דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

צילום: מייק אוסטר, פלאש 90. עיבוד דיגיטלי: ערן צירמן

שלטון טוטליטרי בפתח

אם בית המשפט העליון לא יחסום את קיומו של המאגר הביומטרי, עלול הדבר לעלות לחברה הישראלית כולה בלא פחות מקטסטרופה פוליטית ומשפטית, שתחרוג הרבה מעבר לקטסטרופות הצבאיות או הפוליטיות שאנו רגילים בהן. ניצן ליבוביץ', מומחה לביו-פוליטיקה, כותב על הפער המתרחב והולך בין ה"דמוקרטיה", לבין ה"דמוקרטיה למראית-עין", שהממשלה מנהלת באופן חסר תקדים בתולדותיה של מדינת ישראל

בשבוע השני של חודש פברואר 2012, בניסיון כמעט אחרון לעצור את הקמת מאגר הנתונים הביומטרי בישראל, הוגשה עתירה בעניין על ידי האגודה לזכויות האזרח, האגודה לזכויות דיגיטאליות, עו"ד דורון אופק ופרופ' קרין נהון נגד מדינת ישראל. בניגוד להמלצות הברורות שניתנו בעניין בידי מומחים טכנולוגיים, אנשי אקדמיה בכירים ומשפטנים מודאגים, בחרו המחוקקים של ישראל באפשרות הפרוצה ביותר, המסוכנת ביותר והדמוקרטית פחות מבין האפשרויות שהונחו על שולחנם. העתירה מדגישה בפסקה הראשונה שלה, כי צו המניעה שהיא מבקשת אינו מכוון נגד שימוש במסמכי הזיהוי "חכמים", וגם לא נגד הכוונה לשלב בהם נתונים ביומטריים, אלא אך ורק נגד אגירתם של אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במאגר מידע מרכזי (בג"צ 1516-12). בית המשפט דחה את בקשת העותרים לקיים דיון דחוף שיאפשר הוצאת צו מניעה ל"פיילוט" שנערך בימים אלה ובמהלך השנתיים הקרובות; "פיילוט" שקורא לציבור למסור את נתוניו הביומטריים למשרד הפנים מרצון.

העתירה מתארת את אחד המאבקים המכריעים על אופיה של ישראל כמדינה דמוקרטית ואת הניסיון לחסום את מה שמוכר בתיאוריה הפוליטית העכשווית כהופעה של "חברת השליטה", "חברת המעקב" וה"ביו-פוליטיקה". העותרים מדגישים זאת בפסקה הבאה: "מאגר המרכז מידע ביומטרי של כל תושבי המדינה הוא משאב מידע רגיש ואדיר, ומהווה מנגנון מעקב ושליטה חסר תקדים. הוא מסב פגיעה קשה ובלתי נחוצה לכבוד האדם, לחירותו ולזכותו לפרטיות. הוא חותר תחת אושיות הדמוקרטיה, ובנוסף הוא מהווה סכנה לשלום הציבור ולביטחונו".

המדינה הביו-פוליטית מנצלת ומקצינה את הפרדוקס שקיים בכל מדינת לאום: מדינת הלאום מניחה ש"השתייכות" אליה מבוססת על הקשר בין האינדיבידואל לבין מסגרת טריטוריאלית ותרבותית, שהיא קדומה או נצחית, אבל שגבולותיה משתנים לפי נסיבות היסטוריות. בניגוד למדינת הלאום הישנה, שמאגדת בתוכה את ה"סֶרבּים" או את ה"אנגלים" על בסיס טריטוריאלי משתנה, המדינה הביו-פוליטית מתעניינת פחות בהתאמת זהות פרטית ל"מנטליות" ציבורית, לשפה, למנהג, או לגבולות, ומתעניינת יותר באופן הזיהוי שלהם והמניפולציה בהם

אם בית המשפט העליון לא יחסום את קיומו של המאגר הביומטרי, עלול הדבר לעלות לחברה הישראלית כולה בלא פחות מקטסטרופה פוליטית ומשפטית, שתחרוג הרבה מעבר לקטסטרופות הצבאיות או הפוליטיות שאנו רגילים בהן, דווקא משום שיהיה קשה להבחין בהשלכות קיומו של מאגר ביומטרי, וכשאלה יהיו ניכרים לעין, זה עלול להיות מאוחר מדי.
ברצוני להצביע כאן על הקשר ההדוק בין החקיקה הביומטרית והתיאוריה הביו-פוליטית, ולהראות כיצד המאגר הביומטרי מסמן תהליך שלטוני שמדינת ישראל נתונה בו כיום. המאמר ידגיש את הפער המתרחב והולך בין ה"דמוקרטיה", שכולנו שומעים עליה, ותהליך ה"דמוקרטיה למראית-עין", שהממשלה מנהלת באופן חסר תקדים בתולדותיה של מדינת ישראל.

התיאוריה הביו-פוליטית

התיאוריה הביו-פוליטית מתחקה אחר ההתערבות הגוברת של השלטון בחייו, בגופו ובמחשבותיו של האזרח. בסדרת הרצאות שנתן בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים פיתח מישל פוקו, התיאורטיקן הצרפתי הידוע, את רעיון ה"ביו-פוליטיקה" וה"ביו-כוח". פוקו הצביע על הביו-פוליטיקה כתופעה מודרנית מובהקת, שהגיעה לשיאה עם תורת הגזע הנאצית: "אם השמדת עם היא אכן חלומם של הכוחות המודרניים", הוא כתב בספרו "ההיסטוריה של המיניות", זה משום ש"הכוח ממקם את עצמו ומפעיל את עצמו במישור החיים, המין והגזע, במישור של תופעות אוכלוסייתיות רחבות-היקף". מכאן, ההתערבות של הפוליטיקה בגוף האנושי והשאיפה שלה לעצב את הפוליטיקה מתוך ה"חיים", או ה"ביולוגיה", ואל תוכם. פוליטיקה שתצליח בכך, תיעשה בלתי מנוצחת. במילים אחרות, הביו-פוליטיקה היא הפוליטיקה שמגדירה את עצמה סביב שיח הדמוגרפיה ו"כלכלת האדם", סביב ההפרדה בין סוגי אוכלוסיות על בסיס פוליטי, כלכלי, מעמדי, משפטי, גזעי, מיני ואידיאולוגי. המדינה הביו-פוליטית היא זו שמנצלת את החוזה החברתי, שכולנו חתומים עליו מתוקף אזרחותנו, כדי לתכנן את חיינו ומותנו, בהתאם למטרותיה.

המדינה הביו-פוליטית מנצלת ומקצינה את הפרדוקס שקיים בכל מדינת לאום: מדינת הלאום מניחה ש"השתייכות" אליה מבוססת על הקשר בין האינדיבידואל לבין מסגרת טריטוריאלית ותרבותית, שהיא קדומה או נצחית, אבל שגבולותיה משתנים לפי נסיבות היסטוריות. המדינה בת זמננו, הביו-פוליטית, מפרקת את הקשר בין האזרח והמדינה הלאומית ועושה אותו שרירותי. בניגוד למדינת הלאום הישנה, שמאגדת בתוכה את ה"סֶרבּים" או את ה"אנגלים" על בסיס טריטוריאלי משתנה, המדינה הביו-פוליטית מתעניינת פחות בהתאמת זהות פרטית ל"מנטליות" ציבורית, לשפה, למנהג, או לגבולות, ומתעניינת יותר באופן הזיהוי שלהם והמניפולציה בהם.

קרל שמיט, משפטן הכתר הנאצי, הגדיר את ה"פוליטי" כ"הפרדה בין העמית והאויב". כפרפרזה על ההגדרה הזאת ניתן לומר, שבמדינה הביו-פוליטית ההפרדה בין ה"עמית" (האזרח) ל"אויב" היא הפרדה למראית-עין. ההפרדה האמִתית היא דווקא זו שבין השלטון לאזרח, או בין השלטון ויחסו המשתנה-תמיד לקבוצות שונות של אזרחים. השלטון הביו-פוליטי, מכאן, בנוי על הצורך התמידי בהפרדה בין קבוצות אוכלוסייה, ולא על ניסיון ההאחדה שלהן. מכאן, במדינה הביו-פוליטית הדיון בהשתייכות חסר משמעות. ה"אנגלי" הוא מי שהשליט החליט שהוא אנגלי, או מי שהשלטון רואה בו "אנגלי טוב". בניגוד לעבר, כאן פחות חשוב אם האזרח מדבר אנגלית טובה, אוהב את שייקספיר או אוהד את מנצ'סטר יונייטד, או אם סבא שלו נלחם במלחמת העולם הראשונה. המדינה הביו-פוליטית מעוניינת לדעת אם הוא מיישם נכון את ערכי הכלכלה הניאו-ליברלית.

מכל זה אפשר להבין שהגדרת התפקיד המעשי של מאגרי המידע הביולוגיים הוא שלילי: האזרח הטוב הוא מי שהמאגרים לא סיננו כ"לא-שייך" או כשייך-על-תנאי. בהתאם, אם במדינת הלאום הרוב שולט במיעוט, ומחליט אם להעניק לו זכויות, במדינה הביו-פוליטית הפוליטיקה ומנהלי המאגרים שולטים בכולם. כולם חשודים, כולם תחת פיקוח, כולם שייכים עד שסמכות נעלמה מחליטה שהם כבר לא. מבחינת השלטון הביו-פוליטי, שאלת הרוב והמיעוט נעשית ללא יותר מכלי תעמולה בדרך לביצור השלטון מול סוגים שונים של "אויבים" פנימיים וחיצוניים גם יחד. לכן מדינה כזו תציב את "מצב החירום המתמשך" במרכז המכניזם הפוליטי שלה ותעשה הכל כדי לשמר אותו. למותר לציין, שהחלש ייענש בחברה כזו פעמיים: פעם אחת על אי-השתייכותו לרוב, ופעם אחת על אי-יכולתו להשתמש בכוח הצעקה הריקה של הרוב כדי למחות על העוול.

התיאורטיקן סלאבוי ז'יז'ק: "הדמוקרטיה העכשווית דומה לאותו כפתור במעלית שסוגר את הדלתות. ברוב מכריע של המקרים הכפתור הזה לא מחובר לכלום. הוא פשוט נותן לנו תחושה של פעולה אפקטיבית ויכולת להשפיע על סגירת הדלתות. זהו מנגנון הבחירות הדמוקרטי"

הרטוריקה של הזיהוי

כאן המקום להיזכר בסרטים הביו-פוליטיים – אם כאלה המאשרים את הצורך במדינה הביו-פוליטית ואם כאלה שמבקרים את התהליך – ששוטפים את המסכים בשנים האחרונות. המשותף לשני הזרמים, השמרני והביקורתי, הוא ההצגה של מראית-העין הדמוקרטית:

שובר הקופות "היום שאחרי מחר" (רולנד אמריך, 2004) מצדד בתפישה השמרנית שמחייבת את הביו-פוליטיקה. הוא מספר על מצב חירום שבו הנשיא אינו מסוגל להכריע איזה חלק מהאוכלוסייה יציל ואיזה יקריב. לישועה במקרה הזה אחראים אב אחד שמגיע להציל את בנו הקפוא (ששורף ספרים כדי להתחמם) וסגן נשיא סמכותי שלוקח את המושכות לידיים ומחליט להקריב מאות מיליונים כדי להציל את מאות המיליונים האחרים. אין צורך לומר שהאב/סגן הנשיא/הגואל מייצג את הערכים האמריקאיים הקלאסיים, אבל יותר מזה, יודע לנצל אותם לצרכיו, כדי להגיע להכרעה הפוליטית-ביולוגית הנכונה. סרטים דומים, כמו "אני אגדה" (פרנסיס לורנס, 2007), מספרים על קטסטרופה ביולוגית כגון מגיפה, או תופעה אקלימית שהורסת את הסיכוי לחיות על כדור הארץ, ומבהירים שהמושיע הוא תמיד איש משפחה נאמן ומי שמטפח בן (לא בת) יורש, שימשיך במשימה.

לעומתם, אפשר למצוא בסרטים כמו "הילדים של מחר" (אלפונסו קוארון, 2006) ביקורת ישירה על "כלכלת האדם" הניאו-ליברלית של המדינה בת זמננו. גם כאן יש מגיפה, שגורמת להפסקת הילודה על כדור הארץ ומסמנת את סוף המין האנושי. האיום הביולוגי מוביל לטרור, להקמת מחנות מעצר המוניים למתנגדי המשטר או סתם "זרים", ולחיסול אויבים פוליטיים מתוך המדינה. הסרט, שיוצא נגד התהליך הביו-פוליטי, הוא מעין היפוך של הסרטים מבית היוצר השמרני. אצל קוארון גיבור הסרט הוא מורד מקצועי, שמטרתו היא הצלת אישה שחורה, זרה, בהיריון. תקוות המין האנושי בעידן הביו-פוליטי מסתתרת, כך הסרט מרמז, דווקא באותם מקומות וסוגי אוכלוסיות שהמערב פועל להשאירם בחוץ. יותר מכך, הבנת הפוליטיקה של הווה צריכה להתחיל במחנות המעצר ל"זרים", "מהגרים", או "אויבים פוליטיים", היינו במי שאיננו נותנים לו להיכנס לחיינו. דווקא זה, הפליט חסר השם, ה"שוהה הבלתי חוקי", משקף נאמנה את צומת ההכרעות הביו-פוליטיות של ההווה.

הסרטים האלה, שמקורם באירופה, מקסיקו וארצות הברית, עוסקים בתהליך פוליטי שעובר על הדמוקרטיות המערביות בעשור האחרון. דוגמה עכשווית לתהליך הזה היא התערבות של משרדי חינוך בשאלות שנוגעות להגדרת הזהות הדתית-אתנית-גזעית של ילדי הגן, תוך מתן אפשרות-לכאורה לסירוב. דוגמה להפרדה בין "משלנו" לבין "אלו שכדאי להשאיר בחוץ" בשם הביטחון הכלכלי והחברתי היא הקמת Gated Communities בפרוורים העשירים של ארצות הברית ואירופה. אצלנו אפשר לראות את המגמה בדמות ועדות הקבלה ליישובים ולשכונות חדשות. כדאי לשים לב: לצד הדיון המשפטי במי ש"מתקבל" או ש"לא מתקבל", קיימת רטוריקה של זיהוי המגינים על ה"זר" וסימונם, והיא חשובה לא פחות מהדיון עצמו.

דוגמאות נוספות: חלוקה מחדש של אזורי בחירה על בסיס נתוני הצבעה ושיוך סוציו-אקונומי בנגב או בטקסס, בשם הרווחה והחינוך; חסימת מרחב המחיה (הקמת החומה בגבול הקו הירוק, הקמת מחנות פליטים ומעצר על גבול אסיה-אירופה) או פתיחתו (התנחלויות), בשם ה"ביטחון", ה"ערכים", "איכות החיים" והצרכים המקומיים של השלטון. לכאורה, בכל מקרה כזה, הממשל משרת את טובת האזרח. למעשה, בכל מקרה כזה, הממשל משרת את טובת עצמו, ובשם ה"ביטחון", "הרווחה", ה"חינוך" או ה"ערכים", דואג שאפשרויות הבחירה של האזרח יצומצמו למגוון שהוא מוכן לספק, ולא יותר מזה. הלא-נוח, והלא מקובל מבחינה כלכלית, תמיד נשאר בחוץ.

ב"ריאליטי" של המדינה הביו-פוליטית הסטריאוטיפים דווקא בונים את הקהילה. מי שמוקע אינו ה"ימני" או ה"שמאלי", אלא מי שלא משרת את היומיום הסטריאוטיפי של ה"בית", כפי שזה הוגדר על ידי יוצריו. בין אם נבין זאת ובין אם לא, המרחב הפרטי מוגדר כאן מחדש ונמחקת זכות ה"אזרח" על פרטיותו וגופו. לא רק גופו של מי שנכנס לבית, אלא גם גופו של הצופה. מצלמת המעקב הופכת כך לחלק מה"נוף". המצלמה, כמו אלוהים, נמצאת בכל מקום, בכל זמן, רק מי שמציב ומכוון אותה נשאר נסתר

עד למאה העשרים לא היה קיים מכניזם פוליטי שאִפשר למדינה להתערב באופן פעיל וללא דיון ציבורי בהכרעות שנוגעות לעתיד המשותף של התושבים כדי לחזק את שלטונה שלה על בסיס ההפרדות בין אוכלוסיות "חזקות" (כאלה שיכולות לחזק אותה) ואוכלוסיות "חלשות" (כאלה שצריך להיפטר מהן), אבל בלי לקלקל את מראית העין הדמוקרטית. אם זה נשמע מופשט, כדאי להיזכר בתהליך שחל במזרח ירושלים בשנים האחרונות: דחיקת אוכלוסייה שלמה לשולי החברה לא מותירה לבניה ברירה אלא להצטרף לטרור. בניגוד למה שנהוג לחשוב, המדינה הביו-פוליטית מעודדת את ההקצנה, גם האלימה, משום שזו משרתת את רצון ההפרדה שלה בין האוכלוסיות, במקרה הישראלי – הפרדת האוכלוסייה היהודית והערבית בתוך גבולות 67' ומחוץ להם. בניגוד לרטוריקה המקובלת, אין כאן שורת החלטות שרירותיות ומקומיות של ראש עיר כזה או אחר, אלא מדיניות עקבית שמתחזה ל"פתרון נקודתי". מבט היסטורי רחב על המדיניות העקבית של ממשלות אירופיות יגלה תהליך חד-משמעי שעליו מצביע פוקו: מאז המאה ה-18 שכלל השלטון המודרני וגייס את הטכנולוגיה והביורוקרטיה כדי שישרתו את יכולת האבחנה בין סוגי אוכלוסייה, וכדי לחזק את השלטון. היסטוריונים של המדע הצביעו בשנים האחרונות על כך שמדע הסטטיסטיקה עצמו פותח, בתמיכת המדינה, כדי לסייע בהעמקת השליטה. בניגוד לאמצעי העבר האלימים, אך המוצהרים, כאן מדובר במערכת חרישית שפועלת במסווה של מחקר מדעי ושל ניתוח אינפורמציה שיש להעמיד לרשות מקבלי ההחלטות למען ייעול החברה ותיקונה.

חלוקת המשאבים לעשירים ממילא

הכלכלה הניאו-ליברלית אפשרה יצירת הפרדות פנימיות במסגרת טריטוריאלית אחת. במדינת ישראל למשל, מאז שנות השמונים השתלטו בעלי הון על הכלכלה ה"ציבורית". בשם אידיאל ההפרטה, בשם ה"פתיחה" של השווקים לתחרות ובשם ה"יעילות", נעשו בעלי ההון לבעלים של בנקים, חברות שמספקות שירותים או תעשיות שמושתתות על משאבי טבע שהיו קודם בבעלות הממשלה או ההסתדרות (כמו בנק הפועלים, בזק ומפעלי ים המלח).

למעשה, ניתן להשוות את התהליך הכלכלי הניאו-ליברלי לחלוקה מחדש של המשאבים, אלא שהפעם הם נמסרים לעשירים-ממילא. היינו, תהליך של "רפורמה הפוכה", שבה העושר נלקח מכלל אוכלוסיית המדינה ונמסר למעטים. המעניין בתהליך הזה הוא שמאז שנות השמונים, מאז ההפרטה של רייגן והדה-רגולציה של קלינטון, מספרים לנו שזהו תהליך שמעשיר את כולנו. לא ברור איך, לפי התפישה הזו, מי שאיבד את יכולת ההישרדות שלו בשני העשורים האחרונים, הוא דווקא המעמד הבינוני, היינו, המעמד שמחזיק ומממן את המדינה הסוציאל-דמוקרטית ותומך בערכי הדמוקרטיה והשוויון. כפי שכתב ההיסטוריון הבריטי טוני ג'אדט ב-Ill Fares the Land שלו, ספר שהכתיב זמן קצר לפני מותו כ"צוואה פוליטית": "אנחנו מבולבלים. ההיגיון הכלכלי הקונבנציונלי של ההווה מגואל בדם אבל בלתי מעורער. זאת, למרות הנסיבות וחוסר יכולתו לצפות את התמוטטות המערכת הבנקאית. היגיון זה ממשיך לתאר את ההתנהגות האנושית במונחים של 'בחירה רציונלית'… בעתיד הקרוב הבחירה כבר לא תהיה בין המדינה והשוק, אלא בין שני סוגים של מדינה. האחריות שלנו היא להגדיר מחדש את הממשל. אם אנו לא נעשה זאת, יעשו זאת אחרים".

כפי שמזכירים לנו התיאורטיקנים של הביו-פוליטיקה, אויקונומיה (oikonomia) היא מונח יווני שמשמעו "השלטון באדם", וזה הפך מן המאות הראשונות לספירה למונח שגור בדוֹגמה הנוצרית של אבות הכנסייה. אלה השתמשו במונח בדיונם בצורות שונות של "סמכות", auctoritas ו-potestas, בין ה"ממלכה" ו"הממשל". הממלכה של ההווה ניתנה ביד מי שהאמצעים שבידו מאפשרים לו לרכוש את הזכויות על פרטיותו. זוהי מדינה א'. מדינה ב' תיוותר לכל השאר.

החברה זקוקה להגנה

ב"החברה זקוקה להגנה" פוקו מסביר כי לא פעם "הביו-כוח מופיע כשהוא אפשרי מבחינה טכנולוגית ופוליטית, היות והוא משרת לא רק את הניהול של החיים, אלא גם את עיצובם". ואכן, העשורים האחרונים הראו התערבות גדלה והולכת של המדינה בשאלות שנוגעות לגוף הפרטי של האזרח. במילים אחרות, השלטון הביו-פוליטי מנסה לא רק לנהל את חיינו, אלא גם לשלוט על האופן שבו אנו חושבים עליהם ומתכננים אותם ברמה האינדיבידואלית, האישית.

הפילוסופיה הביו-פוליטית מצביעה על שחיקה גוברת בהפרדה בין תחום ה"פרטיות" ותחום ה"ציבוריות" בחיי כולנו. הטשטוש של ההפרדה הזאת נעשה אף לסמן תקופתי. אפשר לחשוב על החברה שלנו כולה כעל מין תוכנית ריאליטי אחת, שבה "האח הגדול" מתכנן מי יגור עם מי ומי ישכב עם מי. בניגוד לעולם שהכרנו ב"דירה להשכיר" – ספר הילדים של לאה גולדברג שבו הנמלה אינה מוכנה לגור עם תרנגולת שמנה ועצלה, והחזיר הלבן אינו מוכן לגור עם חתולה שחורה – כאן לא מדובר בהעדפות אישיות, גם כשהן מבוססות על דעות קדומות. בעולם של המאגרים הביומטריים הממשל קובע מי יישב ומי ילך, מי שכניו נאים לו ומי יוקע מהקהילה, עוד לפני שהקהילה מבינה "שהיא כזו".

השלטון הביו-פוליטי בנוי על הצורך התמידי בהפרדה בין קבוצות אוכלוסייה, ולא על ניסיון ההאחדה שלהן. הגדרת התפקיד המעשי של מאגרי המידע הביולוגיים הוא שלילי: האזרח הטוב הוא מי שהמאגרים לא סיננו כ"לא-שייך" או כשייך-על-תנאי

אם ב"דירה להשכיר" הסטריאוטיפים מתגלים תוך עימות לא מתוכנן – חלק מההכרה הבוגרת בעולם של ריבוי זהויות – ב"ריאליטי" של המדינה הביו-פוליטית הסטריאוטיפים דווקא בונים את הקהילה. מי שמוקע אינו ה"ימני" או ה"שמאלי", אלא מי שלא משרת את היומיום הסטריאוטיפי של ה"בית", כפי שזה הוגדר על ידי יוצריו. זהו יומיום וירטואלי, וה"קונפליקטים" בו לא פחות מומצאים מאלו של התסריטאים. לא בגלל שיש ניגוד בין החיים וה"בית", אלא בגלל שהניגוד-לכאורה מסתיר ניגוד עמוק ממנו: מטרתו של בית האח הגדול היא הרווח הכלכלי והשלטוני משולחי המסרונים. דווקא האקט הדמוקרטי ביותר, זה של ה"בחירה", הוא גם האקט הביו-פוליטי ביותר. האקט הביו-פוליטי ביותר הוא דווקא המקום ה"דמוקרטי" ("הרוב קובע") שבו עורכי התוכנית מעדיפים לחסוך מאיתנו ביטוי אלים במיוחד או הופעה של אלימות. תוכנית שליטה ביו-פוליטית חייבת לייצר כלי ניהול ושליטה נסתרים. בין אם נבין זאת ובין אם לא, המרחב הפרטי מוגדר כאן מחדש ונמחקת זכות ה"אזרח" על פרטיותו וגופו. לא רק גופו של מי שנכנס לבית, אלא גם גופו של הצופה. מצלמת המעקב הופכת כך לחלק מה"נוף". המצלמה, כמו אלוהים, נמצאת בכל מקום, בכל זמן, רק מי שמציב ומכוון אותה נשאר נסתר.

החוק ו"מצב החירום המתמשך"

ולטר בנימין כתב כבר ב-1940 ב"תזות על מושג ההיסטוריה", כי "מצב החירום שבו אנו נתונים היה לכלל". התיאוריה הביו-פוליטית הציבה את המשפט הזה כמוטו של החשיבה הפוליטית של ההווה. כפי שמראים חוקרים ביו-פוליטיים, המדינה הביו-פוליטית מעוניינת במה שבעשורים האחרונים זכה לכינוי "מלחמה בעצימות נמוכה". תחושה מתמדת של סכסוך אלים, ושל איום פוליטי, משמרת את הצורך ב"מצב חירום" תמידי ובחיזוק מנגנון השלטון על חשבון הביקורת והשקיפות. מדינה שרואה בביו-פוליטיקה מטרה מבורכת תשמר מצב של איום-תמידי ותעגן כלי שליטה, הפחדה והתערבות בחיים הפרטיים של אזרחיה. כך היא תצליח להניע את האזרחים לבחור שוב ושוב במרכז המפה הפוליטית ובמנגנוני הכוח הקיימים, תוך שמירה על מראית העין הדמוקרטית.

בניגוד לעולם שהכרנו ב"דירה להשכיר" – ספר הילדים של לאה גולדברג שבו הנמלה אינה מוכנה לגור עם תרנגולת שמנה ועצלה, והחזיר הלבן אינו מוכן לגור עם חתולה שחורה – כאן לא מדובר בהעדפות אישיות, גם כשהן מבוססות על דעות קדומות. בעולם של המאגרים הביומטריים הממשל קובע מי יישב ומי ילך, מי שכניו נאים לו ומי יוקע מהקהילה, עוד לפני שהקהילה מבינה "שהיא כזו"

מדינת ישראל למשל מעולם לא ביטלה את "מצב החירום" שהיא נתונה בו. אך למרבה ההפתעה, כפי שהראה מנחם הופנונג, ב-80 אחוז מהמקרים השימוש בחוקי החירום נעשה למטרות כלכליות (נגד איגודי עובדים, שביתות וכד'). עבודה של חוקרים צעירים, בשנים האחרונות, מצביעה על ריבוי ה"חקיקה המשנית" שמלווה את חוקי החירום, ואת העוול והאפליה שהמערכת שלהם מעגנת. המדינה הביו-פוליטית תדאג לשסות את אויבי בתי המשפט ה"אקטיביסטים" במגיני בתי המשפט תומכי החוקתיות ועקרונות הלאומיות הליברלית הישנה כדי לפרק כל סימן של התנגדות משפטית לתהליך של השתקת והפעלת החוק תחת המגף הכבד של מצב החירום המתמשך. המשפטן חיים כהן הזהיר כבר בשנות החמישים כי "תקנות שעת חירום", שישראל ירשה מן המנדט הבריטי (וחידשה ב-1948 ולא ביטלה עד עצם היום הזה), הן "חוק אשר אנשי-המשפט בארץ ישראל הוקיעוהו כלגיטימציה פסולה של אכזריות, רודנות ויתר סימני-ההיכר של מדינה פשיסטית. אלא שהתקנות הללו", כהן כתב ב-1996, "ברובן עדיין עומדות בתוקפן בישראל… שוט שישראל לוקים בו, סופו להלקות."

מסקנות פוליטיות ותיאורטיות

צריך לומר כאן כי הביקורת הביו-פוליטית מלמדת אותנו לחרוג מהחלוקה הרגילה שנהגנו לעשות בין "ימין" ו"שמאל" ולשים לב לניגוד שבין המרכז הפוליטי לבין השוליים. את המדינה שאנו חיים בה עתה יש לתפוש כגוף אחדותי, ואת הדמוקרטיה של תקופתנו יש לראות כמנגנון השתלטות שממשיך את הפרויקט הטוטליטרי באמצעים חדשים. התיאורטיקן סלאבוי ז'יז'ק משתמש כאן בדוגמה משעשעת: "הדמוקרטיה העכשווית", הוא טוען, "דומה לאותו כפתור במעלית שסוגר את הדלתות. ברוב מכריע של המקרים הכפתור הזה לא מחובר לכלום. הוא פשוט נותן לנו תחושה של פעולה אפקטיבית ויכולת להשפיע על סגירת הדלתות. זהו מנגנון הבחירות הדמוקרטי".

מנקודת מבט כזאת, פחות משנה איך המדינה מציגה את עצמה ואת היריבויות הפוליטיות בתוכה, ולא חשוב אם היא קוראת למורדים "אנרכיסטים" או "נוער גבעות". משנה יותר הדרך והפעולה הממשית של השלטון: האם הוא אוסר אותם? האם הוא משחרר אותם? פוקו מכנה את ההתנהגות הזאת: "'אפארטוס' שנבחן תמיד בתגובה למצב-החירום"; או במילים אחרות: שימו לב לפעולות של השלטון המרכזי. אל תלכו שולל אחר הרטוריקה המתעתעת.

ב"הולדת הביו-פוליטיקה" חיבר פוקו את השלטון המודרני לתהליך היסטורי שהחל עוד בתקופת השלטון האבסולוטי בסוף המאה ה-18. כבר אז, הוא טוען, המלכים "פיצחו את השיטה" וחיברו את ההשתלטות שלהם על המיניות (המלכים החלו להתערב בשאלות שנוגעות למבנה המשפחה, לאכלוס, לפריון, למגדר וכו') למצב של "מלחמה מתמשכת" ב"עצימות נמוכה" וכלכלה ליברלית, שמעבירה את העושר לשלטון תוך יצירת מראית עין של התעשרות כללית. המדינה הביו-פוליטית תנסה להגיע למצב צבאי שבו היא מנצחת שוב ושוב, אבל גם מייצרת שוב ושוב מצבי עימות. זהו המנגנון שמשרת את ראשיה, על חשבון האזרחים, אבל גם תוך שכנועם שהם אלה שמגדירים את השלטון וה"ריבונות" על ידי הלחיצה הפיקטיבית על פתק ההצבעה בקלפי. האם יש הבדל מהותי בין אהוד ברק ובנימין נתניהו? האם יש הבדל מהותי בין מאיר שטרית לאביגדור ליברמן? מנקודת המבט הביו-פוליטית, לא רק שאין הבדל כזה, אלא שעצם הדיון בהבדל-לכאורה כבר משרת את בעלי הממון, הפוליטי, החברתי והכלכלי. ערוץ שתיים הפרטי, ו"ישראל היום" של שלדון אדלסון, הם דוגמאות מושלמות לחופש-לכאורה, לחירות שתמיד נתונה לפיקוח תחת הנורמה השתלטנית ביותר שמותירה את התקשורת האלטרנטיבית כמעט משותקת: הרייטינג.
בשנים האחרונות עלה קרנה של התיאוריה הביו-פוליטית. תיאורטיקנים אחדים, כמו ג'ורג'ו אגמבן ורוברטו אספוזיטו האיטלקים, סלאבוי ז'יז'ק הסלובני, כריסטוף מנקה ויוזף פוגל הגרמנים, ברנדרד שטיגלר הצרפתי ואריק ווגט האוסטרי-אמריקאי, החלו לנתח לעומק את המנגנון הביו-פוליטי.

אגמבן, המוכר מבין ההוגים הללו (ומי שערך את כתבי בנימין באיטלקית), פרסם בשנת 2003 ספר מקיף על ההיסטוריה של "מצב החירום", וקרא בו להבין את הדמוקרטיה העכשווית כמנגנון של "שטח הפקר" בין הפוליטיקה והחוק הציבורי. המטרה העליונה של מצב החירום במדינה הביו-פוליטית, לשיטתו, היא לבטל את "זכות ההתנגדות" למשטר. הדמוקרטיה העכשווית מכנה את עצמה "דמוקרטיה מתגוננת" כדי ליצור מראית עין של דמוקרטיה: "כפי שסופה של רפובליקת ויימאר הראה, 'הדמוקרטיה המתגוננת' איננה דמוקרטיה כלל ועיקר". אריאל שרון השתמש במונח "דמוקרטיה מתגוננת" מאז פיגועי ה-11 בספטמבר ונתניהו משתמש בו תדירות, בעיקר כשהוא תומך בחוקים אנטי-דמוקרטיים (ראו הדיון בממשלה על "חוק החרם" ב-13 ביולי 2011 ותגובת מסעוד גנאים שגינה את השימוש הלא הגון במונח). אגמבן, אגב, הודיע לאחרונה שבעקבות הכנסת מתקנים ביומטריים בכניסות לארצות הברית, הוא לא יבוא עוד לבקר במדינה.

ערוץ שתיים הפרטי, ו"ישראל היום" של שלדון אדלסון, הם דוגמאות מושלמות לחופש-לכאורה, לחירות שתמיד נתונה לפיקוח תחת הנורמה השתלטנית ביותר שמותירה את התקשורת האלטרנטיבית כמעט משותקת: הרייטינג.

צריך לומר שהביקורת על המדינה הביו-פוליטית אינה קוראת להתנגדות לדמוקרטיה, אלא להתנגדות למראה-הפנים הדמוקרטי. השאלה המכריעה עבור הביקורת הביו-פוליטית היא: האם המנגנון הפוליטי מאפשר את "זכות ההתנגדות"? הביקורת הביו-פוליטית לא מייצרת מנגנון פוליטי חלופי. היא עצמה מתבססת על עיגון של כלי ביקורת ושל "זכות ההתנגדות". זוהי מחאה לא-אלימה שתפקידה חשיפה של מנגנון ההטעיה של שלטון מדיר ודורסני שמקים ועדות פיקטיביות (כמו ועדת טרכטנברג), שכל תכליתן הוא "שחרור קיטור". תפקיד המחאה הזאת הוא לקיים בפועל "זכות ההתנגדות" ולהצביע על ה"אפארטוס" כמה ששולט בחיינו.

עיוורים למנגנון

וחזרה למאגר הביומטרי, שלשמו התכנסנו על דפים אלה.

המאגר הביומטרי נראה כמו הדוגמה המושלמת לפרדוקס שעליו בנויה המדינה הביו-פוליטית. בספרו "הפתח: החיה והאדם" מ-2002 מצביע אגמבן על מנגנון-ההגנה החייתי: החיה "עיוורת" לכל מה שלא משרת את הכרתה. מכאן שמצבה של החיה הוא מצב של שבי-תמידי שהיא אינה "מודעת" לו. כאן, לפי אגמבן, ניתן לזהות את ה"שקיפות המוחלטת" של המגנון הביו-פוליטי. יותר מכל צורה של ידע, שתמיד יהיה מוגבל, ה"שקיפות" נוצרת כאשר אנו עיוורים למנגנון שמייצר אותה, מנגנון שמטרתו בעצם פיקוח על גבולות השקיפות והתגובה הביקורתית. המאגר הביומטרי מייצר, לראשונה בתולדות המדינה, את היכולת לקיים מנגנון פיקוח נעלם ונסתר, "אח גדול" כפי שקורא לו אבנר פינצ'וק, אחד העותרים נגד חוק המאגר הביומטרי, שייצר את האשליה של החירות ויפקח על גבולותיה, לפי הצרכים המשתנים של השלטון. במצב כזה, גם האינפורמציה שתיחשף, תיחשף במידה – מספיק כדי שנחוש שיש "פיקוח", אבל לא במידה שתאפשר ביקורת אמיתית על המנגנון המפקח. העותרים נגד המאגר הביומטרי מסבירים זאת כעיקרון דמוקרטי חיוני: "מאגרי מידע הם משאב של כוח ושליטה. השאלה איננה רק אם המדינה תצליח לשמור על משאב זה מפני גורמים חיצוניים, אלא גם מי ישמור על השומרים".

המאגר הביומטרי, ותוכנית הפיילוט שהוקמה לכאורה כדי לוודא את "תקינותו", נראים כמו הכלים המושלמים להפיכת ישראל למדינה ביו-פוליטית לדוגמה. המאגר הלא-נחוץ הזה יעניק שליטה מוחלטת ויכולת מוחלטת של מעקב אחרי אזרחים, ללא ידיעתם. המאגר יאפשר לאסוף נתונים על כל אחד ואחת מאיתנו, בלי שנהיה מודעים למעקב. המאגר הזה, שתכליתו איננה ברורה, נועד להחיל את עבודת המשטרה ורשויות הבטחון על כלל אזרחי ישראל – כולל הרוב הדומם, שאינו מהווה איום משום סוג שהוא.

המאגר הביומטרי שהקימה מדינת ישראל ממשיך תוכנית שמנצלת באופן ציני את הפראנויה הפוליטית שמעוגנת בחוקי "מצב החירום" האנטי-דמוקרטיים, שמדינת ישראל לא הסירה מאז 1948. זהו מאגר שמאפשר לשליטי המדינה לדעת עלינו הרבה יותר ממה שדרוש להם לדעת. איסוף נתונים ממצלמות מעקב או ממכשירי סלולר, והצלבת הנתונים האלה (מעשה שלוקח שניות ספורות בתוכנת מחשב) עם המאגר הביומטרי, יאפשרו לכל איש משטרה או ביטחון לדעת היכן היינו בכל נקודה לאורך היום. מדינת ישראל, במילים אחרות, מקימה בימינו-אנו את המדינה הביו-פוליטית המושלמת. רעיונות דומים של מאגרים ביומטריים עלו – ונפלו – בבריטניה, בארצות הברית, בגרמניה ובצרפת. לא ברור למה מדינת ישראל חושבת שתפקידה לסמן לעולם את העירוב חסר התקדים בין דמוקרטיה-לכאורה וכלי שליטה של מנגנון טוטליטרי.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 64 של "ארץ אחרת": מדינת מעקב – המאגר הביומטרי ומאגרים אחרים. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר ניצן ליבוביץ' מלמד היסטוריה גרמנית וגרמנית-יהודית באוניברסיטת ליהיי שבפנסילווניה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה