דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2008 | מהדורה 47

שלמה המלך: אם היה אכן מושלם, איך אפשר היה לספר עליו אגדות עסיסיות? צילום: איל יצהר. יול ברינר, בסרט "שלמה ומלכת שבע", 1959

שלמה המלך וחיים נחמן ביאליק

מאז ימי ילדותה מנהלת נירה פרדקין רומן עם "ויהי היום" של ביאליק. בשנים האחרונות נתבקשה להקליד אותו מחדש עבור "פרויקט בן יהודה" המעלה לרשת האינטרנט יצירות ספרותיות ישנות, כדי שיעמדו לרשות הציבור. תוך כדי הקלדה, נלכדה מחדש בקסמו

הספר "ויהי היום" מלווה אותי עוד מילדותי. קראתי אותו שוב שוב. לשון המקרא לא היתה מחסום לילדים בני דורי, שהרי ספרים רבים נכתבו אז בלשון זו.

לא אהבתי את כל הסיפורים במידה שווה: התרגשתי מסיפור האהבה "אגדת שלושה וארבעה" בנוסחו הראשון, ופחות מכך מהנוסח השני הקשה יותר. התפעלתי מהסיפורים על דוד ושלמה בילדותם וכיצד הצליחו להוציא משפט צדק במקרים שהמבוגרים נכשלו בהם, ואילו הסיפור "כיסא שלמה" המפרט את מאפייני כיסא המלכות של שלמה המלך שעמם אותי. והיה גם סיפור אחד שעצבן אותי כל כך, שלא רציתי לחזור אליו. בסיפור זה – "עוזיאל וחנה" – המלך שלמה מעמיד בני זוג בניסיון. הוא מבטיח הבטחות לכל אחד מהם ובלבד שיהרוג/תהרוג את בן/בת הזוג. הגבר עומד בניסיון אך האישה, לולא ניתנה בידה חרב קהה, היתה רוצחת את בעלה. לפי מקרה אחד זה מוכיח מחבר ספר משלי כי צדק כאשר אמר "אדם אחד מאלף מצאתי/ ואישה בכל-אלה לא מצאתי". כילדה, הסיפור העליב אותי.

מניסיוני למדתי לדעת שבמקרים רבים כתיבה מחדש של יצירות קלאסיות היא איבוד ולא עיבוד. מהבחינה הזאת "ויהי היום" הוא סיפור יוצא דופן של הצלחה. הסיפורים המקוריים כתובים בדרך כלל בלשון חכמים או בארמית, ואילו סיפורי "ויהי היום" כתובים בלשון המקרא. הלשון המקראית חגיגית יותר, וביאליק משבץ בסיפורים פסוקים ורמזי פסוקים

הספר הזה המשיך ללוות אותי בהתבגרותי הן כשלעצמי והן כמורה ומדריכת מורים. כאשר הקלדתי את הסיפורים עבור פרויקט בן יהודה, המעמיד יצירות ספרות לרשות הציבור הרחב, נפגשתי שוב עם האגדות וההקלדה האיטית הגבירה את הערכתי להן. אלא שנדמה לי שלא שפר גורלו של הספר, ולא מרבים לקרוא אותו, ומשום כך אבקש לדבר בשבחו.

הרחבות ותוספות

האגדות ב"ויהי היום" הן עיבוד של אגדות שרווחו במקורותינו – בגמרא ובמדרשים ובקובצי אגדות ומעשיות. שתים-עשרה מהאגדות מספרות על המלך דוד, עשרים ואחת מספרות על המלך שלמה ושתיים עוסקות בנושאים אחרים: "ספר בראשית", שהוא סיפור בשבח לימוד התורה, והמקאמה ההומוריסטית "אלוף בצלות ואלוף שום". כל אחת מהאגדות היא יצירה עצמאית, ושילובן בספר אחד מעניק לכל אחת מהן ממד נוסף.

מניסיוני למדתי לדעת שבמקרים רבים כתיבה מחדש של יצירות קלאסיות היא איבוד ולא עיבוד. מהבחינה הזאת "ויהי היום" הוא סיפור יוצא דופן של הצלחה. הסיפורים המקוריים כתובים בדרך כלל בלשון חכמים או בארמית, ואילו סיפורי "ויהי היום" כתובים בלשון המקרא. הלשון המקראית חגיגית יותר, וביאליק משבץ בסיפורים פסוקים ורמזי פסוקים. חלקם נלקחו מסיפורי שלמה שבתנ"ך, ולחלקם הוענקה נימה סאטירית.

ביאליק מעבד את הסיפורים בדרכים שונות. לעתים הוא מרחיב סיפור קיים (למשל, בסיפור "ספר בראשית"). במקרים אחרים ביאליק כותב סיפור ארוך שהמקור משמש רק חלק קטן ממנו. האגדה "חלב הלביאה" נכתבה בעקבות מדרש תהילים (מזמור ל"ט 5-4). שם מסופר על המלך שלמה, שהשיג באמצעות בניהו בן יהוידע חלב לביאה שישמש לריפוי מלך פרס החולה. בסיפור המקורי בניה מסתכן בכך שהוא חולב את הלביאה. ביאליק הוסיף פרקים לסיפור המתבססים על פסוק מספר שמואל ב' כ"ג 20 "הוא (בניהו בן יהוידע) הכה את שני אריאל מואב והוא ירד והכה את האריה בתוך הבור ביום השלג".

דוגמה אחרת להרחבה היא הנובלה היפהפייה "אגדת שלושה וארבעה". במדרש תנחומא מסופר אך ורק על נערה ונער, ואילו ביאליק העניק לכל אחד מהם תכונות אופי: הנערה בסיפורו חולמנית ומופנמת, ואילו הנער הוא הרפתקן הנושא את נפשו למרחקים ומתעניין בכל אשר הוא רואה. שני אלו נפגשים ומתאהבים למרות השגחת הסריסים הנאמנים, השוקדים על משמרתם, "ועיניהם פקוחות, ואוזניהם נטויות".

רמז לעבירות של המלך

דרך עיבוד אחרת היא צירוף של כמה סיפורים לסיפור חדש שיש בו מן המוטיבים והרעיונות הקודמים. בסיפור "שלמה ואשמדאי" מחבר ביאליק סיפורים דומים הלקוחים משלושה מקורות שונים:

באגדה ממסכת גיטין (סח א) מסופר על המלך שלמה השובֶה את אשמדאי מלך השדים כדי להשיג באמצעותו את השָמיר, שהוא זקוק לו כדי שיקציע את אבני בית המקדש הנבנה באותו זמן. באגדה התלמודית אשמדאי סימפטי למדי ואפילו ירא שמים, ואילו שלמה מתעלל בו. בגלל יהירותו מצליח אשמדאי להתגבר עליו ולשלחו לחיי נדודים ועוני, ורק לאחר תלאות רבות הוא חוזר לירושלים ואל כס המלוכה.

במדרש תנחומא (ובגרסה דומה במסכת סנהדרין) מסופר על שלמה המלך, שעבר על כללי המלך כפי שנוסחו בספר דברים י"ז. בניגוד לנאמר שם הִרבּה שלמה נשים, סוסים, כסף וזהב, ועל כן נזרק לארץ גזרה ונידון לחיי גלות ורעב. בסיפור זה שלמה לא חוזר למלכותו.

הסיפור השלישי המוצא את דרכו לאגדה של ביאליק הוא סיפור עם הכלול בספר המעשיות של אהרון ילינק. עיקרו סיפור אהבה בין נעמה בת מלך עמון לבין שלמה, שיצא לגלות ומשמש כטבח בבית אביה. באהבתה אותו היא מוכנה ללכת אחריו לגלות, לחיי עוני ונדודים. הסיפור מסתיים בשובם לירושלים ולמלוכה. וכאן, שלמה החוטא בריבוי נשים, חוזר מגלותו עם אישה נוספת.

ביאליק מאחד את שלושת הסיפורים, וכל חטאי שלמה מקבלים אצלו משקל רב יותר מזה שהיה להם בכל אחד מהסיפורים המקוריים. ביאליק מסיים את האגדה בלידת בנה של נעמה: "ושם הילד רחבעם, הוא רחבעם בן נעמה העמונית, אשר מלך תחת שלמה אביו ובימיו נחלקה ממלכת ישראל לשניים". הסיפור מסתיים אפוא באירוע משמח, בהולדת הבן היורש, אך האם זה אכן סוף טוב, או שמא הוזכרה חלוקת ממלכת ישראל בבחינת "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה" כרמז לעבירות של המלך שלמה?

יהירותו פוגעת בחוכמתו

במסורת ידוע שלמה המלך כחכם באדם. דומה כי חטאיו אינם מאפילים על רושם גדולתו ומפעלו. ואכן, הסיפור הראשון העוסק במלך שלמה בקובץ האגדות "ויהי היום" תואם את ציפיותינו: האפיזודה שבה מבקש שלמה מהקב"ה חוכמה מוזכרת כמעט במלואה בסיפור "הנשר הלבן". אלא שהפעם משתמש שלמה בתבונה שהוענקה לו באורח שונה מזה שהיינו מצפים לו ממי שהוכתר כ"חכם באדם": נוכח הציפור שפקפקה בשליטתו על בעלי החיים הוא נוקט מדיניות תקיפה, ושולח אותה למסע מפרך ומסוכן שמטרתו להביא אליו את מלך מלכי העופות, את הנשר הלבן.

רוב האגדות בקובץ "ויהי היום" מבוססות על מקורות קדומים. האם גם סופרי הגמרא, המדרשים וקובצי האגדות והמעשיות לא אהדו תמיד את שלמה המלך החכם באדם? האם נבע חוסר האהדה הזה מחטאי המלך, ובהן ריבוי הנשים הנוכריות ונהייתו אחרי פולחן העשתורת? ואולי הם הלכו בעקבות עדותו של בנו, שאמר לקהל ישראל "אבי ייסר אתכם בשוטים"?

האגדה "האריה הלבן" חוזרת על דפוס אישיות דומה. הפעם שלמה שולח חמור, שפקפק בכוחו, למסע שמטרתו להביא אליו את את האריה הלבן, הלא הוא מלך מלכי האריות. שני מלכים אלה, הנשר מלך העופות והאריה מלך החיות, ישמשו מעתה ואילך את המלך שלמה כאמצעי תעבורה.

חוכמתו של שלמה, ובמיוחד חוכמת המשפט שלו, נזכרת גם באגדות "משפט הירושה", "מי הגנב", "כיסא שלמה" ואף באגדות "חלב הלביאה" ו"האשה ומשפטה עם הרוח". עם זאת, תכונות האישיות הבולטות יותר מכל של המלך שלמה הן יהירות, הקפדה על הכבוד והנכחת השלטון והעוצמה.

באגדה "שלמה המלך והאדרת המעופפת" מתגאה שלמה בכוחו וביכולתו לעוף עם כל פמלייתו. במהלך העלילה הוא מתעמת עם מַחְשְׁמָה מלכת הצפרדעים ומבקש לשמע ממנה את שבחיו. לשאלתו מי גדול משלמה היא עונה שהיא גדולה ממנו – תשובה המעוררת את זעמו: "אי בת רפש וילידת ביצה! הטרם תדעי מי אנוכי?"
ב"אגדת שלושה וארבעה" נוסח ראשון מתברר לשלמה שהחתן שהכוכבים יעדו לבתו אינו לרוחו. מכיוון שכך הוא כולא אותה במגדל, מתוך אמונה כי יצליח לבטל החלטה אלוהית. ב"אגדת שלושה וארבעה" נוסח שני הוא רוצה להוכיח את גדולתו של אלוהים. לשם כך הוא כולא נערה אחרת במגדל סגור ומסוגר. בגדולתו של האלוהים ייווכחו הכל כשלמרות הכל יגיע בחור אל תוך המגדל. סבלן של הנערות אינו מונע ממנו לעשות כרצונו, ובכך באים לידי ביטוי קשיחותו וחוסר רגישותו לסבל הזולת.

לפגישותיו של המלך שלמה עם מלכת שבא מייעד הספר שלוש אגדות, ובשלושתן חשוב לו למלך להוכיח את עליונותו על המלכה. באגדה "המלך שלמה ומלכת שבא" הוא מזמן את המלכה לבוא אליו בלשון פקודה ותוך איומים: "ואם לא תבואו וציוויתי עליכם את צבאותי הרבים והעצומים והשמידו אתכם מעל פני האדמה".

באגדה "שלמה המלך והדבורה" העלילה פותחת בדבורה קטנה שעקצה את שלמה. ברוב כאביו וכעסו מזמן שלמה את כל החרקים כדי לאתר מי עקץ אותו (קטע זה מנוסח בדרך הומוריסטית תוך שימוש במילים שונות ומשונות שבכולן הברות שיניות). יותר משהוא סובל מהעקיצה עצמה כועס שלמה על שמישהו העז לעקוץ את המלך. לאחר שהדבורה העוקצת מזדהה היא מצליחה ברוב פקחותה להחניף לו ולהשיג את סליחתו. החנופה שקופה והמלך מחמיא לעצמו שהבחין בה, אך אין הוא מבחין שהיא גורמת לו להיות גאה בעצמו בעצם העובדה שהבחין בחנופתה. הדבורה מבטיחה לשלמה לגמול לו יום אחד. הבטחה בלתי אפשרית זו של יצור זעיר למלך אדיר כוח משעשעת את שלמה, האומר בסגנון שיר השירים "סמכוני באשישות! רפדוני בתפוחים". הוא כל כך משועשע, שהוא משחרר אותה ואת כל שאר החרקים. יום אחד הדבורה אכן גומלת לו. בזכותה הוא יכול לפתור את חידת מלכת שבא ולהבחין בין הפרחים הטבעיים למלאכותיים. סיפור זה מזכיר את המשל המפורסם על העכבר, שגמל לאריה והציל אותו. אלא שבמשל על האריה והעכבר מסופר על הצלת חיים, ובאגדה על שלמה המלך והדבורה מדובר על הצלת כבוד ויוקרה.
בסיפור זה בולטת עוד תכונה שלילית של שלמה המלך: הוא נוח לכעוס – תכונה שלא היינו מצפים למצוא אצל מי שנחשב לחכם באדם (אך אם שלמה היה אכן מושלם, איך אפשר היה לספר עליו אגדות עסיסיות?). ואכן, אגדות נוספות מדגישות את הנטייה של שלמה לכעוס. באגדה "המלך שלמה ומלכת שבא" שלמה מכנס את כל החיות כדי להראות את גדולתו, אבל הדוכיפת נעדרת. תגובתו של שלמה: "ויצו ויביאו את הסוררת בחוזק יד, וידבר איתה המלך קשות ויאמר לייסרה". אחר כך יתברר לו שצדקה בהיעדרותה. ב"שלמה ובלקיס" הוא קוצף על הדוכיפת, שנעדרה בזמן שהוא ופמלייתו נעו בדרכים. הדוכיפת מצטיינת באיתור מים, והיעדרה גורם צמא לכל פמליית המלך. עוד לפני שבירר מדוע נעדרה הוא קובע: "חי אלוהים כי יסר אייסרנה או שחוט אשחטנה, אם לא תוכיח לפני את צדקתה". ב"אגדת שלושה וארבעה", כשהוא מוצא במגדל בחור בחדר בתו, הוא גוער בסריסים שהופקדו לשמור עליה במילים: "הלא תענוני, ואם אין, נתחים תעשו".

יש ויוהרתו של שלמה פוגעת בחוכמתו. הדבר בולט במיוחד באגדה "שלמה ואשמדאי": לצורך בניית בית המקדש שלמה זקוק לשמיר, שהרי אסור לו להשתמש בברזל – כלומר, מעשה של יראת שמים. כדי להשיג את השמיר שלמה שובה בדרכי עורמה את אשמדאי מלך השדים, היודע היכן נמצא השמיר. הוא שולח את שריו להשיג את השמיר מהדוכיפת השומרת עליו, ובתוך כך הוא מביא למותה ולמות גוזליה. המצווה הושגה תוך גרימת סבל ומוות. שלמה ממשיך להחזיק באשמדאי, למרות שהבטיח לשחררו אם ישיג את השמיר. בתוך כך הוא מבקש לברר במה גדול כוחו של אשמדאי. אשמדאי מפתה את שלמה שיתן לו את הטבעת והשלשלת ששם ה' חקוק עליהן. ברוב יהירותו שלמה שוכח בזכות מה זכה בכוחו ומתן הטבעת והשלשלת, שהן מוקדי הכוח שלו, הוא מעשה לא חכם. אשמדאי יכול עתה להתגבר עליו, והוא אכן מטיל אותו לארץ נוכריה.

נפילתו של שלמה בידי אשמדאי היא פועל יוצא של זלזול ביראת שמים. באגדות אחרות מנוצח שלמה חרף חוכמתו, וזאת שוב בשל יוהרה וזלזול. בגלל תכונת אופי זו מביישות אותו, למשל, הרוח ומחשמה הצפרדע ב"שלמה המלך והאדרת המעופפת". בכל אחת מהאפיזודות אין תכונותיו השליליות של המלך ניכרות כמעט, אך מאחר שהתכונות חוזרות ונשנות אגדה אחר אגדה הרושם שהן מטביעות בקורא הולך וגדל.

להתאהב מחדש

כאמור, רוב האגדות בקובץ "ויהי היום" מבוססות על מקורות קדומים. האם גם סופרי הגמרא, המדרשים וקובצי האגדות והמעשיות לא אהדו תמיד את שלמה המלך החכם באדם? האם נבע חוסר האהדה הזה מחטאי המלך, ובהן ריבוי הנשים הנוכריות ונהייתו אחרי פולחן העשתורת? ואולי הם הלכו בעקבות עדותו של בנו, שאמר לקהל ישראל "אבי ייסר אתכם בשוטים", או שמא עשו אותו מטרה לחיצי הביקורת בגלל מעמדו כמלך כל יכול בדומה לדמותו של השליט בספרות העולם?

כך או כך, לפנינו אגדות שכל אחד מהן מתארת דיוקן אנושי, והן מעוררות שאלה גם בדבר גורלו של ספר נפלא זה, שגורלו לא שפר עליו ומעטים הם הקוראים אותו היום. בשנים האחרונות התעשרו מדפי ספרות הילדים בספרי שירים וסיפורים של ביאליק לילדים. אבל נראה שאין מעזים לגעת בסיפורי "ויהי היום". חבל שפנינת ספרות כזו תישכח ותיעלם. כידוע, ספרות טובה לילדים טובה לכל הגילים. אולי אפשר להזמין כאן את המבוגרים להתבשם מיופיו, להתאהב בו ולקרוא מתוכו לילדים.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 47: "למה ביאליק: לחזור לשאלות הגדולות". לחצו כאן להזמנת הגיליון

נירה פרדקין היא מורה וחוקרת ספרות ילדים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה