דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בספטמבר 2006 | / / מהדורה 35

יעקב גונצ'ל ודג'ן איסו: ספר צנוע בהיקפו שנודעה לו השפעה עצומה על יהודי אתיופיה. צילום: אייל און

תְאְזַזֵה שֶנְבֶת

ספר ה"תאזזה שנבת" (מצוות השבת") פתח ליעקב גונצ'ל , נצר למשפחת נזירים יהודים אתיופים, צוהר אל חייהם של אבות-אבותיו במאות הקודמות, ואל חיי הלכה קדומים של קהילת יהודי אתיופיה. חיי הלכה כפי שהם עולים מספר ה"תאזזה שנבת" נשברים אל מול שעריה של הארץ, ובכל זאת, לא תמה השרשרת

מעל למיטתו שומר אבי, דֶגֶ'ן אִיַסוּ, את ספר ה"תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" מורשת אביו, דֶבְתֶרָה אִיַסוּ גוֹנְצֶ'ל (דֶבְתֶרָה הוא תוארו של מי שלמד לימודי דת אך לא הוסמך כקס). הספר נתון בתוך נרתיק עור, הגזור בדיוק על-פי מידותיו. נרתיק זה, שלו ככל הנראה חלק נכבד בהשתמרותו היפה של הספר במהלך שנים רבות כל-כך, הנו בעל רצועה המקיפה את כולו ומשמשת לנשיאתו על הכתף. אבי, שהתלווה למסעותיו הרבים של סבי במחוזות אתיופיה, סיפר לי שכילד נהג לשאת את הספר על כתפו. חזותו הכללית של הספר אמנם אינה מרהיבת עין, אך למעשה הנו מכמה בחינות מועט המחזיק את המרובה.

"תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" הנו ספר צנוע יחסית בהיקפו, אך כפי שיובהר להלן, נודעה לו השפעה עמוקה על יהודי אתיופיה ועל קורותיהם. לא ניתן לנתק בין הספר לבין אורחות-חייה של קהילת יהודית נידחת זו, שידעה ימי זוהר של מלכות בהר ובעמק, וימים אחרים של נוודות, כאשר נושלה מאדמותיה. עותק ה"תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" שברשות משפחתי, שאותו נשא אבי בילדותו, הנו עדות חיה לאירועים ולאנשים שהיו ואינם עוד, אירועים מן המאה ה-19 שחווה סבי על בשרו, ושהיו מרגע שחלפו לתמונות בזכרונו. בדרך מכפר לכפר ומן הכפר לעיר, וסביב האש המבוערת לעת ערב, היו התמונות לצלילים ולמילים, לסיפורים חיים על מה שהיה ואיננו עוד. כחוליה בשרשרת המשפחתית, זכיתי לשמוע מפי אבי, כשומע מפי שומע, על התרחשויות ועל אירועים מעצבים בקורותיה של קהילת יהודי אתיופיה, אירועים שהיו נחלתו של סבי. לא רק על אירועים היסטוריים בעלי השלכות קהילתיות שמע אבי; הוא היה עֵד להתרחשויות ולתהפוכות שעברו על בני המשפחה בדורות האחרונים, וכמעט הביאו לכליונם.

אין חולק על כך שהספר "תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" הוא יצירה יהודית אותנטית; דעה זו רווחת גם בקרב החוקרים למיניהם, שעל-פי רוב אינם נוטים חסד לקהילת יהודי אתיופיה, ויש בהם אף המוכנים לראות בה כת נוצרית-אתיופית מקומית, בשל פעפוע התכנים הספרותיים מהנוצרים באתיופיה ליהודיה

כְּפוּאְ זֶמֵן – זמנים קשים

סבי החל את חייו כנזיר, וכך גם הוּעד לסיים אותם: בשקידה על עבודת האל, על לימוד ותפילה כל ימיו, בלא לישָׂא אישה, כרבים מבני משפחתו. אבי שמע ממנו על ה"כְּפוּאְ זֶמֵן" – "הזמן הקשה", או בשמו הידוע יותר, "כְּפוּ קֵן" – תקופה קשה בתולדות יהודי אתיופיה, ולמעשה מעין שואה שהתרגשה עליהם. לפי קביעת ההיסטוריונים, מדובר בתקופה שבין השנים 1892-1888. אבי אמנם טרם נולד אז, אך הוא יודע לספר מפי אביו ששרד את התקופה האיומה, כי חלפו שבע שנים תמימות עד אשר בא מזור לארץ. אותן שבע השנים הרעות היו תוצאה של צירוף אסונות הרי-גורל שהתרגשו ובאו ברצף: חזית לחימה שנפתחה בגבול סודאן וגרמה למותם של רבים ולערעור היציבות במדינה, בצורת קשה שהמיתה רבים ברעב, מכת ארבּה שכיסה את הארץ וכילה את הצומח בשדות, ומגפת בקר שחיסלה כתשעים אחוז מהבקר בכל אתיופיה. אבי יודע לספר, שליהודי אתיופיה לא נותרה אף לא בהמה אחת. בשל הרעב הקשה והחיפוש המתמיד אחר אוכל ניזונו אנשים משורשים ומעשבים, ובייאושם אף קלו רצועות של עור יבש ששימשו לקשירת מיטות, כדי להשקיט את רעבונם. שני דודיו של סבי מצאו את מותם אחרי שליקטו עלי חסה בשדה זר בשעת לילה, בלי שהבחינו שבעל השדה התחקה על עקבותיהם לפי קרעי החסה שנפלו בדרך. משהגיעו לפתח ביתם, ירה בהם בעל השדה למוות. אחד מהם נהרג לעיני אשתו. רבבות מיהודי אתיופיה מצאו את מותם בתקופה קצרה זו. השלטון היה אך בגדר תזכורת דהויה לימים טובים יותר, ולמעשה חדל להתקיים באזורים נרחבים במדינת הענק הזו. בהעדרו של חוק מדינה, נשתנתה הארץ לבלי הַכֵּר, ואנשי זרוע פשטו בכל פינה וירו בלי היסוס במי שחשדו בו כי הנו בעל רכוש. דוד נוסף של סבי, ששמו היה זֶרְאוּ, ובשמו קרא אבי לבנו-בכורו, מצא את מותו מידי אדם שטעה לחשוב כי החבילה שאיתה רץ מכילה כסף או דבר מאכל, וירה בו בגבו והרגו. אך לא כסף ולא מזון החזיק זֶרְאוּ בידו, כי אם את ספר האוֹרִית (ספר התורה של יהודי אתיופיה בתרגומו לשפת גֶעז; י. ג.) שחשש כי ייגזל ממנו. משמת שומר האוֹרִית, נפלה האורית – וככל הנראה, גם "תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" – לידיים זרות, עד שובם לידי בני המשפחה לאחר הכְּפוּאְ זֶמֵן.

שבע שנות הרעב הותירו את יהודי אתיופיה בפני שוקת שבורה, ואת סבי כנצר יחיד למשפחתו המורחבת. רבים מבני משפחתו היו נזירים, שלא נשאו אישה מימיהם ולא הולידו ילדים. דודיו של סבי – אבא אִיוֹב, מִנַסֶיה וזֶרְאוּ – היו כולם אחים שבחרו בנזירות כדרך חיים. גם אחותם אְמַהוֹרִית העדיפה לוותר על אמהוּת, ובחרה לחיות חיי נזירות ופרישות כל ימיה. בשל תופעת הנזירות בקרב רבים מבני בית איתמר – כפי שכונתה המשפחה המורחבת של סבי – היתה משפחתו של סבי מצומצמת אף בימים כתיקונם. לבל ייכרת בית איתמר, ביקשו זקני הקהילה לחתן את סבי. חרף העובדה שהמהלך היה מלווה בהתנגדות מצד זקנים אחדים, שחשבו שלא ניתן לחתן נזיר, בסופו של דבר חיתנו אנשי מקומו את סבי, וכך למעשה נתאפשרה כתיבת מאמר זה על-ידי אחד מצאצאיו. את כל הדברים האלה שמע אבי מאביו, הוא לא היה שם כדי לחזות בהם; ספר ה"תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" היה עֵד לכל אותן התרחשויות ותהפוכות.

צורה ותוכן

בטרם נדבר על תוכנו של הספר, אני מתקשה שלא לומר מילים אחדות על צורתו. הספר היה שייך לסבי, שנולד לפני 132 שנים. הוא ירש אותו מאביו או מקרוב משפחה אחר, ובהעדר ציון שנת כתיבתו, הרי לא ניתן לדעת את גילו המדויק, אף שדי במבט חטוף כדי להיווכח כי מדובר בספר ישן מאוד. היקפו כהיקף ספר מצוי בימינו; כריכתו עשויה עץ מלא ומותאמת בגודלה לגודל הדף. דפי הספר, שאינם אלא דף כפול המקופל לשניים, עשויים קלף מעובד עיבוד מסורתי. סידור הדפים דומה לסידור הנהוג בספרים כיום. הדפים מחוברים ביניהם בחוטים או בחוטי עור דקים. חלקה הפנימי של הכריכה עטוף עור רך, כדי לשמור על דפי הקלף מפני מרקמהּ הגס של כריכת העץ. הספר כולו עבודת-יד וכל אלה משווים לו חזות של פריט מוזיאוני לכל דבר. אבי קיבל את הספר מאחיו, מֶמהְרֶה יִסְהַק שהיה גדול הקסים במחוז בו גרנו באתיופיה. את מלאכת הכתיבה והקריאה למד אבי מאביו, אך בשל עול הפרנסה ובשל היותו מפרנס כמעט יחיד לשלוש משפחות, היתה הקריאה בספר עניין נדיר לדידו. סבי, לעומת זאת, שהתחנך על ברכי הנזירים שכל ימיהם תפילה ועיסוק בספרי הקודש, ידע את הספר על בוריו; ממנו שמע אבי על הספר ועל תוכנו.

"יִתְבַרֶכּ אְגְזִיאַבִיהֵר אַמְלַכֶּ יִשְׂרַאֵל" ("יתברך האל, אלוהי ישראל"). כך, בדיו אדומה, נפתח הספר "תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" – "מצוות השבת", כשם שנוהגים לתרגם את שמו. פתיחת הספר היא פתיחה שגרתית. כך נפתחים ספר בְּרוּךּ וספר עזרא האתיופי, ספר המלאכים, "אַרְדְאְתִ", "מוֹתֶ מוּשֵׂה", "מוֹתֶ אַהרוֹן" ועוד. ספרים רבים של יהודי אתיופיה מאירים אירועים בחיי הדמויות התנ"כיות. "מוֹתֶ מוּשֵׂה" מתאר את האירועים שהתרחשו משעה שהודיע מלאך המוות למשה כי הוא דורש את נשמתו, ועד לקבורתו. מותו של משה מתואר בפירוט רב; תיאור שאינו פוסח על אשתו ועל בניו ואף על אמו הנותרים מאחור, ומלוּוה בצער ובאמפתיה עמוקים. כך מוצג גם מותו של אהרן הכוהן ב"מוֹתֶ אהרון". כל אלה עניינים שלא זכו בתורה אלא לפסוקים בודדים. חיבה יתרה נודעת בקרב יהודי אתיופיה לספר ברוך, הקורא לאל ומבקש: "אִיתַרְאֵינִי מוּסְנַהַ לְאִיֶרוּסַלֵם" ("אל אראה בחורבן ירושלים"), והאל נענה לתפילתו ומפיל עליו תרדמה כבדה מיום שחנה נבוכדנֶצַר על ירושלים. במהלך התרדמה עולה ברוך השמימה וזוכה לראות את שכרם של הצדיקים לפי מידת צדקותם ואת עונשם של הרשעים, איש כפי רשעתו. אך מתוך הקורפוס הנרחב של ספרים הייחודים ליהודי אתיופיה, ל"תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" נודעת ללא ספק החשיבות הרבה ביותר, ויש לייחס לו את ההשפעה הגדולה ביותר על אורחות-חייהם של יהודי אתיופיה בגלותם.

כתב סתרים גנוז

למרות הגישה המחמירה באשר למצווֹת השבת, ההלכה האתיופית הנָּה ככל הנראה עדות למסורת יהודית קדומה יותר ולהתנהלות הלכתית גמישה יותר. היא מותירה בפני יהודי אתיופיה מרחב תמרון, השומר על אוטונומיה מסוימת של היחיד. גם על-פי ההלכה האתיופית לא ייתכן שיהודי יסחר בשבת, אך אין כל מניעה כי אדם יעשה בכספו שימוש שאינו אסור ביום השבת, כדוגמת קיומה של מצוות הצדקה

כשפתם של כל כתבי הקודש של קהילת יהודי אתיופיה, שפת הספר היא בבחינת כתב סתרים גנוז אף בעיניהם של בני הקהילה עצמה. "תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" כתוב בגֶעְז. זוהי שפתה העתיקה של ממלכת אַכְסוּם (שעל-פי המסורת של העם האתיופי, היתה ממלכה יהודית), הממלכה שחלשה בימי קדם על הסחר במצרים, בים סוף ובחצי-האי ערב, והיתה השלישית בגודלה בעולם, לפי תיאוריו של מאני, פרסי מן המאה ה-3 אחה"ס, מי שנחשב אז לנביא ונתפש כיום כהיסטוריון קדום. מאני מונה את אַכְסוּם עם האימפריות של זמנו, לצד האימפריה הבבלית-פרסית והרומית. שפת השלטון באַכְסוּם היתה גֶעז; תושבי אכסום שוחחו, כתבו, אהבו, צחקו וניהלו את חייהם בשפת געז. געז, שכמו העברית, נמנית עם קבוצת השפות השמיות וחולקת עם העברית כחמישים אחוז מאוצר המילים הבסיסיות שלה, חיה זה כאלף שנים בכתבים בלבד. גורלה היה זהה לגורל השפה העברית, בטרם זרח עליה אורו של אליעזר בן יהודה. המעמד היחיד, שבו ניתן כיום לשמוע את צליליה העתיקים, הוא התפילה. התפילה המסורתית של יהודי אתיופיה (וכן של הנוצרים החיים בה), הקולחת בשפת געז, נותרה כאי בודד שבו נאחזת השפה בחיים.

התפילה האתיופית שונה באופן מהותי מהתפילה, כפי שהיא התפתחה בשאר התפוצות של יהדות העולם. אחד ההבדלים המרכזיים הוא העובדה, שהתפילה האתיופית אינה נעשית מן הכתב. "סידור" הנו גורם זר בטקסיות האתיופית, ובטקס התפילה בכלל. התפילה האתיופית נאמרת כולה על-פה. התפילה מתקיימת בכעין מעגל: הקסים העומדים בחלקו הפנימי שרים את התפילה קטעים-קטעים, וציבור המתפללים עונה אחריהם בקטעי תפילה אחרים, בהתאם לקטעים הנשמעים מפי הקסים. כיאה לשירה, לווּתה התפילה בנגינה בכלי הקשה וכלי זמר מיוחדים. בכל יום שישי, בטרם יתעטף העולם בחשיכה, עומדים הקסים – גם כיום – במרכזו של כל בית-כנסת אתיופי ומנעימים בקולם את התפילה. מילות התפילה הן בעיקר קטעים מן התנ"ך ומספר תהילים. בית-הכנסת דהיום, המצויד במזגנים ובאורות חשמל, מכיל במרכזו את מעגל התפילה – פיסה קטנה מעולם אחר, מזמן אחר. התפילה התנהלה בזמנו בבתי-כנסת עשויים חומרים טבעיים; דומה היה שהיא עניין טבעי לחלוטין, ממש כמו קירות העץ של בית-הכנסת. גם ללא סידורים – ואולי דווקא בשל העדרם – נשמרה מסורת התפילה של יהודי אתיופיה במשך אלפי שנים. וכמו התפילה, השתמרו גם מנהגים רבים מאוד מימים קדומים ביותר. בתרבות שבה איש אינו מפקפק בתוקפו ובכוחו של מנהג, המייצג את דרכו של הדור הקודם לצרוב את קיומו בעולם, משתמרות מסורות עתיקות גם לאחר שהדורות עצמם חלפו פיזית מן העולם. צלילי השפה העתיקה מעלים לנגד עיני רוחי את כוהני העדה ונזיריה לאורך הדורות, עומדים במעגל התפילה ומנגנים על כלים מסורתיים, ודומה כי שירתם בוקעת מדפי הקלף וקולותיהם נישאים ומגיעים עד לכאן והנצחי והזמני מתערבים זה בזה.

דברים שבעל-פה ודברים שבכתב

בקרב הציבור הכללי כיום נוצר הרושם, כי יהודי אתיופיה כמעט לא הכירו מצוות, שהרי לא היתה בידם תורה שבעל-פה. לא אחת התברר לי כי הציבור הכללי אף מופתע לשמוע, שיהודי אתיופיה נהגו לערוך קידוש ביום השבת. דעה רווחת זו, כדרכן של דעות רווחות לא מעטות, אין בינה לבין המציאות ולא-כלום. לאמיתו של דבר, ניתן לומר שהיהדות הנוהגת כיום חסרה נדבכים עיקריים של היהדות הקדומה, כפי שהתקיימה בעולם האגררי החל מזמן הסמוך לנתינת התורה ועד לתקופת הגלות. נעדרת ממנה שמירתן של מצוות רבות, שנהג לקיים כל יהודי בטרם יצא העם לגלות. המצוות שמקיים היום אדם דתי מן היישוב הן ברובן מצוות דרבנן. מצוות חקלאיות, מצוות הקשורות לדינים של טומאה וטהרה, מצוות הנוגעות להקרבת קורבנות – כולן ציוויי תורה, שלמעשה בָּטלוּ ברובם המוחלט ואין להם קיום בעולמה של היהדות כיום. למעשה, נראה כי בחינה מדוקדקת תצביע על כך שיהודי אתיופיה שימרו רבים מהעניינים המוזכרים בתורה שבכתב באדיקות רבה, עניינים שנדמה שכבר כמעט אין להם מקום בעולמה של היהדות הרבנית.

יהדות אתיופיה היא מבין קהילות ישראל הנחקרות ביותר, ובכל מחקר או מאמר העוסק בפן הדתי שלה, ניתן למצוא את הקביעה שהיא נבדלת מיתר התפוצות בכך שאורחותיה מבוססים על התורה שבכתב; בדומה לקראים, שאינם מכירים בתורה שבעל-פה. לאמיתו של דבר, המקום היחיד בכל הפזורה היהודית שאכן התקיימה בו תורה שבעל-פה הלכה למעשה, הוא גלות אתיופיה. משעה שהחליטו התנאים לכתוב את המשנה, והאמוראים חתמו את התלמוד והעלו את הדברים על הכתב, אבדה תורה שבעל-פה מן העולם. לא כך היה המצב בקרב יהודי אתיופיה, שמסרו את ההלכה מאב לבן ומאם לבתה. ילד ספג את ההלכה מקירות ביתו וכפי שזו עלתה מאורחות-חייו של אביו ומשפחתו וקהילתו, ללא צורך לנבור בספרים עבי-כרס. משעה שהחליטו מנהיגיה של היהדות להתעלם מן האיסור ולהעלות את התורה שבעל-פה על הכתב, נסתם הגולל על גמישותה של ההלכה היהודית ונפתחה הדרך לתלי-תלים של פרשנויות.

אף שככלל, נכונה העובדה כי יהודי אתיופיה נהגו על-פי תורה שבעל-פה שלא היתה כתובה, ספר השבת הוא בבחינת היוצא מן הכלל. הספר מכיל אזכורי עניינים רבים, שמקורם בתורה שבעל-פה ובספרות חז"ל הקדומה; ניתן אף למצוא בו מדרשים מקובלים מאוד בעולמם של חז"ל. אין חולק על כך שהספר "תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" הוא יצירה יהודית אותנטית; דעה זו רווחת גם בקרב החוקרים למיניהם, שעל-פי רוב אינם נוטים חסד לקהילת יהודי אתיופיה, ויש בהם אף המוכנים לראות בה כת נוצרית-אתיופית מקומית, בשל פעפוע התכנים הספרותיים מהנוצרים באתיופיה ליהודיה. אכן, יהודי אתיופיה לא חששו לעשות שימוש בספרות הדתית הנוצרית, לאחר שעברה "גיור", תוך השמטת אמונות ותכנים זרים ליהדות שעלו מן הטקסטים השאולים; אך באשר ל"תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת", ישנה תמימות דעים כי מדובר ביצירה יהודית שאין למצוא כמותה בקרב שום קבוצה דתית אחרת באתיופיה, או אף בכל העולם היהודי כולו. הספר "תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" הוא, אם כן, דוגמה לתורה שבעל-פה של יהודי אתיופיה שמצאה בסופו של דבר את דרכה לכתב.

עפר מן האדמה

הספר פותח בסיכום מעשה הבריאה לפי סדר ימי הבריאה ואחר-כך מתמקד בתיאור בריאת האדם, תיאור ייחודי שכמותו לא נמצא אף במקורות חז"ל הענפים. על-פי הסיפור, כאשר רצה האל לברוא את האדם, נשלח המלאך גְרמַאֵל אל הארץ. ירד המלאך גְרמַאֵל אל ארץ דוּדַאלֶם, כדי ליטול משם עפר לבריאת גופו של אדם הראשון. משחפן גְרמַאֵל אדמה בידיו למילוי המשימה החשובה, נזדעקה האדמה והשביעה את גְרמַאֵל בשם האל, שיניח לה. מפני יראת השם הקדוש, הניח המלאך לארץ ושב אל שולחו בידיים ריקות, אחוז רעדה מכף רגל ועד ראש. כשנשאל גְרמַאֵל מדוע לא ביצע את שליחותו, ענה כי הארץ קראה בשמו של האל והוא ירא את השם הקדוש. האל ניחם את המלאך, חיזק ושיבח אותו על יראת שמו. אחריו נשלח ארצה אַכּסַאֵל. אף הוא שב ריקם מפני יראת שמו הגדול של האל, ואף הוא זכה לחנינה כגמול על יראת שם האל. המלאך השלישי בז לשני המלאכים הראשונים והתנדב למשימה. כשירד שַׂטנַאֵל אל ארץ דוּדַאלֶם, הארץ, שחשה בבואו, רעדה לקראתו. שַׂטנַאֵל אינו שועה לתחינות האדמה, ובמקום שנטל ממנו עפר, נפער בור היורד עד לבהּ של הארץ. שׂטנאל התייצב בפני האל, וּשְׁלל האדמה בידו. הוא נשאל, כיצד לא ירא את שמו הקדוש של האל. שׂטנאל בא על עונשו, נהפך לאש והושלך לבור העצום שפער בעצם מעשה ידיו, גיהנום. שׂטנאל ביקש מהאל לקבל למחיצתו את אלה שחטאו כמוהו, ונענה בחיוב. עוד מסופר כי הנשר העצום תַאנִי, שֶׁמוּטַת כנפיו מגיעה מקצה הארץ ועד קצֶהָ, נשלח לתור את הגיהנום. גם עשרים שנות מעוף לא היה בהן די כדי להגיע עד קצה הגיהנום. הנשר שב אל בוראו כשנזקי האש ניכרים היטב על גופו, מתנצל שלא הצליח להגיע עד קצה הגיהנום ומתאר את נוראות המקום וזוועותיו. תקוותם היחידה של שוכני הגיהנום היא השבת; רק בכוחה לגאול אותם מייסורי התופת. השבת מתייצבת למול האל ומבקשת לגאול מן הייסורים את החוטאים, שנזהרו בקיומה בהיותם בחיים. משניתנה לכך הסכמת האל, מצווה השבת על מִיכַּאֵל, גַבְרִיאֵל, רוּמַאֵל ואוּרִיאֵל לרדת אל לבו של הגיהנום ולחלץ מבין הלהבות הנצחיות את מי שחטאו כנגד האל, אך לא חטאו כנגד השבת.

שבת דוחה פיקוח נפש

למרות ייחודיותה של אגדה מעניינת זו בדבר אופן בריאתו של האדם, אין היא אלא הקדמה לעיקר הספר, הנפתח במילים: "ווֹנַהוּ תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" ("אלה מצוות השבת"). מכאן ואילך מונה הספר את איסורי השבת. שני האיסורים היחידים מאלה המוזכרים בו, שמופיעים גם בתורה שבכתב, הם איסור על מלאכה ואיסור על הוצאה מרשות לרשות. יתר האיסורים, דוגמת איסור על רכיבה על בהמה בשבת, איסור על הפלגה או על שיט בים, הם למעשה איסורים מדרבנן על-פי התפישה הרבנית המקובלת, אך ב"תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" לא נמצא חלוקה כזאת. רכיבה על בהמה ביום השבת הנָּה בגדר איסור חמור, בדיוק כמו איסור מלאכה, והעובר עליו נחשב למחלל שבת.

איסורי ה"תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" הכתיבו את התנהלות חייהם של יהודי אתיופיה לא רק להלכה, אלא גם למעשה. לכל אחד מהמבוגרים שביהודי אתיופיה יש ודאי סיפור אישי אחד או יותר, שאפשר ללמוד ממנו על חשיבותה של השבת, ועל היחס החמור והבלתי מתפשר שהכתיבה היהדות האתיופית בכל הנוגע לשמירת הלכותיה. באשר לי ולמשפחתי, ולקבוצת האנשים שהיתה איתנו בעת מסענו ארצה, אני יכול לומר כי אותיות הדיו השחורות שעל הקלף כמעט עלו לנו בחיינו בעת המסע לארץ-ישראל. שמנו פנינו לסודאן כדי להגיע ארצה בסופו של דבר, בעודנו חומקים מחיילי הצבא האתיופי, מחד, ומתושבי האזורים שעברנו בהם, מאידך, ומקווים לא ליפול בידי שודדים שנדמה היה אז שהם שורצים בכל יערותיה של הארץ השסועה ממלחמת אזרחים. באחד מימי השישי מצאנו את עצמנו במקום שממה. מעט לפני רדת הערב פרקו אנשי הקבוצה איש את בהמותיו, הניחו את כליהם והתיישבו על הארץ סמוך לכניסת השבת, כיוון שלא ניתן היה להמשיך במסע ביום השבת. מורי-הדרך הנוצרים שליוו אותנו לא היו מוכנים להפסיק לנוע והזהירו אותנו מתוך דאגה אמיתית, כי אנחנו מסתכנים במוות: האזור מוכר להם ככף ידם, ואין שום מקור מים במקום חנייתנו. הקבוצה, שמנתה קרוב למאתיים איש, החליטה למות, ובלבד שלא תפר את הצו ה"תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת": "זֵיִיתְגַעַז בַּתִי… יִמוּת" ("הנוסע בשבת יומת"). מששבו מורי-הדרך במוצאי שבת וציפו למצוא פגרים מתים, הופתעו לגלות שכולנו בחיים ושמצאנו מקור מים אשר נעלם אף מעיניהם. עניינים שכאלה אינם אירוע נדיר או חריג, באשר אין "תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" מכיר באפשרות לחלל את השבת גם לשם הצלתם של חיי אדם.

גם בסודאן, ארץ אויב, לא נס ליחו של "תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת". בשל תנאי המסע המיוחדים והשהייה הממושכת בסודאן, הרצון לשמור על איסורי השבת הביא לא אחת לסכנת מוות. מתי-מעט מכל הגלים של יהודי אתיופיה שנהרו לסודאן לא חלו תוך זמן קצר, בשל קשיי המסע והתנאים הסניטריים הירודים, ועוד רשימה ארוכה של גורמים. כרבּים בשעתו, אבי חלה אף הוא ונדרש להתייצב בכל יום במרפאת הצלב האדום לשם קבלת טיפול בדמות זריקה יומית, במשך כחודש ימים. אבי היה מתייצב שישה ימים בשבוע, נעדר ביום שבת וחוזר ביום ראשון, כדי לשמוע את גערות הרופאים והאחיות, שהסבירו לו כל יום ראשון מחדש כי הוא מסכן את חייו. הם לא התקשו לקבל את הסכמתו לקביעתם הקשה, אך לא היה בכך כדי לגרום לו להגיע למרפאה ביום שבת, כיוון שרפואה אסורה בשבת.

הספר "תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" מגלה גישה מחמירה ביותר בכל הנוגע לענייני השבת. לפי ההלכה הנהוגה באתיופיה, כפי שהיא משתקפת

בַּספר, שבת אינה נדחית מפני דבר, אף לא מפני פיקוח נפש. אין מחללים את השבת לשם הצלת חייו של אדם, או הצלת חייהם של מאתים איש שעלולים למות בצמא. במאזן בין חשיבות קדושתה הנצחית של השבת, המעידה על נצחיותו של הבורא, לבין חייו החולפים של האדם, מכריעה השבת את הכף. גם כשמדובר במצוות אחרות המפורשות בתורה, דוגמת ברית-מילה, אין השבת נדחית מפניהן. יהודי אתיופיה דוחים את ברית-המילה ליום ראשון, אם היום השמיני חל בשבת, ועל-פי עדויות מזמנים קדומים, נהגו יהודי אתיופיה אף להקדים את מילת התינוק ליום השביעי לחייו; בכל מקרה, לא תיתכן מילה בשבת. על-פי ההלכה הרבנית, מעשה המילה הוא מלאכה שדוחה שבת, כיוון שבמצוות המילה נאמר: "ביום השמיני", ולפיכך מדובר במעין הוראה ספציפית, הגוברת על ההוראה הכללית בדבר איסור המלאכה בשבת. על-פי ההלכה שנהגה בקרב יהודי אתיופיה, הכל נדחה מפני השבת ואין השבת נדחית מפני דבר.

זֶיִיגֶבְּר צוֹם בֶּאְלֶתֶ שֶׂנְבֶת לִיְמוּת

עוד ניתן ללמוד על חשיבותה של השבת, כפי שהיא עולה מן הספר, מהאיסור על הצום ביום הקדוש. לוח השנה של יהודי אתיופיה עמוס צומות לעייפה. כל ימי שני וחמישי בשבוע הם ימי צום עד חצות היום, אם כי מי שהקפידו על שמירתם היו בעיקר הזקנים. צום אסתר נמשך שלושה ימים ולא יום אחד, כמקובל ביתר תפוצות ישראל; הצום ה"גדול" הוא הצום לזכר חורבן בית-המקדש, שמתחיל בראש חודש אב ונמשך בין עשרה ל-17 ימים, על-פי אזור המגורים באתיופיה. הצומות כולם, למעט יום-הכיפורים, נמשכים עד חצות היום. באשר לשבת, נאמר ב"תאְזַזֵה שֶׂנְבֶת": "זֶיִיגֶבְּר צוֹם בֶּאְלֶתֶ שֶׂנְבֶת לִיְמוּת" ("המקיים צום ביום השבת יומת"). למרות אופייה המחמיר של ההלכה האתיופית, המקדמת סגפנות ורואה בה סממן לאדיקות דתית מבורכת, הרי ביום השבת הסגפנות והעינוי נתפשים כחטא, ואת מקומם תופסים האכילה והשתייה, שהועלו מִדרגה של כורח טבעי למעמד של מצוות. השבת זכתה לכבוד רב בקרב יהודי אתיופיה, ועלתה בכבודה אפילו על המקודש שבימים – יום-הכיפורים. אם חל יום-הכיפורים בשבת, אזי בבוקרו של יום-הכיפורים, משקידשו הקסים את היום, נהגו יהודי אתיופיה לטעום מלחמי השבת שהביאו הנשים לבית-הכנסת, לציון יום השבת. אמנם מדובר בטעימה שאין בה ממש, ואפילו על-פי ההלכה הרבנית אכילה שנאסרה ביום-הכיפורים היא אכילה בשיעור של "כזית", כלומר, כ-28 גרם, ובכל זאת לא יעז איש דתי מן היישוב, הנוהג על-פי ההלכה הרבנית, להביא דבר-מה אל פיו בעצם יום-הכיפורים.

להבדיל בין הטמא ובין הטהור

מן הספרות הדתית הייחודית ליהודי אתיופיה, מ"תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" ומספרים אחרים, כגון ספר ברוך וחיבורים נוספים, עולה בבירור גישה דתית הדוגלת בתפישה, כי הדרך למימוש השאיפה הדתית להיטהר ולהתעלות היא בהכרח ויתור על מנעמי העולם הזה. דברים אלה לא נותרו כדיו על ספר בלבד, אלא דחפו בעבר רבים מקרב יהודי אתיופיה לאמץ את דרך הנזירות.

אך גם אלה שלא פרשו מחיי ציבור, ניהלו את חייהם במרווח שבין הטומאה לטהרה. יהודי אתיופיה נהגו להקפיד על קיומם של דיני טומאה וטהרה בכל הנוגע למתים והבאים איתם במגע, כמפורט בספר במדבר, פרק י"ט. הפּרה האדומה האחרונה לצורך טיהור טמאי מתים נשחטה באתיופיה לפני 54 שנים, בידי דודי, מֶמהְרֶה יִסהַק, בנו של דֶבְתֶרָה אִיַסוּ. שארית אפר הפרה שמורה עד היום בכד חרס הקבור על אחד ההרים באזור הקרוי בית מַארְיָה, במחוז תְגרַאי באתיופיה. כמו כן, הקפידו יהודי אתיופיה על דיני טומאה וטהרה בכל הנוגע לאישה יולדת ולאישה בימי המחזור החודשי, כמפורט בפרק י"ב בספר ויקרא, ונהגו לבודד נשים בתקופת המחזור החודשי שלהן ונשים יולדות בבית מיוחד, שיוּעד לשם כך.

ההלכה הרבנית, הקובעת שתלמידי-חכמים ישמשו מיטותיהם משבת לשבת דווקא, ורואה ביחסי אישות בין איש לאשתו ביום השבת מצווה, היא ככל הנראה הדרך הרבנית להתמודד עם זרמים שונים ביהדות שקראו לאסור על קיומם של יחסי אישות בשבת. הגישה המוצגת ב"תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" באשר ליחסי האישות היא כי הנָּם, לכל היותר, בבחינת הכרח לא יגונה אף בימות החול, אך בהחלט לא מצווה, שהרי הם טומנים בחובם טומאה ולטומאה הזאת ודאי אין מקום ביום הקדוש; ולפיכך מצווה ה"תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת": "זֶיְשֶׂכְּב מְסְלֶה בְּאְסִיתוּ בּשֶׂנְבֶת לְיִמוּת" ("השוכב עם אשתו בשבת יומת"). יהודי אתיופיה נהגו לטהר עצמם, לטבול במקווה מדי יום שישי, כדי לקבל את השבת בטהרה. לא ייתכן שקיומם של יחסי אישות בשבת ייתפש כעניין רצוי, וּודאי לא כמצווה.

דברים שברוח

הספר "תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" הכתיב ליהודי אתיופיה שבת שונה מזו שאנו מורגלים אליה במחוזותינו, כאן בארץ הקודש. על-פי "תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת", לא רק המלאכה על כל סוגיה והטומאה לסוגיה אסורות ביום השבת; מעבר למלאכות המובהקות ולציווי להניח את כלי העבודה בקרן זווית כאבן שאין לה הופך, נאסרו בשבת אף המסע והשיט בנהר ובים, שאיבת מים מבאר או מנהר, רכיבה על בהמה או שחיטתה. מעבר לכך, מצַווה "תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" כי התנהגותו של אדם ביום השבת תהיה בעלת גוון קדוש יותר, ולא כדרך יום ביומו. ישנו איסור על ישיבה תחת השמש הקופחת. כמו כן, המחרחר ריב, המקלל ואף המרים קולו בשבת נידונים במיתה. ציוויים אלה הביאו למצב של צמצום פעילות, שחידד את הפער בין ימות החול לבין השבת ושיווה לשבת את אופייה הייחודי כל-כך.

"תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" קורא למאמיני השבת שלא לבוא לשבּת בידיים ריקות, אלא לקיים בה מצוַות צדקה. ואכן, באתיופיה נהגו כל באיו של בית-כנסת למסור צדקה למנהיגים הרוחניים בשבת. על-פי ההלכה הרבנית, הכסף מוקצה ביום הזה והחזקתו אסורה, כדי למנוע מצב שבו אדם יתפתה לסחור בשבת. איסור זה, אגב, אינו מופיע בתורה, אלא בנביאים. תהליך הכתיבה של ההלכה היהודית, שעודנו הולך ונמשך, הביא עימו שינויים פנימיים בהלכה הקדומה, אשר איבדה עם השנים את גמישותה וכיום הנָּה בעלת אופי מקובע יותר. ללא הגמישות ההלכתית הקדומה, נשתנו פניה של היהדות. הגמישות ההלכתית, שאפשרה לרות המואבייה לחסות תחת כנפי השכינה והביאה למעשה ללידתו של דוד, צאצאהּ הישיר, שממנו יצמח משיח בן דוד, היתה ואיננה עוד.

למרות הגישה המחמירה באשר למצווֹת השבת, ההלכה האתיופית הנָּה ככל הנראה עדות למסורת יהודית קדומה יותר ולהתנהלות הלכתית גמישה יותר. היא מותירה בפני יהודי אתיופיה מרחב תמרון, השומר על אוטונומיה מסוימת של היחיד. גם על-פי ההלכה האתיופית לא ייתכן שיהודי יסחר בשבת, אך אין כל מניעה כי אדם יעשה בכספו שימוש שאינו אסור ביום השבת, כדוגמת קיומה של מצוות הצדקה.

סוף דבר

בסוף הספר מצאתי תוספת מאוחרת בזו הלשון: "אלה תולדות אבי: יִרדַאי הוליד את רֶדַאִי שהוליד את אֶלְסָה שהוליד את גוֹנְצֶ'ל שהוליד את אִיַסוּ שהוליד את דֶגֶ'ן". זוהי רק שושלת אחת מתוך כמה שושלות משפחתיות, המוצגות בתוספת. השושלות מסועפות ומונות פעם את השושלת מצד סבתי ופעם את השושלת מצד סבי. אבי סיפר לי, שבעודו ילד נהג לעמוד לפני אביו ולשנן את השושלות, עד אשר יהיו סדורות על פיו. יהודי אתיופיה ראו עצמם כחוליה אחת מני רבות בשרשרת ארוכה, שנמשכת עד לאבות האומה. השרשרת האנושית הזאת של אב ובן ונכד וכן הלאה, שמורכבת כולה מאנשים בני-חלוף, יש בה כדי לחבר את האדם אל הנצח. דֶבְתֶרָה אִיַסוּ היה האחרון בשרשרת והיה חותם את השושלת המשפחתית, לולא התרחשו האירועים כפי שהתרחשו. אולי בשל כך ראה חשיבות מיוחדת בשינון הקשר אל הדורות הקודמים, אל הנצח. ולפיכך, ציווה על בנו לשנן על-פה את שמות אבותיו ואבות-אבותיו. ספר ה"תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" פתח לי צוהר אל חייהם של אבות-אבותי במאות הקודמות, ואל חיי הלכה קדומים של קהילת יהודי אתיופיה שככל הנראה לעולם לא נדע עד כמה קדומים הם. חיי ההלכה כפי שהם עולים מספר ה"תְאְזַזֵה שֶׂנְבֶת" נשברים אל מול שעריה של הארץ ונימה של עצב מתגנבת ללבי בהעדר אפשרות אמיתית לנהל היום אורח-חיים דתי כזה העולה ובוקע מבין דפי הספר. כמו השפה שבה נכתב הספר, כך הופך לאִטו אף תוכנו לעניינים שאין בכוחם לפרוץ את תחומו של הקלף ואין להם נגיעה בעולם המעשה. תפישת חיים שלמה, ושיטה דתית ששרדה אלפי שנים ורדיפות דתיות, מגיעה אל סיומה, וכל יום שעובר מקרב אותה אל תהום הנשייה; אך השרשרת האנושית נמשכת: ודֶגֶ'ן הוליד את יעקב.

עו"ד יעקב גונצ'ל עובד במשרד מבקר המדינה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה