דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
1 במאי 2011 | מהדורה 60

שותפים לדבר עבירה

על מכתב הרבנים שהביע תמיכה בנשיא לשעבר משה קצב, לאחר הרשעתו בדין

"נסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה" הוא שמו הארוך של ספרו הקצר של ז'אן אמרי המוכר יותר בשם "מעבר לאשמה ולכפרה". כך אני רואה את הנפגעות והנפגעים מינית שבוחרים להתלונן על בפגיעה בהם. במעשה הפגיעה הם הושפלו והובסו, ובמעשה התלונה הם מנסים להיחלץ מן המקום המובס.

א' ממשרד התיירות, ה' מבית הנשיא, ל' מבית הנשיא – כל אלה הם שמות קוד השגורים בפינו, שהתרגלנו אליהם במשך ארבע השנים שבהן נחשפנו לפרשת קצב. אבל א' אינה שם קוד אלא אישה בעלת שם ופנים, גוף ונפש, שחוותה פגיעה אנושה. היא נאנסה פעמיים ונאלצה להתמודד במשך שנים עם תהליך משפטי ארוך וכאוב, היא אזרחית מן השורה שנאלצה לעמוד מול נשיא המדינה. אילו תעצומות נפש נדרשות לשם כך, ולאילו תהומות ניתן ליפול במשך השנים הקשות הללו.

רובם המכריע של נפגעי המין נמנעים מלספר על הפגיעה בהם לאדם כלשהו, ורק מיעוט מזערי מעז להגיש תלונה במשטרה. שיעור תלונות השווא בפגיעות מין הוא מזערי (2-1 אחוזים מכל התלונות), והוא שווה לשיעור של תלונות השווא ברוב העבירות הפליליות האחרות ובמקרים אחדים הוא נמוך ממנו.

פגיעת מין היא יותר מפגיעה אחת. לפגיעה הראשונית, שכמוה כרצח, מתוספת פגיעה שנייה בחקירת המשטרה, שלישית במשפט שבו נדרשת הנפגעת לספר את סיפורה מול האדם שפגע בה ורצח את נפשה, רביעית בחקירה הנגדית שבה הסניגורים המנוסים והממולחים מנסים לקעקע את אמינות הנפגעת בכל דרך אפשרית, חמישית בתקשורת, שישית ברחוב, בקרב ההמונים, וגם שביעית, שבה אנו מוצאים כעת רבנים – המורים הרוחניים של החברה – שמתגייסים להגן על הפוגע.

לפני שמונה שנים, כאשר התחלנו לטפל ב"קולך" במקרים של הטרדות מין שבוצעו בידי רבנים בעלי עמדות כוח וסמכות, נדהמתי מעוצמת התמיכה שהפוגעים זכו לה בקרב המעגלים הרבניים. אז נחשפנו לראשונה לתופעת התלכדות השורות סביב הפוגע. בעלי הסמכות מתלכדים להגן על חברם שסרח בעיניים עצומות לרווחה. חלקם מתוך הזדהות עם בעל השררה, מתוך הערכה לכוחו ומעמדו, ואולי מתוך פחד לא מודע מן הכוח העצום הנתון בידי הקורבן – אזרח מן השורה, ילד, נערה או אישה צעירה, שבהחלטתם להתלונן עשויים להפיל את חברם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, פחד מערכי השוויון הגורמים לבעלי הכוח לאבד את חסינותם האבסולוטית.

החברה הישראלית, והחברה הדתית בישראל, עשו כברת דרך משמעותית בכל מה שקשור להכרה בנגע הפגיעות המיניות, וכיום יש הבנה רחבה באשר לצורך להתמודד עם התלונות ולטפל בהן. שינויים תודעתיים אלה מאפשרים ליותר ויותר נפגעים ונפגעות לספר, לשתף ולהתלונן, ורבנים רבים עשו עמנו את כברת הדרך הנדרשת והיום הם מסייעים לנפגעות ולנפגעים. אך אי אפשר להתעלם ממי שנשארו מאחור, ואשר מגבים את הפוגעים, מחפים עליהם, ומנסים לזרות חול בעיני הציבור.

כאשר חברה מתמודדת עם קיום של תוקפנות בתוכה, אנו מזהים כמה דפוסי התמודדות החוזרים על עצמם:

* הכחשה ומזעור הפגיעה: הכרה בפגיעה מינית שנעשתה בידי דמות הנהנית ממעמד והערכה היא עניין קשה. בדרך כלל תהיה נטייה בציבור להכחיש את קיומה של הפגיעה. וכשאי אפשר להכחיש, למזער אותה: זה היה בהסכמה, זה היה מילולי, זה היה משחק ילדים… במקרה של נשיא המדינה עוצמת ההכחשה מגיעה עד כדי מחיקה טוטלית של הבירור המשפטי היסודי.

* פיצול והשלכה: פיצול הקהילה למחנות של טובים ורעים וניסיון של התוקף ושל תומכיו להשליך את הרוע שלהם על הקורבן ותומכיו. התוקף הופך לקורבן נרדף. במקרה של פרשת קצב נגררו הרבנים החותמים למנגנון הזה. הרבנים המגינים על הנשיא לשעבר יצרו מחנה של "הטובים המחכים ליציאת הצדק לאור", בעוד התקשורת ומערכת המשפט הפכו למייצגי השקר.

* דה לגיטימציה של הקורבן ושל נציגיו: השופטים ומערכת המשפט נעשו לא לגיטימיים (ערבי ונשים), התקשורת כמובן אינה לגיטימית, וכך באופן עקיף הופכות גם הנפגעות לשקרניות וללא לגיטימיות.

* דה הומניזציה של הקורבנות: מכתב התמיכה בקצב, שחתמו עליו רבנים רבים, מוחק את הנפגעות. לכאורה יש כאן מאבק בין קצב לבין אמצעי התקשורת ומערכת המשפט, והנפגעות שמשלמות על הפגיעה בגופן ובנפשן נעדרות ממנו כליל. אף אחד מהרבנים החותמים לא שוחח עמן, לא שמע את גרסתן, ואין כל אזכור שלהן במכתב. קצב מוצג כקורבן, המערכת המשפטית והתקשורת מוצגים כתוקפים, ונפגעות? אין.

* השתקה: מכתב הרבנים מעביר מסר שנועד להשתיק את הנפגעות והנפגעים הפוטנציאליים. זהו מסר של הפקרת הקורבנות וכליאתם בדרך ללא מוצא. המכתב סותם את הגולל על התקווה של השבת הסדר החברתי על כנו לאחר הפגיעה הקשה.

מכתב הרבנים מוחק את הצדק בעקביו הגסים, בז לכאב הנפגעות ומתגייס להגן על מי שהורשע באונס. הרבנים החתומים עליו מגוננים על מי שהורשע באונס ובהטרדה מינית ובכך הם מתירים את דמם של נפגעות ונפגעים רבים, נשים, נערות, ילדים ונערים.

בכך הם נעשים שותפים לדבר עבירה.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 60 של "ארץ אחרת": עיר על גבול העולמות – ירושלים, אהובתי. להזמנת הגיליון לחצו כאן

אילת וידר-כהן היא פסיכולוגית קלינית, יו"ר פורום "קולך"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה