דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

שירת הנוער

החוק להפרטת הקרקעות הזרים אנרגיה צעירה וחיובית למערכת החיסון של ישראל. הוא דוחק באישים ובארגונים, שנמצאו עשרות שנים משני צדי המפה הפוליטית, לכונן ברית של אידאלים. פועה הרשלג משרטטת את דיוקן העותרים כנגד החוק: תנועת דרור ישראל, הנוער העובד והלומד, המחנות העולים, השומר הצעיר, חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, טבע עברי, ח"כ שלי יחימוביץ', ח"כ אריה אלדד, ח"כ נחמן שי

מבט על רשימת העותרים לבג"ץ לביטול חוק הקרקעות מגלה תמונת פסיפס מרתקת: תנועות השומר הצעיר, המחנות העולים והנוער העובד והלומד (עם תנועת הבוגרים שלה דרור ישראל), חברי הכנסת שלי יחימוביץ' (עבודה), נחמן שי (קדימה) ואריה אלדד (האיחוד הלאומי), וכן חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי ועמותת טבע עברי. העובדה שהעותרים מתנגדים זה לזה בסוגיות רבות, ויש ביניהם מחלוקות מרות, מעניקה לשותפות שלהם עוצמה רבה.

את מטה המאבק מובילות שלוש תנועות הנוער הסוציאליסטיות. התנועות פועלות כיום בשלושה מעגלי חיים – תנועת הנוער, תנועת הבוגרים וקהיליית הקיבוצים – ומתאימות את רוח ההגשמה לצורכי השעה בחברה הישראלית. החברים פועלים למען בניית חברה שוויונית יותר, ובין השאר מקימים קיבוצים עירוניים הפונים לקהלים חדשים כמו נערים עובדים ונוער בסיכון. פסח האוספטר הוא מזכ"ל תנועת דרור ישראל וראש מטה המאבק בחוק הקרקעות. "איך מתחוללת קריסה כזאת," הוא אומר בכאב. "איך זה שבפרק זמן כל כך קצר, פחות ממאה שנים, נעשית קרקע הלאום, הדבר הכי בסיסי בתובנה הציונית, לסחורה?"

אלישע האס, המייצג את חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, מדבר במושגים אחרים: "חייב להיות ייעוד רוחני, שהוא חיצוני לכלכלה ולביולוגיה. מעמד הר סיני דורש מן האדם היהודי להתגבר על הביולוגיה והכלכלה, להתנהל מתוך אינטרסים מנוגדים לטבע. שבירה של עיקרון רוחני זה תביא בהכרח להתפוררות".

דומה שהפרטת הקרקעות הזרימה אנרגיה צעירה וחיובית למערכת החיסון של ישראל. היא דוחקת באישים ובארגונים, שנמצאו עשרות שנים משני צדי המפה הפוליטית, לשקול מחדש את סדרי העדיפויות שלהם, לתת לערכי יסוד את המקום המגיע להם ולבחון באומץ את מידת נאמנותנו להם. בפרפרזה על דברי פעיל סביבתני פול הוֹקֶן, מחבר הספר "אי-שקט מבורך", אפשר לומר ש"המדינה הזאת באה עם הוראות שימוש, אבל נראה שאיבדנו אותם". המאבק המשותף הזה מראה שערכים הם עדיין כוח מעמקים רב עוצמה, בעוד הנדל"ן, עם כל השפעתו בשטח, עדיין איננו חזות הכל. דמוקרטיה, ככלות הכל, תלויה במבט אופטימי על הטבע האנושי. קל להסגיר את הנכסים לידיים גסות ולהתאבן מול כוחות כלכליים ופוליטיים חזקים, אבל רפיון כזה יחטיא אמיתוֹת של החיים, שלא לדבר על כך שהוא מסוכן מאוד.

ניצחון קצר מועד

מרגע שהתחילו הדיונים על הפרטת הקרקעות בוועדת הכלכלה של הכנסת, פקדו נציגי התנועות את ישיבותיה. לקראת ההצבעה נשלחו אלפי פאקסים ואסמסים לחברי כנסת בניסיון לשכנע, להפעיל לחץ ולהזכיר להם מה מסתתר בעצם מאחורי אינסוף הסעיפים של הצעת החוק המייגעת.

ביולי 2009, בשבוע שקדם להצבעה הראשונה על תוכנית ההפרטה, הסתובבו עשרות חברי תנועות נוער במזנוני ובמסדרונות הכנסת. חברי כנסת, בהם משופשפים ומנוסים בעימותים, מצאו את עצמם נלכדים בשיחות מביכות. היו כאלה שהדברים חדרו ללבם, אבל רבים מיהרו להסתלק בתירוץ כזה או אחר. ענבל פרן פרח חברת המחנות העולים, נקלעה לוויכוח מוזר עם חבר כנסת. "את בחורה צעירה," אמר לה, "ואני רוצה שתהיה לך דירה". אבל היא לא ויתרה. ״יש כאן עניין עקרוני ציוני!״ אמרה. וחבר הכנסת בשלו: ״לא רוצה לדבר ציונות. אני רוצה שתהיה לך דירה!״

ביום הצבעה געש בחדרה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ' חמ"ל של חברי תנועות, חברי ההתיישבות העובדת ואנשי ארגונים שונים. את אולם המליאה גדשו כשלוש מאות צעירים בחולצות כחולות. חשוב היה להם לומר לחברי הבית שזוהי הכרעה היסטורית ושדור העתיד צופה בהם בעת ההצבעה.

הצעירים הללו התייצבו מול מערכת משומנת ומנוסה. עד מהרה הם למדו שהמאבק שלהם נתפש כאזוטרי ואינו מעניין את התקשורת. תרבות הרייטינג הבהירה להם שיש דברים שנכנסים לעיתון ויש דברים שנדחקים החוצה, או במקרה הטוב מופיעים כידיעות שוליות. אבל הם לא ויתרו, ולכן כתבו מסמך עמדה, שוחחו, טלפנו, שלחו מיילים ואסמסים, והעמידו משמרות מחאה של "אל תצביע נגד צו מצפונך". מול משרדי קק"ל התחפשו להרצל וקראו קטעים מתוך "אלטנוילד", ערכו צעדה מסביב לכנסת, הדליקו משואות ועוד.

באותה הצבעה קרה בכנסת משהו נדיר: האידיאולוגיה ניצחה, ולוּ להרף עין פרלמנטרי. בנימין נתניהו ראה שלא יוכל להשיג רוב בהצבעה ומשך את הצעת החוק. נפל דבר, אף שמקץ כמה ימים כבר הופעלו הלחצים הנחוצים והצעת החוק עברה ב-3 באוגוסט. הקואליציה למודת ה"דילים" וה"קומבינות" נתפסה לרגע בלתי מוכנה. היא לא לקחה בחשבון מרכיב נשכח אך גם בעל עוצמה – העֶרכיות. בחרך קטן שנפרץ נרשם בפרוטוקול ניצחון לאידיאלים.

ממגשימים לעותרים

חברי התנועות מתחנכים לאור האמונה ביכולתו של האדם לחולל שינוי, כאשר חינוך הוא הלב הפועם של העשייה שלהם. הם אינם רוצים להיות מסוגרים בתוך בועה ולעסוק אך ורק בעצמם ובאיכויות שלהם, ולכן הם מרחיבים את מעגלי העשייה שלהם. תנועות הנוער היו תמיד אוונגרד, שהיה קשוב לסערת הזמן ומרד בתכתיבי החברה והממסד. בימי מלחמת העולם השנייה נאלצו חברי התנועות בפולין הכבושה למלא ריק שנוצר בהעדר המנהיגות הבוגרת, ואף התייצבו ממש בראש הציבור היהודי בגטאות. אך בהיסטוריה של המדינה תנועות הנוער היו אלו ש"מגשימים", ולא אלו שעותרים לבג"ץ כנגד חוק שעבר בכנסת.

מה השתנה בתנועות נוער, שהן מעורבות פתאום בעשייה פוליטית?

ג'יימס גרנט רוזנהד, מדריך בתנועת הבוגרים של הבונים-דרור וחבר בקיבוץ המחנכים משעול: "קורה כאן מאבק עקרוני שנוגע לכל אדם בחברה שלנו. עולים דברים יסודיים של ערכים וחזון, שאלות על דמות המדינה והחברה שאנחנו חיים בה. לא לכל עם יש חזון, אבל מה לעשות, אנחנו לא 'ככל העמים' ".

ענבל פרן פרח, גם היא חברה בקיבוץ משעול: "זו עשייה פוליטית במובן הרחב של המילה. מעשה פוליטי פירושו, שאני לא מוכנה לקבל את המציאות כמו שהיא ואני עושה משהו בנידון. המושג הקפיטליסטי הגדול ביותר הוא הנוחות. ברגע שנוח לך אתה מפסיק להיות אקטיבי".

מוסיפה ענת מור מקיבוץ המחנכים בעכו: "היום אין כמעט יציאה להגשמה בקיבוצים בגלל מצב התנועה הקיבוצית. לא שָם זקוקה לנו החברה הישראלית. כעת באים חבר'ה צעירים וכורתים ברית עם העם, מתיישבים בשכונות מצוקה ואומרים, 'אנחנו ואתם גרים פה יחד'. גם זו אמירה פוליטית. בכל אופן, זהו היפוך מוחלט למגמה הנפוצה כל כך של 'אדם העושה לביתו'".

זיו רוזנברג, חבר השומר הצעיר המתגורר בקיבוץ כפר מנחם, מצביע גם הוא על הקשר בין פעילות חברתית בשטח לבין המאבק בחוק הקרקעות: "היום, כשאני אומר 'הגשמה', אני מתכוון לכך שאני לוקח את החיים שלי ומוזג אותם בחברה, בין השאר בסוגיה כמו העברת הבעלות על אדמות המדינה לידיים פרטיות".

ומסכם אורי מתוקי, חבר תנועת דרור-ישראל החי בקיבוץ אשבל, ודובר מטה המאבק בהפרטת הקרקעות: "יש בהחלט שינוי בתפישה לגבי השאלה מהן המשימות הנדרשות היום בארץ. וכמו שאמר הרצל, הציונות היא אידיאל שאין לו סוף. לא מכירים מספיק את מה שהרצל אמר, ואולי גם מעדיפים להשכיח את מה שאמר, אז תרשו לי לצטט מתוך 'אלטנוילד': 'אנו סבורים שלגבי חברה של בני אדם יש באידיאל משום תועלת, משום יתרון. אנו נאמר בפירוש: משום הכרח. האידיאל הוא הכובש את לבנו. וגם הבנה זו לא אנחנו גילינו אותה ראשונה. עתיקה היא כימי עולם. כמים וכלחם לפרט כן האידיאל לכלל. והציונות שלנו – – – אינה אלא אידיאל ללא סוף וללא סיום'".

בחיי היומיום שלכם אתם מקדמים רעיונות שרבים סתמו עליהם את הגולל. כיצד מתקבלים האידיאלים שלכם בציבור?

זיו: "בדרך כלל אנחנו נתקלים בתגובות מלעיגות. אפילו קיבוצניקים 'מופרטים' משתוממים עלינו: 'איך זה שאתם עדיין חיים בשיתוף? מנין נפלתם?' אבל דווקא אצל הצעירים אנחנו מבחינים בניצוץ אחר. יש איזו משיכה. סקרנות. יש מילים חשובות מאוד שפשוט איבדו את כוחן. צריך לשנות את השיח בארץ ששוחק מילים ושוחק משמעות".

ענבל: "הציבור כמו איבד את היכולת להיות שותף לדיון ציבורי. אבל ככל שהשיח הערכי דועך, אצלנו זה מתחזק. כי צריך לעמוד בפרץ, ואת זה אפשר לעשות בעזרת חינוך. המאבק הפוליטי הגיע בעקבות הפעילות החינוכית".

מה בחוק הקרקעות זיעזע אתכם עד כדי כך שפניתם למאבק פוליטי וציבורי?

אורי נרעש. "זה ממש להכניס צלם להיכל," הוא אומר ומאזכר בשימוש הלשוני הזה את הרגע שבו הוגדשה הסאה והחל המרד ביוונים. ענת מפרטת: "לציונות יש מימד אוניברסלי. בִמקום שקבוצה קטנה של אנשים תחזיק בכל הקרקעות, במקום תרבות של תאגידי ענק, הציונות מציעה אופציה אחרת תוך שהיא מממשת עֶקרון עומק של העם הזה. אילו היו עוד מדינות בעולם מאמצות את הדגם הנועז הזה, היה נוצר כוח חזק נגד מגמות קשות שקורות בכל העולם".

זיו: "מטשטשים את העובדה שהתנועה הציונית צמחה לא רק כדי להקים מקלט לעם היהודי, אלא גם כדי לבנות חברה צודקת". וג'יימס אומר שהם פנו למאבק פוליטי פשוט משום שאף אחד אחר לא עשה זאת: "אני שואל: איפה המנהיגות הציונית? איפה כל המוסדות הציוניים? מה עם קק"ל והתפקיד ההיסטורי שלה? והתנועה הקיבוצית? יש תחושה שכולם סבורים שהמשימה הלאומית נגמרה".

איך חשתם אחרי שהרפורמה בקרקעות התקבלה בכנסת?

ענת: "גם אם כל הקרקעות יימכרו, מה שיעצב את המציאות על האדמה הזאת יהיו האנשים שיחיו פה".

אורי: "אחד הדברים הטובים שאני לוקח מהמאבק הוא שהתברר לנו ולאחרים שעוד יש מקום לשיח ערכי. העיתונים כולם ספדו לנו. אמרו: 'זהו זה. נגמר'. אבל שום דבר לא נגמר".

בשיחה אחרת תיאר את הרגע הזה ערן וידר בן ה-19 מבני עקיבא: "זה היה רגע מכונן בהיסטוריה של החברה הישראלית. רגע מדהים. ישבנו יחד באולם בכנסת אחרי שראינו שכל המאבק הולך לקראת מפלה. היינו שותפים לצרה. בכינו יחד. המפגש הזה בנה משהו חדש בינינו ונתן כוח, למרות שלא הצלחנו".

עוד נחזור לערן בהמשך.

יש יאוש?

אורי: "אין לי ספק שאנחנו על סף תהום. אבל אסור להיכנע לייאוש, וגם לא לסדר לעצמנו אופציה למקרה ש'העסק פה לא יחזיק מעמד'. צריך להשקיע את כל המאמץ כאן, במקום הזה, בכיוון הראוי. כי בטווח הארוך שום דבר לא אבוד. אתה בא כמו חובש קרבי, נותן שתי הנשמות, ופתאום יש באדם זיע. יש סימן חיים. הוא בכל זאת איתך. גם את זה ראינו במהלך המאבק וזה נותן תקווה".

זיו: "בראש ובראשונה חשוב להגיד: אני לא מתנתק מהחברה, לא הולך לעשות לביתי ולנשמתי – גם אם אני חייב להודות שזה ל

א בהכרח בא בקלות…"

בחושים הבריאים שלהם דורשים אנשי התנועות מהציבור להקיץ מהתרדמה שהוא שקוע בה ולתת מענה להתפוררות האידיאולוגית. ואין מדובר כאן בעניינים מופשטים. שינוי שרירותי הפוגע בחיבורים פנימיים של החברה גורם לביזוי, ובהמשך להתמוטטות. אי אפשר לטפל בכלכלה כאילו היא מנותקת מחיי הקהילה. כדי שלא לשמוט מתחתיה של החברה את הקרקע צריך לטפח באנשים תחושת שייכות וזהות, ולשמור מאוד על המנוע הערכי, שהוא הלוז של החברה.

שבירה של עיקרון רוחני

חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי הוקם בשנות השמונים של המאה ה-20 בידי ידי אנשי אקדמיה אשר ביקשו להשמיע את קולם מתוך חרדה לעתידו של המפעל הציוני. חברי החוג, שהוא ימני מובהק, אינם בוחלים בשום שותף ומבקשים לעורר כמה שיותר מפגשים ועימותים אינטלקטואליים.

אחד מחברי החוג הוא הביופיזיקאי אלישע הַאס,בן קיבוץ שדה אליהו. האס עוסק בחקר הקוד הגנטי השני, יצירת מבנים ביולוגיים על פי התוכניות המוצפנות בגנום, וכיום הוא פרופסור בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר אילן. הוא מגדיר את עצמו קודם כל כיהודי ואז כציוני. האתגר בעיניו הוא לקיים חברה יהודית עצמאית במולדת שבה חיו אבותינו ולהגשים חברה ברוח ההלכה.

בהפרטת הקרקעות הוא רואה שבירה של עיקרון רוחני: "כל ייעודה של התורה הוא חירות האדם ופעולה לפי ערכים. הערך עצמו משולל כל בסיס כלכלי וביולוגי, חסר כדאיות, אבל רק למען ערך מוכנים אנשים לשלם מחיר ולוותר על חלק מהביולוגיה והכלכלה". גם הציונות, לדבריו, היא התאגדות על בסיס רעיון המנוגד לחוקי הטבע ולמהלך ההיסטוריה. "ולכן גם נגזר על המפעל הציוני להילחם על קיומו לעולם ועד, כי העולם לא יקבל בשום אופן ריבונות יהודית".

האס אינו מעוניין בייעוד הסוציאליסטי. עם זאת, הוא סבור שאי אפשר להנהיג במדינת ישראל כלכלת שוק טהורה. את הדוגמאות הוא נוטל מתחום מחקריו: "אם לוקחים תא חי ומוציאים את הגנום שלו, הוא ימשיך לתפקד, כי יש לו מכניזם של קיום חיים, אבל צאצאים לא יהיו לו. כך הם תאי דם אדומים, שהם עקרים, כי בתהליך ההבשלה הם מאבדים את הגרעין שלהם. הקיבוץ התמוטט מפני שהיה סטרוקטורה הבנויה על בסיס רעיוני. ברגע שמוחקים בסיס זה, ברגע שהאחריות ההדדית הוסרה, הוּצא הדי-אן-אי והמבנה קרס".

רעיון ההפרטה, ממשיך האס, צמח מאשליית השוק החופשי. "אפשר להשתמש באנרגיה של השוק החופשי," הוא אומר, "אך אין מנוס מהצבת גבולות. יסוד הביולוגיה משקף זאת. פעולה של אורגניזם ביולוגי מבוססת מחד על אנרגיה של תהליכים אקראיים המשמשת כמנוע, ומאידך על מגבלות שמכתיב הגנום והופכות את התהליכים האקראיים למכוונים". האס מיישם את התפישה הביולוגית על חיי החברה: "אם המפעל הציוני לא ישמור על המגבלות, אם נשחרר את הקרקעות מבעלות העם לידיים פרטיות, ישתלטו עלינו התהליכים הטבעיים. הישות הציונית, שהיא יצור לא-טבעי, תיעלם. כי שינוי בספר החיים משמעו מוות".

האס אינו מסתיר את הביקורת הנוקבת שיש לו על הציונות: "הציונות המדינית מחקה את ספר החיים היהודי, ולכן דור ההמשך שלה הוא דור עקר". והוא מגבה זאת באמצעות דוגמה שהוא מביא מההנדסה הגנטית: "כשמפתחים אורגניזם חדש על ידי הכלאה, רק בדור השלישי אפשר לקבוע שזה יצור חי, שתהליך החיים הבסיסי אכן חל ושהעברת התכונות מתקיימת. במציאות של ימינו, המפעל הציוני נכשל. נעשינו לקהילה נרדפת שעוסקת בפיננסים בדיוק כמו אבותינו בגולה". הדור הצעיר, לעומת זאת, הוא תקוותו הגדולה: "כל השינויים הגדולים קורים תמיד בחילופי דורות. חלק מהצעירים אולי יקומו ויעזבו, אבל חלקם יחפשו את הדבר האמיתי, ישאלו שאלות אמיצות וישובו אל דרך היהדות".

מעילה באמון

חידה היא בעיניו של פסח האוספטר, ראש מטה המאבק וחבר קיבוץ רביד, כיצד התנועה הקיבוצית, שהיא הגרעין הקשה של המפעל הציוני, נותנת את ידה לתהליכים שיחזירו אותנו לתבנית גלותית. איך קורה שאנשים ממירים מהר כל כך את נפשם?

פסח מזהה מעילה באמון גם בדרך שבה נעשתה ההתנתקות מגוש קטיף. "החבורה הצעירה של הציבור הדתי הלאומי, שאני לגמרי לא מסכים איתה, חוותה משבר נוראי. אני יכול אולי להסכים עם המהלך של אריאל שרון, אבל הוא שיקר להם, הוא השתמש בהם כמו בכלי משחק ובגד בהם. הוא לא בא ואמר לאנשים: 'אני מצטער. לא היתה לי ברירה'. זו מעילה באמון ולדברים כאלה יש משמעויות מרחיקות לכת. הצעירים מהציבור הדתי הלאומי חוו אולי מה שעבר על חלק מהיהודים בתקופת שבתאי צבי. המנהיג מתאסלם ומשאיר את העם עם תחושה של משיחיות שקר".

פסח מתקומם נגד הראייה הצינית הרווחת כיום, ורואה בה קוצר ראות ואיוולת. "בובר אמר שיש שני סוגי מוטיבציה – האחת היא מוטיבציה מתוך אינטרס והאחרת היא מוטיבציה אוטונומית שנובעת מתוך 'הראוי'. שבירה של אמונה כזאת, של כוונה כזאת, היא דבר מסוכן ביותר. לחשוב שאף אחד בעולם לא עושה שום דבר אלא רק מתוך האינטרס האגואיסטי שלו, זהו קץ החברה. הממשלה כמו באה ואומרת לנו: 'מה שהיה היה. חוקי המשחק השתנו. מה זה קרקע הלאום? מה זה בכלל חשוב? שיתוף זה פּאסֶה. שוויון וצדק חברתי זה פאסה. יש אל אחד והוא הכסף'". פסח נדהם מכך שהציבור נותר אדיש. "אבל", הוא מוסיף, "כבר ראינו עמים הולכים לאובדנם בעיניים פקוחות".

תנועות הנוער מתחדשות דווקא על רקע הציניות והחומרנות. האוספטר: "היתה איזו נקודה ארכימדית באמצע שנות השמונים, כאשר הבנו שהכל נסחף למקום לא טוב – התנועה הקיבוצית, תנועת העבודה, ההסתדרות. התבוננו במציאות ואמרנו: 'אם לא נציל את התנועה שלנו, היא לא תהיה'. תהליכי ההפרטה כבר התפשטו בתנועה הקיבוצית, ולא היה שם תפקיד לגרעיני התיישבות; אז לקחנו את עצמנו בידיים והקמנו תנועת בוגרים שמקיימת את תנועת הנוער ואת קהיליית קיבוצי הקבוצות. התנועה שלנו בת שמונים ושש. לא נולדנו היום. אנחנו פשוט מעבירים הלאה את הלפיד. כמו שנאמר, לא עליך המלאכה לגמור… אנחנו בתוך שלשלת העם היהודי והתנועה. יש משהו גדול מאיתנו ואנחנו חלק מזה ולוקחים עליו אחריות. כך גם לגבי הרעיון של 'הארץ לא תימכר לצמיתות'. לא אנחנו המצאנו אותו. הוא פיקדון בידינו. היום הצעירים עומדים בצומת מאוד קשה, והסיכוי טמון באורך הנשימה שלהם. וכי כמה אנשים בארץ אומרים לעצמם: אנחנו נתמודד על אופיה, דמותה וצלמה של החברה הישראלית? וזאת בלי לחפש מוצא באפשרות של דרכון זר ובלי לעזוב את המקום, כמו שיהודים עשו תמיד".

תנועות הנוער מציעות לצעירים אורח חיים שונה. לחיות ולפעול בתוך חברה צעירה ולא לשבת לבד מול המחשב ולנהל מערכות יחסים וירטואליות. קשר אנושי צריך לטפח וחיים בקהילה צריך ללמוד. פסח: "אינדיבידואליזם? זה יפה מאוד, אבל מישהו פה יכול להתקיים שנייה אחת בלי חברה? התרומה לאחר היא בסופו של דבר תרומה לעצמך, כי עשייה למען האחר היא מה שהופך אותך לאנושי. זהו בעינַי לב לבה של עובדת היותך אדם".

עצמאיים בשטח

ערן וידר ונועם לבנון, בני 19, הם חברי תנועת הנוער הדתית בני עקיבא ונמצאים כעת בשנת שירות במסגרת גרעיני "נחשון" לפני לכתם לצבא. גרעיני "נחשון" לומדים תורה תוך מתן דגש חזק על אקטיביזם. המוטו שלהם הוא רגישות חברתית.

ערן כתב לשלי יחימוביץ' בעניין חוק הקרקעות והביע רצון לעזור. אנשי המטה של יחימוביץ' שילבו את ערן בפעילות, ומהם נודע לו שתנועת בני עקיבא דחתה הצעה להצטרף לעתירה לבג"ץ. ערן לא קיבל את החלטת תנועתו: "איך זה שאנחנו לא שותפים במאבק כזה? זה לא מאבק על איזו 'נישה' קטנה. זה מאבק על עצם העניין. משהו ששייך לציבור כולו".

אך הוא ידע. תנועת בני עקיבא גורסת שכל יוזמה לפעילות חייבת לבוא מהחניכים עצמם. רק אם "השטח בוער" תיעתר הנהגת התנועה. נחוש באמונתו יצא ערן אל דרך השכנוע. תחילה הפיץ דף מידע בדוא"ל ושלח אי-מיילים לחכי"ם. אחר כך החליט שהוא רוצה עצומה של רבנים, "כי ראיתי שכך אוכל לסחוף ציבור". והרבנים חתמו. "אחרי שארגנתי את עצומת הרבנים התחלתי לערב את אנשי הגרעינים. דיברתי עם הרכזים שלהם ואמרתי שישלחו חברים לכנסת. בהתחלה באו מעטים, ואז היה יום שהגיעו חמישים-שישים. החבר'ה פשוט ראו מה הולך שם, שהכל מפוצץ בתנועות נוער! אז כבר התחילו לדבר על כך בכל הגרעינים בארץ והדחיפות חדרה למעלה, אל ראשי התנועה. השטח בער סוף-סוף".

נועם: "לציונות יש אמירה ברורה על הקרקע, והתורה מוסיפה לה עוד קומה: בכל שש שנים יש שנת שמיטה. אתה לא הבעלים. דע שיש משהו מעבר לך, רחב וגדול ממך. ומה רוצים להשיג בהפרטה הזאת? שהכל בארץ יהיה רק גוף? רק חומר? אם אתה מוציא את הנשמה, בשביל מה הגוף?"

ערן: "נכון שיש מחלוקת בינינו לבין הציונות החילונית, אבל במובן המעשי אנחנו אומרים אותו דבר". ושניהם מצטטים מתוך שירו של קובי אוז, "זלמן זה לא אתה": "יש לי מעמד מסביב לשעון/ קריירה נון סטופ מניות וממון/ אני תמיד זמין לכל הפתעה!/ והופ יצתה בת קול ואמרה/ זלמן זה לא אתה/ הנה שבת המלכה/ עכשיו תהיה במנוחה/ אתה אחד מהעם שאומר תפילה/ מעמדך לא אתה/ אדמתך לא אתה/ אתה/ אתה פשוט זלמן".

נועם: "למרות ההפסד, ואני יצאתי אז בהרגשה גרועה מאוד, בסופו של דבר העוצמה היא בחיבור הכלל-מגזרי, הכלל-השקפתי, זה מה שנתן תחושה של כוח פנימי ושל תקווה".

לאחר רצח רבין נוצר קרע בין השמאל והציונות הדתית. המאבק המשותף נגד הרפורמה בקרקעות קירב בין התנועות, או ליתר דיוק, קירב בין האנשים. זו הפעם הראשונה שהחתך העמוק מתאחה מעט ונוצרת רקמה חיה חדשה. יש אפילו סימנים של שיתוף פעולה בין התנועות בנושאי חינוך.

נועם: "כמו בספר הילדים 'אוזו ומוזו מכפר קקארוזו', פתאום כולנו מגלים שמעבר לחומת האיבה אין שום מפלצת".

ואם העתירה לבג"ץ תיכשל?

ערן ונועם עונים באמירה של הרב נריה: "בעוז ובענווה קדימה".

הפקרת הערכים המשותפים

עמותת טבע עברי מורכבת מדתיים וחילונים, אנשי רוח ואנשי מעשה, המבקשים לקדם אחריות סביבתית יהודית בישראל. מנהלת העמותה, עֵינַט קרמר,מתגוררת ביישוב אֶשחָר, שבו חיים יחד דתיים ושאינם שומרי מצוות. כששמעה על הצעת חוק הקרקעות היתה נסערת ביותר, ובאמצעות האינטרנט מצאה את המתנגדים והצטרפה אל תנועות הנוער.

גם עינט מזכירה את הפן היהודי, את הציווי המקראי, את חוכמת השמיטה, את המחויבות לאדמה לעבדה ולשמרה. היא מדברת כמובן על הנזק הסביבתי החמור שייגרם בגלל מהלך כזה, וגם מצביעה על המעגל הטבעי של האדם – מעפר באת ואל עפר תשוב, כמו תזכורת מפכחת בעידן של בועלי ארץ. אף על פי שעמותת טבע עברי אינה עמותה אקטיביסטית המצויה בשפת המאבקים, העתירה הזאת מבטאת את רוחה. "יש לי תחושה שכל המערכות היום מבקשות ליצור אנשים-בועות", אומרת עינט, "אנשים תלויי נדל"ן המנותקים מהאדמה. פרודות-פרודות אנשים מסתובבים בארץ. אם אתה מושיט יד זה רק כדי לקחת". גם עינט נדרשת למרטין בובר כדי להבהיר את עמדותיה: "חוק הקרקעות חותך את החיבור הייחודי שיש לנו לאדמה כיחסי 'אני-אתה' ומנציח את הניכור, את יחסי 'אני-הלז' שלנו עם האדמה, ובדומה לכך עם חיינו, עם עצמנו".

אריה אלדד היה קצין רפואה ראשי לפני שפנה לפוליטיקה. מאז 2003 הוא חבר כנסת מטעם סיעת האיחוד הלאומי, ובין השאר עמד בראש ועדת האתיקה ובראש השדולה למאבק בשחיתות הציבורית. את המאבק ברפורמה בקרקעות תופש אלדד כמאבק בשחיתות, ובעקבות ההתנתקות מגוש קטיף הוא רואה בשחיתות סכנה קיומית: "לא הבנתי מה קרה לשרון ששינה כך לפתע את דעתו. לא קיבלתי על כך תשובה כלשהי. הכותרת ב'ידיעות אחרונות' כמה ימים לפני ששרון החל לדבר על ההתנתקות היתה: 'היועץ המשפטי לממשלה עומד להגיש כתב אישום נגד שרון'. ומה קרה? הוא לא עמד לדין".

אלדד הוא בנו של ישראל אלדד (שייבּ) – ממפקדי לח"י ומאנשי הרוח הבולטים בימין בישראל – וגדל כבן למיעוט שסבל מהשימוש לרעה שעשה השלטון בכוחו: "הבג"ץ הראשון אשר בו זכה אזרח בעתירה נגד ראש ממשלה היה הבג"ץ שהגיש אבא שלי נגד בן גוריון", הוא מספר. ראש הממשלה הורה לפטר את שייבּ ממשרתו כמורה בבית ספר תיכון בתואנה שהטיף בעיתון למרד. שייב אמנם זכה בעתירה, "אך בישראל של ראשית שנות החמישים לא נמצא מנהל בית ספר שישכור אדם שבן גוריון לא היה שבע רצון ממנו".

נושא הקרקעות הוא בעיניו מורסה של שחיתות, והדבר מתבטא בעיקר ברשויות המקומיות: "מדובר בהמון כסף. המון אינטרסים. רפורמת הקרקעות והרפורמה בחוק לתכנון ולבנייה מרוקנות מכוחן את הוועדות המחוזיות, שעליהן לציבור יש עדיין אפשרות כזו או אחרת לפקח, ונותנות כר דשן למושחתים למיניהם לעשות בקרקעות הציבור כראות עיניהם. השדולה שלנו עמלה לסתום פרצות, לגונן על חושפי שחיתויות… ובזמן שאנחנו עובדים על דברים קטנים, מישהו פה פורץ את כל החומה עם בולדוזרים".

אך לא רק בגלל החשש משחיתות הוא מתחבר לעתירה לבג"ץ: "העניין העקרוני הוא איזו דמות תהיה ללאום בישראל". לדברי אלדד, רוב חברי הכנסת העדיפו שלא לריב עם ראש הממשלה על החוק שנחשב ל"בייבי" שלו. "העקרונות והערכים עובדים רק בשליש משרה בכנסת", הוא אומר. "מי שסובלים מעודף ערכים ועקרונות, קידומם בכנסת אטי מאוד או לא קיים בכלל. בדרך למעלה נאלצים לשחוט חלק גדול מהאידיאולוגיות".

אלדד אינו מתנגד באופן גורף להפרטה. "יש חשיבות עצומה ליוזמה פרטית להנעת גלגלי משק, ואני בעד קיצור הליכים ופישוט, אבל באדמות המדינה אסור לספסר. אני מוכן ללכת כברת דרך מסוימת עם האובססיה של נתניהו לסגור מרפסות, אבל אני בטוח שיש דרכים טובות יותר מאשר להשבית את כל המִנהל".

אלדד אינו מזדהה עם מטרותיהם של הארגונים "הירוקים" (שחברו למאבק אך אינם חתומים על העתירה). לדעתו הם מוטים פוליטית ואינם רתומים אך ורק למרכבת איכות הסביבה. לעומת זאת הוא שמח מאוד לפעול עם תנועות הנוער. "גם אותי מדאיג שהמדינה מתפרקת מערכיה. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום נעשית לערך חשוב יותר מהקיום עצמו. לכן צריך לתדלק את תנועות הנוער," הוא אומר. "ערכים הם מנוע אדיר שמביא להישגים גדולים". עם זאת, אלדד אינו משתעשע בתקווה שסוג כזה של חיבורים יבנה גשרים של הבנה. "זו לא יותר משותפות אד-הוק".

חבר הכנסת נחמן שי (קדימה) רואה בצירוף העותרים התחברות מאלפת ואירוע חריג. הוא עצמו חבר לעתירה בעיקר בגלל החשש שתהליך ההפרטה יביא להעברת הקרקע לידיים זרות. "רוצים ייעול? יש דרכים אחרות. הניחו לקרקעות. שיחכירו למאה שנה, אבל שהקרקע תישאר בידי אזרחים ישראלים".

שי מתייחס גם לאירוע המפתיע של משיכת הצעת החוק: "הכנסת הזאת מקדשת אך ורק את שלמות הקואליציה. כשאיימו בפירוקה אחרי ההצבעה הראשונה, כולם חזרו בהם והתכחשו להצבעתם הראשונית". עם זאת, הוא אינו מתלהב מעצם הגשת עתירה לבג"ץ: "הכנסת היא ככלות הכל הריבון, ולא על כל דבר אפשר להגיש בג"ץ. אלה כללי המשחק הדמוקרטי וגם אם אתה לא מרוצה, אתה צריך לחיות עם זה. אבל פה עלה לדיון דבר חשוב מדי, ופשוט אין מה להפסיד. או נכון יותר, יש כל כך הרבה מה להפסיד." ואם מדברים על התנהלות דמוקרטית, לדבריו העבירו בכנסת את הרפורמה בלי דיונים, בחטף, כמעט בהגנב. את זה הוא לא מבין: "זו מדינה מיוחדת. את האדמות כאן היה צריך לקנות, לשחרר, לגאול. הכל פה בנוי אחרת. אנחנו לא מדינה נורמלית. יש לנו נרטיב נפתל מכדי שמישהו ירצה לסבך אותו עוד יותר. יש פה אדמות נטושות שהערבים השאירו אחריהם ב-1948 וזהו נושא רגיש ביותר. איך אפשר למכור אותן עכשיו לאדם פרטי?"

חברת הכנסת שלי יחימוביץ'(עבודה)מרבה לעסוק בנושאים חברתיים ולצאת נגד בעלי ההון. במאבק הזה היא נאלצה לצאת גם נגד מפלגתה שלה ועמיתיה: "ברור לי שהעבודה היא מפלגה פנורמית", אומרת יחימוביץ', "אבל בחלומותי הכי גרועים לא חשבתי שאתייצב באופוזיציה למפלגה שהקימה את המדינה, גאלה אדמות ויישבה אותן… אמנם הפסדנו במערכה, אבל גרמנו הרבה מבוכה לממשלה. עמעמנו ומיתנו קצת את ההפרטה והיא כעת קשה יותר לביצוע".

גם היא, אשת תקשורת מנוסה, לא הצליחה בהתחלה להכניס את הנושא לעיתונות. "החוק הזה חנוט בתוך חוברת עבה מלאה פרטים טכניים. רק כתבים כלכליים עסקו בזה, והם כפופים לנרטיב של משרד. לא היה פשוט להתמודד עם המרפסת של ביבי". אבל מעבר לכך, מה שמרגש אותה במיוחד הוא הסיפור של תנועות הנוער. "גם אם ניכשל בהשגת המטרה, עצם החבירה הזאת היא דרמה בפני עצמה", ובכך היא מתכוונת לתקווה שיצרה ההתאגדות החוצה קווים שבטיים וסקטוריאליים – שיתוף פעולה ראוי סביב אתוסים מכוננים.

לדבריה, העיסוק האובססיבי שלנו בנושא המדיני גרם להפקרת הערכים המשותפים לנו שאינם קשורים לכיבוש. "אין לנו תקומה אם נמשיך בחידוד הקיטוב", היא אומרת. "יש נושאים ערכיים שאפשר להתלכד סביבם, והם חשובים לא פחות מסוגיית השלום, שהוא בהחלט מטרה נכספת. אי אפשר לרכז את כל הדיון הערכי רק בזה, כי בינתיים החברה נעשית שוחרת ממון ורקובה".

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 56 של "ארץ אחרת": והארץ תימכר – תחקיר: מדוע עבר החוק להפרטת קרקע הלאום. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ספרה של פועה הרשלג "למדוד את התהום - סיפורו של יצחק צוקרמן (אנטק)" זכה בפרס יד ושם לספרות נוער 2010

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה