דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
15 ביולי 2009 | מהדורה 33

תגובה:האם נידונו אזרחי העולם לבחור בין מצרכי יסוד לזכויות יסוד?

חסידי הליברליזם הקיצוני יהיו בוודאי מופתעים לדעת שמדיניות מהסוג שהם מטיפים לה הייתה נהוגה באזור עוד בימי האיסלאם המוקדמים. תגובה ל"בג"ץ יידרש לקבוע: חוקתי או לא חוקתי", גיליון "ארץ אחרת", גיליון 33

במקרה הקיצוני שבו הממשלה מפריטה את כל פעולותיה, היא

הופכת מספק שירותים לרגולטור. למרבה הצער, גם בתחומים

אלה הממשלה אינה מצטיינת. איור: נועה גורן

זמן קצר אחרי מלחמת ששת-הימים פרסם אורי דביר ספר טיולים משובח לכל המשפחה בשם "לאן נטייל השבוע?". לתיאור מסלולו של טיול באזור הרי ירושלים הוא הקדים את הדברים הבאים: "האם עלה בדעת מישהו, העושה דרכו לירושלים, לשלם מס מַעֲבר ליד הכפר אבו-ע'וש? התשלום היחיד שעלולים לחייב אותנו בו הנו קנס על עבירת תנועה, חס וחלילה. אבל מס מעבר? ובכן, היו דברים מעולם. הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) עבר בדרך זו בשנת 1774, וכך כתב בספר המסעות שלו, 'מעגל טוב השלם': 'בחודש שבט יצאתי מעיר הקודש ירושלים תיבנה ותכונן [עם] הר' באלי והר' משה טורפורנו. ויהי בדרך, בא אלינו התנין הגדול, ראש בריוני אבו-ע'וש והיו סמוכים לו נ"ר רשעים עדת מְרֵעים מאתיים וחמישים. ורצה לבלענו חיים… ואחז בשרי פלצות… והיכו ופצעו לפילאמוס אשר עימנו. ונתפשרנו במאה זלוטאס. ברוך פודה ומציל"" (לאן נטייל השבוע, לוין-אפשטיין, תשל"ב, עמ' 268).

למען האמת, אורי דביר לא דייק: המדינה גובה מסים בנמלי הים והאוויר, ואיש לא מערער על כך. כיום כולנו משלמים מס מעבר כדת וכדין, כשאנו נוסעים בכביש מס' 6. מבחינה עקרונית, אין שום הבדל בין אבו-ע'וש של המאה ה-18 ובין – להבדיל – לב לבייב במאה ה-21. שניהם גובים כסף תמורת מעבר בדרך. מבחינה מעשית יש לציין שמר לבייב הוא איש טוב, תורם גדול מאוד לצדקה, ושהוא לא יהרוג אף אחד ולא יצליף באיש מהעוברים בכביש. להפך, הוא שמח שאתם נוסעים שם, רק תשלמו לו, שאם לא כן… מתברר, שאותו לב לבייב לא רק גובה מסי מעבר. לאחרונה הוא זכה במכרז להקמתו ולהפעלתו של בית-סוהר פרטי. סוגיה זו מעלה כמה בעיות עקרוניות, שעל כולנו לתת עליהן את דעתנו.

חלק ניכר מהאסירים אינם אנשים נחמדים. יש ביניהם רוצחים, רמאים, אנסים, סוחרי סמים וגנבים, ובקצרה, אנשים שאף אחד לא היה רוצה בהם כשכניו. לפני דורות רבים החליטו חברות שונות להרחיקם מסביבתם של בני-אדם תרבותיים. יש במעשה זה של החברה הן משום הגנה על בני-אדם תמימים מפני עבריינים, והן משום גמול על העוולה שגרמו. בעבר היה מקובל להגלות עבריינים לארצות גזירה: אוסטרליה, אי השדים, סנטה הלנה וארץ-ישראל. כיום מוגלים האסירים לסיביר ולשאר אזורים מרוחקים, המאופיינים בתנאי אקלים קשים, תשתיות ירודות ונגישות לקויה. בישראל מסתפקים בהרחקתם אל מעבר לחומות בטון עבות. קל לתעב אסירים; עם זאת, במדינה מתוקנת הם אזרחים שווי זכויות, שקולם אינו נשמע מבעד לחומותיהם של בתי-הכלא.

כאשר המדינה אינה מתפקדת

מצבם של אסירים רבים במדינת ישראל קשה מנשוא. תנאי המאסר והמעצר במדינה אינם ראויים, ויש בהם משום קלון לחברה שמחזיקה בהם. במדינות כמו מונקו שׁקוּלה השהות בכלא לבילוי שלא מרצון במלון זול, אך בישראל התמונה שונה לחלוטין. הצפיפות, התנאים הסניטריים הגרועים, האלימות בין האסירים ומצד הסוהרים הם ענישה נוספת, מעבר לזו שקבעו מחוקקי ישראל על העבירות שבהן הורשעו אותם אנשים. זאת ועוד, מקצת מתנאים אלה מפירים לכאורה אמנות בינלאומיות המגינות על זכויות-האדם ועל כבודו, אוסרות על עינויים וכו', שהמדינה חתומה עליהן.

כרגיל, כאשר המדינה אינה מתפקדת, נכנסים לפעולה המגזר הפרטי והמגזר השלישי. במקרה זה, החליטה המדינה להעביר את הפעלתו של בית-כלא לידי זכיין. על הנייר, התנאים בכלא הפרטי טובים מאלה של בתי-הכלא הממשלתיים. נציבת שירות בתי-הסוהר לשעבר התנבאה, שהאסירים ייאבקו ביניהם על הזכות להיאסר דווקא במתקן הכליאה הפרטי.

אם הכול כל-כך טוב, מה רע? האסירים ייהנו מתנאים משופרים, ואילו המדינה תחסוך ממון; כפתור ופרח. ובכן, בכל הנוגע לבתי-כלא חשוב לזכור, שאסירים אינם משאב שניתן להשביח אותו. האסירים אוכלים ומתרחצים, בין אם הם צייתנים ובין אם לא. אף על פי כן, לדבריה של נציבת שירות בתי-הסוהר לשעבר, תנאי המאסר בכלא הפרטי יהיו טובים יותר, סגל הסוהרים יהיה מקצועי יותר, הוצאות המדינה יצטמצמו, ולבסוף הזכיין עוד ירוויח. בהנחה שלא מדובר בעוד מעשה צדקה של לבייב או בתרגיל לאלכימאים מתחילים, ייתכן שהחוזה בין המדינה לבין הזכיין מבטיח לו מקורות הכנסה נוספים, שחבויים להם בין השורות.

ניקח לדוגמה את ברית-המועצות וגרורותיה, שקרסו בקול דממה דקה בסוף המאה הקודמת. המדינות האלה העניקו השכלה ושירותי בריאות לכול, דאגו לספק לאזרחיהן דיור, מזון ושירותים נוספים, ואף על פי כן, דומה שאין חולק על כך שאלה היו מדינות איומות. אך עם התפרקותה של ברית-המועצות, במקרים רבים נשפך התינוק יחד עם המים. היום יש שם תושבים רבים שידם אינה משגת לשלם עבור מזון, שירותי בריאות וחינוך, והביטחון האישי של האזרחים ירוד בהרבה מאשר בתקופה הסובייטית. לכן תושבים לא מעטים, שהמעבר לחברה חופשית ולכלכלת השוק לא היטיב עימם, מביטים בגעגועים לאחור, אל הימים ההם. כרגיל, בחלוף השנים נשכחים הקשיים ונובטת הנוסטלגיה. הדוגמה הזאת ממחישה את השאלה: האם נידונו אזרחי העולם לבחור בין מצרכי יסוד לזכויות יסוד? האם לא ידורו השניים בכפיפה אחת?

המציאות בימינו מראה שהתשובה על כך היא שלילית, לכאורה. בריאות, חינוך וביטחון עולים ממון רב. לפיכך, על ממשלות העולם להחליט אם הן מעוניינות להעניק את כל השירותים בעצמן, ברמה נמוכה יחסית, לתעדף שירותים או לאפשר למגזר הפרטי ולמגזר השלישי להשתתף בפתרון הבעיות. דומה שהמוצא השלישי הוא המקובל ביותר כיום בעולם, המכונה מערבי. על-פי תפישה זו, הממשלה אינה אמורה להעניק שירותים אלא להבטיח את אספקתם ההוגנת על-ידי צד שלישי. בעצם, במקרה הקיצוני שבו הממשלה מפריטה את כל פעולותיה, היא הופכת מספק שירותים לרגולטור. למרבה הצער, נסיון העבר הקרוב מלמד שגם בתחומים אלה הממשלה בישראל אינה מצטיינת ביותר, אז מי יודע, אולי היא מיותרת לחלוטין?

מסתבר שלא חסרות דוגמאות מן העבר של מדינות, שהחליטו להעביר פעולות שונות לידי זכיינים. חסידי הליברליזם הקיצוני, אלה שמפריטים כל דבר שזז, יהיו בוודאי מופתעים לדעת שמדיניות מהסוג שהם מטיפים לו היתה נהוגה בָּאזור עוד מימי האיסלאם המוקדמים. בניגוד לנצרות, האיסלאם לא ראה בעושר מגרעת ובעוני מעלה. הנביא מחמד עצמו היה סוחר מצליח, ולכן הצלחתו הכלכלית של אדם נחשבה לסימן לברכת האל, ולא לכך שנפרעים ממנו בעולם הזה. עם פרוץ משבר כלכלי חמור באימפריה המוסלמית, הונהגה בה שיטה שנקראה "אקטע". בשלב הראשון היה מדובר בזכות לגביית מסים, שהעניקה המדינה לפלוני באזור מסוים, בתמורה לשירות שהעניק הלה למדינה, בדרך-כלל שימוש בכוח צבאי שעמד לרשותו. לכאורה, כולם מרוצים: המגזר הפרטי הפעיל את הצבא ואת המערכת לגביית מסים, המדינה לא נדרשה להחזיק צבא, קיצצה בפקידות שההפרטה עשתה אותה למיותרת – או שהיתה מיותרת מלכתחילה – והעסק עבד ביעילות רבה פי כמה ממה שהורגלו אליו בעבר. הצבא היה שבע, מאומן ומצויד, והמסים נגבו והועברו לרשויות, תמידים כסדרם. אלא שמקבלי השירותים, כלומר, התושבים, לא היו מרוצים ביותר: הזכיינים, שבאו לגבות את חוב התושבים לממשלה, לא תמיד עשו מלאכתם נאמנה. התאמינו? פעמים הם גבו סכום גבוה מזה שהוסכם עליו, לעתים לא העבירו את יתרת התשלום המגיעה לממשלה, וקרה אפילו ששיחדו פקידים אלה ואחרים, והללו העלימו עין מפעולותיהם. כללו של דבר, תוך זמן לא רב הודרה המדינה כליל מכל יכולת פיקוח על פעולותיהם של בעלי ה"אקטע", שהיו לשליטים בפועל בשטחים גדולים. עם הזמן הם השתלטו על אדמות המלכות ועל אדמות החקלאים, שהיו לאריסים. כולם יודעים מה קרה לארצות האיסלאם בסופו של התהליך.

אין בכוונתי לדון כאן במשקלה של מדיניות ה"אקטע" במכלול הגורמים לירידתן של מדינות האיסלאם, אולם זהו גורם לא מבוטל שיש להביאו בחשבון, כאשר בודקים את סיבות התופעה. חשוב להבין את התהליך הזה, כאשר אנו דנים בהפרטה בכלל, ובהפרטתם של בתי-הכלא בפרט. בתי-הכלא מאוכלסים באחת החוליות החלשות בחברה; האסירים נמצאים שם בדין ואנשים נוטים להניח ש"מגיע להם" לסבול בגלל העוולות שגרמו. לנוכח חולשתם, ולנוכח עוצמתו של הזכיין, חוסר השוויון בין מקבל השירות לבין זה שמספק אותו הוא משווע. כיוון שהמדינה לא הוכיחה את עצמה עד עתה כמפקחת מעולה על מעשי עצמה ועל פעולות זכייניה, ראוי מאוד לדחות את הפרטתו של שירות כה רגיש כבתי-הכלא עד אשר יבשילו התנאים לכך.

ד"ר מיקי ארליך מלמד בחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת בר-אילן

הכתבה פורסמה ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 33 בנושא: "בית סוהר פרטי בישראל". להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר מיקי ארליך מלמד במחלקה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה