דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באוקטובר 2003 | מהדורה 18

שלום לך, אירופה

אירופה נוטה למות. דן בארי כותב קינה על גסיסתה של התרבות שהייתה בית גידולו שלו ושל ישראלים רבים. הוא קובע כי מצבה של היבשת כיום דומה למצבה של האימפריה הרומית בשנת 450 לספירה לערך, רגע לפני פלישת הברברים

אירופה לא תכנס את ידידיה למסיבת פרידה לפני מותה ממחלה ממארת, שעה שעדיין תוכל להופיע בציבור. אולי כיוון שאינה יודעת כי חולה היא, אולי כיוון שכבר אינה יכולה להיראות בציבור, אולי כיוון שאין לה ידידים. לנו, ישראל, העם לדורותיו ולגלויותיו ולשלבי גאולתו, יש חשבון ארוך ומפותל, מפותל מאוד-מאוד, עם אירופה, עם הציביליזציה שצמחה בקצה המערבי של יבשת אֵירַסְיָה הענקית, עם עמי יפת מרובי ההישגים. או, מה רבו הישגיה! בכל פינה של העולם, על כל חפץ, על כל רעיון, מונחות טביעות אצבעותיה! שום שטח, שום שבט נידח, שום ציביליזציה לא ניצלו מהשגת הגבול הענקית, העקשנית, הבלתי נמנעת כגזירת גורל, שחוללה אירופה על פני תבל.

והיא נוטה למות

כמו נשא של נגיף קטלני, שפניו ותנועות גופו הם עדיין כשל אדם בריא, כך מעמידה אירופה את חיצוניותה לנגד עיני הצופים בה, חזית של בניין מלא הוד, מעוטר קישוטים אין-ספור, מלוטשי ותק. אירופה היא אמן גדול אשר יצר, הזקין והתחדש, וחידש נעוריו שוב ושוב, ושילב ומיזג את רובדי יצירותיו. ולא רק יצר, כי אם התבונן בתהליך היצירה, דן בה, ניתח אותה, וגם גיבש מודעות משוכללת לכל הקורות אותו, מודעות אשר שרטטה אף היא את התולדות עצמן. כך היתה אירופה בימי חייה, וכך היא ממשיכה להיראות, לרגע היסטורי קט. אך היא כבר נחטפה בשנית, והפעם חטיפתה אינה מיתולוגית, לא זיאוס בדמותו של שור הוא שחטפהּ – אבי האלים, אליליה-שלה מבית הורתה יוון – כי אם מוחמד בדמות מיליוני מהגריו השלוחים בידי האומה הכובשת עולם. מה יהיה עליה אחרי כיבושה, כיבוש שהיא בעצמה מעודדת אותו, תוך שיתוף פעולה שאין סימן מובהק ממנו לחומרת מצבה הקליני.

קינה על אירופה, אירופה היפהפייה, אירופה בתו של יפת, אשר תשכון עתה באוהלי שם, שם הלא-נכון, הפרא שידו בכול, שודד תרבויות ומחריבן.

קינה על אירופה, תלמידתה של אַתֶּנָה, הבוקעת חמושה מראשו של זיאוס אביה; אלת השכל, השכל החד והיוזם, כובש מרחבי דעת, בונה השקפות ומחריבן.

קינה עלייך, אירופה הדיאלקטית וההיסטורית, אשר נולדה מחורבות העולם העתיק ההלניסטי-רומי, החייתה אותו שוב כעבור אלף שנה, והצמיחה ממנו את העולם המודרני.

קינה עלייך אירופה, אשר חיתה אלף שנה באשליה שלא קיים דבר מעבר לאופקיה, ואז פרצה את גבוליה ועיצבה את העולם כולו על-פי דגם אשלייתה המתנשאת. שלום עלייך אירופה, הגוססת ממיצוי עצמי, רווּיַת הרעלים של אידיאלים שנרקבו, של רגשות אשמה שתועלו לטיפוח כוחות הרשע והברבריות.

ואמנם, מאירופה גם במותה אי-אפשר להיפטר. היא זורמת בנימינו. ואם זוהי נחמה, אנו זורמים בנימיה. אולי בשנאת היהודיוּת שבתוכה היא מתאבדת עתה, בעודה מאמצת לחיקה את השונא האכזר ללא סייג.

אחרוני המוהיקנים

פעמים רבות חשתי בארץ – אני, שצמחתי ממש בערוגת ההומניזם האירופי – מעין תחושה של אחרון המוהיקנים. היה נעים לפגוש מדי פעם גם מוהיקנים אחרים, והם די רבים בארץ מקלט זו. התחושה מוזרה מאוד, כי אותם בני ההומניזם האירופי יכולים להיות שונים אלה מאלה בתכלית: בדעותיהם, באופיים, באורח-חייהם, בשפת אמם. אך בשיחה איתם, כשרומזים לך אתה נרמז, וכשאתה רומז מבינים למה כוונתך. אני, שהייתי סטודנט בסורבון, יכולתי לנהל שיחות על העניינים העמוקים עם צייר שעלה מברית-המועצות שאינו יודע חצי דבר על יהדות ושהעברית שבפיו מוגבלת. הדיאלוג התאפשר בזכות המסה העצומה של רצף תרבות אירופה, מיוון העתיקה ועד המאה העשרים – באמנות, בספרות, בפילוסופיה, בדתות ובשיטות המדיניות – מסה הידועה במידה מספקת כדי להוות רשת צפופה של נקודות ציון, רשת מאוגדת ועשירה, המגשרת על החורים הבלתי נמנעים בהשכלתו של הפרט. יתר על כן, אותה ריקמה מחשבתית היא המאפשרת להסביר לזולתך בצורה ברורה את אשר איננו מכיר בתחומי הדעת והרגש, באסתטיקה, במחשבה מדינית. בכלים אלה, בתנאי שקיים יושר אינטלקטואלי, אפשר לתחום בצורה בהירה את המחלוקות, להבחין בין רובדיהן, לסמן כיוונים דיאלקטיים. התנסיתי בחוויות מן הסוג הזה עם קיבוצניקים ותיקים, עם אנשי אקדמיה, עם אמנים, עם אנשים בני גזעים אסיאניים או אפריקאיים אשר קיבלו חינוך אירופי, נוסף לתרבויותיהם המקוריות. לעומת זאת, עם הרבה יהודים – גם משכילים – מאמריקה, עם רוב הצברים שפגשתי, אנשים קרובים מאוד, בשר מבשרי ממש, שותפים להשקפה, לדרך חיים, לערכים, לעשייה, שיח כזה אינו מתקיים, כי התשתית התרבותית האירופית חסרה. זהו גם טיב הפער בין הורים לילדים, שרק קריאה מרובה, נסיעות וביקורים באתרי תרבות יכולים לגשר עליו. תחילה אתה סבור שתופעה זו אינה אלא מקרה פרטי של הרגשת השותפות בין בני אותו הכפר, הנפגשים הרחק מנוף ילדותם. אבל אין הדבר כך, אף על פי שהסממנים נראים דומים, וזאת משתי סיבות: האחת, משום שהתרבות האירופית עסקה במשך אלפי שנים באוניברסלי, ויצרה את הכלים המושגיים והאסתטיים המתאימים לכך; השנייה, כי בזכות יעילותם של כלים אלה, המעורה ברצון הקמאי לכבוש, היא עיצבה את ההיסטוריה על-פי דרכה ועשתה את כל שאר התרבויות, הגדולות והקטנות, לסמוכות על שולחנה. גם המחשבה היהודית הגדולה לא יכלה להתמיד ולהחזיק בכלֵי הבעתה מימי קדם, וכדברי הרב הנזיר, דוד הכהן, "פילוסופיה יהודית משמעה הַרכּבה, הרכבת מחשבה עברית בצורה יוונית" ("קול הנבואה" ע', י"ב).

לא בת-השוואה

במובן זה, אין אירופה בת-השוואה עם תרבויות אחרות בנות אותו זמן, כמו התרבות ההודית או הסינית. היא היתה בת-השוואה עימן עד לתקופת הרנסאנס, ומותר לשער מה היה קורה אילו סין היתה פותחת במדיניות קולוניאלית עקבית. אבל זה לא קרה, והכיבוש הקולוניאלי נעשה בידי האירופים. החידושים הטכנולוגיים של הרנסאנס, לידת המדע במובן המודרני זמן לא רב אחריהם, ואחר-כך המהפכה בחשיבה הפילוסופית והמדינית, עשו את שאר התרבויות ללא-רלבנטיות. חכמיהן הושפעו מתרבות אירופה, גם כשרצו להעמיד את מורשתם במקוריותה כנגד הפלישה התרבותית הזרה. תרבות אירופה היתה לאוניברסלית הלכה למעשה.

אפשר לטעון שתרבות אירופה אינה עומדת להיעלם, אלא רק להשתנות שינוי עמוק, כמו בעת המעבר בין ימי-הביניים לרנסאנס. אולם אנשי הרנסאנס יכלו לזהות את עצמם בתרבות ימי-הביניים. היה רצף של זהות, והשינויים היו הדרגתיים. אפילו המהפכה הצרפתית, על מלוא עומק השינוי בסדרים החברתיים שהביאה עימה, לא שינתה את אושיות התרבות. היא היתה התוצאה הפתאומית של הבשלה ארוכה, פנימית לאירופה, של החשיבה המודרנית, אשר בסופו של דבר התפשטה גם במדינות השמרניות ביותר, בנסיבות מדיניות שונות. קווי דמיון לתהליך העכשווי ניתן למצוא דווקא בחורבן האימפריה הרומית המערבית במהלך המאה ה-5 אחה"ס. המבקר באירופה המערבית בשנת 550 לא ראה עוד את עקבותיו של מה שהתקיים וחי שם בשנת 450. החורבן היה תוצאה של שילוב בין התפוררות והסתאבות פנימית ובין פלישות הברברים, אשר באופן פאראדוקסלי לא התכוונו להרוס את האימפריה, אלא בפשטות לא היו מסוגלים לתחזק אותה. האימפריה הרומית עברה מן העולם, והחליפו אותה ממלכות ברבריות שהגורם המתרבת היחיד בהן היה הכנסייה. הכנסייה היא אשר שמרה, על-פי דרכה, על תמציתה של התרבות, והשפעתה על הגוף הגרמני השולט הצמיחה באטיות רבה תרבות חדשה: אירופה.

קץ הציביליזציה

המודעות האירופית לסוף תרבותה החלה לבצבץ בתום מלחמת העולם הראשונה, לפני כשמונים שנה. אז כתב המשורר-הפילוסוף הגדול פּוֹל וַלֶרִי: "אנו הציביליזציות, יודעות אנחנו כעת כי בנות תמותה אנו". גם הרב קוק, ב"מאמר המלחמה",[מה זה???] כתב שורות קודרות: "ביטול כללי לכל מכונות התרבות של עכשיו…" ("אורות", ע',ט"ו). הם לא ידעו אז, שאל תחתית התהום טרם הגיעו, שהמלחמה עתידה להתחולל בשתי מערכות. את התודעה בדבר קץ הציביליזציה הולידה התדהמה לנוכח הטבח של מיליונים רבים כתוצאה מהתיעוש של אמצעי ההרג, תיעוש שהיה הפרי הישיר של הקידמה. ואכן, מה שכּוּנה לאחר מכן כ"תקופתה היפה" של אירופה, העשורים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, בורך בהישגי תרבות מדהימים: התפתחות מדעית וטכנולוגית כבירה, זרמים חדשים בציור ובאמנות. אותו שיא של ציביליזציה הוליד את חורבנה מִנֵּיה ובֵיה. לא ייפלא, אפוא, שבתום המלחמה רבים היו מוכנים לאמץ אידיאולוגיות ההופכות את הכול כדי לבנות עולם חדש. אבל גם האידיאולוגיות המהפכניות הן פרי תרבות אירופה עצמה. לאחר ההתגברות על הרשע הנאצי, רוח של תיקון אחזה באירופה. התקווה, שהתלהטה לרגע קט, כבתה מהר עם תחילת המלחמה הקרה והמלחמות לסיום הקולוניאליזם, שחילקו את עמי אירופה בתוכם פנימה. החולשה הפנימית, הספק והשנאה העצמית, ולבסוף, התמוטטות המשיחיות החילונית של החזון הקומוניסטי, הולידו פילוסופיה של הרס עצמי נוקב, עד ליסודות הדעת, אשר הביא לסילוף גמור של היכולת להגיע לשיפוט השואף לאמת, הלוא הוא הפוסט-מודרניזם על הסתעפויותיו. במצב זה של התמוטטות, באה ההסתערות הגדולה של אוכלוסיות מוסלמיות על אירופה.

רק לארצות-הברית של אמריקה, בתהּ הפשטנית של אירופה, יש עוד מרץ, והיא תעמוד מול נחשול הברבריות העתיקה-חדשה. אך מורכבותה המשוכללת של תרבות אירופה לא תשרוד. היא אובדת, היא אבדה, כמו רומי, כמו בבל, כמו מצרים.

ואנחנו, מלקטי הניצוצות הנצחיים, האם נדע לשמר, לגייר, לטפח, לתת צורה רעננה וחדשה, מטוהרת מן הסיאוב העמוק שסילף את תרבות אירופה בצורות שונות במשך כל תולדותיה, ולהחזיר לעולם את תקוות האידיאלים הגדולים אשר סוף כל סוף, ממקור ישראל באו?

דן בארי הוא מחנך וממציא שיטת ברקאי

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מספר 18 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

הרב דן בארי הוא מחנך וממציא שיטת ברקאי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה