דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
11 באוגוסט 2011 | מהדורה 61א

שטר הפירעון של המהפכה הלא נראית

הפרטת התודעה ניצחה את אתוס ה"יחד" של החברה הציונית-הישראלית. אבל, באופן פרדוקסאלי, דווקא נצחון ההפרטה, על אי-השיויון הכלכלי, חוסר הבטחון החברתי והעוני שהיא חוללה, חשפו לעין השמש את המחיר הבלתי נסבל שהחברה כולה שילמה בשירות ההבטחה לרווח

צילום לע"מ

התפרקות ממשלת האחדות הלאומית בסוף 2002, בנימוק של אי-הסכמה על סדרי העדיפויות החברתיים של תקציב המדינה, מבטאת שינוי אידיאולוגי ותרבותי העובר על החברה הישראלית, שהוא חשוב יותר משיקולי הרווח וההפסד המפלגתיים המלווים אותו. המכנה המשותף שאִפשר את משטר ממשלות האחדות הלאומיות מאז אמצע שנות השמונים, למרות המחלוקות העמוקות בין מרכיביהן בנושאי חוץ וביטחון, היה מהפכת ההפרטה אשר עיצבה מחדש את דמותה של החברה הישראלית בדור האחרון, תוך הגדלת האי-שיוויון הכלכלי והשיסוע המגזרי (ראו דני גוטווין, "לקרוע את מסווה ההפרטה", "ארץ אחרת" 11, 2002).

האובדן ההדרגתי של הלגיטימציה הציבורית למדיניות ההפרטה ניכר בשלושה מהלכים משלימים: האחד, תקציב המדינה המבשר על פגיעה דרקונית במעמדות הנמוכים ועל האיום לנשל אותם משארית אחיזתם בחברה; השני, התעצמות המחאה החברתית, שלמרות מצב המלחמה הצליחה להגדיר את סדר-היום הציבורי ומצויה בשלבים הראשונים של מיסוד ארגוני; והשלישי, היחשפותם של בעלי ההון, שעד כה הקפידו לנווט את המדיניות שהגדילה את חלקם בעוגה הלאומית מאחורי הקלעים, כשחקנים פעילים בזירה הפוליטית, כשמטרתם היא מעבר, באמצעות ההפרטה, משליטה עקיפה במשק ובחברה לשליטה ישירה בהם.

מאתוס ה"יחד" ל"יחד המופרט"

מהפכת ההפרטה לוּותה במאבק להפרטת תודעתם של הישראלים. אתוס ה"יחד", שהיה חלק מתבנית העומק של הזהות הישראלית ההגמונית – פרי שילוב של מסורת יהודית, חינוך ציוני, רגש סוציאליסטי, איום קיומי ומאבק צבאי – היה הבסיס הערכי והרעיוני שעליו נשענה המעורבות הציבורית והממלכתית בכלכלה ובחברה ואחריות הכלל לפרט, אשר מצאו ביטוי בין השאר במדינת הרווחה ובמדיניות הצמיחה. אתוס ה"יחד" הציג את הניסיון להפרטה כיסוד זר לחוויה ולזהות הישראלית, וטבע בה חותם של חוסר לגיטימיות. מעמדות הביניים בישראל, שהיו ממחולליה של מהפכת ההפרטה אך גם חלק מנושאי אתוס ה"יחד", בעת ובעונה אחת, עמדו בפני סתירה תודעתית שהיתה עלולה להקשות על יישומה של מדיניות ההפרטה. לפיכך, המאבק למען הפרטת התודעה נועד לערער את הנחות היסוד המוסריות, האידיאולוגיות וההיסטוריות של תרבות ה"יחד" ושל הסדר החברתי שנגזר ממנה, ולהפוך את עקרונות חברת השוק והתחרות החופשית ל"מצב טבעי", המצדיק את פירוק מדינת הרווחה ומסחור שירותיה, ודחיקת חלקים הולכים וגדלים של האוכלוסייה למצב של חוסר ביטחון חברתי ודלות. זאת, תוך העברת השליטה במשק מן הגורמים הממלכתיים והציבוריים לידי קבוצה צרה והולכת של בעלי הון.

המאבק להפרטת התודעה עשה שימוש בסתירה שבה מצא את עצמו המעמד הבינוני, אשר נקרע בין הנוסטלגיה ל"יחד" הישראלי לבין סיכויי הרווח, המדומה בדרך-כלל, שהבטיחה מדיניות ההפרטה. לפיכך, השיח המפריט לא תקף ישירות את אתוס ה"יחד", אלא השתמש בעוצמות הרגשיות הגלומות בו בשירות מדיניות ההפרטה, בעודו מרוקן את האתוס הזה מתוכנו. כך, השיח המפריט לא רק טשטש את הניגוד בין רווח פרטי לשירות הציבורי והסווה את העובדה שריכוז ההון בידי מעטים מלוּוה בשחיקת הביטחון החברתי של רוב שכבות האוכלוסייה, אלא אף ברא תבנית מדומיינת של "יחד מופרט", שביטל לתוכו את הסתירה בין אתוס ה"יחד" לאתוס המופרט ועשה את מהפכת ההפרטה למהפכה לא-נראית.

תקשורת ההמונים שימשה כסוכן מרכזי להפצת דפוס ה"יחד המופרט" והטמעתו. דעיכת העיתונות הציבורית וניוונו של ערוץ-1, במקביל לריכוז השליטה בעיתונות ובטלוויזיה בידי ברוני התקשורת, לוּותה בהכפפת התכנים הכתובים והמשודרים להגיון השוק. התחרות, הבידור והרייטינג הפכו את הקוראים או הצופים מאזרחים לצרכנים. ערוץ-2, שהביא את המהלך הזה לשיא שכלולו, השתמש בסמלי הממלכתיות כדי לשלול את יסודותיה הציבוריים ולהפריטהּ. לטשטוש בין הפרטי לממלכתי, כפי שזה בא לידי ביטוי ב"ממלכתיות המופרטת" נוסח ערוץ-2, נודעה השפעה רבה על הפרטת התודעה בישראל. הטענה שאמצעי התקשורת הם ה"רשות הרביעית", המייצגת את ה"ציבור" מול ה"מדינה", מסווה את העובדה שאף כי ה"רשות" הזאת מספקת שירות ציבורי, הרי שככל יוזמה עיסקית היא חותרת להגדיל את רווחי בעליה ולפיכך, תכלית העשייה התקשורתית שלה אינה האינטרס הציבורי אלא הרייטינג, ולכך היא מחנכת את קהלה. יתר על כן, ההעצמה הפופוליסטית של הניגוד בין ה"ציבור" ל"מדינה", והצגת התקשורת הפרטית כמבטאת ה"אמיתית" של האינטרס הציבורי, מכוונות לערעור הלגיטימיות של מעורבות הפוליטיקה בחברה ובכלכלה, כדי להותירן לשלטונם של כוחות השוק. "מדורת השבט" שכוננה התקשורת המופרטת הנָּה תחליף מנוכר לחברתיות אנושית ממשית, ומשמשת כאמצעי לנטרוּלה ולהשלטת הגיון הצרכנות והשוק על המרחב הציבורי.

הסיקור של נושאים חברתיים, למשל, המתרחב ככל שעם הפרטת מדינת הרווחה גוברת המצוקה הכלכלית, לובש אופי פורנוגרפי ומספק חוויה מציצנית. אופיו של הדיווח מנתק את העוני והדלות מהקשריהם החברתיים, ומונע דיון בחלופות למשטר הכלכלי-חברתי הקיים. הממלכתיות המופרטת כגירסה של ה"יחד המופרט" היא פולחן חוזר של ריקון המוסדות והערכים שיצרו את ה"יחד" הישראלי מתוכנם החברתי. התקשורת המופרטת היא אפוא גורם מרכזי בהפרטת התודעה: ככל שההון בדמותם של ברוני התקשורת מנכס לעצמו את המרחב הציבורי, כן הוא מפריט אותו ועושה את הגיון הרייטינג למסנן התודעתי שהמציאות מפורשת דרכו, דבר המבטיח את הנצחת והעצמת יחסי הכוח הקפיטליסטיים שבמרכזם השוק, התחרות, הרווח, הניצול והדיכוי.

הממלכתיות המופרטת שימשה כסוכן מרכזי להפרטת תודעתם של הישראלים. היא הקנתה מעמד של "מצב טבעי" לניהול פרטי של תחומי החיים הציבוריים, שמה שמניע אותו הוא שיקולי הרווח. הטשטוש המכוון בין הממלכתי לפרטי הקל על הפרטת השירותים החברתיים, כמו הבריאות והחינוך, שכן הוא יוצר מראית-עין של המשכיות ומכסה על השינוי המהותי שחל בהם. כך, למשל, אשליית הממלכתיות מסייעת להפרטת הבריאות: בעוד שלהלכה נהוג בישראל ביטוח בריאות ממלכתי, הרי למעשה איכותו ורמתו מותנות בביטוחים פרטיים. כך, ההיגיון הכוזב של הממלכתיות המופרטת הוא שמספק את ההכשרה התודעתית להפיכת הבריאות לסחורה שחלים עליה חוקי השוק, תופעה שהגיעה לשיאה בשר"פ (השירות הרפואי הפרטי), המאפשר לבעלי היכולת לרכוש קדימות בניצול בתי-החולים הציבוריים. עקרון השר"פ הועתק גם לתחום החינוך, שבו הוא מאפשר להורים בעלי אמצעים ניצול-יתר של ההשקעה הציבורית בחינוך. הפרטת הבריאות והחינוך, שיש בה משום הפקעת נכסים ציבוריים לטובת מיעוט של בעלי יכולת, תוך פגיעה בשכבות ציבור רחבות, עוררה ביקורת חריפה ומנומקת מצד ארגונים חברתיים, ביקורת שזכתה להד ציבורי קלוש בלבד. ניתן להסביר אדישות זו בשליטת המעמדות הנהנים מן ההפרטה במנגנוני העיצוב של השיח הציבורי וביכולתם להצניעהּ ולהסבירהּ בנימוקים כוזבים של "יעילות" ו"זכויות הפרט". אך אדישות זו נובעת, לא פחות, ואולי בעיקר, מכך שהפרטת החינוך והבריאות מתנהלת בתבניות המוכרות של הממלכתיות המופרטת, המוכיחה את יעילותה של הפרטת התודעה.

מכשול תודעתי בעל עוצמה, שמהפכת ההפרטה נאלצה להתמודד עימו, היתה הציונות. למרות הפיחות במעמדה, הציונות, על ערכי הסולידריות הלאומית והחברתית העומדים בבסיסה, היא עדיין האידיאולוגיה ההגמונית, אשר מעניקה מסגרת ומשמעות לקיום הציבורי של חלקים רחבים באוכלוסייה. כרעיון וכמעשה חברתי, כלכלי, פוליטי ותרבותי הציונות היא סוג של הנדסה חברתית, שתוך הסדרה חברתית וויסות כלכלי חותרת לעצב "חברה חדשה" ברוח הסוציאליזם האוטופי, שתשמש חלופה לקלקלותיהם של הקפיטליזם וחברת השוק. בתור שכזו עמדה הציונות, שהיא אחד היסודות של אתוס ה"יחד", בסתירה למהפכת ההפרטה, והיתה מכשול למהלכה. לפיכך, ערעור המעמד ההגמוני של האידיאולוגיה הציונית נעשה תנאי להפרטת התודעה הישראלית. את התפקיד הזה מילאה הפוסט-ציונות.

הפוסט-ציונות, בגירסאותיה השמאלית והימנית כאחת, היא הגילוי המקיף והבשל ביותר של אידיאולוגיית ההפרטה בישראל. היא החלה כשלילה של האידיאולוגיה הציונית, בייחוד בגירסת תנועת העבודה, אידיאולוגיה שנתנה לגיטימציה למבנים הכלכליים והחברתיים של מדינת הרווחה הישראלית. וככל שאלו פורקו עם התקדמות מהפכת ההפרטה, כן נעשתה הפוסט-ציונות, שייצגה את האינטרסים של העילית הכלכלית והמקצועית אשר נוצרה עם התרחבות המהפכה, לאורתודוקסיה חדשה, שרכשה מעמד הגמוני עם השלטתו של הסדר המופרט. בניגוד לאופן שבו היא מוצגת לעתים בידי חסידיה ויריביה כאחד, הפוסט-ציונות אינה מסכת אידיאולוגית או תיאורטית סדורה, אלא אתוס נגדי המשלב יסודות מתוך הניאו-ליברליזם והפוסט-מודרניזם בחזקתם כ"היגיון הכלכלי והתרבותי של הקפיטליזם המאוחר" עם פוליטיקת הזהויות והרב-תרבותיות ויישומיהם המקומיים בדמות ה"היסטוריוגרפיה החדשה" וה"סוציולוגיה הביקורתית". גיבושם של אלו לכדי מסר ברור, אשר יכול לשמש במאבק על התודעה, היה מבוסס על שלילת המדיניות הציונית והישראלית ועל גינוי מוסרי של אופן הגשמתה בפועל, גינוי ההופך למעין פולחן של אשמה, שיש לו תפקיד מרכזי בהשלטת אתוס ההפרטה.

בתור "שיח אשמה" נתגלתה הפוסט-ציונות כנשק יעיל במאבק בציונות, משום שהיא תקפה את יומרתה, ובעיקר את היומרה של תנועת העבודה, לשקף ערכים של מוסר וצדק אישי, חברתי, לאומי ואוניברסלי, שמהם היא שאבה את הלגיטימציה שלה כלפי פנים וכלפי חוץ. הפוסט-ציונות מוקיעה את הציונות כתנועה שעבָרהּ וההווה שלה רצופים מעשים של עוול פוליטי, חברתי ותרבותי כלפי יהודים וערבים כאחד. עם אלו מונים הפוסט-ציונים את שלילת הגולה וביזויה, הפקרת היהודים בשואה, ניצול סבלה של שארית-הפליטה לקידום הקמת המדינה, התיישבות קולוניאלית בחסות האימפריאליזם, טיהור אתני של הפלסטינים, סלקציה של העולים על בסיס אידיאולוגי ועדתי, הדרה של מזרחים, אינוס תרבותי בשם כור-ההיתוך ועוד. כל אלו לא היו, לפי הפוסט-ציונים, אלא גילויים של מדיניות הדיכוי המאפיינת את התנועה הציונית ואת מדינת ישראל. ואולם, בעוד שבמישור המוסרי טוענת הפוסט-ציונות לחשיפת היסוד הפוליטי הדכאני המהותי לציונות, הרי שכפרשנות היסטורית היא מתאפיינת דווקא בעמעום מכוון של המאבקים הפוליטיים, האידיאולוגיים והערכיים אשר פילגו את המדיניות הציונית והישראלית. הצגת הציונות כמקשה אחת והנסיגה מן הפוליטיקה אל המוסר הן מהלך חיוני לכינונו של "שיח האשמה", שאינו יכול לסבול מחלוקות העשויות ללמד על כך, שבתוך הציונות היו כוחות שהתנגדו למדיניות העוול והדיכוי אשר הוא מתאר, כפי שאמנם היה בפועל. המסקנה המתבקשת מ"שיח האשמה" הדָבֵק בתיאור המונוליטי של הפוליטיקה הציונית היא, שהזיקה אל ה"יחד" הישראלי אינה מוסרית מיסודה ומכתימה את הפרט השותף בו, והדרך היחידה להתנתק מן האחריות לדיכוי, הפתוחה בפני הפרט הישראלי המצפוני, היא שלילת יסודותיה האידיאולוגיים ופירוק מבניה החברתיים של הציונות. שחרורו של הישראלי מצוי אפוא, על-פי הפוסט-ציונות, בהפרטת תודעתו.

שיח היעילות

בנוסף ל"שיח האשמה" טיפחה הפוסט-ציונות גם את "שיח היעילות". היא הציגה את הוויסות הכלכלי והחברתי העומדים ביסוד הציונות ואת מדינת הרווחה הישראלית כשריד ארכאי של רעיונות שעבר זמנם, הנוגדים את "רוח הזמן" הניאו-ליברלית, וכפן נוסף של מדיניות הכפייה והדיכוי הציונית העומדת למכשול בפני המימוש העצמי של הפרט הישראלי. "שיח האשמה" מכאן, ו"שיח היעילות" מכאן, כשתי פנים של הפוסט-ציונות, היו מכוונים אפוא למטרה אחת ופעלו במשולב כדי לערער את יסודות אתוס ה"יחד" הציוני, כדרך להכשר הפרטתה של החברה.

התמיכה במהפכת ההפרטה חצתה את הגבולות האידיאולוגיים והפוליטיים המקובלים של השמאל והימין. בתחילה הפוסט-ציונות אמנם זוהתה עם האגף הליברלי בשמאל הישראלי; ואולם, תוך זמן קצר הופיע זרם פוסט-ציוני ימני שתקף את ה"מחנה הלאומי" בכלל ואת הציונות הדתית בפרט, בעודו מאמץ את אותה מערכת נימוקים ששימשה את הפוסט-ציונות השמאלית בהשתלחותה נגד תנועת העבודה, אם כי בלבוש אחר: יהודי ושמרני. "שיח האשמה" של הפוסט-ציונות השמאלית ביחס לערבים הפך בגירסתו הימנית לצידוק היסטורי של "אין ברירה", או אף למימוש ייעוד. לפי גירסה זאת, הציונות ומדינת ישראל נתכוננו תוך כיבוש, נישול וגירוש, וכדי להתקיים תוסיף המדינה להזדקק לאמצעים אלו גם בעתיד. בדומה לכך, אימצה הפוסט-ציונות הימנית גם את הביקורת על שלילת הגולה, על מחדל ההצלה של היישוב ושל התנועה הציונית בשואה, על היחס למזרחים ועל כור-ההיתוך, שנתפשו כולם כביטויים לניגוד המהותי בין יהדות לציונות. הדבר לוּוה בהטלת ספק ביכולתה של הציונות לשמש מסגרת למדינה יהודית ובהדגשת הצורך ב"אמונה חדשה". הפוסט-ציונות הימנית אימצה גם את "שיח היעילות" והציעה גירסה ישראלית ל"שמרנות החדשה" שפיתח הימין היהודי בארצות-הברית, המעגנת קפיטליזם תחרותי ומדיניות-חוץ נצית במסורת הדתית, ומספקת מסגרת אידיאולוגית לקידום הפרטת הכלכלה ולפירוק מדינת הרווחה. "שיח האשמה" בגירסת ה"אין ברירה" או מימוש הייעוד הימנית, בשילוב הגירסה השמרנית של "שיח היעילות", משמשים בידי הפוסט-ציונות הימנית לדחיקת היסוד ה"ציוני" מפני היסוד ה"יהודי", וכאמצעי לנטרוּל השפעת היסוד המהפכני והמעצב שבציונות על החברה הישראלית, כדי לאפשר את השלטתו של אתוס ההפרטה.

המאבק בציונות כמקור הלגיטימציה לוויסות ולעיצוב הכלכלה, החברה והתרבות הוא שיוצר אפוא את המכנה המשותף בין הפוסט-ציונות מימין ומשמאל. שתיהן יונקות אמנם ממסורות אינטלקטואליות מנוגדות ומגדירות את עצמן באמצעות אידיאולוגיות יריבות, אך בה-בשעה מתקיים ביניהן מפגש קצוות – בדומה לזה המתקיים בין הפוסט-מודרניזם לבין הימין במערב בכלל – העושה אותן לשותפות פוליטיות בכוח. שתיהן רואות ב"יחד" ובממלכתיות, המאפיינים את המפעל הציוני, יסודות דכאניים ומעדיפות את כוחות השוק על כוחה המווסת של המדינה. ואולם, בעוד הפוסט-ציונות מימין מציגה את הקפיטליזם כמעין "סדר טבעי", הפוסט-ציונות משמאל מגלה עמדה שלילית כלפי המדינה והשוק כאחד; אך מאחר שלשיטתה, כוח הכפייה של המדינה גדול ודכאני מזה של השוק, היא רואה בהפרטה תהליך המשחרר מן הדיכוי של המדינה.

אידיאולוגיה נוספת ששימשה להפרטת התודעה בישראל, בעודה עושה שימוש בדפוס ה"יחד המופרט", היתה הרב-תרבותיות בזיקתה לפוליטיקת הזהויות. אידיאולוגיה זו סיפקה את הבסיס הרעיוני לשיסוע המגזרי של החברה, שבפועל כוון גם כנגד מדינת הרווחה, וכך שיחקה לידי הגורמים שחתרו להפריטה. מדינת הרווחה, טענו חסידי הרב-תרבותיות ופוליטיקת הזהויות, לא קידמה את הצדק החלוקתי בישראל, אלא שימשה כמנגנון לחלוקה לא-שוויונית של משאבים. וטענת הכלליוּת של מדינת הרווחה, הם יוסיפו, לא היתה אלא יומרה ריקה שכיסתה על העדפת היסוד האשכנזי הוותיק ובניין ושימור ההגמוניה שלו, תוך אפליה לרעה של מגזרים אחרים, ובעיקר המזרחים. כביקורת היסטורית, טענות אלה אינן נטולות בסיס. ואולם, חשיבותן היתה דווקא במסקנה והפוליטית שנגזרה מהן: תמיכה בפירוקם ובהפרטתם של השירותים הציבוריים, בטענה שמנגנוני הדיכוי של כוחות השוק פחות אלימים ופחות טוטאליים מאלו של המדינה, ויאפשרו לשכבות אשר הוּדרוּ עד כה להיכנס ביתר קלות למרכז החברה. הרב-תרבותיות יצרה אפוא אידיאליזציה של ה"דמוקרטיה של השוק", המעבירה כוח מן המרכז ההגמוני לקבוצות המקופחות. אגב כך היא התעלמה מן הניצול ומהדיכוי הגלומים בשוק, והרחיבה את הבסיס הרעיוני להרס מדינת הרווחה ולהגדלת האי-שיוויון הכלכלי והחברתי. כך היא יצרה תשתית תודעתית שסיגלה יסודות שונים בחברה הישראלית למשטר ההפרטה, כתחליף למאבק למען הנהגת רפורמות במדינת הרווחה. הרב-תרבותיות אינה אלא סוכן פיקוח המביית את קורבנות משטר ההפרטה ומנטרל את הביקורת, המחאה והמאבק נגד העוול החברתי המאפיין אותו. תוך כדי כך היא מסייעת ליסודות ההגמוניים לשמר את מבנה הכוח הקיים, באמצעות כינון תודעה כוזבת של שחרור, אשליה של שינוי ותעתוע של פעילות.

החברה האזרחית

השפעה דומה לזו של הרב-תרבותיות על הפרטת התודעה היתה גם לאידיאולוגיה של החברה האזרחית. האידיאולוגיה של החברה האזרחית בגירסאותיה השונות מתארת את המדינה כמערכת פקידותית מסורבלת ולא-יעילה וכזרוע הדיכוי של המרכז ההגמוני, ולעומתה מוצגת החברה האזרחית כמרחב של התארגנות חופשית המאפשר פעולה ציבורית יעילה וידידותית. במסווה זה זכתה האידיאולוגיה של החברה האזרחית לתמיכתם של יסודות שראו בה אמצעי לקידום ההפרטה, אך גם לתמיכתם של מתנגדי ההפרטה, שטעו לראות בה דרך למזעור נזקיה. אלו ואלו טענו, בהסתמך על נימוקים מנוגדים, שמנגנוני החברה האזרחית צריכים לשמש תחליף לשירותי מדינת הרווחה, אך ככל שמנגנונים אלו היו לחלק ממשטר ההפרטה, כן הם סיפקו נימוק לטענה שניתן לוותר על שירותיה של המדינה. כך הפכה החברה האזרחית לנימוק להפרטת השירותים החברתיים ולמשכך תודעתי של נזקיה, כאחד. האדרת החברה האזרחית נעשית תוך כיסוי העובדה שהנָּה חלק בלתי נפרד מחברת השוק ומהקפיטליזם התחרותי, וטשטוש הניצול הכלכלי, האפליה החברתית וההדרה התרבותית הגלומים בפעולתם של כוחות השוק, שעוצמת הדיכוי שלהם אינה פחותה מזו של המדינה. יתר על כן, בניגוד לשירותי מדינת הרווחה, אלו המוצעים על-ידי החברה האזרחית אינם אוניברסליים ואינם מובטחים, אלא תלויים בנדבתם ובשיקול דעתם של בעלי ההון, שלא רק יכולים להפסיק את תמיכתם ב"פרויקטים" השונים בכל עת, אלא רוכשים בתוקף כוחם הכלכלי השפעה על המרחב הציבורי ומפקיעים אותו מן הפוליטיקה. בניגוד למראית-העין שהיא יוצרת, הגיונה של החברה האזרחית הוא אנטי-דמוקרטי, שכן היא מעבירה שליטה על תחומים ציבוריים מן הפוליטיקה אל בעלי ההון, ובכך מנטרלת את הכוח הפוליטי של הציבור הרחב. השפעתה הגוברת של האידיאולוגיה של החברה האזרחית ניתנת להסבר בשני גורמים משלימים: האחד, היא משרתת את האינטרסים של מעמדות הביניים ומאפשרת להם לשמר את ההגמוניה החברתית שלהם, למרות השינויים הדמוגרפיים ששחקו את כוחם האלקטורלי; ושניים, היא מתנהלת בהתאם לדפוס המוכר של ה"יחד המופרט" המאפיין את המהלך של הפרטת התודעה בישראל, ולפיכך קל להקנות לה מראית-עין של מהלך טבעי.

דווקא נצחונה של מהפכת ההפרטה, על האי-שוויון הכלכלי, חוסר הביטחון החברתי והעוני שהיא חוללה, חושפת את סדר-היום שלה ומפרקת למרכיביה את הסתירה הפנימית המאפיינת את דפוס ה"יחד המופרט". בעקבות תהליך זה של הסרת המסך גוברת השפעתו של שיח ניאו-ליברלי, שאינו מרגיש מחויב למראית-העין של הסולידריות החברתית ונזקק פחות לטיעונים המושפעים מן הפוסט-ציונות או הרב-תרבותיות. בנוסף על כך, החלל שיוצר פירוק הדו-משמעות האוקסימרונית מגביר את תהודתה של אופוזיציה חברתית, המתגבשת ככל שנזקי הרס מדינת הרווחה דוחקים שכבות חברתיות נוספות אל מחוץ לרשתות הביטחון החברתיות. התבהרות והתחדדות של החזית האידיאולוגית מדגישות את חשיבותם של נושאי חברה וכלכלה בתוך סדר-היום הישראלי, ויוצרות, לראשונה זה כשלושה עשורים, הזדמנות לכוחות היוצאים כנגד הנחות היסוד של מהפכת ההפרטה ומציעים מדיניות של שוויון חברתי וצדק חלוקתי.

ד"ר דני גוטווין הוא מרצה לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה

הכתבה התפרסמה בגיליון מספר12 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

דני גוּטוויין הוא פרופסור בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה וראש המכון לחקר תולדות הבונד.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה