דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2002 | מהדורה 12

שומרי גבולות שכמונו

"טהורה" של ענת צוריה, העוסק בהתמודדותן של שלוש נשים דתיות עם הלכות טהרת המשפחה היהודיות, הוא סרט תעודה דק אבחנה

"טהורה", סרטה של ענת צוריה, 2002

"טהורה", בימוי: ענת צוריה; הפקה: עמית ברוייר, אמיתוס-פילמס, ישראל 2002

"טהורה" של ענת צוריה העוסק בהתמודדותן של שלוש נשים דתיות עם הלכות טהרת המשפחה היהודיות – הוא אחד מסרטי התעודה האינטליגנטיים ביותר ודקי האבחנה ביותר שנעשו בארץ.

הצילום הראשון בסרט "טהורה" הוא צילום חזק: תינוקת בזרועות אמהּ, בתוך מים. והמצלמה קרובה מאוד אל פני התינוקת. התינוקת צעירה כל-כך שהמבט שלה חזק ומרשים כיוון שהוא לא ממוקד. הילדה הזאת עוד לא יודעת למה לצפות, ממה לפחד, מה לרצות. והיד המחבקת של אמהּ – רק את היד רואים – גם עליה אנחנו לא יודעים: מה היא נותנת לילדה? מה היא מונעת ממנה? לאן היא מכוונת אותה? הסרט מתחיל בצילום חזק, ראשוני, מטריד, לא-פתור.

אבל המלים הראשונות בסרט "טהורה", המלים שמלוות את צילום התינוקת, מאיימות לחסל את מה שהשיג הצילום. המלים הן: "שישה שבועות אחרי הלידה של אביגיל, הבת החמישית שלנו, התחלתי לצלם את הסרט".

"לא", אמרתי לעצמי, "לא עוד סרט שמתחיל במישהו ומיד זונח אותו כדי להוביל אל הווידוי של במאי/ת הסרט על עצמו; לא עוד מן הנרקיסיזם הזה. אולי מותר לי לשאול מה יש במבט הנבוך של הילדה שלא מזמן באה לעולם, בלי שהבמאית תכסה על המבט הראשוני הזה באמצעות התלבטויות הנפש שלה?".

וגם נמאס לי לראות סרטים על סרטים, סרטים שמספרים על עשיית סרטים. נמאסה עלי ההתרפקות האופנתית הזאת של הבמאי/ת על המודעות האמנותית שלו.

אבל ההמשך מפריך את כל החששות. "טהורה" של ענת צוריה הוא אחד הסרטים התיעודיים האינטליגנטיים ביותר ודקי ההבחנה ביותר שנעשו בארץ. מפני שהוא מאוד לא נרקיסיסטי.

הדרך העיקרית להימנע מן הנרקיסיזם היא ההתרכזות של הבמאית לא בסיפורה-שלה, שלאחר הפתיחה כמעט אינו מסופר בסרט, אלא בסיפורן של שלוש נשים אחרות. אבל ההחלטה לבנות את"טהורה" משלושה סיפורים שאינם סיפורה של הבמאית ענת צוריה היא החלטה מחשבתית. ככל שזו החלטה חשובה, אני מאמין שאיכותו הנדירה של"טהורה" נובעת לא מן ההחלטות הקונספטואליות, אלא מן האינסטינקטים הקולנועיים שבו. אלמלא היה הסרט הזה יצירה מעודנת ומורכבת של אמנות הקולנוע, הוא לא היה מרשים ונחרת בזיכרון.

סרט מורכב

חושים חדים של קולנוע כיוונו את ענת צוריה לצלם את שלוש הנשים, שדיני הטהרה של ההלכה היהודית מטרידים אותן, בשלוש סביבות שונות. היחס בין האדם המצולם לבין הרקע שסביבו הוא יחס שבאמצעותו אומר האמן הקולנועי יותר משהוא אומר במלים.

נטלי, שהתגרשה מבעלה ועזבה את המסגרת הדתית, מצולמת בדירה הריקה שבה חיה בעבר. הריקנות שסביבה נותנת למונולוג שלה מימד של חיים שחוסלו, מימד של קריעה ונטישה.

שירה, לעומת זאת, האשה הצעירה העומדת להתחתן, מצולמת כמעט תמיד ביחד עם אמהּ. שלא כמו נטלי, היא לא מעלה בדעתה לעזוב את המסגרת הדתית. יחד עם זאת, הכניסה שלה אל דיני הטהרה לא נוחה לה, משונה לה, אפילו זרה לה. היא מצולמת כאשר אמהּ מלווה אותה בשיחות, בביקורים במיקווה, במדידת שמלת הכלה. כך אנו מקבלים אשה אחרת, שגם בשבילה דיני הטהרה הם עול, אבל היא נמצאת בתהליך של קבלת העול. ואמהּ מלווה אותה כל הזמן – מדריכה, מגינה, סופגת ביקורת. אם נטלי היא אשה שמרדה בהגנות החברתיות והאמונתיות שלה, ולכן היא לבדה בדירתה הריקה, הרי שירה היא אשה שרק זה עתה נכנסת אל המסגרת הזאת, של ההגנות והמצוקות.

האשה השלישית בסרט "טהורה"– קטי, לא מורדת מרידה שלמה בדיני הטהרה וגם לא מקבלת אותם קבלה שלמה (בעיניי, לפחות, היא האישיות המורכבת ביותר בסרט). לכן הבמאית מצלמת אותה עם אנשים שונים לידה: בעלה, הרופא שלה, היועצת ההלכתית שלה, השכנה שלה. הצילום הזה, תמיד עם אנשים אחרים, מציב את קטי בתוך ההקשרים, הפרספקטיבות והדילמות שלה. היא לא חותכת את הסבך הזה – כשם שנטלי חתכה את הקשר הגורדי שלה – והיא בוודאי רחוקה מאוד מן התמימות הראשונית של שירה, הנערה שאמהּ מכניסה אותה אל עולם של קושי ושל שייכות.

הצילום המשפחתי מאוד, הרעשני לפעמים, של קטי, גם מציב אותה במרכזו של הסרט המורכב הזה. אם נטלי מרדה מרידה שלמה בחוקי הטהרה, ואם שירה מקבלת אותם בסרבנות מתונה, הרי קטי מרדה מרידה קטנה, זו המרידה של המתלבטים שמחצית לבם במקום אחד ומחציתו במקום אחר. כאשר אוחזת ידה של קטי בידו של בעלה, מספרת קטי שהיא מקיימת את האיסור על יחסי המין שמטילים חוקי הנידה; אבל את האיסור על מגע כלשהו היא מסרבת לקיים. הוא קשה לה מדי, הוא נראה לה inhuman, כפי שהיא אומרת באנגלית. היא מבחינה בין "יחסי גוף" לבין affection (היא לא מוצאת לזה מלה בעברית, ואולי אין לזה מילה בעברית). היא זקוקה למגע ה"מנחם", כפי שהיא אומרת, גם כאשר היא מסוגלת לעמוד באיסור על יחסי המין. לכן היא מצולמת עם בעלה, עם הנחמה שבמגע הידיים, אבל גם עם החסד הצנוע שמעניקים לה בעלי המקצוע, יועצים וחברים. היא אשה שאינה יכולה שלא להיות מוקפת באנושיות, וכך היא גם מצולמת.

ואם חשדתי שהפתיחה תעניק משקל מוגזם לנוכחותה שלענת צוריה בסרט, הרי לאחר הצפייה השלמה, הבמאית מוסיפה לסרט לא את אישיותה ובעיותיה אלא דווקא את המסגרת המופשטת שבתוכה נעות כל הנשים שבו. הבמאית מתחילה את הסרט "טהורה" ומסיימת אותו בהליכה שקטה, קודרת, גם נחושה, אל המיקווה. היא כמעט אינה מדברת. אבל מראה האשה הרצינית, הדאוגה, שהולכת עטופה במעיל כבד בליל שלג אל המקום הקשה לה כל-כך, לא יישכח מן הצופה. יותר ממלים ודרשות אומר המראה הזה שהסרט הזה הוא על קשיים של נשים בתוך מסגרת, אפילו על קשיים שמעלים את האפשרות של שבירת המסגרת, אבל בסופו של דבר זהו סרט שנעשה מתוך המסגרת, מתוך דיני הטהרה ומה שהם מעניקים לאשה, ומה שהם גוזלים ממנה.

עין טובה

אבל אסור לסיים בקווים הגדולים של "טהורה". כמו ביצירות אמנות רבות, כוחו של האמן מתגלה גם, ואולי בעיקר, בפרט הקטן, השולי. המסורת של הקולנוע התיעודי היא המסורת של המבט שאיננו מחמיץ שום ניואנס של רגע חולף אחד, שעין טובה מנציחה אותו על סרט מגנטי ואיננה מניחה לו לחלוף ולהיעלם אל הסתמיות.

לנטלי, האשה שהתגרשה, שנשארה לבדה, יש גם רגע אחד אחר בסרט. זה הרגע שבו היא מסרקת את שיער בתה. והאשה הזאת, הפגועה, הנסערת, המדברת על סף בכי, מתגלה לרגע כאשה שיש בה גם משהו אחר. ליד השיער השופע של בתה, יש על פניה גם חיוך מנצחים זהיר. היא, שנשבעה קודם לכן שלעולם לא תטיל על בתה את מה שהוטל עליה, כמו אומרת במבט בן-השנייה-האחת: אני אולי כבר לא אצא שלמה מן הקרב שניהלתי, אבל הבת שלי אולי תהיה אדם מאושר יותר.

ורגע קטן ונפלא יש גם לקטי. היא נוהגת במכוניתה בדרך לפגישה עם רופא הנשים שלה. והיא, שאפופה כולה באמונתה היהודית, שומעת ברדיו (או בטייפ) את "מיסיס רובינסון" של סיימון וגורפינקל. בחדווה, בשחרור, היא מפזמת לעצמה את השיר הכל-כך אמריקאי הזה. עד לרגע זה כמעט לא התעכבנו על העובדה שקטי גדלה בארצות-הברית ועלתה ממנה. העברית שלה עמוסה במבטא אמריקאי, החברה שלה מדברת אנגלית, בעלה מדבר איתה אנגלית – ובכל זאת ההתלבטות העזה שלה בנוגע להלכה היהודית מציבה אותה בתוך מסגרת שכל-כולה יהודית. ואז בא הרגע החולף והמשוחרר הזה, שהבמאית ידעה להבחין בו, ואומר: אין אנשים מבוצרים לגמרי, אין גבולות תרבותיים חסומים לגמרי. דווקא בסרט "טהורה" המרוכז באנשים שגבולותיהם יקרים להם, והם קשים להם רק מפני שהם יקרים להם, דווקא בסרט כזה יקר כל-כך הרגע שבו נפרצים הגבולות בין תרבות אחת לתרבות אחרת.

הסתירה הזאת, הדילמה הלא-פתורה הזאת שבין גבולות מוקפדים לביו גבולות פרוצים, עושה את "טהורה" של ענת צוריה לסרט שמתחיל בנשים שחיות בתוך המסגרת החברתית הסגורה של עולם ההלכה. אבל שם הוא, כאמור, רק מתחיל. הסרט מסיים רחוק מאוד משם. הסתירה, הדילמה שבין גבולות מוקפדים לבין גבולות פרוצים מייסרת גם אנשים ונשים שאין בינם לבין עולם ההלכה ולא-כלום. אנחנו זקוקים ליד האמן שתיגע למעננו בשאלה הזאת, שקשה לנו מאוד לגעת בה.

ד"ר נסים קלדרון מלמד ספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

מאמר זה פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 12: "מחיר ההפרטה- על משיחיות השקר הכלכלית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

נסים קלדרון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה