דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בדצמבר 2001 | / מהדורה 07

צילום: עמוס גורן. עיבוד מחשב: ארץ אחרת

שכח את אשר עשה לך עמלק

זהות הוא עיוורון. הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית. האחריות שלנו, כישראלים או כיהודים, היא להצליח להפסיק להיות ישראלים או יהודים. לא מדובר בירידה מהארץ או בנטישת העברית, כמובן, אלא בידיעה שנחוץ קץ פנימי לזהות

המלחמה בשטחים, המלחמה העולמית הנוכחית, מלחמת העולם הבאה – כל אלה רומזים לנו בגסות שהגיעה העת להתנשל סוף-סוף מהזהות הקולקטיבית. הן שוחרי השלום והן מחרחרי המדון ידעו מאז ומתמיד, שהתנאי והגורם לכל מלחמה באשר היא, הם הזדהות קולקטיבית. אין מלחמה בלא הזדהות של ההמונים עם שבט, מעמד, לאום או דת.

נראה שבמערב, לפחות מאז מלחמת העולם האחרונה, ירד מעט קרנן של הזהויות הקולקטיביות, והדת או הלאום אינם משחקים תפקיד מרכזי כמו פעם. בעידננו המודרני דרך כוכבו של אליל חדש: היחיד. תעמולת המערב, בחינוך, בבידור או בפרסום, מהללת את האינדיבידואליות ומציבה אותה כערך המנוגד להזדהות עם העדר.

אך האם באמת יש הבדל בין זהות אישית לקולקטיבית? או שמא "זהותנו האישית" נבנית בדיוק באותו אופן כמו "הזהות הקולקטיבית", ושלובה בה באופן שאין להפרידו? ואם אמנם כן הוא, ייתכן שהמסקנה הבלתי נמנעת היא שמלחמות העולם, על זוועותיהן, הן פועל יוצא והכרחי של מבנהו הפסיכולוגי של האדם, הסגור בתוך זהות.

העדר במהופך

כיצד, אם כן, נוצרת זהות זו?

קודם-כול יש לערוך הבחנה מושגית בין העובדות לבין הזיקה שלנו אליהן.

ניקח, לדוגמה, את הפועל תל-אביב. קיומה של הקבוצה, השתייכותה הארגונית לאגודת הפועל, אצטדיון בלומפילד, הרכב של 11 שחקני כדורגל המפתחים סגנון משחק נמרץ – כל אלה הם עובדות. אני עשוי להכיר את העובדות האלה. אך בנוסף להיכרות הנייטרלית עם העובדות, אני עשוי לפתח זיקה נפשית אליהן. את הזיקה מכוננת יצירת דימוי מסוים המכונה בתודעתי "הפועל תל-אביב" ומכיל, כמעין תיקייה, את כל זכרונות ההנאה והכאב הנקשרים למלים "הפועל תל-אביב". זכרונות של נצחונות מתוקים, של הפסדים צורבים, תחושת ההמון, המסורת המשפחתית, הציפיות לעתיד, התשוקה לנקמה: כל אלה, כזיכרון, יוצרים זיקה נפשית בין התודעה לדימוי.

חבילת דימויים זו, או הזיקה, היא אבן הבנייה בכינונה של הזהות העצמית. הזיקה אינה העובדות (אם כי בפני עצמה, כמובן, גם היא עובדה), אלא מעין הזדהות עימן, מתוך יחס של ציפייה (לעובדות הרצויות) ופחד (מפני הבלתי רצויות). מצב העולם, התרבות המסוימת של העם, הדת, השפה, השפעות החינוך, המנטליות של ההורים – כל אלה הם עובדות שהזיקה אליהן יוצרת את הזהויות הקולקטיביות. גופי, תכונותי הגנטיות, הרגליי, זכרונותי, רגשותי, כשרונותי וכישורי, כל מחשבותי ללא יוצא מן הכלל – כל אלה הן עובדות שהזיקה אליהן יוצרת את זהותי העצמית.

נכון הוא שלפני התפתחותם של אמצעי התחבורה והתקשורת היו העובדות, שעליהן התבססה הזהות הקבוצתית, יציבות למדי: לרוב אנשים נולדו ומתו במקום אחד, בחברה אחת, בתוך שפה אחת, במקצוע אחד. כל זה הולך ומתפרק. המושאים שעליהם מבוססת הזהות האישית יותר קשיחים, כביכול: קיומו של גוף אחד ותחושת רצף סיבתית של הביוגרפיה. אך אין הבדל מהותי בין יחס של ציפייה ופחד בנוגע להצלחה אישית בקריירה לבין אותו יחס באשר להצלחתה של הפועל תל-אביב או למימושו של החזון הציוני. הזהות האישית והקולקטיבית בנויות באותו אופן.

תחושת העצמיות של "הפרט" תלויה לחלוטין בעדר שממנו הוא מדמה להתבדל. תחושת עצמיות זו, כפועל יוצא של העדר, אינה אלא הָעֵדר במהופך. ההתבדלות "האינדיבידואל" מהחברה אינה השתחררות ממגרעותיה, אלא שחזורן במערכת מוקטנת. במקום דרך החוצה מהכלוב, "הזהות האישית" אינה אלא כלוב בתוך כלוב. העובדה, כי "המיוחדות" ו"האישיות" היו לאידיאל שליט בפרסום להמונים, מצביעה בחדות כי הצורך לחוש אינדיבידואל אינו אלא הצורך המסוים של ההמון המערבי. החברה היום היא אוסף של כלובים קטנטנים, עם פתח לרגליים, בתוך כלוב אחד גדול.

עבודה זרה

עם כינון ה"אני" נוצר באותו אופן גם ה"אחר". פירוש הדבר שלרוב אביט על הזולת מבעד לכאב או להנאה שהסב לי בעבר, או בהתאם לפחד או לציפייה שיש לי ממנו באשר לעתיד. אני מביט בו מבעד לדימוי שלי, מבעד לזיקה שלי, בהתאם לאינטרס שלי; פירושו שאיני רואה אותו כלל, והוא אינו רואה אותי. זוהי המציאות המוסרית הנוכחית של האנושות – ברמה הקולקטיבית והאישית יחדיו.

האם לא בהתאם לעיקרון זה ממש אסרו היהדות והאיסלאם לעשות כל פסל ומסכה? הרי האמונה ב"אמיתותו" של הדימוי, של הנתפש, המתיימרת להחליף את הכבוד לבלתי נתפש, פסולה הן ביחס לאל והן ביחס למי שנברא בצלמו.

אלימות אפשרית רק אם אני מחליף את היחס לזולת ביחס לדימוי שלי עליו; היא אפשרית רק אם איני מביט בו. האונס אפשרי רק כשאת נוכחותה של אשה מחליף דימוי של הנאה מכוח, והשפלות במחסום אפשריות רק אם אין שם בני-אדם, כי אם תעודות זהות, תמונות של מבוקשים או הדימוי של הפחד מפני "ערבי" הנעוץ במוח של "ישראלי". הצֶלם מוחלף בצילום.

לפיכך, כל מי שאומר "אני יהודי" עובד עבודה זרה.

איני יודע די על היהדות או כיצד דנה באפשרות להיות יהודי, כלומר, ללמוד תורה ולקיים את המצוות, מתוך חופש מהזהות; מן הסתם תיאורה של הזהות היהודית שונה מתיאור הזיקה לקבוצת כדורגל. בוודאי מועלות גם סברות על נשמות קבוצתיות, רוחות-עם, סיווגים לנשמות נעלות ונעלות יותר. ניתן להביא בחשבון את האפשרות שהתיאוריה האזוטרית, המצדיקה את התבדלותה ואף את עליונותה של היהדות, היא נכונה. אך קודם-כול עלינו לבדוק את הזיקה של היהודים אל תיאוריה זו. אז בוודאי נגלה, שבלי קשר לנכונותה או לאי-נכונותה של התיאוריה, הרי הזיקה של המאמינים בה אליה אינה שונה כלל וכלל מאמונתם של אוהדי בית"ר, שגם אלוהים אוהד את בית"ר.

משפחתו, תרבותו, עברו ותכונותיו של האדם הם עובדות. האם ניתן להשאיר אותם כעובדות, כלומר כיֵשים מוגבלים, כנבראים, וכך לפעול בעזרתם בעולם, לפתח אותם, אפילו לקיים מצוות – אך ללא זהות, ללא עבודה זרה – כישות חופשית לחלוטין?

מבנה נפש האדם

זהות היא עיוורון. הן ברמה האישית, והן ברמה הקולקטיבית. התקשורת הישראלית עושה ככל יכולתה כדי לא לראות את הפלסטינים כבני-אדם. הזהות הלאומית אינה אלא תחושה שחוץ מעצמנו אין מה לראות, כי אין עולם.

תחושת לאום זו מביאה לראייה מסולפת אף של ההיסטוריה היהודית עצמה ושל הסכסוך הערבי-ישראלי. הסילוף מתבטא בראש ובראשונה באי-יכולת לראות את הצד השני, אך גם במיתולוגיזציה של חשיבות הסכסוך ובאשליה כי הוא מיוחד.

בהנחה שבכל שנה מתרחשות ארבע או חמש מלחמות רציניות, הרי שב-3,000 השנים האחרונות התחוללו כ-13,500 מלחמות. האנושות עסוקה באופן מתמיד בלשחוט ולטבוח בעצמה. הקונפליקט הישראלי לא התרחש בגלל שום דבר הקשור לאופיים של הערבים או של הישראלים. חברינו ובנינו ש"נפלו חלל במערכו ישראל" מתו, למעשה, כתוצאה מאלימות אנושית חסרת פנים. יש לסכסוך הזה אמנם מאפיינים הקשורים לעמים אלה, אבל אלה מאפיינים לא מהותיים, משניים לעובדה שזהו הוא בסך-הכול ביטוי אחד מני רבים לתכונתה של האנושות להתפצל ולבוא לידי קונפליקט.

בדרך-כלל אנו מנסים להסביר את "המצב", ובעיקר את המלחמות – אם ברמאללה ואם במקדוניה – כפּרי של סיבתיות היסטורית, כתוצאה של שרשרת אירועים שאת כל אחד מהם מסביר האירוע שקדם לו. זוהי היסטוריוסופיה סימפטומטית, כיוון שהיא מחפשת את סיבותיהם של אירועים באירועים אחרים, והיא מנת חלקן של כל מערכות התעמולה הממסדית: התקשורת, החינוך וההיסטוריוגרפיה הממלכתית. ההיסטוריוסופיה הסימפטומטית תמיד תלך אל העבר, במטרה למצוא שם סיבה ראשונית למצב הנוכחי, כלומר, אשם (האינתיפאדה – הכיבוש – מלחמת 67' – מלחמת 48' – הציונות – האנטישמיות ההיסטורית), והמבט אל העבר הוא העלמת העין מההווה, שבו אנו עלולים להיתקל בטעות במצפון.

שהרי בניגוד לתפישה של ההיסטוריוסופיה הסימפטומטית, קמים לנגד עינינו הגורמים האמיתיים לאירועי היום, ואף למלחמות, ומתברר שמקורם במבנה שלנו, מבנה הנפש האנושית. הסיבה לאינתיפאדת אל-אקצא היא מבנה נפש האדם. של כותב שורות אלה, ושל הקורא אותם.

אגב, אי-ייחודיותם של האירועים העומדים במרכז חיינו הפוליטיים אינה משחררת אותנו מאחריות עליהם. האחריות שלנו, כישראלים או כיהודים, היא להצליח להפסיק להיות ישראלים או יהודים. לא מדובר בירידה מהארץ או בנטישת העברית, כמובן, אלא בידיעה שנחוץ קץ פנימי לזהות.

פתרון קל

יהיה מי שיטען שהצד השני לא יפסיק להיות פלסטיני. זה נכון, אך אין זה חשוב. הפחד הוא טבעי, אך אל לנו להיכנע לו, מפני שהפחד אינו שונה כלל מהבעיה שאנו מפחדים ממנה. אנו מפחדים מהאלימות של הצד השני, אך הפחד הוא העיקרון היחיד היוצר צדדים. עלינו להתבגר היסטורית ולהבין: אין צד שני. יש רק צד אחד, שנלחם בעצמו. להאשים את הזולת הוא דחף טבעי של גיל ההתבגרות. אך מרגע שאנו מבינים שאין צד שני, האחריות נעשית אחריות מלאה, כיוון שאין את מי להאשים.

אין להכחיש שאנטי-ישראליות או לאומנות ערבית מסכנות את חיינו. אך הבעיה בלאומנות ערבית היא הבעיה שלי כבן-אדם באנושות לאומנית, כאיבר בגוף חולה; הבעיה אינה בזה שאני יהודי. אם לנוכח אנטישמיות אני מאמץ זהות לאומית, פירושו של דבר שבחרתי בפתרון קל, לא אחראי.

בהזדמנות זו ראוי לבחון את שאלת ייחודיותה של האנטישמיות. האם שנאת היהודים היא אכן דבר כל-כך מיוחד? האנטישמיות מצטיירת לעתים קרובות כמרכיב מיתולוגי בתפישה העצמית של היהודים, וכרדיפה שיטתית השונה באופן איכותי, לא רק כמותי, משנאת עמים אחרת.

תולדות ההתעללות של הגזע הלבן בגזע השחור יותר עתיקות מתולדות האנטישמיות. האכזריות שהפגינה הכנסייה כלפי היהודים לא היתה יותר חמורה או פחות אידיאולוגית מזו שהפגינה כלפי מוסלמים, "כופרים" ו"מכשפות". תרבויות שלמות, באמריקה הצפונית, המרכזית והדרומית, נמחקו לחלוטין, וגם תושביהן נחשבו לתת-אדם שאין ערך לחייו. שאול המלך ביצע בעמלק רצח-עם טוטאלי, מסיבות אידיאולוגיות בלבד.

מערכת החינוך הישראלית אינה מתעניינת בצוענים, בארמנים, באירים, בקמבודים, ברואנדים או בבני האינקה. במקום לשאול אם מאפייניה החד-פעמיים של שואת היהודים (ולמען הדיוק, חד-פעמיים בינתיים) הם מהותיים או נסיבתיים, מוטב לשאול מדוע כל-כך חשוב ליהודים ש"רצח-עם כמו השואה לא היה מעולם"?

טיפוח הקורבניות כזהות לאומית – כמו הרחמים העצמיים אצל היחיד – אינו יכול להוביל אלא לאלימות.

גם אם נקבל שהאנטישמיות או השואה הן דבר שלא היה כמותו בתולדות האנושות, ושקו גורל מיתולוגי נמשך מעמלק עד היטלר, הרי עדיין נוכל לשאול: באיזו זכות אנו מזדעזעים כיהודים? מדוע לא נזדעזע מהשואה כבני-אנוש – כאנושות? השואה חשובה כאירוע בתולדות האנושות, לא בתולדות עם ישראל. אנו בני-אדם, ומבנה נפשנו הוא שהביא לעליית הנאציזם. אנו האחראים הבלעדיים לכל מה שקרה בעבר ולכל מה שיקרה בעתיד.

הצו "זכור את אשר עשה לך עמלק" מסמל במשפט מתומצת אחד את כל מה שראוי בזמננו להתעלות מעליו. כינון הזהות הלאומית באמצעות דימוי של ארכי-אויב; דימוי שמכיל, מחד, זיכרון טראומטי, ומאידך, ציפייה לנקמה, כלומר, את העבר (כפחד וכאב) ואת העתיד (כציפייה) – וככזה הוא תמצית הזהות האישית המבוססת על זיקה, כפי שהגדרנוה. ואמנם, הצו תובע לעצב גם את הזהות אישית, ומעמיד מול הדימוי הכללי "עמלק" את היחיד: "עשה לך". משפט זה עשוי להורות לנו בבירור חותך, שכל מהותה ומשמעותה של הזהות האישית/לאומית מתמצה אך ורק בכינון "היסטוריה" (כתהליך מהעבר אל העתיד) של אלימות מתמדת, של חוסר ביטחון בסיסי שמתבטא בהתנהגות מפוחדת או בשחצנות. כלומר, "הזכירה" של מה שעשה עמלק היא-היא המשך מורשת עמלק.

ההיווכחות שהאנושות לבדה אחראית לכל מה שקורה לה אינה מובילה לטשטוש בין-תרבותי או לאנרכיה. הרי מה שמפריד בין בני-אדם או בין עמים אינו ההבדלים ביניהם, אלא זיקתם להבדלים האלה. ההבדלים בין אנשים ובין תרבויות הם עובדה, ואפילו עובדה הכרחית לכינונו ולהתפתחותו של עולם מגוון. אלא שיש הבדל של שמים וארץ בין חברה אמיתית, כלומר, עובדת היותנו חברה, לבין היותנו בעלי "זהות לאומית". היותו של אדם חסר זהות אין פירושו אי-מחויבות לסביבתו; אדרבה, מחויבות זו מתעצבת מחדש. התחייבות לשרת עם או מדינה אינה מבטאת אחריות, אלא חוסר אחריות אגואיסטית. רק חברה שחבריה עושים ככל יכולתם כדי להתעלות מעל לדימויים היא חברה שחבריה נמצאים בקשר זה עם זה. ורק משום שהאחר קיים בה, זו אינה חברה של עובדי אלילים.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 7: "יהודים, לכו לפלשתינה – על אנטישמיות ושנאה עצמית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה