דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 באוקטובר 2000 | מהדורה 01

מכחולו של בוריס לקר חוזר אל מושג המפתח של ראשית הציור הארצישראלי

שום קלישאה תיירותית

במובן מסוים ממשיך בוריס לקר את מסורתם של אמני האור הארצישראלי, מאבל פן, לודוויג בלום, מרדכי ארדון ועד מיכאל גרוס בימינו. עם זאת, אצל איש מהם אין תהליך העברה כה מלא, כה נועז במימושו החזותי והאידאי

מכחולו של בוריס לקר חוזר אל מושג המפתח של ראשית הציור הארצישראלי: "הלם האור". בעקביות, בחדווה ובעוצמה הוא מערה לתוכו חיים חדשים. עינינו הנדהמות, דומה ששכחו כבר חוויות מעין אלה. היכן הוא מוצא, תייר ותיק ומנוסה שכמותו,אדם שראה עולם, שהגיע לארץ בגיל לא צעיר, את האור הזה?

"בעין גדי, בערד, בעיקר במדבר. בעיני המדבר הוא רוחני מאוד. יש לו כח מיסטי, הוא מושך אותי אליו".

למרות אווריריותם, הציורים נושאים דווקא ציונים גיאוגרפיים. באיזו ביטחה אירונית הם נקראים "ירושלים", "ים המלח" , "הנגב", אף שכמעט שום סימן היכר בר זיהוי לא מצביע על המיקום שצוין. שום קלישאה תיירותית. תלולית קלה אולי, עמוד חשמל, תוואי של גדר. ה"יש" עבר טרנספורמציה, התמוסס ונטבע כביכול, בהילה של עצמו. לובן הציורים אינו הלבן המנוכר האופייני לציור המינימליסטי, אפשר לומר אולי: לובן של עננה קורנת, פשוטו כמשמעו. החומר וכוח הכבידה כמו בטלו מן העולם.

הציור האופייני לאמנים עולים מחבר העמים הוא בעל סממני סגנון, מנוגדים ממש: עזות צבעונית, קונקרטיות פיגורטיבית, חומריות, חלל ממשי. מה לעולם המוצק הזה ולרפרוף הלירי של לקר?

בוריס לקר הגיע לרץ בראשית שנות התשעים. יליד חרקוב, פעל וסיים את לימודיו הגבוהים {פוסט דוקטורט על אסתטיקה} בקייב. באמצע שנות החמישים לחייו, לאחר עשייה רבה והכרה בתחום האמנות, כפסל מונומנטלי, כאדריכל נוף וכצייר, מתיישב לקר בירושלים ומרגיש: כן זהו המקום. "אולי אפילו הרגשה מיסטית, אני הרי לא מפחד מהמילה מיסטיקה"…

השיחה עם האמן איננה שופעת אינפורמציה. לא לכל השאלות מוכנות תשובות.

שטף הדיבור נעצר יותר מפעם אחת מול מושגים עיקשים, הו כמה עיקשים, שמסרבים להיתרגם. השפה שנרכשה רק כאן בארץ, עדיין לא נענית לכל השואף להאמר. ולמרות זאת חצי משפט, ועוד חצי משפט, מימיקה שפת גוף, מגלגלים אותנו קדימה.

ארון הקיר הלבן, בעל דלת ההזזה הגדולה בסלון-סטודיו נפתח לעינינו. טורים טורים של ציורים מסודרים שם בסדר מופתי ומהם הוא שולף אחד או שניים כדי להדגים טכניקה, מוטיב או סגנון. לא לחינם אומר בוריס שהמייסטרים המעניינים אותו הם רמברנט וורמיר. שני ההולנדים הגדולים שעיסוקם באור. כבר בעבודות שהביא איתו מאירופה אפשר למצוא ציורי טבע דומם בהם הרקע אפלולי והחפץ מבליח, קורן אור מוזר. אך בציורים הישנים למרות הדמיון המסויים למה שצויר בארץ, יש משהו תיאטרלי מבויים, שהושל מן הציורים החושניים הנוכחים.

עם הגיעו התחיל לקר לצייר מיד. "התחלתי לארגן את הסטודיו החדש שלי, ונגשתי לחנות לחומרי ציור על יד בית האמנים בירושלים. הייתי צריך לקנות לעצמי ציוד, הלא לא הבאתי איתי משם שום דבר. התפעלתי מהשפע בחנות, והיות ולא התמצאתי במחירים בחרתי עוד ועוד חמרים. נסחפתי אחר כל מה שראיתי. בנתיים נכנס רפי מולכו, ידיד אומנים ואמנות ירושלמי, והבין כנראה מה קורה. הוא ניגש לשלומי, בעל החנות ולחש לו שיחייב אותי רק במחצית הסכום כי מן הסתם אני אינני מתמצא במחירים, והוא רפי, ישלם את המחצית השניה. "מה איתך" אמר לו שלומי, " המצווה הזאת היא עלי."

"מה אומר לך, זה נודע לי רק לפני מספר ימים כשחגגתי עשר שנים לעלייתי ארצה, רצתי לבית האומנים עם בקבוק יין פורט גדול."

תערוכה ראשונה בה השתתף בוריס נערכה ב1991- בבית ציוני אמריקה בתל אביב. לאחר מכן השתתף בתערוכות קבוצתיות נוספות ותערוכות יחיד.

תערוכת היחיד האחרונה של בוריס, "אור ורוח" נערכה הקיץ במרכז הקונגרסים בירושלים. בתערוכה הוצגו חמישה עשר ציורי נוף בפורמטים גדולים (2.5X1.5 ו-1.5X1.7) הציורים הינם ציורי מים. גודל העבודות בטכניקה זו הוא יוצא דופן, באשר ציורי מים הינם בדרך כלל מדיום אינטימי. בהיבט הטכני של הצבע בעבודות אלו ישנה יחודיות נוספת. הצבע נראה כנספג לתוך המצע , עד כי פני הבד עצמו חלקים, חסרי גבשושיות או איזה שהם סימני חומר. נוצרת חפיפה משולשת אם כן, בין העדר החומריות של פני הבד לבין העדר החומריות של הנופים, לבין החתירה של האמירה האמנותית הכוללת של האמן למטא-חומר, למטא- פיזי.

בהעברה זו של הנופים אני רואה את יחודו המובהק של בוריס לקר. הוא ממשיך במובן זה את מסירתם של אמני האור הארצישראלי, מאבל פן, לודוויג בלום, מרדכי ארדון ועד מיכאל גרוס בימינו. עם זאת, אצל איש מהם אין תהליך העברה כה מלא, כה נועז במימושו החזותי והאידאי. האם עבודות אלה מציגות איזו שהיא מדרגה קיצונית, מוחלטת, של "דרך האור'?

הנסיון לתאר כאן את חווית האור ביצירתו של לקר הוא בעל פן אירוני נוסף. עבודותיו קשות, שלא לומר בלתי אפשריות, לצילום. הניואנסים הדקיקים ופני הבד העדינים כמעט ואינם ניתנים לתיעוד. אפשר לראות במאפיין זה עמדה פילוסופית מפתיעה ביותר, אפילו אם האמן עצמו לא ניסח אותה ככזאת: בעידן השיעתוק הטכני (והכוונה היא למסתו הנודעת של וולטר בנימין:יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני) בו אין, פשוט אין דבר שאינו ניתן לצילום, לשיכפול או להעתקה אחרת, אנו עומדים מול יצירה שהיא כל כך "היא עצמה" עד שאינה ניתנת להכפלה. קריאת התיגר הזו על תרבות בה הכל הוא בר שיכפול מעוררת השתאות. ועוד, אין בעבודות של לקר שום פופלריזציה, שום התמסחרות.

שמותיהם של עליזה אולמרט, דפנה נאור וגדעון עפרת עולים בשיחה,"כולם השתדלו לעזור" אך השאלה על הקשר עם המוזיאונים מתבקשת כאן מאליה. התשובה זהה להפליא ולהדאיב לתשובה שאמנים ישראלים רבים, המושרשים היטב בסצנה הישראלית ואינם שייכים בהכרח לזרם אחד או מסוים, היו עונים: "המנהלים והאוצרים הם אנשים בלתי מושגים, המוזיאונים הם מבצרים ממש. התקשר מחר, התקשר מחרתיים, האוצר בחו"ל, נסע באמצע השבוע, בתחילת השבוע. פנה לא למזכירה הזו, לשניה".

"נו, ככה זה בינתיים, הוא מסכם תוך שהוא אוסף את התמונות, ומגיף חזרה את דלת ההזזה הלבנה".

לפני כשלוש שנים החל בוריס לערוך בביתו תערוכות קטנות של אומנים ישראלים. דוד גרשטיין, איציק מרשה, מרים נייגר אשר דהאן ואחרים, הציגו בביתו. בתערוכות יוצרות מפגש. "זה די היה חסר לי כאן" אומר בוריס, "מפגש של אנשים לצורך שיחה על אמנות, על תיאטרון, על קונצרט…אנחנו היינו רגילים לזה, הבנתי שזה היה די מקובל כאן בעבר". בתערוכות הללו בוריס הוא המארח, האוצר, האמרגן. הוא בוחר את העבודות , מוביל אותן, תולה, נותן את שיחת הפתיחה. "ואנשים מגיעים את שואלת? בעשרות! האמנים מרוצים וגם הקהל. הנה, סוף סוף קם משהו."

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 1: "האוונגרד היהודי – האם צומח מיגזר ישראלי חדש?". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ציפורה לוריא היתה אמנית רב-תחומית, מרצה ומבקרת אמנות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה