דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 במאי 2006 | מהדורה 33

שורשים הולכים ונעלמים

"ידיעותי על היהודיוּת שלנו הסתכמו בזאת: אם היא תהיה מאוימת, עלינו להגן עליה". יונתן שורש צועד בעקבות חמש אוטוביוגרפיות יהודיות-ספרדיות פוסט-מודרניות

איור: ורד זייקובסקי לפי צילום של סטפאנו פררה

Gini Alhadeff, The Sun at Midday: Tales of a Mediterranean Family (Hopewell, New Jersey: Ecco Press, 1997)
Marcel Bénabou, Jacob, Menahem & Mimoun: A Family Epic (Lincoln, Nebraska: University of Nebraska Press, 1998)
Sylvie Courtine-Denamy, The House of Jacob (Ithaca, New York: Cornell University Press, 2003)
Rosa Nisán, Like a Bride/ Like a Mother. Two Novels (Albuquerque: University of New Mexico Press, 2002)
Aline P'nina Tayar, How Shall We Sing?: A Mediterranean Journey through a Jewish Family (Sydney: Picador, 2000)

סיפורי חיים אלה, שראו אור לאחרונה, מאפשרים לנו הצצה במאמץ האישי הכרוך בהרכבת ה"עצמי", וביצירתו – לעתים מחדש – של העבר האישי. הזהות היהודית-ספרדית, כפי שמתאר אותה מקבץ זה של כותבים הנוטים אל הספרות, רובם בגיל העמידה, שיצירתם חופפת לתקופה הקרובה למועד ציון השנה ה-500 לגירוש היהודים מספרד, קשורה במידה רבה לנפילת חומות. ביצירות האלה לובשת הזהות הספרדית צביון קוסמופוליטי, אשר עשוי להצטייר כסוג של פוסט-מודרניזם שהקדים את זמנו. הדמויות שמאכלסות אותן דוברות שפות אחדות ונעות בין מדינות ובין תרבויות שונות, אם כי לא תמיד מרצונן. רוב הכותבים הם הנכדים והנינים של אנשי עסקים שחייהם, בשנות המפנה של המאה ה-19, עמדו לא פעם בסימן של הצלחה פרועה. נכדיהם של יהודים דתיים, הם נולדו והתחנכו לאחר שקיעת העולם של אבותיהם, בצִלם של לאומנות ושל דלות מתגברת, מלחמת העולם השנייה, השואה וחורבן העולם היהודי בארצות האיסלאם. אף על פי כן – וייתכן שיש בכך פרדוקס – סיפורים אלה מעידים שוב ושוב על אהבתם של היהודים הספרדים לאירופה; שניים מהספרים, של מרסל בנאבו ושל סילבי קורטן-דנמי, נכתבו וראו אור במקור בצרפתית, ואילו ספרה של רוזה ניסן נכתב בספרדית וראה אור במקסיקו.

יוקרת העבר הספרדי

יהדות ומשפחה היו, ועודן, קשורות זו לזו קשר איתן; אך התבוננות הכותבים בעברם מצביעה על המחיר הנפשי ש"גובות" המשפחות. כתב-העת "גרנטה" (“Granta”) פרסם ב-1991 גיליון בנושא "משפחות", ועל שערו התנוססו מילים בוטות ופשוטות: "הן דופקות אותך". מחבר אחד שבכתביו קראתי לא מזמן ניסח זאת בעדינות רבה יותר; לטענתו, אפילו ההורים האוהבים והאידיאליים ביותר, סופם להזיק לילדיהם. נראה שהכותבים שכאן מעידים בספריהם כי גם הם מוכנים, או נאלצים, להרחיק הרבה מעבר לדקלום החוזר ונשנה בדבר המיתוס המפואר של ה"ספרדיסימו", היהודי הספרדי.

זוהי חבורה מרתקת של יוצרים. ג'יני אלחדף היא סופרת בוהמיינית דלת אמצעים, שנעה הלוך ושוב בין ניו-יורק לאיטליה ומתיידדת עם אנשים כמו הצלם ההומו-ארוטי השנוי במחלוקת רוברט מייפלתורפ. אילן היוחסין המצרי-איטלקי שלה כולל שושלות אחדות רמות יחס, אולם היא עצמה חונכה כקתולית. מרסל בנאבו, סופר ופרופסור להיסטוריה רומית באוניברסיטת פאריס, גדל במֶכּנֶס שבמרוקו. משפחתו המסורתית ישבה במרוקו מימים-ימימה, ודודותיו המבוגרות דיברו אך ורק ערבית-יהודית. בהיותו בן 17 הוא הגיע לפאריס, ובגיל שלושים הצטרף לקבוצה הספרותית הנסיונית שייסד ריימון קנו, ושעם החברים בה נמנו בין השאר ז'ורז' פרק ואיטאלו קלווינו. סילבי קורטן-דנמי, שגדלה בצרפת ומלמדת ב-École pratique des hautes études בפאריס, היא חוקרת הכותבת על נשים בעידן השואה: סימון וייל, אדית שטיין, חנה ארנדט. ספרה מכוון לקהל האינטלקטואלי, ואת פתח הדבר לו כתבה האינטלקטואלית האירופית ילידת בולגריה, ג'וליה קריסטבה. משפחתה התורכית מוצאה מקונקה (Cuneca) של ימי-הביניים; בהמשך התגוררו בני המשפחה בין השאר בסופיה, בווינה, באיסטנבול ובסלוניקי, ובעקבות גלי ההגירה השונים בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים הגיעו אף למרסיי, לבּיון (Bayonne) ולפאריס. רוזה ניסן, תושבת מקסיקו-סיטי, גדלה במשפחת מהגרים ממעמד הפועלים שמוצאה מתורכיה, ובעבר העוד יותר רחוק מפרס. לאחר שבקעה מסביבתה המבודדת ומהנישואים שנכפו עליה בגיל 17, נפרדה לבסוף מבעלה והיתה לצלמת ויוצרת סרטים. אליין פנינה תייר, בת לחמישה דורות של יהודים ממלטה, מתגוררת באנגליה ומרבה בנסיעות אל מעבר לים לצורך עבודתה כמתורגמנית בכנסים של מוסדות האיחוד האירופי. הרב היהודי-איטלקי הנודע בן המאה ה-18, יצחק לומברוזו, הוא מאבות-אבותיה; עם אבותיו של סבהּ נמנה ג'וזף בּובּליל, אשר נודע בכינויו "מלך הסוכר" בשל העסק שבזכותו צבר את ההון שאבד לו אחר-כך, בזמן מלחמת העולם הראשונה.

עצם היוקרה שבעברם הספרדי אמנם מרחפת מעל חייהם כמו רוח רפאים משפחתית, או לחלופין כְּפֵיָה סנדקית, אך נראה שגם היא מתפוגגת לבלי שוב עד היותה חזיון תעתועים קלוש של זיכרון או נוסטלגיה. לאחר תיאור ההכרעות האקראיות, כמדומה, שהיא ואחֶיה עושים בחייהם וההכרעות שנעשו עבורם, וכן של קשרי הנישואים עם אנשים מחוץ ליחידה החברתית או השבטית שלהם, מעירה אלחדף: "קל לראות כי בקצב הזה יהיו שורשינו עד מהרה בלתי נראים" ,The Sun at Midday) עמ']). זוהי התבטאות שעשויה להתאים כמעט לכל הנרטיבים המשפחתיים שכאן; במידת-מה, כל אחד מהכותבים מקדם בברכה את היעלמות שורשיו. אכן, הלקחים שנלמדים מחיים רבי-פנים, רב-לשוניים, מקוטעים וסכיזופרניים נוטים אל עבר ספקנות, אוניברסליות, הומאניות ואנטי-מימסדיות.

הניסיון לשכוחאת העבר

אלחדף ותייר כאחת בוחרות לתאר את משפחותיהן כ"ים-תיכוניות". אלחדף כותבת: "התפכחנו מהעבר הזה, ומהצורך בו, כמו מכל עבר ארעי אחר שבא בעקבותיו. אלוהים יודע שהתפכחנו גם מכל גאווה לאומית – איזה לאום? יווני, איטלקי, ספרדי-מצרי? – ומכל ודאות דתית. […] חונכתי כקתולית מפני שלא חונכתי כיהודייה. הדבר קרה – כך ראיתי זאת בעבר, ואני עדיין רואה זאת כך – משום שראינו עצמנו בראש ובראשונה חופשיים להיות כל מה שנֶחפַּץ; אם כן, מדוע לא נהיה איטלקים? – ומשום שאמי שחררה עצמה מהעָבָר שאין היא יודעת מאום על אודותיו ושלא העריכה אותו כהוא זה, עוד זמן רב לפנינו" (שם).

בלב סיפורה של תייר טמונה התֶמָה של הישרדות בזכות היערכות גיאוגרפית מחודשת, תמה החזקה מחוויית הגלות והאובדן. "עקירה מאפשרת לכולנו חופש כביר: לברור את הרצוי לנו מבליל התרבויות והשפות. ההשתוקקות למהות פשוטה ובלעדית אין בה טעם, והיא אף מסוכנת; כולנו מורכבים מרבדים רבים של זהויות, לא רק מרובד אחד" (,How Shall We Sing? [עמ']). הסכנה מופיעה "כאשר מתחילים להאמין בקיומה של זהות אחת עיקרית העולה על כל שאר הזהויות, ומבוססת על גזע או דת, או על אמת-מידה אחרת" (שם).

סיבת הריחוק שכותבים אלה חשים נעוצה בחלקה בהכרעות שעשו הוריהם ובני משפחתם, אשר ביקשו – ולא פעם בצדק – לשכוח את העבר ולנוע הלאה. היו בהם שהתרחקו ממשפחותיהם, היו שניסו להתבולל בדרך זו או אחרת, היו שהמירו את דתם. בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה בבולגריה התעקש אחד מאבותיה של קורטן-דנמי, "אדם שהשתלב בחברה", "פטריוט נלהב", שהמשפחה "תזנח את לשון אבותינו", הלאדינו. אביה, שהיא סופדת לו לאחר מותו, סירב מאז ומעולם לקחת אותה עימו לתורכיה מולדתו, בגלל המרירות העצומה שחש בשל הגלייתו למחנה באסוקלה (Asokale) שבאנטוליה ב-1943, כאשר, כמו רבים אחרים, לא הצליח לעמוד בתשלום המס האנטי-יהודי. הוריה, היא מספרת, דיברו ביניהם לאדינו רק כשלא רצו שתבין מה הם אומרים.

רק בנאבו מזכיר גאוות ילדות: כשהיה בן עשר חש גאווה עצומה, שנראתה לו מוצדקת לחלוטין, באילן היוחסין של משפחתו המרוקאיות המכובדת שאמו נהגה לספר לו על אודותיה. חיבת הילדות של ניסן לתרבותה-שלה היא יותר מעורפלת. רוב הכותבים הכירו בחשיבות זהותם כ"ספרדיסימו" רק בשלב מאוחר בחייהם. כילדה בצרפת, השיבה קורטן-דנמי על הדברים בלאדינו שבפי סבתה "תמיד […] אך ורק בצרפתית, מתוך צניעות או מבוכה, כביכול" (The House of Jacob, [עמ]). בנאבו מספר שכבוגר אוניברסיטה ואינטלקטואל פאריסאי, נראתה בעיניו החזות המֶכּנֶסית שלו עלובה ונלעגת על רקע ההתרחשויות והתנועות שהרעידו את אמות הספים בעולם בשנות השישים. קורטן-דנמי פותחת את ספרה באובדן הוריה ומציינת: "חיכיתי למות שניכם כדי לפקוד את מקומות ילדותכם, לבזוז את זכרונותיכם" (שם, עמ'?). אלחדף מגלה את זהותה היהודית-ספרדית רק בשנות העשרים שלה.

תגובה לכוחות חיצוניים

מהו הדבר השומר על האנשים או על המשפחות האלה יחד, אם הם אמנם נשארים ביחד? תשובתה של תייר, התשובה האמביוולנטית ביותר, היא שזוהי בחלקה תגובה על כוחות חיצוניים: "ידיעותי על היהודיוּת שלנו הסתכמו בזאת: אם היא תהיה מאוימת, עלינו להגן עליה" ( How Shall We Sing?, [עמ]). לאחר תיאור נרגש ונוגע ללב של מאמצי אחד מאבותיה, רבי יוסף, לקיים מניין במלטה, מציינת תייר שהרגשתה החריפה ביותר כיהודייה הנאלצת להיחלץ להגנת עצם יהודיותה היא למראה המבטים העוינים שנותנים הנוסעים בשדה התעופה של בריסל ביהודים חסידים מאנטוורפן, בעלי החזות הימי-ביניימית. היא נאלצת להודות שיהודים דתיים אלה עלולים שלא לראות אותה כמשתייכת לקהלם, אך חשוב לה להיבדל מהזרים הבוהים בהם בגסות ולזעוק שהיא צאצא לשושלת רבנים ענפה. תייר, המתמרדת כנגד יצרי ההתבוללות האידיאליסטיים של הוריה (ושל חבריהם), משתוקקת לנקודות התייחסות "מוצקות יותר", כהגדרתה, לחישול זהותה. תייר מתוודה ש"היא חשה משיכה ורתיעה כאחת כלפי ההיצמדות הנוקשה לבלעדיות" (שם, [עמ]) ששימשה, במקרה היהודי, אמצעי הגנה כנגד פיזור השבטים בימי קדם. ייתכן שזה מה שחלף במוחו של סבהּ מצד אביה, כשפלט בשמץ של רצינות, לאחר שנודע לו ב-1947 כי בנו, אביה של תייר, מתכנן לעבור לקיבוץ: "אבל המקום מלא יהודים!". כשביקרה תייר עם משפחתה בצרפת בשנות השישים, יכלה אמהּ להחליט שתלך לבית-כנסת בשבת ותאזין לתקיעת השופר, אך זה היה במידה רבה עניין של בחירה. לכן תייר קוראת לעצמה "אישה אנגלייה-אוסטרלית-מלטזית-יהודייה". כותרת ספרהּ, השאולה ממזמור קל"ז בספר תהילים ("איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?"), מתייחסת במפורש לכאב הכרוך בחיים על אדמה לא-לך ורומזת לקושי שבהישרדות בגולה. כאשר תייר נוגעת בידה של נינט, בת-דודתה הרחוקה והמבוגרת שעוד הכירה את סבה-שלה – רבי יעקב ישראל, שנולד ב-1834 – היא מרגישה כנוגעת בעבר שכבר אינו נראה רחוק כל-כך, בזכות בת-דודתה. אף על פי כן, תייר אינה משתהה ומהרהרת בכך ש"רבים מצאצאי יעקב אינם מצהירים עוד על כל אמונה דתית; המהירות שבה מתרופפות הזיקות שלנו ליהדות מתחוורת לי במלואה" (שם).

הצטלבות מטאפורית של משפחה ואומה

אלחדף מכנה במקום אחד את הכוח הצנטריפטלי, את השאיפה אל המרכז, בשם "גזע"; הרעיונות שלה בקשר לסוגיה זו נראים נחשלים למדי ומטרידים. הרי יהודים יש בהם יסוד קבוע ובלתי משתנה וגם יכולת הסתגלות קבועה ובלתי משתנה, אך אלחדף חוזרת שוב ושוב, ובמפורש, אל המאפיין האחרון, ורק במרומז אל הראשון. "הסיבות להמרת דתו [של אביה, לקתוליות] הן יהודיוּת; עצם המונח 'המרת דת' הוא יהודי מטבעו, ורומז לעוצמה הטמונה בכושר הסתגלות למקום, לשפה ולמטבע אחרים. זה מה שתרם לכוחם של היהודים: יכולתם להמיר ובה-בשעה, להישאר נבדלים" (,The Sun at Midday עמ]). אף על פי כן, אביה ידע היטב שאין כל דרך להמיר את הגזע, בין אם יאמץ אותו ובין אם יתנכר לו. הפוסט-מודרניזם של אלחדף מתפוגג לנוכח אמונתה בקיומו המתמשך של דבר-מה הקרוי "גזע", רעיון שאין היא מאמינה בו כביכול ושטוּפּח בעיקר, כך נראה, ּבידי יהודים ויהדות, או יהודיוּת. "יהודים ידועים בכושר ההסתגלות שלהם, אך גם ברצונם להתרועע בינם לבין עצמם ולהיבדל מאלה שאינם הם. איני מעוניינת לא בזה ולא בזה, אך לעתים גופי עומד לי למכשול" (שם, [עמ]). אם כן, לטענתה, הדת מקורה בגוף. אלחדף דנה בזהות המשפחתית שלתפישתה, מבוססת ברוב המקרים על תחושת עליונות, ומיד משתוממת: "אך את מי לא מגביל הגוף, החוסם בכל שלב את המעבר בין השמים לארץ? הגוף הוא שמחולל תשוקה, והתשוקה אחראית לרעיון הדת ולרעיון האומה" (שם, [עמ']). עולם המושגים של אלחדף קרוב מאוד לשפה שבה ניתן ביטוי לפילוג הנוצרי-יהודי שנוצר וטופח באיבּריה ובמקומות אחרים בימי-הביניים. לפי אותה תפישה, יהדות מגולמת בתוך ה"גוף", בבשר, בגשמיות, בעוד הרעיונות, ואולי אף עקרונות המוסר, שייכים לתחום הרוח והם חופשיים, מנותקים מהגוף, פטורים מעול. אף על פי כן, החופש שבשבחו היא מדברת, החופש להיות הכול, כל דבר, אינו יכול מסיבה זו או אחרת להתגשם בקיום היהודי, ביהדות, ביהודיוּת; נראה שהוא עשוי להתגשם אצל אלחדף דווקא בקיומה כאיטלקייה – וכך היא אמנם מציגה את עצמה.

קורטן-דנמי מציגה לנו חזון של חיבור כמעט מיסטי, המרחף בין הפיזי למטאפיזי. אחד מאבותיה, שחדל לדבר לאדינו, "ודאי לא הבין כי בשל גניזת שפתו והצפנתה […] אובדת לו פיסה ממולדתו, מתרבותו" (The House of Jacob, עמ'?]). קורטן-דנמי מאששת אמנם את חשדותיה של אלחדף בכל הנוגע למשפחות, לבלעדיות ולעליונות, אך היא מספקת להם קריאה הפוכה, ומביאה אנקדוטה על אביה, שנהג לתקשר עם יהודים ספרדים אחרים במרחב הציבורי הצרפתי. “Son de los nuestros, este es de mi pueblo,” ("הם משלנו, מהכפר שלי") נהג האב להכריז לאחר שסקר במבט חטוף את המסעדה שישבו בה. וכדי להוכיח את נכונות ה"אינטואיציה" שלו, כביכול, נהג בהזדמנות הנוחה הראשונה להגניב את השאלה הגורלית לחבורה ה"חשודה בדבר":”Sos de la grande michpaha?” ("אתם מהמשפחה הגדולה?"). מעולם לא היתה עדה לטעות שעשה במשחק הקטן הזה שלו. וכמה נהנה, הנאה ילדותית ממש, כשקיבל אישור מהאדם שפנה אליו: “Es dyudyo! i de Stambol!” ("הוא יהודי והוא מאיסטנבול!")

האם ידע אביה לזהות את היהודים הספרדים לפי חזותם? שפתם? לבושם? הגינונים וההליכות? תקשורת מן הסוג הזה עם הזולת, שמשמש מראה המאמתת את ה"עצמי" הקהילתי העמוק ביותר, היתה חשובה לו בבירור. אולם קורטן-דנמי מכנה את הסיפוק הזה "סיפוק ילדותי". תחושות משפחתיות כגון אלה הן שטופות רגש וחסרות בשלות, ואינן אלא סימן לתלות. זוהי הרמה שבה משתלבים ה"עצמי" והקהילתי: בתפילתה הראשונה ביום כיפור סבתה צמה, ואילו היא אינה "מבינה מאום, אך אני נרגשת ונפעמת מקול השופר. יש לי תחושה של השתייכות למשפחה ענקית" (,The House of Jacob עמ]). את המשפחה קושרים יחד הנאות משותפות וסבל משותף, והשפה שעשתה את בניה לנושאי אותה תרבות. קורטן-דנמי פונה אל בת-דודהּ, שאמהּ נרצחה בידי הגרמנים בתאי הגזים בבירקנאו: “Ay, madre mia kerida” ("אוי, אמי היקרה"). "מעתה ואילך תהיה זו השפה הארכאית של ילדותך […] שבה תקראי לה, היא, אשר שירי הערש שלה עדיין בוקעים משפתותייך" (שם, [עמ'?]). זה ההיגיון שמאחורי שם ספרה של קורטן-דנמי, "בית יעקב", המתייחס לאביה, יעקב קונקה (Cuenca), וכמובן גם לבני ישראל, לעם היהודי: הצטלבות מטאפורית של משפחה ואומה.

העצמי החצוי

ה"ספרדיסימו"והיהדות מוצגים הן כזהויות שבכוחן לגאול, והן כדינוזאורים. האם ספריהם של מחברים אלה מייצגים נקודת מבט פוסט-מודרנית? גם אם הכותבים עדיין ממאנים להרפות מהמיתוס של ה"ספרדיסימו", נראה שכולם חיברו מעין כתב-גינוי וביקשו להפנות בו את מבטם אל מתחת לשטיח הארוג ללא דופי. כפי שמציין החוקר אלן מינץ בספרו העוסק באוטוביוגרפיות האשכנזיות הראשונות שנכתבו בשפה העברית במאה ה-19, ”Banished from Their Father's Table”: Loss of Faith and Hebrew Autobiography, Bloomington: Indiana University Press, 1989 ("מגורשים משולחן אבותיהם": אובדן האמונה ואוטוביוגרפיה בשפה העברית), המשפחה "מותירה את רישומה כמכשול לנאורות" (עמ'?]). מהסיפורים שלפנינו מצטיירים חיי המשפחה והדת של היהודים הספרדים כרודניים וסקסיסטיים, ולעתים יש בהם צלילים צורמים, ברוח הקביעה שעל עמוד השער של "גרנטה": "משפחות: הן דופקות אותך". ואמנם, אפשר להשוות את קבוצת היוצרים שלנו למחברי האוטוביוגרפיות שמינץ דן ביצירותיהם, אשר ראו את "כפירתם [שלהם-עצמם] כשחרור והצלה מטעות, וכלידה-מחדש אל תוך דת של תבונה. הכפירה שלהם היתה אפוא מעין שקיעה בת-מזל; במקום לאבד את חוויית האמונה, הם העתיקו את אמונתם למערכת חוקים אחרת, נאורה יותר" (שם). נקודת מבט זו משקפת עמדה מודרניסטית קלאסית: אמונה בקידמה ובאפשרויות הטמונות בעיצובו-מחדש של ה"עצמי" האישי.

צדו האפל של המודרניזם הזה הוא ה"עצמי" החצוי, ואף שנאה עצמית האופיינית כל-כך למודרניסטים שמוצאם מקבוצות אתניות "נחשלות". סיפורי החיים שכאן, לא פחות משהם עוסקים בקיום מחבריהם כספרדים, נוגעים בקיומם כלא ספרדים. סיבת הנסיגה רבת-העוצמה אל האישי היא במידה רבה ביטוי לחרדה מוחשית חוזרת ונשנית מדעתם של הלא-יהודים, מפני האפשרות להותיר רושם יהודי מדי. המחברים שואבים לא מעט נחמה "מההתחמקות בצורותיה הגסות יותר", מהסוג שהכפישו קודמיהם האשכנזים שכתבו אוטוביוגרפיות במאה ה-19: "הגירה, התבוללות וקרייריזם" (שם, עמ'?). על הכריכה האחורית בספרה של ניסן, שהוא במהותו bildungsroman (מגרמנית: רומן חניכה) וסיפור בריחתה מקהילה צרת-אופקים אל קיום אורבני אנונימי, מופיעה ההבטחה, שהספר "מאשר כי שלווה והגשמה אישית הן יעדים בני-השגה". נראה כי אלחדף, קורטן-דנמי ותייר השליכו את כל יהבן על ה"אירופיוּת", גם אם שתי הכותבות האחרונות נכספו אף להיבטים מסוימים בעברן הספרדי. כמו אצל אחדים מכותבי הזכרונות האשכנזים מן המאה ה-19, כן כל אחת מהחקירות האוטוביוגרפיות של ה"ספרדיסימו" "היא גם אקט אנתרופולוגי, מאמר אתנולוגי שעניינו יהודים. […] המניע לכתיבת הספר היה הרצון להגיע אל קהל קוראים גויִי, ואולי גם אל אותם יהודים 'לא-יהודים' שתהליך היטמעותם התרבותית […] הוחש כל-כך, שעשה את הבירורים האלה להכרחיים" (שם).

יש אם כן הפיתוי לקרוא את היצירות האלה כמייצגות את המנטליות של הגלות, ואף עמדה גלותית אקטיבית. הן נבדלות הבדל חד מהנרטיבים הציוניים (במובן הלא-פוליטי של המילה) הקוראים לקיבוץ גלויות, שאפשר למצוא בסיפורי חיים מקבילים בעברית, כמו הרומן של חיים סבתו, "אמת מארץ תצמח", שאך בקושי ניתן לקרוא לו בדיוני. מהקריאה עולה שפרט לתייר, שהוריה השתעשעו זמן-מה ברעיון של חיים בקיבוץ, ניסן היא המחברת היחידה שהתקרבה ברצינות לציונות ולפעילויות הקשורות בישראל. בעיניה, לא היה זה אלא ביטוי לאידיאליזם הרומנטי של גיל הנעורים. אולם ניסן כוללת בספרה קטע מאלף מ"טקס גלותי" (לא ברור איזה טקס) שמקיימת קבוצת נוער יהודית, ושחבר של המספרת מקריא אותו באוזניה: "המושג 'יהדות' חשוב יותר מהמושג 'אומה'. […] רוב היהודים שבעי רצון במדינותיהם ובוחרים שלא לחיות בישראל" (Like a Bride/ Like a Mother. Two Novels,). הבעיה היא שגם היהדות, ברוב המקרים, כבר אינה מושכת.

למרות הדעות הפוליטיות של המחברים, הדוגלים ברב-תרבותיות ובעל-לאומיות, לא תמצא בספריהם תחושה שהעולם נושא את עיניו באופטימיות אל עתיד ורדרד, כמו שהיה נדמה למחברים בני המאה ה-19. ייאוש ותשישות מוחשיים מרחפים מעל נרטיבים אלה. אולם נראה שכיום – אולי כתוצאה מכך שהמודרניזם מיצה את עצמו במידת-מה – האתניות, היהודיוּת ואפילו היהדות חזרו לאופנה, ומציעות חלופה שנדחתה לפָנים. יש כאן שיבה מאוחרת, פוסט-מודרניסטית, אל מה שהודחק. אחרי ככלות הכול, כל אחד מהמחברים מגולל את מסעו אל עָבָר ספרדי אישי. כמו שאר המחברים, נראה שבנאבו בחר באירופה, אף כי יש לו אולי חרטות מסוימות. מפגש מקרי בין בנאבו לתושבי מכּנס לשעבר בישראל מעורר בו גל של "דבר-מה שהיה רדום", מעין משבר גיל העמידה שנגרם דווקא בגלל נצחונם של המודרניוּת, אירופה והחיים שביקש לעצמו, "השגרה שהיתה לחיי הבוגרים: לימודים קלאסיים, בחינות, תחרויות אקדמיות, משרה באוניברסיטה" (Jacob, Menahem & Mimoun: A Family Epic, עמ'?). משפחה, אפילו שכנים לשעבר, עשויים לייצג מעין אוטופיה. אולם נראה שלדידם של המחברים האלה, זה כבר מעט מדי ומאוחר מדי. קריאה ביצירותיהם כמוה כהתבוננות באדוות רחוקות, זכר לנחשולים כבירים שקמו כתוצאה מהשלכתו של סלע כבד לתוך המים.

ד"ר יונתן שורש הוא מרצה למדעי היהדות במחלקה לדתות באוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מספר 33 של "ארץ אחרת" . להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה