דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 במאי 2009 | מהדורה 49

AM:PM, 2006. צילום: ברי פרידלנדר

שלטון החוק כאות מתה

23 בעלי מכולות בתל אביב, ארגון לה"ב (לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל) ו"התאחדות הסוחרים והעצמאים הכללית" הגישו עתירה מנהלית נגד עיריית תל-אביב ונגד משרד התעשייה והמסחר. בעתירה הם תובעים לדעת מדוע שני הגופים אינם פועלים בכל האמצעים העומדים לרשותם נגד הפרת החוק השיטתית של הרשתות AM:PM ו"טיב טעם", הפתוחות באין מפריע בשבת ובחג

בעתירה מנהלית שהגישו 23 בעלי חנויות מכולת בתל-אביב נגד עיריית תל-אביב ב-26 לנובמבר 2007מוצגות ארבע שאלות: 

א. האם מעוניינים אנו בחברה שהחוק בה נעשה פלסתר ויחידיה עושקים איש את רעהו?
ב. האם מעוניינים אנו בחברה שבה בולע החזק את החלש ממנו וגורמי האכיפה עומדים מנגד?
ג. האם מעוניינים אנו בחברה שבה תאגידי ענק מקבלים חיסיון מפני החוק?
ד. האם מעוניינים אנו בחברה שבה שוררת הפקרות וכל דאלים גבר?

דומה שהתשובות לשאלות האלה הברורות מאליהן והן: לא, לא, לא ולא. ואולם קובי ברמר, אחד מבעלי חנויות המכולת, חש שעל פי מעשי עיריית תל-אביב תשובותיה הן דווקא כן, כן, כן וכן. ברמר חש כך משום שכבר שנה וחצי הוא מוצא את עצמו, יחד עם מאות בעלי חנויות מכולת באזור תל-אביב ובישראל כולה, עומד עם מכולתו השכונתית אל מול רשתות מרכולים הולכות ומתרחבות, שפתוחות בימי שבת ומאיימות להכחיד את מקור פרנסתו, גם אם לא בכוונה תחילה הרי שבלא מחשבה שנייה, שכן השיקולים שלהן כלכליים גרידא.

שתי הרשתות המרכזיות הן PM:AM בבעלותו של איש העסקים דודי וייסמן ו"טיב טעם" מייסודו של קובי טרייביטש. PM:AM חרתה על דגלה את מה שמוכנה בעגה המקצועית 24:7, דהיינו שירות 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. גם רוב סניפי "טיב טעם" בתל-אביב פתוחים שבעה ימים בשבוע, אם כי "רק" משמונה בבוקר עד חצות. בפתיחת סניפיהן בימי שבת מפרות שתי הרשתות את חוק שעות עבודה ומנוחה, שקובע כי "בימי המנוחה הקבועים… לא יעבוד בעל בית מלאכה בבית מלאכתו, ולא בעל מפעל תעשייה במפעלו, ולא יסחר בעל חנות בחנותו". שתי הרשתות גם מפרות פעמיים חוק עזר של תל-אביב-יפו, "פתיחתן וסגירתן של חנויות", שקובע כי "לא יפתח בעל חנות או בית קפה את עסקו ולא יחזיקו פתוח בימי שבת ומועדי ישראל אלא בהיתר מיוחד של המועצה", ועוד הוא קובע בנוגע לימות החול כי " לא יפתח בעל חנות, למעט עינוג ציבורי, את עסקו ולא יחזיקו פתוח בין השעות תשע בערב לבין חמש בבוקר".

עיריית תל-אביב קבעה בחוקי העזר העירוניים שלה שהעונש על עבירה מסוג זה, בין בחול ובין בשבת, יהיה קנס שגובהו 660 שקלים. אבל אם די בקנס כזה להרתיע בעלי עסקים משפחתיים קטנים דוגמת חנויות מכולת, שכן הסכום הזה הוא נתח נכבד מהפדיון היומי שלהם, הרי שעבור רשתות גדולות כמו PM:AM ו"טיב טעם" קנס בסדר גודל שכזה בטל בשישים ביחס לפדיון היומי, ובוודאי ביחס לפדיון סוף השבוע. כך נוצר מצב מתמשך, שבו הרשתות פותחות את סניפיהן בלילות ובשבתות ומשלמות ללא כל קושי את הקנסות המוטלים עליהן, ואילו בעלי המכולות סוגרים את חנויותיהם ומפסידים כסף רב ולקוחות פוטנציאליים רבים, שמעדיפים את ההליכה בשבת בבוקר אל סניף הרשת על פני הקנייה הלחוצה ביום שישי, טרם כניסת השבת. העניין לא מסתיים בזה: בעלי הרשתות יודעים שיתרונם הגדול על חנויות המכולת הוא הפתיחה בשבת, וכי בימות החול הצרכנים עשויים להעדיף את החמימות השכונתית על פניהם. לפיכך הם מציעים ללקוחות מבצעים שתוקפם לימים א'-ה' בלבד, כדי להרגיל לקוחות לבוא אליהם בכל עת.

ברמר הבין שאם יניח למצב הזה להימשך, ימצא את עצמו בלי חנות המכולת שלו, כפי שקרה לרבים מעמיתיו במרוצת השנים, והחליט לפנות למאבק משפטי. הוא עבר ממכולת למכולת וצירף אליו 22 בעלי חנויות, כשאליהם חוברים גם ארגון לה"ב (לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל) ו"התאחדות הסוחרים והעצמאים הכללית". כל אלה, יחד עם עורכי הדין דוד שוב ויובל גרין, הגישו עתירה מנהלית נגד עיריית תל-אביב ונגד משרד התעשייה והמסחר, שבה הם תובעים לדעת מדוע שני הגופים אינם פועלים בכל האמצעים העומדים לרשותם ? דוגמת שלילת רשיון העסק או הוצאת צווי סגירה מנהליים ? נגד הפרת החוק השיטתית של הרשתות. השאלה הטכנית ? כן או לא הוצאת צווי סגירה לבעלי עסקים שפותחים בשבת ? מעוררת למעשה סדרה של שאלות תוכניות, שהמרכזית שבהן היא אילו פנים מבקשת המדינה ? ועיריית תל-אביב כנציגתה המקומית המובילה ? לתת לחברה בישראל? בהמשך לכך מתעוררות שאלות נוספות: האם ברצונה של המדינה לאפשר ל"כוחות השוק" הידועים לעצב את המרחב הציבורי כטוב בעיניהם? האם המדינה רואה לחובתה להגן על אזרחיה מפני תאגידים? האם המדינה מוכנה לאפשר התעלמות נמשכת מחוקיה תמורת תשלום, או שבכוונתה לאכוף את חוקיה? האם סגירת בתי המסחר בשבת היא עניין בעל חשיבות תרבותית וערכית, או חוק מיושן שאבד עליו כלח? עבור ברמר ועמיתיו, כמו עבור מגזרים רחבים רבים בישראל, אין אלה שאלות תיאורטיות בלבד, אלא שאלות קיומיות ממש. פרנסתם ואורחות חייהם תלויים בנכונותם וברצונם של מוסדות המדינה לממש את סמכותם אל מול רשתות בעלות ממון ולהגביל את כוחן, ובכך לשמור על יכולתם של בעלי עסקים קטנים להמשיך להתקיים. שאלת פתיחת עסקים בשבת מקבלת במקרה הזה תפנית חדה. אין מדובר כלל בשאלה דתית כי אם בסוגיה חברתית בוערת.

פרנסתם ואורחות חייהם של בעלי המכולות בתל אביב תלויים בנכונותם וברצונם של מוסדות המדינה לממש את סמכותם אל מול רשתות בעלות ממון ולהגביל את כוחן, ובכך לשמור על יכולתם של בעלי עסקים קטנים להמשיך להתקיים. שאלת פתיחת עסקים בשבת מקבלת במקרה הזה תפנית חדה. אין מדובר כלל בשאלה דתית כי אם בסוגיה חברתית בוערת

כדי להבין את התמונה בכללותה יש לרדת לפרטיה: באזור תל אביב פועלות זה שנים רבות עשרות רבות של חנויות מכולת שכונתיות. החנויות הללו – מ"המכולת של סבא", דרך "דוד מרקט" ו"מילר ירקות", ועד "מכולת ניסן" – משמרות קהילתיות שכונתית טבעית, שמתבססת על שנים של היכרות ושל יחסי שכנות. חנויות המכולת האלה הן פעמים רבות ירושה שעוברת מדור לדור, מהסב לאב ומהאב לבן, והן מתבססות על ניהול משפחתי קטן וצנוע, נטול עובדים מן החוץ. במכולות הללו "רושמים בהקפה", מונח שדומה שהולך ונעלם מן העולם, מכירים כמעט כל לקוח ולקוחה בשמם הפרטי, ויודעים גם להתעניין בשלום הילדים.

בשנים האחרונות קמו מול החנויות האלה סניפים של PM:AM ושל "טיב טעם". שתי הרשתות הללו מחזיקות כיום כ-30 סניפים בתל-אביב, כשגולת הכותרת של פעילותן (לצד ממכר בשר חזיר ברשת "טיב טעם") היא היותן זמינות בכל זמן כל הזמן. בניגוד למכולות, המתבססות על כוח עבודה קטן וקבוע, העובדים ברשתות הללו, כמו בכל הרשתות ההולכות וממלאות את מקומותינו, הם פעמים רבות עובדים מאוכלוסיות חלשות, יהיו אלה עולים חדשים, אמהות חד-הוריות או סטודנטים, המשתכרים לפי שעה ומתחלפים חדשות לבקרים. עובדים אלה מוכנים לעבוד כמעט בכל תנאי, ובוודאי בשכר גבוה יותר בשבת, בעוד בעלי המכולות, שאינם עובדים במשמרות כי המשמרת שלהם היא יומית וארוכה, הם על פי רוב בעלי משפחה, שזקוקים עד למאוד ליום המנוחה השבועי, כדי לצבור כוחות לשבוע הבא ולבלות עם בני משפחתם.

המקרה הישראלי והמקרה הצרפתי

יש מדינות שממשלותיהן סבורות כי עליהן מוטלת האחריות לדאוג לכך שאזרחיהן יהנו מיום מנוחה שבועי. בצרפת, למשל, שיש בה שילוב של קתוליות עתיקת יומין וסוציאליזם שורשי, נאסר על פי חוק לפתוח בתי מסחר ביום ראשון, שהוא יום המנוחה השבועי. מפעם לפעם מנסה אחת הרשתות לבחון את גבולות החוק הזה, ונענית שוב ושוב בתגובה תקיפה ונחרצת שבולמת אותה. כך, בסתיו 2006 החליטה ענקית התיקים "לואי ויטון" לפתוח את שעריה בשאנז אליזה בימי ראשון, וניסתה להתכסות באיצטלה של "מרכז תרבות", שפתיחתם מותרת בימי ראשון. בית המשפט דחה את הטענה על הסף, ובכך לא רק שמר על יום המנוחה כפי שהיה, אלא גם מתח קו מפריד ברור בין תרבות לבין צרכנות ? קו שדומה כי הוא הולך ומיטשטש אצלנו, לנוחותם של רודפי הממון. בעקבות החלטת בית המשפט התעורר בצרפת דיון ציבורי על הרלוונטיות של החוק. בעלי הקניונים הפעילו לחץ לביטולו, בטענה ש"צריך להניח לחופש של הלקוח", ואילו איגודי העובדים תבעו להשאירו על כנו, בטענה כי פתיחת בתי מסחר בימי ראשון תחסל את העסקים הקטנים, שאין ביכולתם להעסיק כוח אדם לעבודה של שבעה ימים בשבוע. לפני קרוב לשנה עמד החוק למבחן מחודש, הפעם מול ענקית הרהיטים "איקאה". ביום ראשון, 6 באפריל 2008, פתחה רשת "איקאה" את אחד מסניפיה בפרברי פריז. עוד באותו סוף שבוע היא נקנסה בסכום של חצי מיליון יורו משום שהפרה את החוק. עו"ד וינסנט ליקור, המייצג את האיגודים המקצועיים בצרפת, אמר אז כי "עבודה בימי ראשון מעמידה בסימן שאלה את יסודות החברה שלנו. זהו יום שבו אנחנו מנסים לצרוך פחות, יום שבו אנו מנסים לאמץ ערכים קצת שונים".

בישראל, לעומת זאת, ניסיון לשמור על השבת כעל יום ללא עבודה ממותג מיד כ"כפייה דתית", ונענה לפיכך בתשובה אוטומטית של "מאבק חילוני". העניין קיבל ביטוי ברור במרס 2008, כאשר "ועדת הרבנים למען קדושת השבת" הכריזה חרם צרכנים חרדי על כל החנויות הקשורות לחברת "דור אלון", ש-PM:AM היא חלק ממנה, וזאת בעקבות החלטת הרשת לפתוח את סניפיה בשבת. החרם כלל גם את חנויות "שפע שוק", ששייכות אף הן לקבוצה ומותאמות לציבור החרדי. מנהיגי "ועדת הרבנים", כמעט מיותר לציין, לא הזכירו את הפגיעה החברתית בסוחרים הקטנים ואת שאלת זכויות העובדים באשר הם, וזעקתם התמקדה אך ורק ב"כבודה של השבת". כאן המקום אולי לשאול האם עניינים חברתיים אלה אינם חלק מהותי מכבוד השבת, ולתהות מדוע עניין זה נעדר כמעט לחלוטין מן השיח החרדי וגם הדתי-לאומי. התשובה החילונית לחרם הצרכנים החרדים לא איחרה לבוא בדמות קניות מרוכזות בסניף "שפע שוק" בבני ברק, שנועדו למזער את הנזקים שהחרם הכלכלי החרדי גרם לו. שרי רוזנר-גלזר, ממארגנות המחאה החילונית, אמרה אז לעיתון "הארץ": "הגענו לכאן כצעד סמלי להביע מחאה נגד הכפייה הדתית. זה לא מסר מאיים נגד דודי וייסמן, אלא נגד מנהיגי העדה החרדית, שלא ייכנסו למרחב הפרטי שלנו". תגובתה של רוזנר-גלזר, כמשל כמובן, מבהירה שגם המחאה החילונית, בדומה לחרדית, היא מענה אוטומטי, שאומר בכל סוגיה "העיקר שלא ניכנע לחרדים", ולא עוצר רגע כדי לשאול מהו המחיר החברתי, הקהילתי והמשפחתי שאנו משלמים עבור היכולת לקנות שקית חלב בסופרמרקט שתחת הבית בשבת בצהריים, והאם זה באמת שווה את זה.

שיח מורעל

"השיח כולו הורעל על ידי העניין הדתי", אומר עו"ד דוד שוב, מייצגם של בעלי המכולות בעתירתם נגד העירייה. "ההפגנות הדתיות הפכו את זה לעניין דתי, ואנשים לא מבינים שהוויכוח הוא לא רק על זה, ושיש כאן גם היבט חברתי מהותי. אתה בעצם אומר לבעלי העסקים הקטנים, תהיו עבדים שבעה ימים בשבוע או שתפשטו את הרגל. מבחינה חברתית זה מזעזע. גם ברמה הסביבתית, בסופו של דבר אנשים אוהבים את השקט שיש בשבת, אבל אם הסופרמרקט פתוח, אין שום סיבה שגם חנויות הבגדים לא ייפתחו, וחנויות המחשבים, וחנויות הנעליים, ועיר שכולה פתוחה ביום המנוחה זה מטריד. זה יהיה מטרד גם לאנשים, שלא רוצים בסופו של דבר שביום המנוחה שלהם יתגודדו לקוחות ברחוב שלהם או תחת הבניין שלהם".

אפשר לטעון נגד שוב כי התנהגותם של הצרכנים מוכיחה כי אין מדובר במטרד. אחרי הכל, אילו אכן היה מדובר במטרד, בני האדם הסובלים ממנו היו מפסיקים לקנות בשבת והרשתות היו נאלצות לסגור את סניפיהן בימי שבת. אבל דוד שוב טוען כי הדבר אינו ריאלי, וכי האחריות לשמירת הצביון של יום המנוחה מוטלת על המדינה, מתוך דאגה לשלום אזרחיה ורווחתם. "שלי יחימוביץ', שתומכת בנו לגמרי, אמרה לי פעם, 'את חטאַי אני מזכירה ? לפעמים גם אני יורדת וקונה שם'. כשהדבר פתוח וזמין לך, מפעם לפעם תתפתה. המדינה צריכה להחליט כיצד היא רוצה להיראות, למען אזרחיה, וליצור עבורם את המרחב הציבורי לכך".

נכון להיום ניתן לומר כי עיריית תל-אביב, נציגת המדינה בעניין זה, משחקת משחק כפול: מצד אחד היא נאמנה לחוק שעות עבודה ומנוחה, ובהתאם לכך היא קונסת את מפירי החוק, אבל מצד שני דומה שהמצב הקיים נוח לה. לא זו בלבד שהיא אינה מנסה לסגור את הסניפים הפתוחים בשבת, ועל ידי כך לעורר את התמרמרותם של חלק מתושביה, היא גם עושה מזה כסף באמצעות הקנסות. לטענת בעלי המכולות, העירייה גם פוחדת להתעמת עם הרשתות בעלות הכוח, ולפיכך אינה גובה את מלוא סכום הקנסות המצטבר, אלא בסיומה של כל שנה היא מגיעה עימן להסדר כללי, שמשאיר את פתיחת העסק בשבת לכדאית במיוחד עבורן ולכדאית דיה עבורה. נתוני העירייה, כפי שהתפרסמו ב"הארץ" (20.1.2008, "מרד במכולת", רותי סיני), מאששים חלקית טענה זאת. ב-2007 נרשמו 5,049 דו"חות על פתיחת בתי עסק בניגוד לחוק בימי חול ו-3,463 על פתיחה אסורה בשבתות, אבל רק כ-20 אחוז מהקנסות נגבו: ב-2007 הועברו לגבייה 4,076 קנסות; כ-580 שולמו במלואם ו-250 באופן חלקי.

בעוד עורכי הדין ויו"ר לה"ב מחזירים את הדיון שוב ושוב לנתיבו הכלכלי (חשבון הבנק של מי מפסיד וחשבון הבנק של מי מרוויח מכל הסיפור הזה), ובזמן שהשאלה הזאת מטרידה גם את בעלי המכולות (כשאובד מקור הפרנסה, אין פנאי נפשי לעסוק בחיי הרוח), הרי דומה שדווקא השאלה התרבותית היא החשובה יותר כאן. תחת המעטה של המאבק הכלכלי מחוללים בעלי המכולות מאבק חברתי, שמבקש לחלץ את השבת מחיבוק הדוב הדתי ולהחזיר לה גם את אופיה החברתי. השופט אדמונד לוי, בפסק דינו בתיק בעניין "עיריית תל-אביב נגד קולנוע דקל", ניסח זאת כך:

עינינו הרואות, שהמחוקק הראשי סבור היה שיש להעניק יום מנוחה לעובד, וכשנדרש לבחור באחד מימי השבוע בחר ביום השבת דווקא. המחוקק פעל הפעם מנימוקים סוציאליים ובחר ביום השבת, כי קיימת תמימות דעים בקרב בני העם היהודי, כי היום הראוי לכך הוא יום השבת. והרי, הסברה היא, שהציבור ברובו חילוני, ולפיכך בחירתו את יום השבת לא נבעה מהציווי הדתי וההסבר לכך הוא, אפוא, שבמשך הדורות הפך יום השבת לנכס לאומי-חברתי-תרבותי, עד שאין עוד עוררין על היותו יום המנוחה של העם.

ועתה צא ולמד –

במשך דורות רבים חלמו יהודים בתפוצות הגולה על חזרה לארץ האבות וחידוש החיים הלאומיים-עצמאיים, וכל אותן שנים ארוכות לא ניתק העם עצמו מעברו ההיסטורי ולא התכחש למורשת אבותיו, והיעלה על הדעת, שדווקא כאשר נתגשמה המשאלה והעם שב לארצו, יהרוס במו ידיו כל ערך לאומי רק משום שדבק בו חשד של "איסור מוסווה מטעמי דת"?

בדומה לשאלות בתחילת המאמר, נדמה שהתשובה הברורה מאליה לשאלה זאת היא "לא".

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 49 של "ארץ אחרת": שלום לשבת – השיעבוד לתרבות 24/7. להזמנת הגיליון לחצו כאן

רבקה רוזנר היא עיתונאית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה