דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באוקטובר 2003 | מהדורה 17

תגובה: כשהחכמים היו חכמים

"אינטרסים של קבוצות לחץ מהמאה הראשונה מהדהדים במסורת המדרש וההלכה בתחום הגיור. אליטות, אך בעיקר האליטה הכוהנית, מנסות לשמור על ספרי היוחסין ועל השלמות המשפחתית. החכמים, לעומתם, מעונינים בהפיכתה של דת ישראל לעממית ולמקובלת על הציבור הרחב". חנה ספראי, על מאבקים מתקופת בית שני, שפשטו צורה ולבשו צורה, והם שוב עמנו

הגר המקראי מתגורר בקרב עמים אחרים, וזהו מקורו של השם. אך עיקר העיסוק הוא כמובן ביחס לגר החי בקרב ישראל (שמות י"ב, מ"ח). מתוקף המגורים המשותפים נגזרים כבר בספרי המקרא השונים חובות וצווים החלים על הגרים השוכנים בקרב ישראל, כדוגמת איסור על אכילת חמץ בפסח (שמות י"ב, מ"ח-מ"ט), איסור על אכילת דם (ויקרא י"ז, י'), איסורי מולך (ויקרא כ', ב') או חובת המנוחה בשבת (שמות כ"ג, י"ב). חובות וצווים מוטלים גם על ישראל כיוון שיש גרים בתוכם, בראש ובראשונה: "ואהבת לו כמוך" (ויקרא י"ט, ל"ד), אך גם חובה לתת לגר עזרה בדמות של לקט, שיכחה ופאה (ויקרא כ"ג, כ"ב), "וגר לא תלחץ" (שמות כ"ג, ט'). המכלול המקראי ההלכתי כולל עניינים חברתיים וכן השקפת עולם ואמונה דתית, ולכאורה פותח פתח אידיאי ומעשי לתופעה שלמה של גֵרוּת. אף שבספרות המקראית עדיין אין מונח מופשט לתופעה זו, הרי היא מכירה בגרים ומנמקת את ההתייחסות אליהם בחוויית הגרות היהודית, "כי גר היית בארץ מצרים".

ניתן היה לצפות, שכל קהילה הרואה עצמה כחלק מן המסגרת המקראית תטפח תיאולוגיה של גרות. וכך אכן נוהגים החכמים. החכמים, מתוך עיון בכתבי הקודש, בונים מערכת מורכבת ומודעת של גרות וגיור. כידוע, הגיור היה לתהליך מודע של הינתקות מהעולם הדתי והחברתי שממנו בא הגוי המתגייר והתחברות בלב, בנפש ובגוף לעולם היהודי, לאמונה היהודית ולקהילה היהודית. כנגד החכמים, אנשי כיתות מדבר יהודה, אף שהם קוראים באותם כתבי הקודש, אינם מכירים כלל בתופעה של גרות והסתפחות לחברה או לכת מכוח התגיירות. בקומראן ההתקשרות של חברים חדשים מותנית לכאורה בבחירה קדומה, וכל המצטרפים אינם גרים אלא בני אור שאכן גילו את האור. בדומה להם, גם הנצרות מראשיתה קוראת בקפדנות בכתבי הקודש ומטפחת גילוי של אמת ואמונה, אך לא כתופעה של גרות, כלומר, הסתפחותו של הזר אל הקהילה, אלא כחזרה של האדם לצור מחצבתו, בבחינת בן השב לביתו. ניתן לומר שבמאה ה-1 לפני הספירה מתגבשות בקרב הקבוצות המקראיות עמדות שונות ביחס לזר ולאחר, ונבנות מערכות משפטיות ודתיות מורכבות בראי המסר המקראי. תורת הגיור היהודית היא חלק מן המבנה בכללו. לא נעסוק כאן בהשוואה בין המערכות, אלא במעקב אחר ראשיתה של ההחלטה במסגרת העולם היהודי, עולמם של תנאים וחכמים.

"מעשה בכוהן גדול אחד שיצא מבית-המקדש, והוו אזלי כולי עלמא בתריה [והלכו כל הציבור בעקבותיו]. כיוון דחזיונהו [שראו את] לשמעיה ואבטליון, שבקוהו לדידיה ואזלי בתר [עזבו אותו והלכו אחרי] שמעיה ואבטליון. לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול [לאחר מכן באו שמעיה ואבטליון לשחר פניו של הכוהן הגדול]. אמר להן: ייתון בני עממין לשלם [ילכו בני העמים לשלום]! אמרו ליה: ייתון בני עממין לשלם – דעבדין עובדא דאהרן, ולא ייתי בר אהרן לשלם – דלא עביד עובדא דאהרן" [ילכו בני העמים לשלום – העושים מעשה אהרון, ולא ילך בן אהרון לשלום – שאינו עושה מעשה אהרון] (בבלי, יומא ע"א, ע"ב). זהו סיפור מעשה המעיד על מתח חברתי בין החכמים לכוהן הגדול. הציבור נוהה אחר החכמים, למורת רוחו של הכוהן הגדול, אך לענייננו חשוב כינוי הגנאי. שמעיה ואבטליון הם "בני עמים": גרים. הכוהן הגדול מנסה לפגוע בהם, והם אכן נפגעים וטוענים, ובצדק, ששייכות איננה רק תורשה וייחוס, אלא התנהגות ראויה. מעבר לכך, הכוהן נוטר להם על מוצאם, אך הציבור בכללו נוהה דווקא אחריהם ואינו מתייחס למוצאם אלא לתורתם. הסיפור מדגיש את מקומה של שאלת הגרות במתח שבין המקדש לעולם החכמים. אף על פי שהתקבלה החלטה עקרונית לקבל את הגרים ולחייב אותם בקיומה של תורת ישראל, בכל זאת משתמר מתח חברתי שחוזר ועולה בשעת עלבון. מתח שכולם חשים בו: המספר, הציבור, הכוהן והגרים עצמם.

דומה שנוכל לטעון, כי מתח זה בא ליד ביטוי גם במישור ההלכתי ובמישור הפרשני-הלכתי. אין ספק שמצינו מדרשי הלכה רבים בעולמם של תנאים, הדורשים את התורה כמרחיבה את מקומם של הגרים לתחומים רבים ומגוונים. נוסף ללשון המקראית המפורשת, הדרשנים חשים שמחובתם להדגיש את דברי התורה בלשונם-הם, ולאשש אותם במסגרת ההלכתית. נבחר בדוגמה אחת בלבד: פרק ט"ו בספר במדבר עוסק בהלכות מקדש ומסיים בשני פסוקים ברורים, הכוללים את הגרים כאזרחים בהלכה. אך הדרשן חוזר ושואל, אם ההלכה היא בהכרח גם נחלתם של הגרים. בסופו של דבר הוא דוחה את שאלתו, חוזר למעשה על דברי הכתוב ומאשש אותם בדרכו-הוא.

המדרש שפתחנו בו, בנוי לפי התבנית של "אין לי אלא ישראל, גרים מנין?". בתבנית זו של מדרש בא הדרשן לרבות גרים במסגרת ההלכתית. אך סגנון הדברים מרמז מלכתחילה, שקריאה מדויקת של לשון המקרא היתה אמורה להרחיק את הגר מן ההוויה ההלכתית. כך, למשל, הדרשן טוען ביחס לסיפור פסח מצרים, כי מילות הכתוב מציעות שהקדוש-ברוך-הוא פסח רק על בתי ישראל, ושואל מנין שגם הגרים שנסתפחו לישראל זכו באותה גאולה. "אין לי אלא בתי ישראל; בתי גרים, נשים ועבדים מנין? תלמוד לומר: 'ואת בתינו הציל'" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, י"ב 27, עמ' 27). הגרים אינם ה"אחרים" היחידים שהדרשן בא להכניס אותם בכלל ישראל, ובמחקר אחר נעסוק בנשים ובעבדים. אך לענייננו חשוב שהדרשן מניח תחילה קריאה מדירה של הפסוק ומחפש דרך להכליל את הגרים למרות לשון הכתוב, המדירה לכאורה.

במדרש דומה, שלהערכתנו מייצג המשך של אותו תהליך, מצינו בספרי במדבר: "'כחוקת הפסח וכמשפטו כן יַעֲשֶׂה' (במדבר ט', י"ד), אין לי אלא הפסח שהשווה את הגר לאזרח בכל מצוות שבתורה, מנין? תלמוד לומר, 'חוקה אחת יהיה לכם ולגר' (שם). בא הכתוב והשווה את הגר לאזרח בכל מצוות שבתורה" (ספרי במדבר, ע"א, עמ' 67). כלומר, הדרשנים מדגישים שכל המצוות חלות על הגרים כשם שהן חלות על ישראל. לכאורה, זו היתה צריכה להיות תובנה מובנת מאליה, אך מתברר שלא היא. החכמים חשים שעליהם לחזור ולהדגיש ולאשש את הדברים בכתובים ובמדרשי הלכה.

האם באמצעות מדרשי הלכה כאלה ואחרים נאבקים החכמים כנגד פרשנות אחרת או כנגד השקפת עולם שונה, המעוניינת לדחוק את רגליהם של הגרים מעמדות דתיות וחברתיות? האם ניתן להצביע על יסוד המדרשים הקיימים על מוקד ההתנגדות לשילובם המלא של הגרים?

קודם שננסה לענות על שאלות אלו, דומה שיש לעיין במדרשים המדירים את הגרים מן המערכת ההלכתית. ואכן, מצינו שלושה מדרשים המצהירים על הדרת הגרים. המשנה קובעת שגר מביא אמנם ביכורים לבית-המקדש, אך אינו קורא בפומבי במקדש את פרשת הביכורים (ביכורים פ"א, ד'), ובלשון המדרש: "'אשר ה' אלוהיך' (דברים כ"ו, ב'), להוציא גרים ועבדים" (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דכספא, פרשה כ', עמ' 335). הנימוק המדרשי הוא שהגר אינו יכול לטעון שאלוהים הוא שלו מקדמת דנא. וברוח זו, הגר אינו חייב, כישראל, בְּעוֹלַת ראייה בשעת עלייה-לרגל למקדש (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דכספא, פרשה כ', עמ' 333), ואינו יכול להיות מלך על ישראל (מדרש תנאים לדברים, פרק י"ז ט"ו, עמ' 104). הרשימה קצרה, אך שניים מן המקרים קשורים ישירות לחיובי מקדש ולקודשים. בדומה לכך, מצינו גם מדרש מדיר מן הטיפוס של "פרט ל…" בברייתא בבבלי, העוסקת בקורבנות הגר ובחיוביהם (בבלי, זבחים ק"ג, ע"א).

כשאתה בא לבחון, היכן מצויים מדרשים הבנויים לפי התבנית של "אין לי אלא", אשר מתנגדים להדרתם של גרים ומוצאים דרך מדרשית להכליל את הגר בחיובי המצוות ובאיסורי התורה, ובאילו נושאים עוסקים מדרשים אלו, ניתן לומר בסקירה קצרה וראשונית שמתוך 17 מדרשים שמצינו בספרות חכמים, 12 עוסקים במקדש ובקורבנות (קורבן פסח, בכור, סמיכה, פשיטת עור, כפרתו של ציץ הכוהן הגדול, חרמות, ברכת כוהנים, תנופת הקורבן, חיובי קורבנות), שניים נוספים קשורים לכוהנים (הרשות לברוח לעיר מקלט, ודין גזל הגר שמת ורק שלושה מתייחסים לנושאים כלליים (נזיקין, דין מסית ומדיח, וכאמור, מכלול המצוות מתוך השוואה למצוות הפסח).

במדרשי הריבוי מהסוג של "לרבות", התמונה היא יותר מורכבת ופחות חדה. מתוך 13 מדרשי ריבוי שישה עוסקים במקדש, בקודשים ובכוהנים (עולות ושׁלָמים, בכורות, מחצית השקל, כפרה או פר הֶעלֵם דָבָר, שריפת הקורבן, הזאה) ושבעה בנושאים אחרים, כדוגמת עדוּת, איסור עושק, תלמוד-תורה, נזיקין, טומאה וטהרה ומעשר עני. את שני הסעיפים האחרונים ברשימה זו ניתן לצרף לקבוצה הראשונה, המקדשית, אך גם ניתן לשייכם במובהק לתחומם של החכמים ולהתגברות הטהרה בחוגי החכמים, מחד, ולמעשרות עניים שאינם נמסרים למקדש אלא דווקא לציבוריות היהודית, מאידך. כלומר, אפשר לראות בדבר חלק מן הניסיון העממי להפוך לממלכת כוהנים עממית ולא-אליטיסטית.

נוסף לאלה, ישנה קבוצה של מדרשים העוסקים בהכללתן של נשות גרים, בבחינת תת-מאבק שתכליתו לראות לא רק בגבר המתגייר אלא גם באישה חלק מן החיוב ההלכתי. מדרשים אלה בנויים על-פי רוב לפי המתכונת של מדרשי ריבוי מהסוג של "לרבות". רובם שייכים לטיפוס של מדרש הדן בתורת הכוהנים, אך ישנם גם כמה מדרשים בספרי מדרש אחרים, כדוגמת מכילתא וספרי זוטא לבמדבר.

לענייננו חשוב רק מדרש אחד, העוסק בשאלה אם גם נשים חייבות ב"רבע לקן הגרים". חובת רבע הקן היא תקנה המיוחסת לרבן יוחנן בן זכאי, ופוטרת את הגרים מלעלות לירושלים לצורך הבאת קורבן גיור. לאחר החורבן מתעוררת מחלוקת בין ר' אליעזר לר' יהושע. ר' יהושע טוען שהקן "תקלה הוא לו", כלומר, החיוב לשמור על מטבע קודש על מנת להביאה בבוא היום למקדש הוא אבן-נגף דתית, מחד, שכן המצוּוה על כך עלול לחטוא בקודשים, ומאידך, מותיר את הגר תלוי ועומד מבחינה חברתית, בבחינת שותף שעדיין לא זכה להיכנס לטרקלין.

דומה שהמכלול המדרשי העוסק בגרים מצביע על מתח מסוים בין השקפת עולמם של החכמים, הרואים בגר זר שנעשה בדין לחלק ממציאות החיים, לבין קבוצות דתיות הקשורות לעולמם של חכמים אך מנסות לצמצם ולמדר את קליטתם של הגרים בציבוריות היהודית. הסוג הבולט ביותר מבין ההלכות הנדונות הוא הלכות הקשורות במקדש ובקודשיו. באמצעות מדרשי ההלכה הפרטניים נאבקים החכמים עקב בצד אגודל במגמות המנסות לצמצם את מעורבותם של הגרים בפולחן הנערך במקדש, ואת מגעיהם עם הכוהנים. הדרשנים הרבניים דוחים את התביעה להדרה בדרכי פרשנות המקובלות עליהם, ותובעים לראות בגר שותף מלא לעולם הדתי היהודי.

ברוח זו יש לראות גם את אותן ההלכות המותירות את הגר כשותף חלקי – גר אין לו נחלה – לעומת הטיעון האידיאי-דתי: "כפרתו היא נחלתו" (ספרי זוטא, ט', כ"ו, עמ' 285). כאמור, הגר אמנם מביא ביכורים אך אינו קורא את פרשת הביכורים, וישנה מחלוקת באשר לשאלה, באיזו מידה הוא ראוי להיות שליח ציבור ולומר: "אלוהינו ואלוהי אבותינו" (משנה, ביכורים פ"א, ד'; ובמקומות אחרים); כלומר, האם הוא אכן חלק מן המורשה המשפחתית-דתית. כמו כן, גיורת אינה יכולה להינשא לכהן (משנה, קידושין פ"ד, ז'). הלכה חריגה אך חשובה כשלעצמה היא שגר אינו יכול להיות מלך על ישראל (מדרש תנאים לדברים, פרק י"ז ט"ו, עמ' 104). דומה, שגם בהקשר זה ניתן לזהות השפעה חזקה של העניין המקדשי והכוהני. הלכות אלה מעצבות ייחוד פנים-חברתי של שכבות אליטה הנמצאות במעמד של מנהיגות, ומעכבות, ושמא אף מונעות, את שיתופם של גרים בהנהגה היהודית.

דוגמה מעניינת נוספת, שאמנם אינה שאובה מתחום המקדש אך ניתן לשייכה למתיחות הרעיונית שהיתה קיימת במאה ה-1, בימי הבית, ישמש המדרש היהודי והנוצרי הקושר בין "ואהבת את ה' אלוהיך" (דברים ו', ה') ל"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח). כאמור, הביטוי "ואהבת" מופיע פעם שלישית במקרא ביחס לגר (ויקרא י"ט, ל"ד). חוקרים שונים כבר הצביעו על מסורת מדרשית חזקה מימי הבית השני, הקושרת בין שני הפסוקים הראשונים. לא קיימת מסורת מדרש הטוענת לשלוש "ואהבת", או מתייחסת למשוואה גר/רעך או גר/אלוהיך. דומה שמסורת המדרש הזאת, הרואה באהבת הרֵעַ כלל גדול ובסיס רעיוני לתורה כולה, לא ניצלה את האפשרות המדרשית לקשרהּ עם הגר. כיוון שמדובר ברעיון מרכזי בעולם המחשבה היהודי והנוצרי, דומה שנוכל לטעון לדמיון ולקירבה מדרשית בין פרשנות יהודית ונוצרית, אשר משקפת את קיומה של עמדה כנגד הגרים המשותפת לשתי הדתות, או לפחות חוסר עניין באשר לשאלת מקומו של הגר על הבמה הדתית.

כמדומה, המורשת המדרשית וההלכתית התנאית משקפת מסורות ומגמות חברתיות מימי הבית, שנשתקעו בעיצוב המערך ההלכתי. אינטרסים של קבוצות לחץ מן המאה ה-1 מהדהדים במסורת המדרש וההלכה. במקרה זה ניתן אף ליצור מיפוי חלקי של מערך הלחצים החברתיים. אליטות, אך בעיקר האליטה הכוהנית, מנסות לשמור על ספרי היוחסין ועל השלמות המשפחתית. החכמים מעוניינים בהפיכתה של דת ישראל לעממית ולמקובלת על הציבור הרחב. הגרים והלכות גרים היא אחת הזירות שבהן מתנהל המאבק האידיאולוגי הזה.

פרופ' חנה ספראי היא מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ועמית מחקר במכון הרטמן

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מספר 18 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר חנה ספראי עמדה בראש מכון יהודית ליברמן – המכון הראשון שפתח בפני נשים בוגרות את לימודי התורה שבעל פה. גרה מספר שנים בהולנד, שם סיימה את הדוקטורט על נשים בבית המקדש, וכיהנה כפרופסור באוניברסיטת אוטרכט. בשובה לישראל לימדה באוניברסיטה העברית בירושלים כמרצה מן החוץ ובהיברו יוניון קולג', ושימשה כעמיתת מחקר במכון הרטמן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה