דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בינואר 2001 | / / מהדורה 02

באסם עיד, פלסטיני ששימש כתחקירן של "בצלם", עומד כיום בראש ארגון החוקר הפרות של זכויות האדם בידי הרשות הפלסטינית. עיד מאמין שהפתרון להפרות הבוטות של הרשות תלוי בהתעוררות של בני עמו לפעול לשינוי מצבם

באסם עיד, 38, יליד מזרח ירושלים, נאלץ לנטוש עם הוריו ואחיו את ביתו בעיר העתיקה לאחר מלחמת ששת-הימים. "כפליט לא היתה לי ילדות רגילה", משחזר עיד. "אני זוכר שהתחלתי לעבוד כשהייתי בן תשע, בחופשת הקיץ של בית-הספר. הייתי מוכר עיתונים ברחוב יפו בשביל לקבל כמה לירות בסוף היום. אבל כנראה שהסבל בונה את העצמאות של האדם, ולכן נשארתי עצמאי כמעט מילדותי. אני היום מאוד נהנה מהעצמאות שפיתחתי לעצמי, אני רואה את עצמי חופשי לתקוף כל אחד, מבלי שתהיה לי מחויבות לאף אחד".

בגיל 18 נפרד באסם עיד ממשפחתו ושכר דירה ברמאללה. לאחר כמה שנים נישא, וכיום הוא מתגורר עם אשתו ושמונת ילדיו במחנה-הפליטים שועפאט שבפאתי ירושלים.

את מאבקיו החברתיים החל באסם עיד בעת ששימש כתב לענייני ערבים בשבועון הירושלמי "כל העיר". עם פרוץ האינתיפאדה החל לשמש כתחקירן של ארגון בצלם, וחשף במסגרת זו עשרות מקרים של הפרות זכויות-אדם של פלסטינים על-ידי ישראלים.

לפני כארבע שנים, בעקבות הסכמי אוסלו, החליט באסם עיד לשנות כיוון. הדו"ח האחרון שכתב בבצלם, באוגוסט 95', עסק בהפרות זכויות-אדם מצד יחידות הביטחון-המסכל של הרשות-הפלסטינית. הוא חשף שיטות של עינויים, מעצרים ללא משפט וללא כתבי-אישום וחטיפות של אנשים מהשטחים לאזורי האוטונומיה. הלחצים שהופעלו על עיד מכיוון הרשות-הפלסטינית למנוע את פרסום הדו"ח לא הועילו. "ידעתי מראש וגם הוזהרתי על-ידי כמה אנשים המקורבים לרשות שאם אני הולך לכתוב ולפרסם את הדו"ח, אני עלול להיפגע", נזכר באסם עיד, "אך מתוך אמונתי בנושא לא היה אכפת לי להיפגע. החלטתי ללכת עד הסוף עם הדו"ח, עד שיפורסם. בצלם כינס מסיבת-עיתונאים, וידעתי עד כמה זה מסוכן לי ולמוניטין שלי".

שרפת קשרים בעקבות הדו"ח.

"יש מקורות שהיו לי ואנשים שהיו מארחים אותי בעזה, שהיום כבר לא מכירים אותי. פעם לא היה דבר כזה שאני אעזוב את עזה ללא ארוחת צהריים, והיום אין לי קשר עם אותם אנשים. זה די קשה, אבל אני אדם שמוכן להמשיך בלחימה הזאת. אני מאמין בזה. אני יודע שאני יכול להשפיע. אם באינתיפאדה הראשונה הצלחתי לפרסם סיפור אחד אצל נחום ברנע, מבחינתי זה היה הצלחה. היום ההצלחה שלי היא שאני נחשב לאדם אמין בתקשורת הבינלאומית. אם התקשורת הבינלאומית רוצה היום לקבל דיווח על מצב זכויות-האדם ברשות, אז באסם עיד הפך לכתובת. ברגע שהתקשורת הבינלאומית מדווחת, אני יודע איזה לחצים היא מפעילה על הרשות-הפלסטינית".

בודד במערכה

"אני חושב שאם שלטון החליט להפר זכויות-אדם מההתחלה, לא ניתן יהיה לעצור אותו באמצע או בסוף. אני מאמין שכל הפרה שתיגרם על-ידי השלטון היום, יהיו לה השלכות בעתיד"

באסם עיד, שבמשך כל שנות האינתיפאדה הראשונה שירת את האינטרס הפלסטיני ואף כונה "נלסון מנדלה הפלסטיני", מצא עצמו בן-לילה בודד במערכה ונתון למתקפות של אישים פלסטינים. בעקבות הדו"ח הוא נעצר על-ידי כוח-17, יחידה הכפופה ישירות לערפאת, למשך 25 שעות. רק בזכות התערבות גורמים בינלאומיים שוחרר לבסוף. באסם עיד לא נרתע מהאיומים והחליט להקים את "הקבוצה הפלסטינית לפיקוח על זכויות-אדם", ארגון שמטרתו לטפל בהפרות זכויות-אדם המבוצעות על-ידי הרשות-הפלסטינית נגד העם הפלסטיני. "שנתיים לאחר כניסתה של הרשות", מספר באסם עיד, "החלטתי שיש מקום להקים ארגון שיתמקד בהפרות של הרשות-הפלסטינית. כיוון שהייתי הראשון שפירסם דו"ח נגד ההפרות של הרשות עוד כשהייתי בבצלם, נתפסתי כאדם שיכול להקים ארגון כזה ולדבר על ההפרות של הרשות בפומבי. עבודתי בבצלם נתנה לי את הכוח לקום יום אחד ולומר, 'אני מוכן לעשות סדר אפילו בתוך הבית שלי'. לולא הייתי עובד בבצלם הייתי אולי מהסס לנקוט צעד כזה, אבל אין ספק שעבודתי שם נתנה לי את הלגיטימציה. התפרסמתי כאיש המגן על זכויות-אדם".

במהלך פעילותו בארגון החדש חשף עיד אסירים פלסטינים שעונו למוות בבתי-הכלא של עזה והגדה, מתנגדי משטר שנעצרו והושלכו לכלא ללא משפט, עשרות חשודים שנחקרו באכזריות כיוון ששיתפו פעולה עם ישראל ועיתונאים שנחקרו ונעצרו לאחר שהעזו לצאת נגד הקו הרשמי של ההנהגה הפלסטינית.

באסם עיד הוא דמות חריגה בנוף מולדתו. בניגוד לפלסטינים אחרים, הוא אינו חושש לצאת בגלוי נגד הרשות. לו, הוא יודע, תמיד יהיה גיבוי בינלאומי. למגינת לבו, הוא אינו יכול להבטיח הגנה נאותה למתלוננים, ולכן כמות הפניות אליו עדיין מועטה יחסית. "יש כאלה שנעצרים ומענים אותם והם באים ואומרים לי, 'היה לי מה זה כיף בבית-הכלא', אני יודע שהאנשים האלה הוזהרו מראש שאם הם ידברו, עלולים לנקום בהם".

אבל מסתבר שלא רק הפחד מידה הארוכה של הרשות מונע מהפלסטינים להתלונן. העם הפלסטיני, טוען באסם עיד, אינו מזדעזע מההפרות כי הוא אינו מודע לנושא זכויות-האדם. "לעם הפלסטיני אין תרבות של זכויות-אדם כמו במדינות דמוקרטיות נאורות", מסביר באסם עיד, "ולכן הוא אינו מגלה אכפתיות לנעשה בשטחי הרשות ולכן ההפרות נמשכות. "אני מאמין שהעם יתעורר באיזשהו שלב ויתחיל להבין מה טוב עבורו ומה רע. היום יש בי כעס רב על העם. מי שמשתף פעולה היום הם רק נפגעים. במהלך הזמן יהיו יותר. אם היום הם המיעוט, אולי בעוד עשר שנים הם יהיו הרוב, וזו תהיה הזדמנות לעורר את העם ואת המודעות שלו כלפי מצב זכויות-האדם".

למה לפי דעתך הם מחכים?

"אנשים עדיין מאמינים שכשתקום מדינה ויחוקקו חוקים, המצב יהיה הרבה יותר טוב. הדעה שלי הפוכה. אני חושב שאם שלטון החליט להפר זכויות-אדם מהתחלה, לא ניתן יהיה לעצור אותו באמצע או בסוף. אני מאמין שכל הפרה שתיגרם על-ידי השלטון היום, יהיו לה השלכות בעתיד. יהיה מאוד קשה לעקור את השורשים האלה. אני אומר, בואו נעורר מודעות בחברה הפלסטינית. בואו נגיד לרשות-הפלסטינית שאנחנו העם, נחליט אם אנחנו רוצים לחיות תחת שלטון דמוקרטי או דיקטטורה. זה תפקידנו".

איך אתה מסביר את העובדה שדווקא העם הפלסטיני, שהיה רגיש כל-כך להפרות זכויות-אדם על-ידי ישראל, נמנע ברובו לשתף פעולה עם הארגון שלך?

"בזמן האינתיפאדה הראשונה והכיבוש הישראלי, רוב הפלסטינים השתמשו בנושא זכויות-האדם מנקודת מבט פוליטית יותר מאשר מנקודת מבט הומניטרית. רצינו לתקוף את הכיבוש, וכל האמצעים היו כשרים, לא רק בקבוקי-תבערה, אבנים וצמיגים, אלא גם עניין זכויות-האדם נרתם למאבק בכיבוש. אני באופן אישי מעולם לא חשבתי על זה. באינתיפאדה הראשונה היו ארגונים פלסטיניים שהגזימו בדיווחים שלהם. אני מעולם לא העזתי לעשות זאת".

האם לאינתיפאדה הראשונה היו השלכות על רמת האלימות בקרב הפלסטינים?

"לאינתיפאדה הראשונה היו השלכות שליליות על החברה הפלסטינית. התפתחה אלימות שלא נמצא הגוף המתאים שיעצור או יצמצם אותה. קחי לדוגמה עזתי שצריך לפרנס אשה ושישה ילדים, וכבר חודשיים הוא לא עובד. אם בנו בן השש יבוא בבוקר ויגיד לו 'אבא, תן לי שקל', אני בטוח שהוא ייתן לו סטירה. מי יגן על הילד הזה מפני האלימות של האב? ומי ישקם את האב מהאלימות שלו? אני לא חושב שיש מספיק ארגונים שמטפלים בנושאים האלה. יש די הרבה ארגונים, אבל הם מקדישים את העבודה שלהם בעיקר לפוליטיקה ולא עושים אותה על בסיס הומניטרי. אני לא יודע אם יש ארגון שידאג למשפחה כזו ולאלימות המשתוללת בתוכה".

 

מאמר זה פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 2: "משיח לא בא". לחצו כאן להזמנת הגיליון

נאוה כהן-צוריאל היא עיתונאית ב"כל הזמן"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה