דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 בפברואר 2004 | מהדורה 20

שלוש דרכים להביט באנשים החיים בעוני

"מה אנו יודעים על אנשים החיים בעוני? כיצד אנו רוכשים את הידע עליהם? במהלך הקריאה בספרות המקצועית העוסקת באנשים החיים בעוני נוכחתי בקיומה של קירבה, שנראתה לי מדאיגה, בין מה שאמור להיות מחקר מדעי "אובייקטיבי" לבין הדעות הקדומות בקרב הציבור הרחב ביחס לאוכלוסייה זו. קירבה זו נגלתה בפנַי בכל פעם שנתקלתי בספרות המקצועית בהכללות שיפוטיות, אשר ייחסו לאנשים החיים בעוני ובמצוקה תכונות מנמיכות". מיכל קרומר-נבו בודקת את מהימנותם של מחקרי העוני. פרק מספר חדש

עצם קיומו של עוני בישראל מפתיע את הציבור כל שנה מחדש. אברהם דורון, החוקר את ישראל כמדינת רווחה, מציין שממצאי דו"ח העוני שמפרסם מדי שנה המוסד לביטוח לאומי מתקבלים בהפתעה, מפני שבמדינת היהודים, מדינתו של עם סגולה, לא היו אמורים להיות עניים. אלו צפויים היו להיעלם ולנשור מעלינו יחד עם בגדי הגלות. בעיירות של שלום עליכם יכול היה לחיות גם אדם שחיזר על הפתחים, אך מדינת היהודים אמורה היתה להיות מדינה של צדק ושוויון, מקום שאין בו עוני.
לאורך 53 שנותיה של המדינה הדהימו הטענות בדבר קיומם של עוני, מצוקה חברתית ואפליה עדתית את קובעי המדיניות ואת הציבור הרחב. עד לשנים האחרונות נדמה היה שהדיון בעוני בישראל הוא דיון במצבם של יישובי הפריפריה או של שכונות המצוקה בערים הגדולות. אולם בעקבות המשבר הכלכלי והעלייה החדה בשיעורי האבטלה, שהומחשו על-ידי הפרסומים בעיתונות על קיבוצניקים רעבים, קשישים החיים בתנאים מחפירים ועובדים שמשכורתם משאירה אותם מתחת לקו העוני, החלה להתפתח מודעות ציבורית להתרחבות היקף האוכלוסייה המצויה בסיכון לעוני.

לדעת החוקר האמריקני אוסקר לואיס, מתאפיינים העניים בחולשה של מבנה האגו, בבלבול בכל הנוגע לזהות המינית, בחוסר שליטה על דחפים, בפטליזם, בחוסר יכולת תכנון לעתיד, באוריינטציה חזקה להווה, בפרובינציאליות ובמודעות מעמדית לקויה. ברמה המשפחתית מונה לואיס בין מאפייני "תרבות העוני" את החסך בילדות כתקופה מוגנת במעגל החיים, כניסה מוקדמת לחיי המין, נטייה של הגברים-האבות לנטישת נשים וילדים על רקע של יחסי נישואים לא-ממוסדים, וכפועל יוצא מכך, נטייה למבנה משפחתי המרוכז סביב האֵם

מה אנו יודעים על אנשים החיים בעוני? כיצד אנו רוכשים את הידע עליהם? ברצוני להסב את תשומת-הלב לשימוש במילים "אנשים החיים בעוני", במקום האמירה הפשוטה "עניים". הבחירה בכינוי הזה, שאת ההקפדה עליה למדתי מיונה רוזנפלד, חתן פרס ישראל לעבודה סוציאלית, נועדה להצביע על כך שעוני אינו תכונה המצויה באנשים עצמם, אלא אפיון של המצב שבו הם חיים, שהוא חיצוני להם.

במהלך הקריאה בספרות המקצועית העוסקת באנשים החיים בעוני נוכחתי בקיומה של קירבה, שנראתה לי מדאיגה, בין מה שאמור להיות מחקר מדעי "אובייקטיבי" לבין הדעות הקדומות והסטריאוטיפים השטוחים הנפוצים בקרב הציבור הרחב ביחס לאוכלוסייה זו. קירבה זו נגלתה בפנַי בכל פעם שנתקלתי בספרות המקצועית בהכללות שיפוטיות, אשר ייחסו לאנשים החיים בעוני ובמצוקה תכונות מנמיכות, כגון: פסיביות, תלותיות, מניפולטיביות, העדר ארגון אישי, חוסר יכולת לתכנן את זמנם, רמה נמוכה של מילוליות ושפה ויכולת נמוכה להפשטה, חוסר בתכנון, חוסר ביציבות ובנורמות ובהרגלים משפחתיים, חוסר בתרבות דיבור המאפשרת פתרון קונפליקטים.

התגובה הראשונית שלי להכללות הגורפות האלו היתה תמיד תגובה של התנגדות. שכן, גם במקרים שבהם ראיתי בתכונות הנמוכות אפיון מהימן, נדהמתי מן האופי המצמצם של התיאור ומהעדר סממנים "אנושיים", כלומר, תכונות ומאפיינים חיוביים ושליליים גם יחד. הביקורת שלי מופנית בראש ובראשונה כלפי התיאוריה שנכשלה ביצירת מערכת מושגית כוללת, אשר תתאר נאמנה את המצב החברתי והפסיכולוגי של החיים בעוני, בלי לעשות לו רדוקציה.

מטרתו של המחקר האקדמי היא לגלות חוקים של התנהגות וקשרים סיבתיים, ליצור תיאוריות. אולם המחקר האקדמי הוא גם שותף פעיל ביצירת המציאות, כיוון שהוא מחזק ומקבע דימויים מסוימים ומחליש דימויים אחרים או מתעלם מהם. המחקר הוא סוג של פרקטיקה המייצרת באופן שיטתי את מושאיה, במקרה שלנו, את האנשים החיים בעוני. במובן זה כל כתיבה של מאמר מדעי היא, למעשה, הצהרת עמדה שיש לה השלכות על המדיניות החברתית הציבורית. אם כן, מחקר המתאר את האנשים החיים בעוני באמצעות תכונותיהם הבעייתיות בלבד שותף ליצירת מעמדם הנחות בעולם הדימויים החברתיים. טענתי היא, שבמשך השנים בחרו חוקרים ואנשי אקדמיה למקד את מבטם בתכונותיהם הבעייתיות של אנשים החיים בעוני. הם עשו זאת מסיבות שונות: חלקם מסיבות אידיאולוגיות, חלקם מתוך תפישה שלפיה תיאור מן הזווית הזאת הוא התיאור המהימן ביותר של המציאות. היו שעשו זאת מפני שחשבו שהעניים אשמים במצבם, והיו שנהגו כן מן הסיבה ההפוכה: מתוך מחשבה שהדגשת הבעייתיות האישית והמשפחתית המתפתחת בתנאי עוני תרתום את קובעי המדיניות ואת הציבור הרחב למאבק בו. תהיינה סיבותיהם אשר תהיינה, הבחירה שבשימת דגש על החלקים החסרים או החלשים בהתנהגותם, אופיים או תרבותם של אנשים החיים בעוני כרוכה בהכרח בהתכחשות לכוחותיהם ובהתעלמות מהתמודדותם של הנשים והגברים החיים בעוני, שכן, אילו התבוננו בהם והקשבנו לקולם, היינו מגלים בהם דמויות אנושיות מורכבות, שיש בהן זה לצד זה מן הטוב ומן הרע, מן החוזק ומן החולשה.

כדי להבין כיצד משתיק המחקר האקדמי את קולם של האנשים החיים בעוני, יש להתבונן בדרך שהם מיוצגים בה בתוך גוף הידע, כלומר, לבחון מה הם הדימויים המרכיבים את "תמונות האדם" שמייצר המחקר ביחס לגברים ובעיקר ביחס לנשים אלו. שכן, עד שנות התשעים של המאה העשרים התייחסו מחקרים בתחומי הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה והעבודה הסוציאלית לנשים ולגברים עניים כאל מיקשה אחת. במשך שנים רבות שבהן התעצבו גופי הידע, לא ניתן היה כלל לדבר על מחקר אקדמי שעסק בנשים עניות. נושא זה פרץ לתודעה כבעל משמעות ייחודית רק עם ההבנה, כי לא כל הנשים נתונות במצבי דיכוי זהים. את הטענה, שלפיה הצבעה על מצבי הדיכוי של כלל הנשים מטשטשת את מצבי הדיכוי הייחודיים שחלק מהנשים נתונות בהם, השמיעו לראשונה פעילות פמיניסטיות אפריקאיות-אמריקאיות. המאבקים שהעסיקו אז את התנועה הפמיניסטית לא שיקפו, לטענתן, את בעיותיהן של נשים מובטלות, של נשים שאינן חלק משוק העבודה או של נשים שעובדות בעבודות לא-מקצועיות, חרושתיות או אחרות. גם בעיות אחרות המעסיקות מיליארדי נשים ברחבי העולם אינן באות לידי ביטוי בסדר-היום הפמיניסטי הבורגני, ה"לבן": בעיותיהן של נשים נכות, של נשים לסביות ושל נשים החיות תחת דיכוי דתי.

טענות אלו עיצבו מחדש את סדר-היום של האקטיביזם הפמיניסטי וחלחלו אף למחקר האקדמי, אשר החל לראות במיגדר, גזע, מעמד ועדה משתנים קריטיים להבנת מציאות החיים של הנשים החיות בעוני.

אולם האידיאולוגיה והתיאוריות הפמיניסטיות שינו לא רק את המחקר המתייחס לנשים החיות בעוני, אלא את כלל המחקר בנושא. עד אז התייחסו רובם הגדול של המחקרים אל האנשים החיים בעוני כאל דמויות המעוררות כעס או רחמים. רגשות אלו רווחים גם בקרב הציבור הרחב. אפילו את הקיצוץ האחרון בקצבאות הבטחת ההכנסה, ובכללן בקצבת הבטחת הכנסה המשולמת לאזרחי ישראל העניים ביותר, נימק שר האוצר בטענות שהעניים הם, כביכול, "שקרנים, עצלנים ונצלנים", וההתנגדות לטענות אלו שהשמיעו אנשים החיים בעוני, כמו ויקי קנפו וחברותיה, או פעילים חברתיים וחוקרים, לא הצליחה לתקן את הרושם הקשה, כאילו קביעותיו של שר האוצר ואנשי משרדו מבוססות על עובדות מוצקות והן אמת לאמיתה. סקירה קצרה של גופי הידע תצביע על הדרכים השונות שבהן הצליחו החוקרים לייצר לאורך שנים ידע המכחיש את אנושיותם של החיים בעוני. הניסיון להציג את הכיוונים המחקריים השונים בתחום במסגרת מצומצמת מחייב דיבור מכליל, שיש בו סכנה של ממש להשטחה של גופי הידע, אך הוא עשוי לתרום להבחנה בין הגישות המחקריות השונות.

המודל השמרני-התנהגותי

טענתם המרכזית של החוקרים המתווכחים בגלוי עם הטוענים לקיומן של "תרבות העוני" ו"אישיות העוני" היא, שלא ניתן לקבוע אם הקשיים ברמת התפקוד, וההישגים הנמוכים המיוחסים לאנשים החיים במצוקה עמוקה, הם ביטוי של תכונות מהותיות ושל ניתוק מהנורמות והערכים של המעמד הבינוני, או תוצאה של חוסר יכולת לעמוד בנורמות האלו ולהגיע להישגים באמצעותן

אוסקר לואיס, אנתרופולוג שהיה חבר סגל באוניברסיטת אילינוי במשך 22 שנים ופרסם בין שנות החמישים לבין שנות השבעים של המאה הקודמת מספר עצום של ספרים ומאמרים המתארים את האנשים החיים בעוני, נולד ב-1914 למשפחת מהגרים יהודים ממזרח אירופה. כילד וכנער הוא סבל מעוני ומתחושת השוליות החברתית, הכרוכה במעמד כלכלי נמוך. בשנות העשרים שלו, בהשפעת מוריו באוניברסיטת קולומביה ובהשפעת השפל הכלכלי הגדול, התחדדה אצלו השקפת עולם סוציאליסטית, שהוא ביקש לתת לה ביטוי גם בעבודתו האקדמית. במשך שנים חיו לואיס ואשתו בשכונות עוני במרכזים עירוניים ובאזורים כפריים במקסיקו, בפוּאֶרטו-ריקו ובקובה, וכן בסלאמס של יוצאי פוארטו-ריקו ומקסיקו בניו-יורק. מטרתו היתה ברורה: הוא ביקש שתיאוריו יהיו לעדות על הקושי והאכזריות הבנאלית שבחיי היום-יום בעוני ולכתב-אשמה כנגד החברה אשר מייצרת מצבים אלו. בזכות קירבתו לאנשים עניים ויחסי הידידות שרקם עימם אסף לואיס חומר גניאולוגי רב ותיעוד מדויק של הרכוש של האנשים שאותם חקר. ספריו – ובהם תיאור מפורט של יום בחיי אחד הנחקרים, ראיונות ארוכים שערך עם כמה מהם, שילוב של ראיונות עם נחקרים אחדים על נושא מסוים, היוצרים מעין "רשומון" – היו חדשניים לזמנם. לואיס כתב בסגנון חיוני מאוד ותיאר את האנשים החיים בעוני כנפשות מורכבות, שיש להן חולשות אך גם כוח, המתמודדות עם תנאי חיים קיצוניים.

למעשה, עד היום לא קם חוקר בתחום זה, שיכול להתחרות עם לואיס בהיקף פרסומיו או במידת הפיכתם לנחלת הציבור. ספריו זכו להצלחה ספרותית ושיווקית רבה, שחדרה לתחום המדיניות. התוכנית הלאומית למלחמה בעוני, שהנהיגה ממשלת ארצות-הברית בשנות השישים של המאה הקודמת, הושפעה רבות מן המושג "תרבות העוני" שטבע לואיס.

ואולם, הגם שמחויבותו של לואיס לעניים אינה מוטלת בספק, הוא זה שחיבר את אחד מכתבי-האשמה החמורים ביותר כנגדם. בחלקה האקדמי של כתיבתו רבת-ההשפעה הבחין לואיס בין עניים שערכיהם וצורת חייהם דומים לאלו של המעמד הבינוני לבין אחרים, שעוניים אינו כלכלי גרידא אלא תרבותי. הם מייצגים בעיניו תת-תרבות ייחודית, שהוא כינה אותה "תרבות העוני". ברמת הפרט חווים המשתייכים ל"תרבות העוני" רגשות עזים של שוליות, חוסר אונים, תלות ונחיתות. לדעת לואיס, הם מתאפיינים בחולשה של מבנה האגו, בבלבול בכל הנוגע לזהות המינית, בחוסר שליטה על דחפים, בפטליזם, בחוסר יכולת תכנון לעתיד, באוריינטציה חזקה להווה, בפרובינציאליות ובמודעות מעמדית לקויה. ברמה המשפחתית מונה לואיס בין מאפייני "תרבות העוני" את החסך בילדות כתקופה מוגנת במעגל החיים, כניסה מוקדמת לחיי המין, נטייה של הגברים-האבות לנטישת נשים וילדים על רקע של יחסי נישואים לא-ממוסדים, וכפועל יוצא מכך, נטייה למבנה משפחתי המרוכז סביב האֵם. לטענתו של לואיס, חייהם של העניים המייצגים את "תרבות העוני" מתאפיינים בארגון מינימלי. כמו כן, הוא מתייחס לחוסר ההשתתפות ולחוסר האינטגרציה שלהם במוסדות המרכזיים של החברה שהם חיים בתוכה. עניים הנמנים עם הסוג האמור אינם חברים בארגוני עובדים ובמפלגות פוליטיות, הם מתאפיינים בהשתתפות מועטה בחיי כלכלה ובאי-השתתפות בחיי תרבות. יחסם כלפי המוסדות החברתיים שהם באים איתם במגע, וכלפי החברה בכלל, הוא יחס של עוינות, שנאה, חשדנות וציניות.

הרכיב "תרבות" במונח "תרבות העוני" מתייחס, לטענת לואיס, לעובדה ש"תרבות העוני" עוברת מדור לדור. היא מוטבעת באישיותם של הילדים בגיל שש או שבע עד כדי כך שלא ניתן לשנות זאת, אף אם תהיה הקלה בתנאי המצוקה.

טענתו של לואיס בכל הנוגע ל"תרבות העוני" זכתה להתקבלות מהירה בעולמה של המדיניות הציבורית. כך היה אוסקר לואיס, אשר ביקש לעשות את קולם של העניים לקול נוכח ולגיטימי המושמע בציבור והדורש בזכות שינוי חברתי, למי שסיפק "הוכחות מדעיות" לפוליטיקאים שמרנים המסרבים לבחון את המבנה החברתי המשמר את העוני.

אני, שמקשיבה במשך שנים רוב קשב לשיחתם של אנשים – ידידים, מכרים, בני משפחה, קובעי מדיניות, חוקרים, עמיתים ואנשי מקצוע – על האנשים העניים, יודעת שגם אם המושג "תרבות העוני" נחשב כיום ל"לא תקין פוליטית", העניים עדיין מואשמים בעוניים ותכונותיהם נחשבות לנחותות. הצלחתם של אחדים מהם לפרוץ את מעגל המצוקה משמשת הוכחה-כביכול לחוסר הרצון ולחוסר המוטיבציה של אלה שלא הצליחו בכך.

לואיס אינו החוקר היחיד שגישתו המחקרית משתיקה את קולם של העניים. חוקר שזכה להד הציבורי הגדול ביותר בעשרים השנים האחרונות הוא צ'ארלס מאריי האמריקאי. ב-1989 הגיע מראיי ללונדון בהזמנת המגזין "סנדיי טיימס", כדי לחקור את התפתחותו של מעמד העניים ביותר (underclass). בעקבות מחקרו פרסם מאריי כמה ספרים שגררו הד תקשורתי, והוסיף בהם על הליקויים הרבים שמצא לואיס בעניים גם ליקויים מוסריים. לשיטתו, ריבוי מקרי הגירושים, ריבוי המשפחות שבראשן עומד הורה אחד (לרוב, האֵם) וריבוי הזוגות שיחסיהם אינם מוסדרים בחוק הם הסיבות להתרחבותה של תופעת העוני. יתרה מזו, על-פי ניתוחו של מאריי, מערכת הרווחה תורמת לתופעה ואף מעודדת אותה במתן קצבאות לאמהות במשפחות חד-הוריות, המאפשרות למעשה למשפחות כאלה להתקיים.

הרפורמה במדיניות האמריקאית בנוגע לתשלומי קצבאות הרווחה, שהנהיג ממשל קלינטון ב-1996, ואף הקיצוצים בקצבת הבטחת ההכנסה במסגרת התוכנית הכלכלית שהונהגה בישראל בחודשים האחרונים, מושפעים מטיעונים אלו.

הניגוד בין התודעה הפוליטית הסוציאליסטית של אוסקר לואיס ובין הדברים שכתב הוא נושא מרתק כשלעצמו. מעניין לבדוק בהקשר זה את המרכיבים של כתיבתו, היוצרים אצל הקורא ניכור כלפי הדמויות שעליהן ואיתן הוא מדבר. מה הם המאפיינים של מחקר חברתי אשר מייצר ידע מנכר, ידע המחזק את התחושות הקמאיות המניחות את קיומם של הבדלים מהותיים בין העניים לבין שאר החברה?

אם נתבונן במחקריו של לואיס, כמו גם במחקריהם של חוקרים רבים אחרים, נמצא שהוא מתחקה אחר חוסר ההצלחה ברמה התפקודית של האנשים שהוא כותב עליהם, ואז יוצר זיהוי בין חוסר ההצלחה לבין תכונותיהם של אותם אנשים. כך, לדוגמה, מתפרש הקושי לא לחרוג מתקציב מצומק (ביטוי התנהגותי) כהוכחה חותכת לחוסר יכולת לארגן ולתכנן תקציב, בלי התייחסות לשאלה אם גודלו של התקציב המצומק אמנם מאפשר תכנון או ארגון יעילים יותר; הקושי להתמיד בעבודה נתפש כביטוי למחסור בהרגלי עבודה ולא נבחן בתוך ההקשר הרחב, שבו הרגלי העבודה הנדרשים בתחומי העיסוק הפתוחים בפני אנשים שאינם משכילים הם לרוב נכונות לעסוק שעות ארוכות בעבודה חדגונית ומשעממת, צייתנות אינסופית והסתפקות במועט.

במילים אחרות, החוקרים בוחנים את חייהם של העניים מתוך השוואה מתמדת – אם כי ברוב המקרים לא-מוצהרת – לערכים ולנורמות ההתנהגות המקובלים בקרב המעמד הבינוני. מבעד לפריזמה של הגדרות המעמד הבינוני ביחס למה ראוי, מה טוב ומה יפה, נראים חייהם של האנשים החיים בעוני כאוטיים, זרים ומוזרים, חיים סתמיים ששולטים בהם המקריות או קודים ייחודיים ומה שמגדיר אותם הוא הישרדות בסיסית, כמו-חייתית. אין פלא, אם כן, שהתכונות המיוחסות להם מוגדות על דרך השלילה: דיסאורגניזציה אישית, חוסר יכולת תכנון וארגון, חוסר בכוחות האגו, חוסר ביכולת לתכנן לעתיד, חוסר ביכולת לדחות סיפוקים, חוסר במיומנויות תקשורת יעילות, חוסר ביכולת לתכנן תקציב וזמן ולשמור על יציבות בהרגלים המשפחתיים, חוסר ביכולת לשאת תסכול, חוסר בהרגלי עבודה, חוסר ביכולת הפשטה, חוסר ביכולת לאינטרוספקציה, חוסר ביכולת להתארגנות קהילתית ודפוסים אישיותיים "עניים", המכונים "אישיות העוני".

התיאורים במחקרים מן הסוג האמור יוצרים דימויים אנושיים הסובלים מעקביות תמוהה; שכן, התכונות האנושיות השונות המוצגות במודל הזה מתיישבות זו עם זו באופן מושלם: חוסר היכולת לדחות סיפוקים עולה בקנה אחד עם הקושי בהרגלי עבודה או לימודים ועם הקושי בתכנון ובארגון, המבנים המשפחתיים החסרים וההרגלים המשפחתיים הלקויים משפיעים ומושפעים ממבני האגו החלשים, ועוד. התמונה הנוצרת היא תמונה אחידה, האנשים מתוארים למעשה כדמויות קריקטוריות, וכוחותיהם, יכולותיהם ומאבקיהם אינם זוכים לכל תיעוד או התייחסות. יתרה מזו, גם הערכים שלהם כמעט אינם זוכים לאיזכור. הניתוח מתמקד כמעט באופן בלבדי בהתנהגות, במה שנראה לעין, והתנהגותם של העניים מצטיירת כפתולוגית או כחלשה לפי כל קני-המידה החברתיים המקובלים.

המודל המערכתי

הפחד מכך שהעוני עובר בתורשה מהורים לילדיהם, שילדים אשר הוריהם לא עובדים ונתמכים על-ידי קצבאות המדינה לומדים גם הם לעשות את אותו הדבר,מזין אתהאיומים החוזרים ונשנים להקשחת הקריטריונים לקבלת הקצבאות של המוסד לביטוח לאומי.למעשה,אין מחקררב בסוגיה זו. אולם מממצאיהם של המחקרים הקיימים ניתן להסיק שאין עדות לקיומו של מעגל העוני; נהפוך הוא

לא כל המחקרים במדעי החברה ביחס לעוני ולאנשים המתמודדים איתו הם מחקרים שמרניים-התנהגותיים. מחקרים אחרים, המושפעים מעמדות פוליטיות סוציאליסטיות או ניאו-מארקסיסטיות, מתארים את תופעת העוני בתוך ההקשר של המבנה הכלכלי והחברתי, ומציגים את המבנה האמור כגורם העיקרי לקיומה.
נוכל לראות דוגמה להבדלים הפרשניים בין המודלים, אם נבחן את הסברו של פרנק פילד לעומת הסבריהם של כותבים הדבקים במודל השמרני-התנהגותי. אם צ'ארלס מאריי רואה את העוני כביטוי לליקוייהם המוסריים של העניים, ובפרט של נשים עניות אשר יולדות ילדים בלי שיוכלו לפרנסם, הרי פילד מסביר את אותה תופעה כביטוי וכתוצאה של העלייה באבטלה, הרחבת הפער המעמדי, הדרת העניים מרמת החיים העולה והשינוי בעמדות הציבוריות בכיוון של נטישת האלטרואיזם וחיזוק האינטרס העצמי.

טענתם המרכזית של החוקרים המתווכחים בגלוי עם הטוענים לקיומן של "תרבות העוני" ו"אישיות העוני" היא, שלא ניתן לקבוע אם הקשיים ברמת התפקוד, וההישגים הנמוכים המיוחסים לאנשים החיים במצוקה עמוקה, הם ביטוי של תכונות מהותיות ושל ניתוק מהנורמות והערכים של המעמד הבינוני, או תוצאה של חוסר יכולת לעמוד בנורמות האלו ולהגיע להישגים באמצעותן. ביקורתם ביחס למושג "תרבות העוני" מציגה את חולשותיו כמושג מכליל המצייר תמונה אחידה, שאינה מתייחסת לסתירות בין אורחות-החיים (הלא-נורמטיביים) של העניים לבין ערכיהם ושאיפותיהם (שהם נורמטיביים בעיקרם). אורחות-החיים הלא-נורמטיביים נתפשים בעיני בעלי המודל המערכתי כתולדה של מכשולים ומגבלות שיוצרת מציאות החיים בעוני, ולא כגורמים תלויי תרבות. אי-לכך, לפי תפישה זו, אורחות-חיים אלה ניתנים לשינוי.

הפער בין שני המודלים בולט מאוד, אם משווים את העמדות השונות ביחס לסוגיית ההשתתפות בכוח העבודה בקרב האנשים החיים בעוני. זהו נושא קריטי, והדיון בו החל עם התיקונים בחוק העניים שנתקבלו באנגליה באמצע המאה ה-19. אז התגבשה ההבחנה בין "עניים ראויים", קרי, חולים ונכים, שהיו זכאים לקבלת סיוע קהילתי, לבין "עניים לא-ראויים", קרי, עניים המסוגלים לעבוד. זכאותם של אלה לסיוע הותנתה במעברם ל"מרכזי עבודה", שתנאי המחיה בהם היו קשים ביותר. במחקריו רחבי ההיקף הראה ליאונרד גודווין האמריקאי שאנשים החיים בעוני למעשה עובדים שנים רבות בחייהם, אלא שהמבנה הכלכלי-חברתי, דהיינו, אבטלה, מחסור במשרות משתלמות, חוסר השכלה ושכר נמוך ביותר, הוא שמביא את חלקם למצב של חוסר עבודה.

הפחד מכך שהעוני עובר בתורשה מהורים לילדיהם, שילדים אשר הוריהם לא עובדים ונתמכים על-ידי קצבאות המדינה לומדים גם הם לעשות את אותו הדבר, מזין את האיומים החוזרים ונשנים להקשחת הקריטריונים לקבלת הקצבאות של המוסד לביטוח לאומי. למעשה, אין מחקר רב בסוגיה זו. אולם מממצאיהם של המחקרים הקיימים ניתן להסיק שאין עדות לקיומו של מעגל העוני; נהפוך הוא. המחקרים מראים שמצבו של דור הבנים (והבנות) במשפחות עניות טוב ממצב הוריהם, ושרבים מן העניים אינם נתמכים בקצבאות לאורך שנים, אלא עוברים במשך חייהם ממצב של נתמכות בקצבאות למצב של עבודה וחוזר חלילה, בהתאם למצב השוק ולמצבם האישי. גם ממצאים, המורים שסיכוייהם של מי שגדלו כילדים להורים מקבלי קצבאות לקבל קצבאות בבגרותם גדולים בהשוואה לאלה שגדלו במשפחות שלא קיבלו קצבאות, נכשלו באבחנה אם הדבר מעיד על התפתחותה של תלות פסיכולוגית בין-דורית בקצבאות או על העובדה שמי שגדל בתנאים חברתיים נחותים, יכולתו להיות למפרנס עצמאי בבגרותו קטָנה יחסית.

האם מחקרים הבוחרים במודל המערכתי מייצגים את קולם של העניים בצורה יותר נאמנה? גם כאן נתפשים העניים ומציאות חייהם תפישה מצומצמת. הדבקים במודל זה מציעים ראייה חלופית בהתבסס על מחקרים המתמקדים בעמדות ובערכים, אך אינם מסבירים את הסוגיות המורכבות והיותר קשות להסבר הקשורות למצוקה, כמו ריבוי הלידות בקרב ילדות ומתבגרות במצוקה גם בעולם המערבי, אמהות המשתפות את ילדיהן בסחר בסמים, אבות הנוטשים את משפחותיהם, ועוד. מודל זה מתבסס על דרך ראייה, המאשימה את הסדר החברתי ונוקטת עמדה נייטרלית כלפי אנשים החיים בעוני. צורת חייהם אינה מוצגת כראויה לביקורת או מוזרה; להפך, העניים המתוארים במחקרים אלו דומים, כמעט זהים בתכונותיהם, במאפייניהם ובשאיפותיהם לשאר נציגי החברה. התנהגותם אינה ביטוי ל"תרבות" מיוחדת, אלא תגובה לנסיבות הריאליות שבסביבת חייהם. לפיכך, הם נתפשים בעיקר כ"קורבנות" ה"חפים מכל פשע".

המודל הביקורתי

המודל הביקורתי מושפע מתיאוריות פמיניסטיות-ביקורתיות ומתיאוריות פוסט-קולוניאליות. המשותף לתיאוריות אלו הוא התפישה שלפיה הקטיגוריות מעמד, גזע, מיגדר ומיניות הן הבניות חברתיות המשקפות את יחסי הכוח אשר פועלים בו-בזמן הן ברמת החברה והן ברמת היחיד. תוכנן של ההבניות החברתיות משתנה בהתאם להקשר ההיסטורי הספציפי, אך המאפיין הקבוע שלהן הוא העובדה שהן מבטאות את הפנים השונות של ההייררכיה ביחסי הכוחות החברתיים, מצב שבו קבוצה אחת שולטת בקבוצה אחרת באמצעות שליטה על משאבים חומריים ולא-חומריים.

המחקר על אודות אנשים החיים בעוני לפי המודל הביקורתי הוא בגדר פסיעות ראשוניות בדרך לא-כבושה, אך יש בו משום חלופה ממשית לשני המודלים הקודמים. המחקר המכונן המייצג מודל זה, לדעתי, הוא ספרה של ננסי שפר-יוז, אנתרופולוגית מאוניברסיטת ברקלי, "Death Without Weeping", [למען הסדר הטוב, באיזו הוצאה?]שהתפרסם ב-1992 וזכה לפרסים שונים. הספר מתאר את חייהם של אנשים המתקיימים בעוני מרוד ב-shanty town של ברזיל, מקום שבו אמהות מורעבות, שכמעט חצי מילדיהן מתים לפני הגיעם לגיל שלוש, לומדות לא להתמסר לגידול ולטיפוח התינוקות החלשים ביותר שלהן. חוקר הבא לתאר תופעה ממין זה עלול לראות את הנשים כלא-אנושיות, מפני שהן מוותרות על ילדיהן, או כקורבנות. שפר-יוז אינה מאפיינת את הנשים כקרימינליות או פסיכופתיות, אלא מתארת כיצד הן ממשיכות לטפל בתינוקות החלשים ביותר ומעניקות להן את אותו הטיפול כמו לתינוקות האחרים. אולם היא מראה כיצד הן נמנעות מהתגייסות-יתר בהסתמך על אינטואיציה עמוקה, המורה להן אילו מהתינוקות עתידים לשרוד ואילו לא. יחד עם זאת, שפר-יוז מציגה את הקונפליקט האנושי שאמהות אלו מתמודדות עימו: אילו הקדישו את עצמן לטיפול מיוחד בתינוקות החלשים, היו מתמוטטות מעוצמת הכאב והחרדה, חדלות לתפקד כאמהות לילדיהן האחרים ולא מצליחות לשמור על שפיותן.
האנתרופולוג פיליפ בורג'יא ((Bourgois מתמודד בספרו "In Search of Respect", 2003 [שם ההוצאה?] עם אתגר דומה, בבואו לתאר קהילה פוארטוריקאית ב"גטו" בהארלם, ניו-יורק. בורג'יא מתאר את חייה הכלכליים והחברתיים של קהילה זו, המושתתים על הסחר והשימוש בסמים. הוא מתעד אלימות קשה בין גברים לנשים, ילדים הנמשכים לחיי הרחוב ולסמים, נערות שנעשות לאמהות, נשים הרות המשתמשות בסמים ויולדות תינוקות הנזקקים לגמילה מיד לאחר לידתם, ואמהות הגוררות עימן את ילדיהן אל בתי הסמים בחיפוש אחר קוקאין והרואין.

החוקרים שפר-יוז ובורג'יא לתאר בפרוטרוט את ריבוי הפנים של המגבלות והסיכונים שיוצר העוני ואת הדרכים השונות שהעונימתוּוך בהן באמצעות רשת מסועפת של אינטראקציות ויחסים חברתיים. גישה כזאת אינה מציגה את העניים כ"משוגעים", "סוטים" או "קרימינלים", ואף לא כקורבנות המעוררים רחמים. במקום זאת מתואר הסבל האנושי של אלה החיים במצוקה קשה מאוד וחיפושם הנואש – אף אם הרסני – אחר משמעות, תחושת קיום וכבוד

מראות ממין זה מציבים בפני החוקר אתגר שלא ניתן לפוטרו בטענה הכללית של המודל המערכתי, שלפיה העניים הם בעלי "כוונות טובות" וערכים זהים לאלו של שאר נציגי החברה, והעוני לבדו הוא האחראי למצבי המצוקה הקשים ביותר. במקום להסתפק בטענות מהסוג הזה, מצליחים שפר-יוז ובורג'יא לתאר בפרוטרוט את ריבוי הפנים של המגבלות והסיכונים שיוצר העוני ואת הדרכים השונות שהעוני מתוּוך בהן באמצעות רשת מסועפת של אינטראקציות ויחסים חברתיים. גישה כזאת אינה מציגה את העניים כ"משוגעים", "סוטים" או "קרימינלים", ואף לא כקורבנות המעוררים רחמים. במקום זאת מתואר הסבל האנושי של אלה החיים במצוקה קשה מאוד וחיפושם הנואש – אף אם הרסני – אחר משמעות, תחושת קיום וכבוד.

מחקרים אלו, וכן מחקרים דומים נוספים, מציעים ראייה חדשה של אורחות-החיים של קבוצה המכונה ה"עניים הלא-ראויים", אשר מביאה בחשבון לא רק את העוני כתופעה כללית אלא גם את ההקשר הכלכלי-חברתי-תרבותי הספציפי, השלכותיו על חיי היום-יום, על הסיכונים, על צמצום ההזדמנויות ועל היחסים החברתיים הנרקמים בתוכו. העניים מתוארים לא כמי שמתאימים עצמם למצבי העוני אלא דווקא כמי שהתנהגותם מסמלת בעיניהם התמרדות כנגד מצבי העוני, התמרדות שאופייה ההרסני נקבע בתוך ההקשר הרחב של העדר האפשרויות.

נושא המחקר של שפר-יוז ושל בורג'יא הוא קהילות המוגדרות באופן ספציפי: לא כלל האפריקאים-אמריקאים אלא קהילה שחיה ב"גטו" האפריקאי-אמריקאי בהארלם או הקהילה בבום ג'סוס, ברזיל. אמנם תיחום הנושא באופן זה מונע את יכולת ההכללה הסטטיסטית, אך מאפשר לאפיין את העוני כפי שהוא בא לידי ביטוי במציאות החיים של הקהילות השונות. העוני נתפש לא כתופעה אחידה וכוללת, אלא כתופעה רבת פנים וצורות. כך, נתפש עוניין של נשים כשונה מעונייָם של גברים, עונייָם של שחורים כנבדל מעוניים של לבנים, העוני העירוני כשונה מהעוני הכפרי ועוניים של תושבי המרכז – כבעל מאפיינים ייחודיים בהשוואה לעוניים של תושבי אזורי השוליים.

מצבי החיים של העניים מוצגים ומנותחים כרשת מסועפת של דיכוי חברתי: במקומות העבודה, במסגרות החינוכיות, במקומות המגורים, בארגון היחסים בין המינים, במערכות הבריאות, במערכות הרווחה ובמערכות לאכיפת החוק. המחקר מגלה שאופן פעולתן של מערכות אלו (למעשה, של כלל המוסדות החברתיים) אינו מתאפיין ב"עיוורון מעמדי", שכן, הן מעניקות שירותים נחותים ויחס נחות לעניים בהשוואה לשאר נציגי החברה, ולמעשה, ניתן לראות בהן שותפות פעילות בהבניית התפישה הרואה בעניים "אזרחים נחותים" והופכת אותם לכאלה.

נקודה זו היא נקודה חשובה. כיוון שהעוני נתפש, לפי גישה זו, כתופעה פוליטית שפועלים בה כוחות של דיכוי חברתי ברמת ההגדרות וההבניות החברתיות, הרי שהמחקר האקדמי, שהבניות חברתיות מקבלות בו גושפנקה מדעית, נתפש גם הוא כחלק משדה הקרב שבו מתנהלת המלחמה בעוני. גוף הידע המקצועי העוסק בעניים נתפש כשדה קרב דינאמי כשלעצמו, שברצונו או שלא ברצונו עשוי להשפיע על הרחבת הדיכוי או צמצומו.

תמים יהיה לחשוב שעמדות אלו משפיעות אך ורק על קובעי המדיניות, אשר אמורים להסתייע במחקרים המדעיים בהחלטותיהם. שכן, הן מחלחלות בדרכים שונות גם אל המרחב הציבורי ואי-לכך, משפיעות על תפישת העניים בעיני הציבור הרחב ומגבירות את מבטי הבוז וההשפלה שבהם משקיפים על העניים אזרחים מן השורה, מבטים המקבעים את העניים בשוליותם החברתית.

שלא כחוקרים המייצגים את שתי העמדות הקודמות, חוקרים שבחרו במודל הביקורתי אינם תופשים את מחקריהם כנייטרליים. הם רואים את עצמם כמשפיעים על גורלם של העניים באמצעות דימויי האדם שמחקריהם מייצרים. לכן הם מודעים יותר להחלטותיהם בנוגע לשאלת המחקר, לשיטת המחקר ולנקודת המבט שהם מאמצים. מחקרים הנעשים לפי מודל זה נותנים ביטוי נרחב לנקודת המבט של האנשים החיים בעוני: דבריהם מצוטטים, תפישת עולמם זוכה לפירוט, הם מוצגים כאזרחים שקולם בנוגע לכלל הסוגיות החברתיות והאזרחיות ראוי להישמע. יתרה מזו, מחקר מן הסוג הזה מציג את נקודת מבטם ביחס למבנים החברתיים, וזוהי פעמים רבות נקודת מבט מעניינת היוצרת תמונת-ראי לנקודת המבט של המתבוננים בעניים מבחוץ; שכן, מבעד לעיניהם של העניים מגבלותיהם וליקוייהם של המוסדות והמבנים החברתיים נראים לא אחת בבהירות הָרַבָּה ביותר. אולם שיקוף נקודת המבט של האנשים החיים בעוני אינו מספק את החוקרים המייצגים מודל זו. נקודת מבטם הבלבדית של העניים פירושה התבוננות חלקית וחסרה. יתרה מזו, בדבריהם של אנשים החיים בעוני ניתן להבחין לפעמים בתפישותיהם של המאשימים אותם. לכן מודל זה מכיר במחקר כבזירה שבה נפגשות שתי נקודות מבט – נקודת מבטם של הנחקרים ונקודת מבטו של החוקר – ומשלימות זו את זו. מתוך עמדה כזאת יכולה ננסי שפר-יוז, לדוגמה, לתאר את הוויתור על התינוקות לא כסוג של פתולוגיה חברתית אלא ככורח המציאות, שהוא קשה ואיום, ויחד עם זאת גם אנושי ומובן.
אנשים החיים בעוני נתפשים לפי מודל זה כדומים ושונים, חזקים וחלשים, רעים וטובים, ומעשיהם מתועדים ומתפרשים כמבטאים התנגדות לעוני אך גם הסתגלות אליו, ואף כתורמים למצבי העוני. אם אנושיות היא ההפך מקריקטורה, כלומר, מורכבות, הרי מודל זה מציג את דמויותיהם של אנשים החיים בעוני כאנושיוֹת ביותר, בהשוואה לפרדיגמות האחרות.

עוני מנקודת מבט פמיניסטית

ספרה של מיכל קרומר-נבו, אשר עומד לראות אור בסדרת 'מיגדרים' של הוצאת הקיבוץ-המאוחד, מתאר מנקודת מבט פמיניסטית את סיפורי חייהן של נשים יהודיות החיות במשך שנים בעוני ובמצוקה. עמדותיהן, ערכיהן והתנהגותן זוכים לפרשנות המתייחסת להקשר הכלכלי, החברתי והמיגדרי אשר מנציח את נחיתותן. סיפורי החיים נפרשים מתוך התבוננות בנקודות המפנה בהם: ההחלטה להינשא (לרוב בגיל צעיר) ומהלך חיי הנישואים, אשר מסתיימים במקרים רבים בגירושים. פרק "הנישואים" מעוצב בסיפוריהן כסוג של התחלה, בדומה לעיצובו של פרק הילדות כהתחלת החיים, אף שהסיבות לנישואיהן נעות בין נישואים מאהבה לנישואים בשל מחסור בקורת-גג, דרך נישואים בשידוך. בסיפורי הנשים בולטים חוסר קבלה של המצוקה, נסיונות למרוד בה וכאב בשל חוסר ההצלחה לפרוץ את מעגלה. הכאב נתפש בהקשר זה לא רק ככאב פרטי, שהוא תוצר של חוויותיהן האישיות של כל אחת מן הנשים, אלא ככאב קולקטיבי, שהוא ביטוי לעובדה כי סיפורי הנשים, ובכללם חוויית המאבק שלהן, אינם זוכים להכרה בשיח החברתי ואינם נתפשים כבעלי תוקף. כיוון שכך, הן סובלות מן המצב המסויט של חוסר משמעות, קרי, מהקושי "לתבנֵת" את מהלך חייהן באופן המביא להשלמה או לסיפוק. קולן של נשים אלו, שהחברה מאשימה אותן בעוניין, בהשכלתן הנמוכה, בריבוי ילדים, בתכנון לקוי של משאביהן הכספיים, בבחירה לקויה של בני-זוג ובהורות לקויה, מוצג כקול מורכב, רבגוני ומטריד.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 20 של "ארץ אחרת": לחם עוני: ישראל בעיני העשירון התחתון. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר מיכל קרומר-נבו היא מרצה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה