיה היא מדינה ללא ראש! צריך עוד להדגיש את אשר שפירא לא אמרה בראיון, והוא כי בשנותיו האחרונות של ברל, בימי מלחמת העולם השנייה, היתה לו דירה בירושלים (אף שהוא נע ונד בכל חלקי הארץ). אין זה מקרה שהוא נפטר בירושלים (באוגוסט 1944).

"אנחנו ושכנינו"

דוד בן גוריון קבע עוד בראשית דרכו בארץ, ב-1910: "תהום עמוקה מפרידה בין שני חלקי היישוב העברי בארץ-ישראל… היישוב הישן – הורתו ולידתו היתה בקדושה. ב'ארבע הארצות' הקדושות (ירושלים, צפת, חברון וטבריה) הוא מכונס, ומהקדושה הוא מתפרנס…. בני היישוב החדש הביטו על הישן כעל גוף שאין בו רוח חיים, ומתוך השקפה זו התייחסו לכל המתרחש ונעשה בחיי היישוב הישן בשוויון נפש ובהיסח הדעת. השקפה זו על היישוב הישן ועֶרכּו לא רק שהיא מוטעה מעיקרה, אלא מביאה גם הפסד לכל עבודתנו בארץ-ישראל… כל זמן שהיישוב הישן, המקיף משבעים עד שמונים אחוזים של היישוב העברי בארץ-ישראל, יישאר במצבו דהאידנא – אי-אפשר להגשים בחיים את ההסתדרות הכללית. ולפיכך הגיעה עכשיו השעה להתחיל באופן היותר אקטיבי בכיבוש היישוב הישן, תיקונו וסידורו" (האחדות, אב תר"ע[עמודים???]). כלומר, מאבק אידיאולוגי – כן, אולם יש להישמר מהתרחקות ומהתנכרות.

בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת שב בן גוריון והדגיש את מרכזיותה של ירושלים, ואת חשיבות ההתיישבות בסביבותיה. בספרו "אנחנו ושכנינו" (שפורסם רק ב-1931, בתל-אביב) כתב: "ירושלים אינה רק נקודה יישובית מרכזית – ירושלים היא סמל היסטורי עולמי שאין ערוך לו. על-פי עמדתנו בעיר זו ניבחן בשורה הראשונה בעיני העם היהודי ובעיני העולם הגדול. לאושרנו, קרה נס היסטורי ונוצר רוב עברי בירושלים. אולם, עמדותינו הרופפות בעיר זו אינן הולמות את ערכה ההיסטורי והפוליטי של בירת ארצנו. המבנה הכלכלי של יישובנו הירושלמי, שטח אדמתנו הקטן והמפורר וכוחנו הפוליטי העלוב בעירייה הראשית בארץ טעונים בּיצָרוֹן וחיזוק רב. לא ייתכן שהיישוב העברי הירושלמי יהא תלוי במחייתו רק מכפרים לא-יהודיים בסביבה… כבודנו הלאומי ועניינינו החיוניים מחייבים אותנו להקים בירושלים עירייה עברית עצמית, לחבר את השכונות המפוזרות בגוף קרקעי רצוף, להקיף את העיר בשרשרת של שכונות עובדים ויישובים חקלאיים שיספקו ליישובה היהודי כל חומרי המזון הדרושים לו. בירת הארץ צריכה ליהפך למשגב יהודי המעורר כבוד, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה פוליטית".

ב-1937, אחרי הצהרתו של בן גוריון שהוא מצדד בתוכנית ה"חלוקה" (שהערבים התנגדו לה), הוא כתב לבנו עמוס: "מדינה יהודית חלקית אינה הסוף אלא ההתחלה… הקמת מדינה, אפילו חלקית, היא תגבורת כוח מקסימלית בתקופה זו… אני בטוח שלא ייבצר מאיתנו [בעתיד] להתיישב בכל שאר חלקי הארץ, אם מתוך הסכמה והבנה הדדית עם שכנינו הערבים ואם בדרך אחרת" (מכתב מיום 5 באוקטובר 1937).

והעיקר הוא עמדותיו של בן גוריון בעת מלחמת העצמאות והצעתו המפורסמת מסוף ספטמבר 1948 לכבוש את כל האזור של גוש עציון, מדבר יהודה והרי חברון. ההכרעה נפלה בממשלה על חודם של שני קולות בלבד של החברים שהתנגדו לה. גם זאת, בעיקר משום שהיא הועלתה לדיון כמה ימים בלבד אחרי רצח ברנאדוט. שרת, קפלן ורמז (שלושתם ממפא"י), ברנשטיין, רוזן, הרב לוין ומשה שפירא (כלומר, ארבעה שאינם מתנועת העבודה; שניים מהם דתיים) הצביעו נגד ההצעה. חמישה הצביעו בעדה: בן גוריון, בנטוב, ציזלינג (שוב שלושה מתנועת העבודה), הרב פישמן-מימון ויצחק גרינבוים. האם מהצבעה שכזאת ניתן להסיק כי תנועת העבודה התנכרה לאזור שבין ירושלים לחברון? יש להזכיר, כי במשך 19 שנה לא פסק בן-גוריון לכנות את ההחלטה ההיא "בכייה לדורות". רק ב-1967 הוא הכריז: "צה"ל בששת-הימים הפסיק ה'לדורות'" (ראו בספרו של מיכאל בר-זוהר, "בן גוריון" , תל-אביב, עם עובד, 1977, עמ' 826-823; וכן בספרו של דוד בן גוריון, "מדינת ישראל המחודשת", עם עובד, תל-אביב, 1969, עמ' 294).

לא הבאתי כאן ציטוטים מדברי אישים, הנמנים עם שני אגפיה המרכזיים של תנועת העבודה: יצחק טבנקין ואנשי 'הקיבוץ המאוחד', ומאיר יערי ואנשי 'השומר הצעיר'. כידוע, בשתי התנועות החלוציות, שהקימו במשותף את מפ"ם בינואר 1948, שלטה ההשקפה שלפיה יש להתיישב בכל חלקי ארץ-ישראל. 'השומר הצעיר' החזיקה בגישה ה"דו-לאומית" בעיקר עד להקמת המדינה, וב'הקיבוץ המאוחד' האמונה ב"ארץ-ישראל השלמה" רווחה גם שנים רבות מאוחר יותר. אזכיר, רק כדוגמה פיקנטית, כי בשנות העשרים של המאה הקודמת ניסו אנשי 'השומר הצעיר' להתיישב על מדרונות הר עיבל. הניסיון נכשל, והמקום נעזב בעקבות פרעות תרפ"ט. בה-בעת, תכננה תנועת 'הקיבוץ המאוחד' התיישבות בעבר-הירדן המזרחי.

גזירת ההיסטוריה

עתה הגעתי למלחמת ששת-הימים וליחסה של תנועת העבודה לחברון ולכל ההתיישבות היהודית ב"ארץ-ישראל ההיסטורית" אחרי המלחמה.

יש לחזור ולציין את העובדה הידועה, שגורמים פוליטיים שונים מנסים למחוק אותה מן התודעה: תנועת העבודה היא שתמכה בהקמת ההתנחלויות והיא שיזמה את רוב-רובן. לפחות בעשר השנים הראשונות שבין המלחמה ל"מהפך", 1977-1967, לא היו עובדות פוליטיות-התיישבותיות ללא אישורה של תנועת העבודה וללא סיועה. אין צורך להזכיר, שבהתנחלויות בגוש עציון ובחברון הוחל כבר ב-1968.

פרשת השיבה לגוש עציון נחשבה "פשוטה" בזמנה: הרי חזרנו להתיישב על אדמות יהודיות. אפילו לובה אליאב – אז הסמן השמאלי הקיצוני בתנועת עבודה – תמך במתנחלי הגוש, ומאוחר יותר סייע למתכנני אפרת, בירתו. והדברים כתובים בספרו "ארץ הצבי: הערכת מצב אפשרויות פתוחות לישראל" (עם עובד, תל-אביב, 1973), שפעם נחשב ל"חתרני".

מה היתה עמדתם של שאר אנשי ה'מערך' באשר לחברון ול"גב ההר"?

ראשית, האומנם יגאל אלון, סגן ראש הממשלה ושר העבודה דאז (שעל המחצית הראשונה של חייו כתבה שפירא ספר ביוגרפי מרתק), היה אסטרטג-פרגמטיסט ותו לא? ב-19 במארס 1968 ביקר אלון בחברון והכריז: "אין כחברון, שהיא עיר האבות המשותפים לשני העמים, שבה צריכה להישמע הקריאה לשלום לשני העמים. עיר זו מסמלת את העובדה שתמיד יחיו בארץ הזאת יהודים וערבים בצוותא. זוהי גזירת ההיסטוריה, והיא מחייבת".[איפה הדברים פורסמו?] חודש אחר-כך, ב-15 באפריל (חול המועד פסח), הוא בירך את המתנחלים בברכת "ברוך מציב גבול אלמנה" והצהיר: "מאז ומתמיד היו יהודים בעיר הזאת, שהיא עיר האבות וערש האומה… אין להעלות על הדעת שייאסר על יהודים להתנחל מחדש בעיר האבות הקדומה".[כנ"ל] ב-19 באוקטובר באותה שנה הודיע: "בכל הנוגע לגוש עציון ולחברון, אנו עומדים בעיצומם של מעשים. בגוש עציון נקים בקרוב, בנוסף להיאחזות הקיימת, מרכז כפרי… אשר לחברון, לא ירחק היום וניגש להקמת עיר יהודית בקרבתה הבלתי אמצעית של חברון העיר, בדומה, אולי, לנצרת עילית".[כנ"ל] השר הדגיש באותו הקשר, כי הוא מקווה שהערבים יבינו את זיקתו של עם ישראל למקומות הקדושים.

שר הבטחון משה דיין היה האישיות השנייה המשפיעה ביותר בתקופה שלאחר מלחמת ששת-הימים. בספריו האוטוביוגרפיים "אבני דרך" (עידנים-דביר, ירושלים, 1976) ו"לחיות עם התנ"ך" (עידנים, ירושלים, 1978) הוא שב ומדגיש את שורשיו התנ"כיים, העומדים בבסיס יחסו אל הארץ: : "יהודה ושומרון היו זכורות לי מטיוליי בימי נעוריי… בין קטיף התירס לעונת הזריעה של השנה הבאה – היתה תקופה מתה. בימים אלה היינו יוצאים ל'טיול גדול'… נדדנו בארץ, לאורך הירדן, לסביבות ירושלים, ליהודה ושומרון. מפגשי עתה עם חבלי הארץ שנפתחו לפנינו היה שונה… היתה זו התוודעות מחודשת… ביהודה ושומרון היה משהו מיוחד, ומעולם לא יכולתי לגבור על הרְתֵת שהביאו בלבי השמות – שמות המקומות. שילה, תקוע, בית-אל, ענתות, פצאל. אף כאשר שרד במקום רק תל חורבות, עוצמת השם לא נגרעה ממנה [כמלוא ה?]נימה. בימי התנ"ך היו גם האנשים נצר מכורתם: אליהו התשבי, מיכה המורשתי, נבל הכרמלי. מקצת השמות הוטו במשך השנים והותאמו לשפה הערבית. הדבר לא הפריע לי. הצליל העברי והכנעני נשמר – יריחו, עכו, יפו, מגידו. השנים, המלחמות, העמים שעברו בהם לא הכחידו את שורשם" (אבני דרך, עמ' 495). גם בנאומיו הפוליטיים הזכיר דיין את החזרה לשורשינו בבית-אל, בשילה ובענתות. אין זה מקרה, שדיין גיבה את ההתיישבות בגוש עציון ובחברון.

ניתן להביא כאן ציטוטים נוספים מדבריהם של אישים מרכזיים בתנועת העבודה, שנאחזו בזיקה ההיסטורית אל הארץ ובשורשינו בה. ביניהם, כמובן, נתן אלתרמן, דב סדן, משה שמיר ואחרים, אך אפילו ישראל גלילי ושמעון פרס – שהשפיעו מאוד על מפת ההתיישבות – חזרו לא פעם למקרא ולהיסטוריה, על אף הפרגמטיזם שלהם. אולם קצר המצע מהשתרע.

אחזור לדוד בן גוריון ולדבריו המפורסמים של המנהיג הדומיננטי של תנועת העבודה על זיקתנו לחברון. מן הראוי לשוב ולהזכירם. בינואר 1970 כתב בן גוריון הקדמה ארוכה ומפורטת ל"ספר חברון" (ערך עודד אלישר, כתר, ירושלים, תש"ל). ההקדמה נפתחת במילים: "שלוש ערים תפסו מקום גדול ויחיד במינו בהיסטוריה הקדומה של עמנו: שכם, חברון וירושלים". עיקר ההקדמה הוא ציטוטים רבים מן המקרא, והקביעה: "בחברון מתחילה ההיסטוריה העברית". מעניינים במיוחד משפטי הסיום: "אין לשכוח: ראשיתו של גדול מלכי ישראל היתה בחברון, העיר שאליה בא העברי הראשון כשמונה מאות שנה לפני דוד המלך – ונעשֶׂה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון, שכנתה וקודמתה של ירושלים, ביישוב יהודי גדול והולך בזמן הקצר ביותר. זה יביא גם ברכה לשכנים הערבים. ראויה חברון להיות אחותה של ירושלים".

הניסיון להתנכר

אסיים בדברים שאמר אהרן מגד – גם הוא מאנשי הרוח החשובים של תנועת העבודה בכל שנותיה של המדינה – בפגישת יוצרים ואנשי רוח אשר נערכה בתל-אביב ביום השלושים לרצח הנורא של ראש הממשלה יצחק רבין: "מה שמחריד אותי הוא שמנסים להיפטר מארץ-ישראל, שהפכה להיות 'שטחים'. והלוא זו הטרגדיה, בניסיון להתנכר, להשיל מעצמנו את הזיקה למקומות הללו, שהם-הם ארץ-ישראל ההיסטורית: שילה, בית-אל, שכם וחברון. גם אם לא נהיה שם, בנפשנו אנו מוכרחים להיות שם".

אסכם את תמצית עמדותי: פרגמטיזם – כן. כך היה בעבר וכך יש לנהוג גם היום. שהרי צריך לעשות כל מה שניתן לעשות לטובת עתיד ילדינו ולמען עתיד נכדינו. כנראה, גם במחיר ויתור כואב על חלקים מארץ-ישראל. אבל לעולם לא על חשבון געגועי הסבים שלנו. וחלילה, לא על חשבון אמת הדורות.

ד"ר צבי צמרת הוא מנכ"ל יד יצחק בן-צבי

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מספר 33"חוקתי או לא חוקתי- על החוק המתיר להקים בית סוהר פרטי בישראל".של "ארץ אחרת" . להזמנת הגיליון לחצו כאן

לקריאת הראיון עם פרופ' אניטה שפירא – בין אהבת הארץ לדבקות במקומות הקדושים -לחצו כאן

ד"ר צבי צמרת הוא מנכ"ל יד יצחק בן-צבי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה