דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בדצמבר 2001 | מהדורה 07

פיליפ רות ואימו, שנות החמישים

שמע ישראל, המשפחה אחת

בכל יהודי יש קהל של יהודים. היהודי הטוב, היהודי הרע. היהודי החדש, היהודי הנצחי. ההוא שאוהב את היהודים, ההוא ששונא את היהודים. החבר של הגוי, האויב של הגוי. היהודי החוצפן, היהודי הפצוע. היהודי החסיד, היהודי הכופר. היהודי הגס, היהודי הרך. היהודי התוקפן, היהודי הדיפלומט. היהודי יהודי, היהודי המשומד. האם עלי להמשיך?

פיליפ רות הוא כבר מוסד בפני עצמו. מאות אלפי קוראים, ואולי יותר ("מה מעיק על פורטנוי" נמכר בשישה מיליון עותקים), ברחבי העולם חיים לפי קצב פעילותו הספרותית, מתווכחים ומתדיינים, נלחמים ומשלימים עם אנטי-גיבוריו – דהיינו, עם היבטים שונים, מנוגדים, סודיים של רות עצמו – ומצפים לספר הבא. מי שמעולם לא חש, בפאריס, בתל-אביב ובאמסטרדם, במה שהסופר הרומני-צרפתי אמיל סיוראן כינה "תרגילי אהבה" בין אוהבי פיליפ רות, לא חש טירוף ספרותי מימיו. מי הוא מי ומה גרם למה בעולמו של רות, זאת השאלה. כיצד ספרים כ"חיי כגבר, פסטורליה אמריקאית או החצי השני" הרחיבו את גבולות הרומן עד לחוויה פסיכו-אמנותית טוטאלית? טוטאליות שלעומתה כל חלוצי הנרטולוגיה החדשה, מנבוקוב ועד קונדרה, נראים כמשַׂחקים בדיו ונייר?

פיליפ רות מודע היטב לקסם המטורף שספריו משליטים על קוראיו. עד כדי כך, שבספרו "מבצע שיילוק" הוא מצליח לתעתע בדמות הקוראת לעצמה פיליפ רות ופועלת כאילו היא-היא הסופר. פיליפ רות מתבסס על גילויו של מבקר ה"ניו יורק טיימס", אשר חשף בשנות התשעים סופר שולי בשם ריצ'רד אלמן שהתחזה לפיליפ רות במשך שנים. "הוא עושה את כל מה שהוא עושה כדי להוכיח לך משהו", מסבירה חברתו של הפיליפ רות המתחזה לפיליפ רות האמיתי ב"מבצע שיילוק". "הוא מחפש את הערצתך, הוא משתגע מזה. אתה הגיבור שלו, אם זה מוצא חן בעיניך או לא!". ורות משיב: "תעשי לי טובה, עם זין כמו שלו, הוא לא זקוק לי כגיבור. הוא היה מספיק רחמן כדי להגיע עד לכאן ולהראות לי אותו. הידעת?".

פיליפ רות מבין שבניגוד לרוב עמיתיו ברפובליקה הספרותית העולמית, כבודו לא מונח לחינם במקומו על המדפים, אלא מטריד את הקוראים באמצעות דמויותיו. מה שאגב, מסביר אולי את נזירותו הספרותית: אף נוכחות של חתול מספיקה כדי להוציאו מדעתו. התנזרות ופורנוגרפיה, התרחקות מהסצינות הספרותיות ובכל זאת מָטָר של פרסים כה רבים. מבקרי הספרות בכל כתבי-העת האמריקאיים והאירופאיים נאבקים כדי לכתוב ביקורת על כל "רות חדש". פיליפ רות עצמו יושב, מפרק משפט, בונה אותו שוב, כל זה תוך כדי התבוננות בנושא מרתק, מייאש, משוגע, חלומי: היהודים.

היהודולוגיה כאידיאולוגיה

ספרות, בניגוד להבלים המתפרסמים פה ושם, אינה מדע מדויק. לכן קשה לקבוע היכן ומתי מתחיל הרומן בין פיליפ רות לבין עַם הספר. בביוגרפיה שלו מסתמנים שני תאריכים, שעשויים להיות נקודות ציון. האחד הוא שנת 1933, שבה נולד פיליפ רות. בלשון אחרת, מכאן מתחיל גילוי הפיגורה של האמא היהודייה, ושל האבסולוט המשפחתי. בכתביו של רות, המשפחה היהודית היא סוג של עץ חיים שהסופר ובני דורו באמריקה קטפו ממנו נוירוזות, חרדות זהותיות, היסטריה, חולשות, את תחושת הגלות ואת אובססיית השוני שלהם מהחברה שהם חיים בה. פיליפ רות חוקק: "שמע ישראל המשפחה אלוהינו, המשפחה אחת. הדיבר הראשון: המשפחה אינה ניתנת לחלוקה". התאריך השני הוא שנת 1962. אחרי הכנס ב'ישיבה-יונברסיטי' (אוניברסיטה יהודית-אורתודוקסית בניו-יורק), שבו הותקף בטענה שהוא יהודי אנטישמי ומסוכן, ניבא פיליפ רות: "לעולם לא אכתוב עוד על היהודים". מאז החליט שלא יכתוב עוד על היהודים, לא הצליח לכתוב על שום נושא פרט להם עד עצם היום הזה. כדי להבין את התגשמותה הפרדוקסלית של אותה שבועה, עלינו לצטט את הקטע בשלמותו: "לעולם לא אכתוב עוד על היהודים. בטיפשות מאוזנת, חשבתי שאני אומר זאת, או שעלי לומר זאת ברצינות. לא הבנתי בזמנו, מיד אחרי האירוע, שהדיון הפומבי הכואב ביותר בחיי לא היווה את הקץ ליחסיי הדמיוניים עם היהודים, שלא לדבר על חרם; זו היתה ההתחלה הממשית של עבדותי". ההיסטוריה היהודית יצרה הרבה יצורים משונים. פיליפ רות הוא מנהיגם של עבדי היהודים. כשג'ורג' זיאד הפלסטיני אומר בספר "מבצע שיילוק": "היהודים! היהודים ! היהודים! איך אוכל שלא לחשוב על היהודים בהתמדה! היהודים הם הסוהרים שלי, אני האסיר שלהם", יש לשער שאמירה זו יוצאת מגרונו של פיליפ רות עצמו.

אחרי הכנס ב"ישיבה יוניברסיטי", שבו הותקף בטענה שהוא יהודי אנטישמי ומסוכן, ניבא פיליפ רות: "לעולם לא אכתוב עוד על היהודים". מאז החליט שלא יכתוב עוד על היהודים, לא הצליח לכתוב על שום נושא אחר

אגב, אם נרחיק לעלעל כמאתיים דפים מציטוט זה, נמצא את המשפטים: "האם קיימת בעולם דמות יותר מפוצלת? אני לא רוצה לומר מחולקת. מחולק זה כלום. אפילו הגויים הם יצורים מחולקים. אבל בכל יהודי יש קהל של יהודים. היהודי הטוב, היהודי הרע. היהודי החדש, היהודי הנצחי. ההוא שאוהב את היהודים, ההוא ששונא את היהודים. החבר של הגוי, האויב של הגוי. היהודי החוצפן, היהודי הפצוע. היהודי החסיד, היהודי הכופר. היהודי הגס, היהודי הרך. היהודי התוקפן, היהודי הדיפלומט. היהודי יהודי, היהודי המשומד. האם עלי להמשיך? האם עלי להמשיך לדון על היהודי כתוצאה של אוסף חלקיקים של שלושת אלפים שנה המשתקפים בפני אדם שהרוויח את הונו כיהודולוג ספרותי בקנה-מידה בינלאומי?".

יתאכזב מי שיחפש אצל פיליפ רות היהודולוג את רישומיה של יהדות מסורתית. פיליפ רות כותב על היהודים מנקודה פוסט-כפירתית, שבה אין צורך לסביר מדוע האמונה אינה אופציה. הזכר היחיד לרוחניות כלשהי, שהיא במקרה רוחניות המושפעת מבובר, נמצא דווקא בספר מאוד גשמי, בעל כותרת שתישמע איומה באוזני כל רב: "מורה התשוקה". רות כותב: "אני קורא את 'אני ואתה' ואת הסיפורים החסידיים, וכאשר אני חוזר הביתה בחופשה, שואל את הוריי על תולדות משפחתנו בארץ האבות. אבל היות שכבר עברו חמישים שנה מאז היגרו אבותי לאמריקה, הם מתו וילדיהם מפגינים עניין סנטימנטלי בלבד בעברנו באירופה, אני מוותר על חקירותי ובה-בעת גם על שאיפותי הרבניות". הרהורים מסוג זה אינם מצויים בספריו האחרים של פיליפ רות.

ובכל זאת, יהדותו של פיליפ רות היא ללא ספק פולחנית ומאוד חווייתית. ב"העובדות" הוא אף מציע לנו הסבר: בניגוד לאשתו, שהתגיירה כדי לרצות את הוריו או מתוך פרץ רגעי של טריפ דתי, "עבורי, להיות יהודי נקשר לקושי אמיתי והיסטורי להיות, קושי שלתוכו נולדים, ולא לבחירה של זהות לאחר קריאה אקראית של תריסר ספרים". אצל פיליפ רות, סיבת האבסורד היא פשוטה: הקושי להיות יהודי מקורו בתחושת הזרות בעולם, אך איש כבר אינו יכול להצביע על כך, מה גרם לאותה זרות, או להצדיקה. היהדות נשכחה, אך היהודי נשאר. או כפי שמנסח זאת נתן צוקרמן (האלטר-אגו של רות בכל ספריו האחרונים), כסיכום לרומן "החצי השני": "יהודי ללא יהודים, ללא יהדות, ללא ציונות, ללא יהודיות, ללא בית-מקדש או צבא ואפילו ללא אקדח, יהודי ללא בית כלשהו – רק הדבר עצמו, כמו ספל או תפוח".

פיליפ רות מדבר על הקושי להיות יהודי כנתון מלידה, קושי שינק עם חלב אמו: כיהודי אתה הזר המושלם והנבחר. במה? למה? האם זה טוב? האם זה רע? התשובות אינן חשובות. העיקר רק לא לשכוח שאתה הזר העליון מול ההמון. כאן אנו תופשים דבר-מה מהעניין המרכזי שרוֹת בונה סביבו את יצירתו: לצדו של היהודי בתודעתו של פיליפ רות תמיד מתקיים הגוי. בין הדפים הנצחיים שכתב פיליפ רות, דפים שהולידו בין השאר את העלילה על היותו אוטו-אנטישמי, אנו מוצאים את הדרשה הדמיונית והמטורפת של אלכס פורטנוי ביום הבר-מצווה הווירטואלית שלו: "עד כאן בשבילי. חטפתי יותר מדי עם הגויים מכאן, וגויים משם! אם זה רע, זה הגויים, אם זה טוב, זה היהודים! אתם לא רואים, הוריי היקרים שמכליותיהם הופעתי איכשהו, שצורת מחשבה זו היא קצת ברברית! שכל מה שאתם מבטאים הוא הפחד שלכם? ההבחנה הראשונה שלימדתם אותי לעשות, אני בטוח בכך, לא היתה בין היום והלילה או החם והקר אלא בין הגויים והיהודים! אך עכשיו מתברר, הוריי היקרים, בני בריתנו וחברים שהתאספו כאן כדי לחגוג את הבר-מצווה שלי, מתברר, חבורת אפסים, חבורת אפסים מאופסים! הוי, כמה אני שונא אתכם בגלל המוחות היהודיים המוגבלים שלכם! – מתברר שהחיים לא בדיוק מתאימים לתוכן של הקטיגוריות המגעילות והדביליות הללו! במקום להתבכיין על שאני מסרב מגיל ארבע-עשרה להניח את כף רגלי בבית-הכנסת, במקום לייבב עלי שהפניתי עורפי לסאגה של עמי, תבכו על עצמכם, יצורים פתטיים. נו, למה אתם מחכים!? תמיד למצוץ ולמצוץ את הענבים המרים הללו של הדת! יהודים, יהודים, יהודים, יהודים, יהודים! היא כבר יוצאת לי מהאוזניים, הסאגה הכואבת של עמי! תעשה לי טובה, עמי, תדחוף את הסבל היהודי בתחת הכאוב שלך. מתברר שאני גם בנאדם!".

כל סיפוריו של פיליפ רות קשורים לדמויות המנסות לברוח מדיכוטומיה זו בין היהודי לגוי, אך לשווא. אולי משום שעל אף הצרוּת, חוסר הסובלנות והפסאודו-מוסריות שבהם לוקה החינוך בבית היהודי, בכל זאת היידישע מאמע מציעה לנו מקלט מפני העולם הזה, העוין, האנטישמי והגס.

לנגד "דיאלקטיקה" כה מורכבת בוחר פורטנוי, אבי הדמויות הרוֹתיות, בפתרון המעיד על סבלו – אוננות, ומכאן הסקנדל. מכאן האימה שרות הפיל על הקהילה היהודית האמריקאית והעולמית. בקרבו של פורטנוי מתנהלים קרבות שונים: ראשית, הוא לא יכול להיות, ובו-בזמן, לא יכול שלא להיות הילד היהודי האידיאלי שאמו חלמה עליו. וכדי להתנקם בירושה הפאראנואית שהפקידו בידיו ולהגיע לריבונות עצמית, הוא מפתח פנטזיות מיניות קיצוניות המוציאות אותו לעד מכל מה שהיהדות מקדשת. האוננות כבריחה מהעול היהודי. הפורנוגרפיה כנקמה על הפינוקים האמהיים. אי-אפשר לשכוח את מה שפורטנוי מספר לפסיכואנליטיקאי שלו על החילול האולטימטיבי: "לאן הסתלקה תבונתי באותם צהריים כאשר נוכחתי כי אמי נעדרת מהבית ובמקרר מונחת חתיכה נהדרת וסגלגלה של כבד חי? כמדומני, כבר דיברתי על אותה חתיכת כבד שקניתי אצל הקצב וזיינתי מאחורי לוח המודעות בדרכי לשיעור הכנה לבר-המצווה. ועכשיו, הוד-קדושתך, עלי לעבור לווידוי השלם. זו לא היתה החתיכה הראשונה שלי. את החתיכה הראשונה שלי דפקתי בדל"ת אמותי, מלופפת סביב הזין שלי, בחדר האמבטיה בשלוש וחצי. ושוב דפקתי אותה על קצה המזלג, בארוחת חמש וחצי, עם משפחתי העלובה והחפה מפשע. הנה. עכשיו אתה יודע את המעשה הנורא ביותר שעשיתי. זיינתי את ארוחת הערב".

כנגד הדוֹגמה המשפחתית האוסרת להתערבב בגויים, פורטנוי חולם על בנות-אדום, כה קרובות וכה אסורות: "…זֵר של גויות, גירלנדה של בנות הגויים. אני עד כדי כך מרותק שתשוקתי נמצאת מעל הזיקפה. הזין הקטן והמהול שלי פשוט משתחווה בהערצה". השיקסות הופכות לחידה, לאובייקט אלילי המגלה את טעם החטא לילד היהודי. אך אין למה לקוות ואין אפשרות לעקוף את אותה דיכוטומיה של ברזל בין היהודים לגויים. הנה דוגמה לדיאלוג שפורטנוי מנהל בדמיונו כשהוא מחליק אחרי השיקסות על רחבת ההחלקה על הקרח: "אני חושש שאם אפתח את פי בנוכחותן שום מלה לא תצא מבין שפתותי, או המלה הלא-מתאימה: פורטנוי, כן, זה שם צרפתי עתיק שמקורו מ-porte noire (פורט נואר) שמשמעותו היא שער או דלת בצבע שחור. ככל הנראה, בימי-הביניים בצרפת, דלת הטירה של משפחתנו היתה צבועה וכו' וכו'. לא, לא, הן תשמענה את האוי שבסוף שמי וזה יקלקל את הכול. אז אולי אקרא לעצמי אל-פורט או אל-פרסון: שלום העלמה מק-קוי, האם את מסכימה שאחליק על ידך? שמי הוא אל-פרסון? אח! מה זה משנה, אני יכול לשקר בנוגע לשמי, אני יכול לשקר בנוגע לבית-ספרי, אבל כיצד אשקר בנוגע לאף המחורבן הזה? אתה נראה בחור מאוד נחמד, אדון דלת שחורה, אך מדוע אתה מסתיר כך את מרכז פניך? מפני שפתאום הוא התחיל לצמוח, מרכז פני? תסתכלו היטב: הנה מרכז פני התחיל להתמתח כלפי אלוהים! דלת שחורה ופרסון בתחת שלי, ילד! האותיות י-ה-ו-ד-י ממש מרוחות לך על פניך. תסתכלו על האף הזה, אלוהים אדירים. זה לא אף, זה חד-קרן! יאללה, תעוף מכאן יהודון! תסתלק מרחבת ההחלקה ותעזוב את הבנות".

המסע הארוך לקבלת ה"אני"

שנים רבות עברו מאז ימי פורטנוי. פיליפ רות ויהדות אמריקה כבר השלימו. מי עוד בכלל זוכר את הימים שבהם בליגה-להגנה-יהודית התקבלו תלונות כגון: "רבותי, למה עוד מחכים כדי לסתום את פיו של אותו איש? בימי-הביניים היהודים היו יודעים מה לעשות לאחד כזה". ואל עורך ה"ניו יורקר" הופנתה התגובה לנובלה שפרסם רות ("מגיני האמונה", מתוך הקובץ "היי שלום קולומבוס"): "אדוני, אחרי עיון מקיף בנובלה זו, הגענו לידי מסקנה שהיא תגרום נזק בלתי הפיך לעם היהודי". גרשם שלום קיבל את תרגומו של "מה מעיק על פורטנוי" בזעם: "תמהני, מה יהיה המחיר שכלל ישראל – ואכן ישנו דבר כזה גם בעיני הגויים – עתיד לשלם על ספר זה, ואוי לנו מיום הדין ההוא".

השערורייה מאחורינו. כיום פיליפ רות נחשב לעמוד התווך של הספרות האמריקאית, לקלסיקון עכשווי. יחד עם זאת, הפרובלמטיקה היהודית לא נסוגה במאומה מיצירתו. פורטנוי נכנע ויוצרו כבר לא מתייסר על שייכותו לקהילה. בספריו האחרונים שתל פיליפ רות רמזים רבים על תחושת הברית המחודשת בינו לבין היהודים. בלי שום פאתוס. בלי טיפת קיטש. עם זאת, הרמזים מספיק ישירים וברורים. בסרט התיעודי המוצלח של קריסטָה מַרקֶר "הפיצוץ של רות", 1998, שהוקרן לראשונה בישראל בפסטיבל הקולנוע ה-16 בירושלים, מספר פיליפ רות בתימהון נרגש: "ב-1997 אי"וו, ארגון יהודי חשוב העוסק באיסוף ובשימור הארכיון של יהדות אירופה, העניק לי פרס על כל פעילותי הספרותית. אירוע זה נעם לי ביותר. חשתי באהדת הציבור. הדרך לכאן היתה ארוכה, אך יחסיי עם הממסד היהודי התהפכו ב-180 מעלות. מעולם לא קיבלתי סיפוק כה רב מפרס מאז התחלתי לכתוב ב-1959. בזמנו כבר קיבלתי את פרס הספר היהודי האמריקאי עבור 'היי שלום קולומבוס'. על סמך זאת ניתן להניח, שההתנגדות היהודית כלפי לא היתה מוחלטת. ובכל זאת, היא היתה פוגעת".

יתאכזב מי שיחפש אצל פיליפ רות היהודולוג את רישומיה של יהדות מסורתית. פיליפ רות כותב על היהודים מנקודה פוסט-כפירתית, שבה אין צורך להסביר מדוע האמונה אינה אופציה. הזכר היחיד לרוחניות כלשהי, שהיא במקרה רוחניות המושפעת מבובר, נמצא דווקא בספר מאוד גשמי, בעל כותרת שתישמע איומה באוזני כל רב: "מורה התשוקה"

יחסיו של פיליפ רות עם היהודים רוככו, אך יחסיו של הסופר עם "הגויים" נשארו סבוכים עד מאוד. ב"פסטורליה האמריקאית" (1997) אנו קוראים סיפור על "יהודי אחד" שכה רצה להיות אמריקאי, שהתחתן לשם כך עם מיס ניו-ג'רזי 1949. אחרי אשליית הנורמליזציה ואשליית השורשיות בחברה האמריקאית הטובה ביותר, מתחיל הסיוט. ביצירת מופת זו (שזכתה בפרס פוליצר ובפרס הספר הזר הטוב ביותר בצרפת) מגלגל רות על גבי מאות עמודים את הכישלון "הזהותי" של אותו יהודי: "רצית מיס אמריקה?? רצית להיות הגבר האמריקאי האמיתי? עם תינוק גוי ויפה בזרועותיך! רצית כל-כך להיות שייך כמו כולם לארצות-הברית?". בספרו "התיאטרון של שבת" (1995, זכה בפרס National Book Award) מתעטף רות בדמות המרחפת מעל הטוב והרע. שבת רואה את הקומדיה האנושית כתיאטרון בובות ענקי, ובכל זאת הזיכרון היהודי לא מש ממנו. אך לשבת דאגות סוריאליסטיות: מה עלול להתרחש אם במקרה ייקבר בבית-עלמין נוכרי? "אבל עם מי בכלל הוא ידבר למעלה, במרום? מעולם לא מצא גוי שדיבר מספיק מהר לטעמו". פירוש הדבר: גם באזורים השמימיים תהומות יוסיפו להפריד בין היהודי והגוי.

בשנות השישים התנדנד פורטנוי בין סקרנות חולנית לבין גועל כלפי החיים מחוץ לכותלי הגטו. הוא ידע שאין לאן ללכת, שלאחֵר הלא-יהודי אין שום ארץ מובטחת להציע לו. ומציאות זו היתה הטרגדיה: "בסגנון הנוצץ והעלוב, בענייני אמונה שאפילו גורילה היתה מתביישת בה, אין סיכוי לנצח את הגויים. לאיזה סוג של בריות שייכים אותם דבילים גמורים? האנשים הללו, המשתחווים לאדם אשר, ראשית, מעולם לא חי, ושנית, אפילו אם חי אי-פעם היה ללא ספק, לפי המשתקף מהציורים, הקוקסינל הגדול מפלסטין".

בחלוף השנים מתרכך הטון: כלפי הגויים וכן כלפי היהודים, ואף כלפי עצמו. "הקושי להיות יהודי" נתן לרות כוח הסתכלות שחדר עד עמקי הנפש האנושית. בדידותו של האדם, סתירותיו, ומעבר לכול, המסע הפנימי לקבלת ה"אני" – אלה הם הנושאים שרות מתמודד אתם מספר לספר. ב"החצי השני" נראה כי דמותו של נתן צוקרמן סוף-סוף משלימה עם אותה חלוקה בין "אנחנו והם". לא מפני שרגש הזרות התמתן, אלא מפני שרות הצליח לאלפוֹ במידה ניכרת ומתקבלת על הדעת. הקטע הבא מתאר את תחושותיו בזמן הצצה בטקס נוצרי: "זה תמיד קורה. המקום שבו אני יהודי יותר מכול הוא הכנסייה, בשעה שהעוגב פותח בנגינה… ביני לבין הדבקות הכנסייתית קיים מחסום רגשי שאין לגשר עליו, אי-התאמה טבעית וברורה – אני חש כמו מרגל במחנה האויב ונדמה לי שאני צופה באותם הפולחנים המגלמים את השקפת העולם שהביאה לרדיפות ולהתעללויות ביהודים. אינני סולד במיוחד מנוצרים בשעת תפילתם, אני חש רק שהדת הזאת זרה לי בצורה עמוקה ביותר, בדרכים נפתלות שאין להסבירן, בצורה מאוד בלתי ברורה".

פיליפ רות פרסם מעל עשרים רומנים. יש להניח שעוד רבים בדרך, גם אם הזמן לא יאפשר לכל אחד מהם להיכתב. רות הגדיר את עצמו בהזדמנות כלשהי כאדם העשוי ממלים. ומעבר לזה, כיהודי עצבני המשתמש באל"ף-בי"ת כבאקדח. בארבעים שנות הכתיבה האחרונות, גאוניותו פרצה בכך שתמיד ידע להפוך את העצבים לאמנות גדולה – וזהו המפתח לסיפורו היהודי של פיליפ רות.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 7: "יהודים, לכו לפלשתינה – על אנטישמיות ושנאה עצמית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

לקריאה נוספת: לוראן כהן "מסע אל הייאוש" – על יצירתו של פיליפ רות "הקנוניה נגד אמריקה"

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה