דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
15 באפריל 2010 | מהדורה 55

מקס ברוד ופרנץ קפקא בתל-אביב, איור: מירי גרמיזו

של מי הירושה הזו

בימים אלה מתנהל מאבק איתנים בין ארכיון הספרות הלאומי הגרמני במרבאך לבין הספרייה הלאומית בירושלים על השאלה: מיהם היורשים החוקיים של עזבונותיהם של מקס ברוד ופרנץ קפקא. נורית פגי, החוקרת את כתבי מקס ברוד, סבורה כי מדינת ישראל חייבת להגן על העיזבון של שני היוצרים הדגולים האלה מפני כוונות הניכוס התרבותי של הגרמנים

"סיבוב נוסף במאבק על קפקא וברוד", בישר בהתלהבות העיתון הנפוץ בגרמניה ה"בילד". "משבר תרבות בין ישראל וגרמניה", הודיע לקוראיו העיתון הגרמני רב ההשפעה "פרנקפורטר אלגמיינה", והמוציא לאור הגרמני הידוע קלאוס וגנבאך הצהיר בתדהמה בעיתון היוקרתי "די צייט": "הישראלים יצאו מדעתם!"

אין ספק, משפט הירושה על עזבונם של מקס ברוד ופרנץ קפקא, המתנהל זה כשנתיים לא רק בבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן אלא גם באמצעי התקשורת בישראל ובגרמניה, הולך ומחריף. עזבונו של מקס ברוד, המכיל כ-20,000 דפים – ובהם מכתבים, יומנים וכתבי יד של ברוד ושל קפקא – נחשב לא רק לאוצר בעל ערך היסטורי או ספרותי, אלא גם לאוצר בעל ערך כספי רב. למשל, בשנת 1988 קיבלה אסתר הופה, מזכירתו וידידתו הקרובה של מקס ברוד, שני מיליון דולר תמורת כתב היד של "המשפט" של קפקא, שאותו מכרה לארכיון הספרות הלאומי הגרמני מרבאך. מותה לפני כשנתיים של האישה, ששלטה ללא מיצרים בעזבונם של מקס ברוד וקפקא במשך ארבעים שנה וכמעט שלא אפשרה לחקור אותם, פתח מסכת אירועים סוערת וייצרית.

שתי בנותיה של הופה דורשות לקבל את החזקה על עזבונו של קפקא על סמך כמה מכתבים, שבהם כתב מקס ברוד כביכול עוד בשנת 1945 שהוא מעניק את יצירותיו ומכתביו של קפקא במתנה לאמן. ואילו את חזקתן על עזבונו העצום של מקס ברוד, הנמצא בדירה ובכמה כספות בנק בתל-אביב ובציריך, הן מבססות על צוואתו, שבה מינה את אמן למוציאה לפועל והמחליטה הבלעדית על גורלו. אלא שלטענת הספרייה הלאומית בירושלים והיועץ המשפטי לממשלה, הזכות להוציא לפועל את צוואתו של מקס ברוד פקעה עם מותה של הופה ואינה ניתנת לירושה, ואילו על האותנטיות של מכתבי ההענקה, שאיש במהלך המשפט המתנהל כיום עדיין לא ראה במו עיניו, קמו מערערים.

האם על הארכיון הלאומי הגרמני לכרוע ברך לפני ישראל?

התפתחות דרמטית בפרשה חלה לפני ארבעה חודשים, כאשר ארכיון הספרות הלאומי הגרמני מרבאך התייצב לצד האחיות הופה בדרישה שלא לפתוח את כספות העיזבון ולגלות את תוכנו ברבים. הארכיון הגרמני טען שהאחיות הופה הבטיחו למכור לו את העיזבון בשלמותו, ופתיחת הכספות תפגע בערכו. בשל התערבות זו, ובניגוד להוראתה החוזרת ונשנית של השופטת טלי קופלמן-פרדו לפתוח את הכספות, הכספות לא נפתחו עד היום ואיש אינו יודע מה טמון בהן.

בתגובה להתערבותו המפתיעה של הארכיון הספרות הלאומי הגרמני במשפט, השיבה הספרייה הלאומית אש. היא דורשת לקבל מהארכיון הגרמני את כתב היד של "המשפט", שנמכר לו כאמור לפני עשרים שנה על ידי אסתר הופה, בטענה שהיצירה הוברחה מהארץ ומכירתה נעשתה בניגוד לחוק.

דרישה זו גררה כמובן מענה חריף מצד הארכיון הגרמני: "הישראלים חייבים לרדת מסוס המלחמה, שאנחנו מעולם לא עלינו עליו", הודיע מנהל הארכיון אולריך ראולף, והזכיר שאת קניית "המשפט" מימנה ממשלת גרמניהבכבודה ובעצמה, שכן הארכיון הוא רק נציגה הרשמי. בעקבות הדין ודברים הזדרז ה"פרנקפורטר אלגמיינה" לדווח, ש"יחסי התרבות בין ישראל לגרמניה בסכנה", ושאל את קוראיו בהתגרות גלויה: "האם על הארכיון הלאומי הגרמני לכרוע עתה ברך לפני ישראל?"

וכך, בעוד משפט הירושה עצמו רחוק מקו הסיום, תופי המלחמה נשמעים במלוא עוזם. מרגע שהארכיון הלאומי הגרמני במרבאך התייצב מול הספרייה הלאומית בירושלים, הפך המאבק על עזבונם של קפקא ושל מקס ברוד למאבק סמלי ורגשי בין התרבות הגרמנית לתרבות היהודית-ישראלית.

אז למי שייכים מקס ברוד ופרנץ קפקא?

"המרחק בין הכספת בציריך, המכילה את שארית עזבונו הנפלא של קפקא, לבין הארכיון הלאומי הגרמני מרבאך הוא רק 246 קילומטר, רק שעתיים וחצי נסיעה לכל היותר, ובכל זאת לוקח לכתבים האלה כבר 53 שנה להגיע ליעדם", התלונן העיתון "דר צייט" ב-19 לנובמבר 2009, במאמר שכותרתו "למי שייך קפקא", ונתן לקוראיו להבין על כתפי מי מוטלת האשמה.

"בשנייה שבה החליטו סוף-סוף האחיות הופה למכור את כל עזבונו של מקס ברוד, המכיל גם את עזבונו של קפקא, למרבאך, העלתה לפתע ממשלת ישראל את הטענה שהעיזבון הוא 'נכס תרבותי לאומי'".

ריינר שטאך, הביוגרף הגרמני הידוע של קפקא, לא הסתפק בכעס על התערבותה הפתאומית של ממשלת ישראל במשפט, והתגייס במלוא המרץ להפרכת הטענה שלקפקא וברוד יש קשר כלשהו למדינת ישראל: "זה שבנותיה של הופה מנהלות כעת משא ומתן רציני עם מרבאך עורר בגנזך המדינה הישראלי איזו תרעומת או חמדנות", הסביר שטאך לפני כחודש בראיון לעיתון "טאגסשפיגל". "אבל שם חסרים אנשים מומחים בשפה ובסביבה של הטקסטים בשפה הגרמנית מתחום התרבות של אותם ימים בין וינה, פראג וברלין… הכל היה עשרות שנים בטרם הגיע ברוד לפלשתינה – לדבר כאן על נכס תרבות ישראלי נראה לי לגמרי לא לעניין. בישראל אין היום לא מהדורה של כל כתבי קפקא ולא רחוב אחד על שם קפקא. ואם תחפש ספר של ברוד בעברית, תצטרך ללכת לחנות ספרים עתיקים".

עיתונאי "הארץ" עופר אדרת, הראשון שהביא לידיעת הציבור את המתרחש במשפט הזה והיחיד המתמיד לסקר את השתלשלות האירועים, חש היטב על בשרו את ההסלמה בתקשורת הגרמנית:

"כשהתחלתי לכתוב על הפרשה הזאת אף אחד בגרמניה לא התעניין במיוחד בסיפור", מספר אדרת. "סיירתי בארכיון הספרות הגרמנית בעיירה הציורית מרבאך, ותיארתי את שראו עיני בכתבה גדולה ב'גלריה'. כתבתי שם, בין היתר, שעל רבים מהמכתבים במרבאך מופיעה כתובתו של מקס ברוד בתל-אביב, ובמבט ראשון קשה שלא לתהות איך ומדוע עשו המסמכים האלה את דרכם מתל-אביב למרבאך. המשפט היחיד הזה הספיק למנהלי הארכיון כדי להחרים אותי ולהתעלם מכאן ואילך מכל שאלותי בנושא העיזבון של קפקא. חודשים לאחר מכן, כשארכיון מרבאך שכר עורך דין ישראלי והצטרף כצד למשפט המתנהל בישראל, החלה לפתע התגייסות מסיבית ותקיפה ביותר של התקשורת הגרמנית נגד ישראל והספרייה הלאומית ובעד העברת כתבי היד לארכיון הגרמני.

התחיל בכך השבועון המכובד 'שפיגל'. אחר כך הגיע תורו של 'די צייט' המוערך, ולבסוף הצטרף לחגיגה גם ה'פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג' – החשוב והמכובד בעיתוני גרמניה – שהכתיר את סיקור הפרשה ב'הארץ' בכינויים 'שטות', 'מצוץ מהאצבע', ו(נובע מ)'רגש אנטי-גרמני'. כדי לבסס את טיעוניהם – שמקורם באחיות הופה – גייסו העיתונים שני מומחים לספרות גרמנית, שניסו לקעקע את הקשר בין קפקא וברוד לציונות וליהדות ואת שיוכם האפשרי למדינת ישראל.

"חלק מהטענות נשמעו על גבול האנטישמיות. אחרות פשוט היו לא נכונות, אבל מעל לכל קשה היה להשתחרר מהרושם, שמישהו, מאחורי הקלעים, הצליח לגייס את החשובים בעיתוני גרמניה למטרת האדרת הגאווה הלאומית הגרמנית – תוך רמיסה של כמה כללי אתיקה בסיסיים".

הצהרתו הבוטה של שטאך, והפרסומים המגמתיים בתקשורת הגרמנית, עוררו זעם בקהיליה האקדמית בישראל. פרופ' מרק גלבר מאוניברסיטת בן-גוריון סבור ש"שיצירותיו וכתבי היד של קפקא הם נכס נצחי לעם ישראל. לכן לספרייה הלאומית בירושלים ולמדינת ישראל יש סיבות מוצדקות מספיק כדי לעשות כל מאמץ שכל חומר מהעיזבון יישאר בישראל"; ואילו פרופ' דוב קולקה מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית הכריז ש"כאיש פראג במקור, החוקר באוניברסיטה העברית יחד עם עמיתַי בארץ את ההיסטוריה והתרבות היהודית שלה לתקופותיה, בלשונותיה העברית, הגרמנית והצ'כית, אני מוחה בחריפות על הטיעונים הצבועים והמקוממים המנסים למנוע את הלגיטימציה שלנו למחקרים אלה ולטיפול מדעי ראוי במקורותיהם הראשוניים בכלל, ועזבונם הספרותי של קפקא ושל מקס ברוד בפרט". השניים צירפו את חתימתם לעצומה של עשרים וחמישה פרופסורים, הדורשים להעביר את ארכיונו של מקס ברוד לספרייה הלאומית בירושלים, כפי שביקש מקס ברוד עצמו בצוואתו.

פרופ' דינה פורת מן החוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב, שחתמה אף היא על העצומה, התראיינה לרשת הרדיו הציבורי הגרמני ARD וטענה במהלך הראיון, כי הטענה שאין בישראל אנשי מחקר היכולים לחקור כראוי את החומר מבחינה פילולוגית וספרותית גובלת בחוצפה. "מעבר לכך," אמרה פורת, "מקס ברוד וקפקא הם שניהם ילידי פראג, ששוכנת כידוע בצ'כיה. למה, אם כן, מדובר על זכותו של ארכיון בגרמניה לקבל לידיו את העיזבון? עזבונות ספרותיים של יוצרים יהודים מקומם בארץ, בחלק מתרבותה ומתרבות העם המתרכזת כאן. הטענה שאין בארץ רחוב על שם אחד משניהם, ובוודאי שניהם, אינה ממין העניין. קריאת שמות רחובות בכל ארץ יש לה מסורת משלה, מקס ברוד וקפקא נמצאים ברשימה מכובדת מאוד של אישים בארץ שאין רחוב על שמם".

"אני מברך על יוזמת הפרופסורים שבאה בשעה המתאימה", הודיע מאיר הלר, עורך הדין של הספרייה הלאומית, והוסיף: "נדהמנו לקרוא כיצד אקדמאים בגרמניה מציגים בתקשורת שם כאילו רמת המחקר בישראל ירודה וישראל אינה המקום המתאים לשימור עזבונם הספרותי של ברוד וקפקא. הצוואה של ד"ר מקס ברוד ברורה, וכך גם מסמכים אחרים שכתב, ובהם הביע רצון ברור להפקיד את עזבונו הספרותי שלו ושל פרנץ קפקא בספרייה הלאומית. המחשבה שצוואתו הופרה ועזבונו הספרותי הפך מטבע עובר לסוחר, היתה מזעזעת אותו לא פחות משהיא מזעזעת את בכירי האקדמאים של ישראל".

אך תגובתם הנזעמת של החוקרים הישראלים לדבריו של שטאך, ודרישתם להשאיר את ארכיונו של מקס ברוד בישראל, התקבלו על ידי התקשורת הגרמנית בלעג: "הבעיה הלאומית מקס ברוד", לגלג בכותרת ראשית ה"פרנקפורטר אלגמיינה", תוך שהוא מוסיף בזלזול: "מי היה מסוגל לשער, שמקס ברוד יחזור ויזכה לכזאת פופולריות פעם נוספת".

האם יכול מקס ברוד להיות שוב פופולרי?

מקס ברוד שילם מחיר יקר על החלטתו להתמסר לעריכת עזבונו של קפקא. ככל שהילת הקדושה שבנה במו ידיו סביב דמותו הגבוהה והצנומה של קפקא הלכה והתעצמה, כך הלכה והצטמקה תהילתו של ברוד הגוץ. אף שכתב כמאה רומנים, מחזות, סיפורים קצרים, קובצי שירה וספרי הגות, ולמרות שלקח חלק פעיל בחיי התנועה הציונית בצ'כיה והיה אחד ממנהיגיה הבולטים, מקס ברוד זכור כיום רק כמי שהתעלם מצוואת חברו קפקא לשרוף את כתבי היד שלו והוציאם לאור.

מקס ברוד נולד בפראג בשנת 1884 למשפחה יהודית בורגנית מתבוללת. הוא החל לפרסם סיפורים קצרים בגיל 21 והפך מיד לדמות חשובה בחוגי הספרות דוברת הגרמנית. בגיל 24 הוא פרסם את הרומן עב-הכרס "טירת נורנפיגה", שבעיני הביקורת בת-זמנו נחשב ל"מודרני מכל ספר מודרני" ולאבן פינה של התנועה האקספרסיוניסטית הגרמנית.

בשנת 1908 נראתה הקריירה הספרותית של מקס ברוד מבטיחה מתמיד, אלא שמתוך משבר זהות וחיפושי דרך שכה אפיינו את הצעירים היהודים דוברי הגרמנית בפראג של אותה תקופה צמחה אצלו ההחלטה לפנות באומץ לב מעורר השתאות לעבר "משימה חדשה אותה ידעתי", לעבר היהדות והציונות. למרות הביקורת החריפה שספג מגדולי המבקרים הגרמנים על מהלך זה, ולמרות הקרע בינו לבין קהל הקוראים הגרמני, דבק ברוד במשימתו. מאז 1913 עסקה רוב יצירתו בזהותו החדשה כיהודי וכציוני, ובשנת 1939 הוא אף עלה לישראל וחי בה עד מותו ב-1968.

עבור ד"ר דימיטרי שומסקי, החוקר את תולדות הציונות והלאומיות המודרנית בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, מקס ברוד הוא הוגה לאומי ציוני מיוחד במינו: "להערכתי, ברוד נמנה עם הוגי הדעות המקוריים ביותר שהצמיחה הלאומיות היהודית המודרנית. על יסוד ניסיונו האישי כיהודי היושב בסביבה הרב-לאומית של פראג תרם מקס ברוד תרומה מרכזית לפיתוח תפישה בלתי שגרתית של מושג הלאומיות היהודית, שלפיה סימן ההיכר הסגולי של היהודים כקבוצה לאומית הוא היכולת למתוח גשרים בין לאומים ותרבויות שכנים בלי לבטל את זהותם הייחודית.

יתרה מזאת, תרומה גדולה אף יותר בייחודיותה הרים מקס ברוד לתפישת הלאומיות באשר היא, כאשר המציא את תפישת ההומניזם הלאומי. להבנתו, רק מהמרחק הסביר, מתוך מעמקי הזהות העצמית הלאומית שלך, ניתן 'לתרגם' ולהבין את אשר מרגיש בן לאום אחר כלפי תרבותו הלאומית שלו. ורק אז ניתן לקיים יחסי גומלין פוריים עם אותה התרבות האחרת ואף 'לאהוב' אותה – מרחוק. לפנינו תיאורטיקן גדול של הלאומיות הציונית ההומניסטית, שנשכח לגמרי, והנה היום, עת שבשם הציונות נקשרים תארים מפוקפקים וכן נעשים מעשים שאין להתפאר בהם, השבת הגותו הלאומית הציונית של מקס ברוד לאזרח הישראלי תהיה בבחינת מעשה רב משמעות מאין כמותו".

לדעתו של שומסקי מצטרף ד"ר זוהר מאור מן להחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר-אילן, שעשה את עבודת הדוקטורט שלו על המיסטיקה בחוג הפרגאי וביצירתו של מקס ברוד. מאור טוען כי ברוד היה אחד הסופרים דוברי הגרמנית החשובים ביותר שהצטרפו לתנועה הציונית, ובניגוד לסופרים ציונים אחרים כמו ארתור קסטלר וארנולד צווייג, שהגיעו לארץ והתייאשו מן המציאות הקשה, ברוד נשאר בארץ ותיווך כמיטב יכולתו בין החלום למציאות. למרות שאין עוררין על כך שברוד לא נקלט היטב בארץ, ורוב הגותו ויצירתו לא תורגמו לעברית, מאור חושב שדווקא בגלל היותו לא לגמרי שייך ל"כאן", יכול היה מקס ברוד לגעת ברומנים שלו בשאלות העמוקות ביותר של הציונות – השיבה לטבע, השימוש באלימות, הציונות כגאולה, הזיקה לתרבות העולמית ועוד.

"אני חושב שהשאלות האלה קריטיות עבורנו היום", אומר מאור. "ההגות של הציונות המרכז-אירופית נדחקה לשוליים מפני התפישה של הציונות המזרח-אירופית, ששלטה על השיח הפוליטי. לתפישה המזרח-אירופית היו הישגים אדירים אבל גם כשלונות צורבים – ביחסיה עם העולם הערבי ובפתרונה השטחי ליחס הסבוך בין ישראליות ליהדות. ציוני מרכז-אירופה, ובמיוחד מקס ברוד, הבינו את בעיית החילון היהודית בצורה הרבה יותר מעמיקה, ודווקא להוגה כמו מקס ברוד, שדיבר על הארץ המובטחת וגם על הגבלת הכוח המדיני, גם על אלוהים וגם על הומניזם – כדאי לנו להקשיב היום".

האם נקשיב למקס ברוד?

את ההתעלמות ההדרגתית מיצירותיו ומהגותו חווה מקס ברוד עוד בחייו. לאחר מותו בשנת 1968, משנשאר עזבונו נעול וחתום בפני חוקרים, כיסתה אותו השיכחה. וכך, לפני שלוש שנים, כשהתחלתי בעבודת דוקטורט על יצירות הפרוזה של מקס ברוד בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, רוב האנשים שפגשתי שאלו אותי בתימהון מיהו בכלל מקס ברוד. המעטים ששמעו עליו הסתכלו עלי בלגלוג ושאלו בציניות "למה דווקא ברוד? למה לא קפקא?" ורק דוקטורנט אחד להיסטוריה, שחקר במקרה נושא קרוב, פער את עיניו בהפתעה ואמר: "השתגעת? על מקס ברוד? אני לא הייתי מעז. אי אפשר להקיף את מכלול יצירתו. ברוד ע-נ-ק!"

והוא צדק. יצירתו הרבגונית והעצומה בגודלה, המתפרשת על פני תחומים רבים כל כך (פרוזה, שירה, דרמה, הגות פוליטית ודתית, ביקורת תרבות, תרגום, כתיבת ליבריות והלחנה), כמעט אינה ניתנת לשיעור. חשובה מאוד גם דמותו ההיסטורית, ולא רק בהקשר של קפקא, אלא גם כמי שגילה כשרונות ספרותיים ומוזיקליים (בהם פרנץ ורפל, ירוסלב האשק וליאוש יאנאצ'ק) והתכתב עם גדולי אנשי הרוח במרחב האירופי של תחילת המאה ה-20. אלא שאותו ענק רוח, "עורך הדין של האנושות, נער השליחויות של אלוהים, משורר ומשרת המשוררים, הרומנטיקן האחרון, מורה הנבוכים, המטיף של ערכי הנצח ודרשן האהבה", (מתוך פתיחת הספר של ברנד ווסלינג: מקס ברוד: פורטרט, עמ' 9) כמעט לא זכה לכך שיצירותיו יתורגמו לעברית.

אולי עכשיו, בעקבות המאבק הסוער על עזבונו, ימצא מקס ברוד סוף-סוף מספיק סניגורים, שיקימו אותו לתחייה ויעניקו תוקף מחודש ליצירתו במרכזה של התרבות הישראלית.

לקראת סוף ימיו, בשבתו בתל-אביב, כתב מקס ברוד בספרו האוטוביוגרפי "הנחבא אל הכלים": "מה יודעים הבחורים הצעירים שמשקיעים את המחרשה ברגבי האדמה, שיושבים על גבי הטרקטור, שמובילים חלב וירקות העירה וידם מחזיקה ברובה – מה יודעים הם על הזקנים שסללו את הדרך לפניהם עשרות בשנים, שהשמיעו מאות הרצאות על ארץ ישראל, שארגנו את ציבור הסטודנטים ואספו כספים תוך שאט נפש מידי עשירים סרבנים, רק למען יוכל לבצבץ כאן הגבעול הירוק הראשון מתוך קרקע המדבר! – הצעירים אינם יודעים מאומה על כך… אבל מה בכך! מתנו ונקברנו. או שמא אף לא נקברנו; הנאצים פיזרו את אפרנו לרוחות. אף על פי כן יש לנו חלק בכל מה שעולה וצומח כאן. ואפילו כשאין איש יודע זאת".

זוהי צוואתו האמיתית של מקס ברוד. צוואה קולקטיבית, החזקה יותר מכל מתנה או ירושה אישית; צוואה של מי שמחובר בכל נשמתו למדינת ישראל כמרכז התרבות של העם היהודי, ומדבריו עולה בבירור העובדה שהוא היה מתהפך בקברו אילו ידע שארכיון גרמני מבקש להיות היורש הנאמן של יצירתו.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 55 של "ארץ אחרת": הביקורתיים החדשים – עצמאות מחשבתית בעידן פוסט-אידאולוגי. להזמנת הגיליון לחצו כאן

נורית פגי היא דוקטורנטית לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה