דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2008 | מהדורה 44

שיבה אל האופק הנשכח

עבור בני לוי, כחניך של אידיאולוגיה פוליטית הרואה את עצמה כ"אירופית", המדינה היהודית נבנתה על שכחת המקור ה"מזרחי-משיחי", כלומר העברי, שלה. לוראן כהן משרטט את דיוקנו של הפילוסוף שנדד בין העולם המאואיסטי הצרפתי, דרך האקזיסטנציאליזם של סארטר ועד ללוינס והשיבה ליהדות

בני לוי. איור אודי גינדי

סיפור חייו של בני לוי הוא סיפור של תלישות ונדודים, של מהפכה ושיבה, ושל זהות אבודה אשר שבה ונמצאה. הסיפור מתחיל במצרים, שלוי נולד בה ב-1945 וגורש ממנה עם משפחתו כשהיה בן 11, והוא חוצה את ים האירועים ששינו את פניה של אירופה המערבית שלאחר המלחמה: הרפתקאותיה של ה"שמאלניות" (gauchisme) המהפכנית המוּכרת גם בכינוי ה"אולטרה", מרד הסטודנטים של מאי 1968 בפריז, "תרבות הנגד" ופעילות מחתרתית, וכן יצירותיו של ז'אן-פול סארטר ומשנתו של עמנואל לוינס. לא יהיה זה מוגזם לומר כי ב"פלנטת הרדיקליות" – דהיינו, במרחב של שנות השישים והשבעים שאלן פינקלקראוט כינה "שמאלה מכל זרמי השמאל" – זכה בני לוי למקום שהיה לאגדי ואפילו "מיסטי". אבל נראה כי מיסטיקה פוליטית זו לא ענתה על ציפיותיו, שכן מאז סוף שנות השבעים היא פינתה את מקומה למיסטיקה אחרת, המושרשת בהר סיני ובדבר ה'. מסלול קיומי זה, שהוביל את לוי "ממאו דזה דונג אל משה רבנו", על פי הביטוי השכיח בקרב הסוציולוגים הצרפתים, יכול להיתפש כמהלך שאפיין את בחירותיו של דור שלם, אשר נטש את הדגל האדום ואת הנוקשות השמאלנית לטובת ה"אות התורנית" והאדיקות הדתית.

תלמיד חכם שהלך לאיבוד

פעילותו הפוליטית של בני לוי החלה ב-1966, כשהצטרף ל-UEC (איחוד הסטודנטים הקומוניסטים). שנה קודם לכן הוא גילה את משנתו של ההוגה המרקסיסטי לואי אלתוסר והושפע ממנה עמוקות. בשנים ההן היה פייר גולדמן הממונה על שירותי הביטחון של הUEC- (ספרו של גולדמן, "זיכרונות עמומים של יהודי פולני יליד צרפת", זכה למעמד של ספר פולחן, והוא עומד לצאת בעברית בהוצאת ראובן מס בתרגומי). גולדמן היה ידוע אז כפעיל אנטי-פשיסטי קנאי, וכתומך לוהט במאבק אלים וממושך ברחובות פריז ובאוניברסיטאות נגד הקבוצות הימניות האנטישמיות וה"אנטי-מהפכניות".

בריאיון מ-1999, שבו נזכר בני לוי בשנות פעילותו הראשונות בפריז, הוא עדיין הדגיש את חשיבותה המכוננת של ידידותו עם גולדמן: "לא הייתי אלא ידידו של פייר גולדמן, הקופץ את אגרופו נגד הפשיסטים". עדות מסעירה על השנים הללו – שנים הנקראות עתה "שנות העופרת" על שם ההתנגדות האלימה למדינה הבורגנית שגאתה בצרפת, בגרמניה המערבית ובאיטליה בעשור שהחל בסוף שנות השישים – נמצא בזיכרונותיו של גולדמן. וכך הוא מדבר על חברו הטוב בני לוי, המופיע בספרו תחת האות N: "הוא היה יהודי, ואני מעולם לא הפסקתי מלהתייחס אליו כאל תלמיד חכם שהלך לאיבוד בפרשנות הדוקטרינלית של הטקסטים המאואיסטים". (Pierre Goldman, Souvenirs obscurs d'un juif polonais né en France. Points Seuil, p. 100) שנתיים לאחר מכן פרצו אירועי מאי 68' ברובע הלטיני של פריז והפכו את הסדר האזרחי בצרפת כולה. במקביל למרד של הנוער – אנרכיסטים, מאואסיטים וקומוניסטים מהפכניים למיניהם – החלו גם הפועלים להתקומם נגד תנאי העבודה הבלתי אנושיים בבתי החרושת הצרפתיים; אלו סומנו כסמל לקפיטליזם העיוור, הדורסני, המקריב את הפרולטריון על מזבח האינטרסים הכלכליים שלו. כיום ידוע כי מאמצע חודש מאי חששו שלטונות צרפת מאיבוד שליטה מוחלט, והעלו את האפשרות של פעולות קומנדו נגד המרד הגואה. המפגינים דרשו יותר חופש וזכויות ואף רצו, לפי הסיסמה שהופיעה על קירותיה של פריז במהלך המאורעות, "להעלות את הדמיון לשלטון". אבל גולדמן ראה באירועי מאי מופע ילדותי, מעשה "אוננות קולקטיבית" כדבריו והוכחה לכך שהנוער הצרפתי לא היה מסוגל להתעלות ל"אלימות רצינית, אמיתית, כמו פתיחה באש על כוחות המשטרה כדי לנקום על אונס סטודנטיות" (שם, עמ' 70). וכך פרש גולדמן מהרובע הלטיני, שבו המפגינים הצעירים "מדמיינים את עצמם בלב האלימות, בלב ההתקוממות, אף שהם זורקים אבנים במקום רימונים" (שם), ונסע לאמריקה הלטינית, שם הצטרף למחתרת חמושה.

פייר ויקטור

גם בני לוי פתח פרק חדש בחייו – פרק שלדעת מפרשי הימים הללו היה מרכזי בפעילות המהפכנית של צרפת. מאחורי השם התמים "השמאל הפרולטרי" הסתתר ארגון מאואיסטי מסור וצייתן, שראה את עצמו כאנווגרד של המלחמה שהוכרזה על "המדינה הבורגנית". בראש הארגון עמד אדם, שעורר לפי כל העדויות מעין "יראה ורוממות". זהו "פייר ויקטור", שמו החדש של בני לוי.

טקסטים רבים הוקדשו לסגנון מנהיגותו של וויקטור, והם נעים בין סגידה לסלידה. ברנרד אנרי-לוי, למשל, בספרו "המאה של סארטר", דיבר עליו כעל אדם בעל "כוח יבש" ו"סמכות אבסולוטית", וכעל מנהיג "אניגמטי ובר אוריין", "לקוני ולוהט" (Bernard-Henri Lévy, Le siècle de Sartre. Grasset, pp. 633, 364). כך תיאר הסופר הצרפתי אוליביה רולין, שהיה הממונה על ה"פעילויות הצבאיות" של "השמאל הפרולטרי", את פייר ויקטור, המופיע בספרו "נמר מנייר" תחת השם "גדעון": "גדעון היה מסוגל לשאת דברים במשך שעה רצופה ללא ניירות, והוא עשה זאת ללא ההיסוס הקטן ביותר ובלי לשגות ולו שגיאה שולית בתחביר. קולו היה שווה ומדוד, ושום שינוי של נימה או שיבוש בטון הדיבור או הפרעה בקצב לא ניכרו בו. לא השתרבבה שום פליטת פה ושום בדיחה, כמובן. קולו השווה היה במפורש בעל כוח מהפנט".

ב-27 למאי 1970 הכריזו שלטונות צרפת על "השמאל הפרולטרי" ארגון בלתי חוקי. פייר ויקטור מצא את עצמו פליט חסר מעמד ותעודות, אך כמבוקש הפועל בצל הוא שלט בכל יוזמה ובכל הודעה שיצאה מבית מדרשו. בשלב זה ניתן לשאול על הקשר, או על חוסר הקשר, בין האוטופיה המהפכנית, כפי שהתגלמה ב"שמאל הפרולטרי" ובשאר הקבוצות הקנאיות של אותן שנים, לבין המשיחיות היהודית, הדורשת לתקן עולם במלכות שדי. לשאלה זו, שהיתה נושא מרכזי של מסות וכנסים רבים, התייחס ויקטור/לוי עצמו בחיבור מרתק, "הספר והספרים", הכולל דיאלוג מעמיק ולעיתים מתוח בינו לפילוסוף אלן פינקלקאוט. בעודו נזכר בימי ה"מאואיזם המדומה", שבהם הדריך את ארגונו לקראת הקרב האחרון שישנה את פני ההיסטוריה, לא היסס לוי למתוח קו בין מאו לבין אברהם אבינו. על פי מאו, אמר לוי, "ישנה אפשרות לערער על עצם קונספט ה'אני'. באיזשהו מקום רדיקליות זו, על המישור האינטלקטואלי – אני לא מדבר על עומק הווייתי, אך על המישור האינטלקטואלי, בניסוחים האינטלקטואליים – עזרה לי להתקרב לדמות האמיתית של שובר האלילים, כלומר לדמותו של אברהם" (Benny Lévy, Alain Finkielkraut, Le Livre et les livres. Entretiens sur la laïcité. Verdier. 2006, p. 114).

באותו ספר מדבר בני לוי על מלאכותיותו של פייר ויקטור, ואף על תרמית הזהות ועל האשליה והשלילה העצמית שאיפיינו את הפרק הזה של חייו: "אכן, הייתי יהודי, אבל באופן הגרוע ביותר", הוא נזכר ורומז לימים של הכחשת יהדותו. יחד עם זאת, אי-אפשר שלא להדגיש את מקומה העצום של האנטי-ציונות באידיאולוגיה של "השמאל הפרולטרי". מאז 1970 היה הארגון מעורב בהקמת "ועדות פלסטין", שפעלו בקמפוסים ובבתי חרושת. מטרת הוועדות היתה לעודד קשר ישיר והכרה הדדית בין הפעילים המקומיים לארגונים הפלסטיניים במזרח התיכון. השינוי בדוקטרינת "השמאל הפרולטרי" הגיע לאחר שנתיים, בעקבות רצח הספורטאים הישראלים במינכן. בני לוי נזכר: "לקחנו את הקולמוס וחתמנו על ההודעה הרשמית המגנה את הפיגוע. הגינוי הזה היה ההתחלה של תעודת הפטירה של השמאל הפרולטרי". למרות מצבו הבלתי-חוקי, המשיך פייר ויקטור לפעול בזירות רבות בצרפת. הוא נחשב למשל לאדריכל של העיתון "ליברסיון", שבתחילת דרכו היווה מוקד מאואיסטי בנוף התקשורת הצרפתי.

המזכיר האישי

ב-1973 הכריז "השמאל הפרולטרי" על התפרקותו. התקופה החדשה בחייו של ויקטור/בני לוי עמדה בסימן ידידותו עם ז'אן-פול סארטר, הפילוסוף בעל המעמד הציבורי שמעטים הם ההוגים שזכו לו. המהפכן המקצועי ומחבר "הבחילה" נפגשו שנים אחדות קודם לכן, כאשר שלטונות צרפת איימו לאסור את הוצאת La cause du peuple ("מאבקו של העם"), הביטאון של "השמאל הפרולטרי". ויקטור חשב שאם סארטר יסכים לקבל על עצמו את עריכת העיתון, המשטרה לא תעז לעצרו. וכך אכן קרה, כפי שסימון דה בובואר כותבת: "הגיליון הראשון של 'מאבקו של העם' בעריכת סארטר יצא לאור ב-1 במאי 1970. השלטונות לא נקטו נגדו שום אמצעים, אך בפקודתו של שר הפנים הוחרמה כל המהדורה עוד בבית הדפוס! למזלנו, בעל בית הדפוס הצליח להוציא לפני כן את רוב העותקים… סארטר, אני וידידים רבים מכרנו את העיתון במרכז פריז ללא כל הטרדה.

יום אחד התעייפו השלטונות מהמאבק האווילי הזה, ו'מאבקו של העם' הופץ שוב בחנויות" (Simone De Beauvoir, La Cérémonie des adieux, suivi de Entretiens avec Jean-Paul Sartre. Août septembre 1974. Gallimard, 1981, p. 17) מאז אמצע שנות השבעים היה ויקטור "מזכירו האישי" של סארטר. אבל ויקטור היה הרבה יותר ממזכיר, שכן בין השניים התנהל דיאלוג אינטלקטואל נוקב והתפתחה ביניהם שותפות מחשבתית פורייה. באחרונה התפרסם בצרפת הספרPouvoir et Liberté("הכוח והחירות"), שהוא עדות לדיאלוג הזה. הספר מתחיל בשנת 1975 ומסתיים במותו של סארטר ב-1980, והוא עוקב בשיטתיות אחר השיחות שניהלו השניים (שהוקלטו תחילה) ואחר שאיפתם לפלס מסילות רעיוניות לא ידועות – ביניהן, כפי שנראה בהמשך, מסילה אל ההגות היהודית. סארטר היה משוכנע שתוצאת ההקלטות הללו תהיה "מחשב חדש": "ספר זה בעל שני מחברים הנו מהותי עבורי", אמר, "משום שהסתירה, החיים, יהיו בספר הזה: זה מה שמרתק אותי" (שם, עמ' 142).

אין להסס מלומר כי הידידות האינטלקטואלית של ויקטור/בני לוי וסארטר נמנית עם ה"ידידויות הרוחניות הגדולות" שידעו חיי הרוח באירופה המערבית, והיא ניצבת לצד ידידויות כמו אלה של מקס ברוד ופראנץ קפקא ושל גרשום שלום וולטר בנימין. כדי לתת מושג לקרבה בין אפיפיור האקזיסטנציאליזם לפליט היהודי ניתן להסתפק בדיאלוג הבא, שהתפרסם בעיתון "ליברסיון" ב-6 לינואר 1977: סארטר: אכלתי איתך ארוחת צהריים באביב 70' … ויקטור: …מי חשבת שעמדת לפגוש? סארטר: דמות מוזרה… הייתי די סקרן לראות אותך בבוקר הזה, כיוון שמה שאמרו לי… דמות מסתורית. ויקטור: אתה רואה אותי…. סארטר: אני רואה אותך ומה שמצא חן בעיני מיד היה שנראית הרבה יותר אינטליגנטי מרוב הפעילים הפוליטיים שראיתי עד אז, בייחוד הקומוניסטים, והרבה יותר חופשי מהם. אני ממש אומר: לא סירבת לטפל בנושאים פחות פוליטיים. בסך הכל היה לך סוג השיחה שמחוץ לנושא העיקרי שאני די אוהב לנהל עם נשים: על האירוע עצמו, עניין שעם גברים זוכים לו לעיתים רחוקות. ויקטור: לא תפשת אותי עד הסוף כמנהיג או כגבר. סארטר: אתה היית בכל זאת גבר, אך גבר עם תכונות נשיות. מהבחינה הזו מצאתי אותך סימפטי. ויקטור: מתי התעניינת בשיחה עיונית יסודית בינינו? סארטר: זה נעשה לאט-לאט. היו לי יחסים איתך שאט-אט השתנו. בינינו היה ממש חופש: החופש לסכן עמדות.

אופק אחר

מאז 1978 ואילך זכתה ההגות היהודית למקום חשוב יותר ויותר במסגרת הדיונים של השניים, וניסיונם לגבש אותו "מחשב חדש" אלטרנטיבי ומשוחרר מסבך ההגות המהפכנית דאז (אם כי בלי להכחישה). ועוד שני אירועים חשובים התרחשו בשנים אלו. לאחר שסארטר פנה לנשיא צרפת ולרי ז'יסקר-ד'סטאן וביקש להסדיר את מצבו החוקי-האזרחי של מזכירו, חזר פייר ויקטור להיות בני לוי ויצא מן המחתרת. 1978 היא גם השנה שבמהלכה החל בני לוי להקדיש חלק ניכר מהתבוננויותיו הפילוסופיות ליצירתו של עמנואל לוינס.

בתקופה זו משנתו של מחבר "הקריאות התלמודיות" עדיין היתה בעיקר נחלתם של קומץ קוראים דתיים – יהודים ונוצרים כאחד – ושל מחברים צעירים שהיו מעורבים עמוקות באירועים המהפכנים של העשור הקודם. "לוינס הוא זה שגרם לחזרתי לטקסטים היהודיים ולחיים היהודיים. הוא לא ליווה אותי במהלך כל תנועת השיבה, אך הוא היה – וזה עצום – מי שהצמיח את המהלך הזה. כאשר קראתי את לוינס, ברגע שניהלתי שיחות עם סארטר, היתה לי התחושה שהוא דיבר ממקום אחר; תחושה שנעשתה יותר ויותר טורדנית ושמתפרשת כך: ישנו אופק, אופק מיוחד, שהוא האופק של העברית… זה, אגב, מה שסארטר הבין, מה שהוא גילה איתי: שהעברית, אין זו דת מאובנת, אלא הגות שנפרשת אחרת, הנובעת מאופק אחר" (Le Livres et les livres, p. 146). אין זה סוד שחלק מהאנשים שהקיפו את סארטר ראו את נוכחותה הגוברת של היהדות בדאגותיו האינטלקטואליות כבעייתית, ואפילו כהזויה.

בראש המתנגדים עמדה סימון דה בובואר, שנדהמה בפני דתיותו של בני לוי וחששה מ"השפעתה המזיקה" על סארטר הזקן: "ויקטור השתנה מאוד מאז שסארטר פגש אותו לראשונה. בדומה להרבה מאואיסטים לשעבר, הוא פנה לאלוהים: אלוהי ישראל, מאחר שהיה יהודי; השקפת עולמו נעשתה רוחנית ואף דתית". הזעם של דה בובואר, ושל חברים רבים ב"משפחה הסארטריאנית", הגיע לשיאו כאשר במשך שלושה שבועות, במרס 1980, פרסם השבועון "לה נובל אובזרבטור" דיאלוג בין סארטר לבני לוי. באמצעות הדיאלוג, שזכה לכותרת "תקווה עכשיו", גילו הצרפתים ותלמידי סארטר בעולם כולו אדם חדש, שמעוניין "לחשוב נגד עצמו". סארטר החדש משמיע אמירות שמהן תיוולד שערורייה שלא שככה עד עצם היום הזה. "יצירותי הן כישלון; לא אמרתי את מה שרציתי לומר וגם לא באופן שרציתי לומר זאת", מכריז שם סארטר בקור רוח. "מעולם לא הייתי מיואש", הוא ממשיך; זו היתה סתם "בדיחה". כולם דיברו על זה משום שזה היה "אופנתי". "מה שסארטר בא להודיע לקוראי ה'נובל אובזרבטור' ההמומים", כותב ברנרד-אנרי לוי בחיבורו "המאה של סארטר", "הוא שיש לו לפילוסוף לא פחות סיבות להגות בתנ"ך מאשר להעמיק באפלטון – ברבי עקיבא לא פחות מאשר בהגל או בהוסרל – ושלצרף בין שני המקורות, בין שתי שיטות המוסר ובין שתי הדתות, לכוון את מעשה המחשבה המקראית לאופן המחשבה היווני ולכוון את השיח הנבואי לדיבור הלוגוצנטרי, היה הענין הדחוף ביותר של סארטר לענות בו בזמן… שעוד מעניק לו אלוהים" (Le Siècle de Sartre, p. 639.).

פרסום שיחות אלה נזכר כאחד הרגעים המכריעים בדברי הימים הסוערים של הסארטריאניזם. חלק מהקוראים, שפשוט לא היו מסוגלים להאמין למילותיו של סארטר, דיברו על "מניפולציה שטנית", ועל "ניצול", "עיוות" ו"גיחוך", וזאת למרות שלפני פרסום השיחות אישר סארטר כל ביטוי בהן. ז'אן דניאל, למשל, איש ה"נובל אובזרבטור", נזכר שסארטר עצמו יצר עימו קשר כדי לאמת ולאשר כל מילה של "תקווה עכשיו": "הוא ידע את הטקסט בעל פה", מציין דניאל.

קריאה אחת

שבועות אחדים לאחר הפרסום, כשהוויכוח כבר קיבל מימד ציבורי רועש (דיברו בין השאר על הקמת "בית משפט סארטריאני" שידון ב"ריאיון המריבה"!), מת סארטר. ובני לוי – לאחר שנים ארוכות שהקדיש לפעולה המהפכנית ולהתבוננות הפילוסופית, עזב את פריז ואת מלחמותיה, ומצא את ביתו הרוחני בישיבה אורתודוקסית במזרח צרפת. הספר Pouvoir et Liberté מאפשר לנו להבין את מהלך החדירה של היהדות אל השדה הרעיוני שלו. רואים למשל כיצד מושגים כמו "יציאת מצרים" וכמו "מקום" ו"מלכות" פורחים, לעיתים בצורה של פתגמים אזוטריים: "המטאפיזיקה: או התגלות האחרות. ההיסטוריה, כמו ישראל. האחרות כהגירה" (עמ' 157). הספר גם מעיד על הדרך שהובילה את סארטר מן התקופה של מאמרו "הרהורים על השאלה היהודית", שבו התייחס אל היהודי כאל אדם נטול תוכן תרבותי מסוים פרט לדימויים השלילים שהאנטישמים מדביקים לו, ועד לעמדותיו האחרונות לגבי הזהות היהודית: "יש לראות, אומר סארטר, בזהות היהודית, צו, קריאה אחת (שתהיה או לא תהיה נשמעת באופן מלא או לא מלא) לילד. למעשה, אומר סארטר, עבור היהודי זה פשוט – עליו להיות יהודי. היהודיות הנה ציווי להיות, לעשות".

מאז סוף שנות השמונים ועד מותו ב-2003 פרסם בני לוי סדרה של חיבורים פילוסופיים שזוכים לתשומת ליבם של מפרשים, בראשם ג'יל הנוס, המציעים מבואות וניתוחים להגותו ההרמטית. יצירותיו כוללות מסות על פילון האלכסנדרוני, על לוינס ועל הקיום היהודי כמציאות נטועה בתוך עולם הספר, עולם הקריאה האין-סופית של הטקסט התורני המשחרר את משמעויותיו ככל שחופרים בו. עלייתו ארצה של בני לוי והקמת המכון ללימודי לוינס בשנות התשעים בירושלים היו הפרק האחרון בחייו. יש להזכיר את העובדה המעוררת מחשבה שהקהל הישראלי גילה את לוינס כאשר זה כבר נחשב בחו"ל לאחד ההוגים העיקריים של זמננו הפוסט-מודרני. עבודתו של לוי, הרצאותיו וגם המפגשים שערך בין הציבור המקומי לבין טובי המייצגים של ההגות הצרפתית העכשווית, תרמו להתעניינות הרבה שלוינס זכה לה בישראל.

נדמה שעבור בני לוי, כחניך של אידיאולוגיה פוליטית הרואה את עצמה כ"אירופית", המדינה היהודית נבנתה על שיכחת המקור ה"מזרחי-משיחי", כלומר העברי, שלה. שנה לפני מותו פרסם לוי במשך שבוע ב"ליברסיון" את יומנו. ב-28 בפברואר 2002 הוא כתב את המילים האלה, המסכמות היטב את מבוכתו, אך גם את ציפיותיו, כלפי המציאות הישראלית: "האם יבינו אותי טוב יותר אם אדבר על שיבה אל העצמי? אני שומע – משום שלצערנו צריך להדליק רדיו – שבתל אביב 'שלום עכשיו' קוראים 'לחזור אל עצמנו'! אם רק אוזניהם היהודיות היו שומעות מה שפיהם הפוליטי אומר!"

לוראן כהן הוא סופר ועיתונאי

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 44:"התורה והחיים – מה צריך ללמוד עכשיו". לחצו כאןלהזמנת הגיליון

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה