דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 באפריל 2005 | מהדורה 27

שובו של היהודי

עם הזמן מתברר שמלחמת ששת הימים הכניסה את הכותל המערבי, את חברון ובית לחם, את יהודה ואת שומרון לא רק אל תוך גבולנו הטריטוריאלי. אפשר אפילו להרחיק לכת ולקבוע שמדינות ערב, שביקשו למגר את המדינה הציונית, הביאו על עצמן את המדינה היהודית. דורון נשר, שניסח בעברו את קמפיין הבחירות של מפ"ם, טוען שהישגו העיקרי של מפעל ההתיישבות ביש"ע, הוא הכפייה שכפה על השמאל הישראלי להתמודד עם יהדותו

האם אני שמאלן? כאשר אני מדבר עם שמאלנים, אני מדגיש בפניהם שאני כבר לא רואה את עצמי ככזה ושחלו שינויים גדולים בעמדתי; ואילו כאשר אני מדבר עם ימנים מובהקים, אני מדגיש את כור מחצבתי, השמאל. איזו מין עמדה היא זו? "תורת ההפכים" הזו מתקיימת לא רק אצלי. אפשר לראות באגפים לא קטנים של הימין את השפעת הטיעונים של השמאל, ולעומת זאת, שמאלנים רכים שכמותי איבדו קב או שניים מתמימותם הדוגמאטית .

מלחמה בלי יום שביעי

הדילמה בין יהדות לישראליות רוקנה את השמאל הישראלי מיהדותו. יש בשמאל הוגים יהודים בעלי תובנות עמוקות ורצון עז לשלב את הקטבים. יש בשמאל גם תמיכה ביוזמות שונות של לימוד יהדות, ולפעמים אתה מוצא ציטוטים מן המקורות כדי להפיס את "דעת המקום". אך עדיין, לחישתו הרועמת של ביבי נתניהו באוזנו של הרב כדורי, כאילו השמאל "שכח מה זה להיות יהודי", הרעידה את אמות הספים, ולא במקרה. השמאל אכן מתקשה לשאול את עצמו באיזה אופן הוא יהודי, ומה חל עליו בתור כזה

במדינת ישראל של טרום מלחמת ששת הימים רווחה התחושה ש"הסיפור היהודי" נמצא מאחורינו. מדינת ישראל הצטיירה בעינינו כפרי המהפכה הציונית הסוציאליסטית והחילונית שיצרה "יהודי חדש". אף-על-פי שהלכתי עם אבי לבית הכנסת ביום הכיפורים, ואף-על-פי שערכנו סדר פסח ואף-על-פי שבימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובימי השואה הנחנו לחזן להתפלל את ה"אל מלא רחמים" שלו, אחרי ה"יזכור עם ישראל" שלנו, בסתר לבנו ידענו שכל הטקסים הללו הם מעין שרידים או חובות שאנו סוחבים ותו לא. בינינו לבין עצמנו היינו משוכנעים שהעתיד שייך לאתוס החילוני. ואפילו אם לא יישאר בלעדית בידי הסוציאליסטים – הוא יתחלק גם עם הליברלים – הרי "היהודי" הובס בנוק-אאוט סופי. לפי תפיסתנו, השואה סתמה כליל את הגולל על קיומה של השגחה פרטית או כללית, והמאה העשרים צועדת בביטחה לקראת עולם שנשען על הומניזם, רציונליזם ואמפיריציזם.

מלחמת ששת הימים, שלא זו בלבד שלא תוכננה על-ידי ישראל אלא נכפתה עליה, ושהייתה מלחמה הגנה לאומית, לא נולדה אפילו מבחינת האויב כמלחמת דת. דיין חיכה בסופה לטלפון, וההתמהמהות עדיין לא בישרה את מה שעתיד לנבוע מן המצב החדש לגמרי. הקולות בדבר "ארץ-ישראל השלמה" נשמעו כדבר-מה שולי, ואף שהניצחון סומן בזיכרון החזותי על-ידי הרב גורן התוקע בשופר ועל-ידי המילים "אני נוגע בידי באבני הכותל המערבי", עדיין לא ראינו שהכל השתנה מן הקצה אל הקצה.

אך עם הזמן התברר שמלחמת ששת הימים הכניסה את הכותל המערבי, את חברון ובית לחם, את יהודה ואת שומרון לא רק אל תוך גבולנו הטריטוריאלי. המלחמה החלה בחרדה קיומית עצומה, ואפילו הרמטכ"ל הצעיר לא היה משוכנע שהוא וצבאו יהיו מסוגלים לעמוד בפרץ מול שלושה צבאות בשלוש חזיתות. מי שאיבד את שיווי משקלו תוך שהוא מניף את שריריו הצבריים המפותחים היה דווקא הישראלי ההוא, ה"יואב בן חלב", ועד שהתאושש והתייצב מול המראה, ראה שם לפתע… יהודי. זה לא קרה בבת אחת. ייתכן שזה ההישג המרכזי של תנועת ההתיישבות של המתנחלים, זה שיעמוד לאורך זמן, גם אם נחזיר את הכל: לא עוד "ישראל" אלא "מדינת היהודים". ואכן מקץ כמה מערכות בחירות, האיום שמא "פרס יחלק את ירושלים" הוא שהכריע את הכף לטובת הצד היהודי במשוואה. פתאום, ובעל כורחנו, נאלצנו להתייצב מול השאלה מה לנו ולמקומות הללו, ומתוך הכורח הפוליטי להחליט אם "להחזיר" או "לא להחזיר", עולה שוב השאלה "מי אנחנו". פתאום התברר לנו שהתשובה שבידינו אינה עוד תשובה ברורה ופשוטה כלל ועיקר. יותר מכך. עם השנים נדחק מעט לאחור הישראלי ה"הוא", זה שישראליותו הוטבעה בו לפני מלחמת ששת הימים. לעתים הוא מתנצל, לעתים מעלה זיכרונות, ולרגע נדמה לך שהוא חביב, אבל הוא כבר בעיקר לא רלוונטי. אפשר אפילו להרחיק לכת ולקבוע שמדינות ערב, שביקשו למגר את המדינה הציונית, הביאו על עצמן את המדינה היהודית.

כאשר אני אומר ש"היהודי חזר", אין אני מבקש כי אם להצביע על הצורך לנסח מחדש את עמדות היסוד שלנו, אלו שהיו בעבר משוללות "נקודה יהודית". מדינת ישראל ביקשה להיות "מדינת הווה" שדנה עם העולם בשפה מדינית על אינטרסים של ההווה, וכעת אנו נאלצים להיות "מדינת העבר", במובן זה שהפרשנות היהודית היא שקובעת את העתיד.

בשנים שלפני מלחמת ששת הימים חיינו בלי אותם חלקים של ארץ-ישראל, ולא עסקנו כלל בחסרונם. אך עתה אין זו עמדה ביטחונית בלבד, אלא מכלול ערכים שנשען על האתוס היהודי הרחב, ושאותו המדינה מבקשת להנחיל לדורות הבאים. מהעמדה הנשענת על המורשת נגזרת ההתנהלות, ומכאן: "חברון מאז ולתמיד" או "ירושלים לעולם בירת הנצח לא תחולק ולא תנותק" וכו'.

השיא הקיצוני והנוקב ביותר של תהליך המעבר של משקל הכובד מן העמדה שאפשר לכנות "טרום מלחמת ששת הימים" לעמדה שהתעצבה לאחר מלחמת ששת הימים, הוא רצח רבין. הרמטכ"ל של אותה מלחמה, הסמל המובהק ביותר של ה"ישראלי החדש" נרצח דווקא על-ידי היהודי שבא בשם "היהודי", ואמנם כך ראה זאת הרוצח המתועב. מבחינתי, יגאל עמיר הוא בראש ובראשונה "לא יהודי". אם היה מבין עד כמה הוא בראש ובראשונה "לא יהודי", ככל הנראה היה מתאבד. האיום הנוכחי על חייו של אריאל שרון בא אף הוא מהקשר דומה.

ערך מביך

הדילמה בין יהדות לישראליות רוקנה את השמאל הישראלי מיהדותו. יש בשמאל הוגים יהודים בעלי תובנות עמוקות ורצון עז לשלב את הקטבים. יש בשמאל גם תמיכה ביוזמות שונות של לימוד יהדות, ולפעמים אתה מוצא ציטוטים מן המקורות כדי להפיס את "דעת המקום". אך עדיין, לחישתו הרועמת של ביבי נתניהו באוזנו של הרב כדורי, כאילו השמאל "שכח מה זה להיות יהודי", הרעידה את אמות הספים, ולא במקרה. השמאל אכן מתקשה לשאול את עצמו באיזה אופן הוא יהודי, ומה חל עליו בתור כזה.

בדומה ליחס למורשת היהודית, נדמה שערך אהבת המולדת מביך את אנשי השמאל והם מבקשים להתנער ממנו. כולנו יודעים שאנשי השמאל אינם אוהבים פחות את המדינה. הם בנו אותה, נלחמו עליה ושרו את שיריה. אני יודע שאנשי שמאל אוהבים לא פחות מאנשי הימין לשיר "נומה עמק" או "בהרים כבר השמש מלהטת"; אבל דווקא משמאל נולדה הנטייה לראות באהבה לאדמת ארץ-ישראל של הימין משיחיות וסוג של שיגעון. אני נשבע שהאגמים בקליפורניה יפים, תכולים וצלולים יותר מן הכינרת, אבל רק היא שוברת לי את הלב. בגילי, שמתחיל להיות מתקדם מדי, אני נוטה לחשוב שיופי הוא דבר טעון-הקשר. אהבת האדמה שלי עמוקה, אבל היא לא תעביר אותי על דעתי. אהבת האדמה אין פירושה שעליי להצדיק נישול, גירוש, השפלה ומעיכה. ועם זאת, לא כל מי שאוהב את אדמת ארץ-ישראל הוא בהכרח פשיסט שונא ערבים.

נוסף על כך, ואומר זאת בחריפות הראויה, היחס של השמאל כלפי המתנחלים והדתיים הוא יחס של התנשאות חסרת אחריות. השמאל מנכס לעצמו כמה דמויות דתיות הנאורות בעיניו, וכל היתר הם מנשקי מזוזות, סרטן בגוף האומה או עובדי אלילים. הייתי אפילו מעז לומר שבחשבון הארוך של העם היהודי, לשמאל – ואני כמובן חוטא בהכללה רחבה – אין כבוד לעומק השדה היהודי. במחי יד הוא מבטל את כל מה שנוגע למפעל המחשבה היהודית. הביטויים של כמה מידידיי הטובים במחנה השמאל גובלים לא רק במידה של אנטישמיות, אלא בעיקר בבורות משוועת. למרבית אנשי השמאל החילוני אין אפילו מושג קלוש מה הם הלבטים והספקות של יהודי מאמין, והם נוטים לעמדה הפשטנית שליהודי המאמין קל כביכול, שכן בעבורו הכול פתור. אני דורש מן היהדות הדתית שלא להמעיט בערך תפקידה של הציונות החילונית בהקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ-ישראל, ועם זאת אני מכה על חטא השמאל, הרואה ב"דתיים" עם אחר, זר ומוזר, ואני מכה על חטא השמאל על ההתעלמות ממה ש"הם" מביאים לשולחן הדיון. והרי ללא הדבקות והמסירות שלהם לערכיהם, מי ומה אנחנו.

אהבת ישראל

אני מבקש לטעון את הטענה הפרדוקסית הזאת: אף שאין אני מקיים מצוות, אני רואה בעצמי בראש ובראשונה יהודי; ולא הייתי רוצה שייעלמו היהודים הדתיים מן העולם בכלל ומארץ-ישראל בפרט. אשר למתנחלים, הייתי אומר שגם אם דרכם אינה דרכי, ייתכן שמפעלם הוא אולי המטבע הקשה שדרכו נשיג שלום. אך אינני מדבר כסוחר ואינני מדבר כאדם שנלכד בכבלי טקטיקה או תועלתנות, ולכן אני אומר שאנו זקוקים זה לזה, ואפשר להחיל על כולנו את הדרישה ל"אהבת ישראל". כדאי שהשמאל יחדל כבר מלהתנכר לערך שטמון בביטוי, ערך שאני שומע רק מאנשי ימין ומדתיים.

במקביל לתהליך "חזרתו של היהודי", התערערו בשנים האחרונות ההגדרות היציבות והישנות שתחמו את המחנות "ימין" ו"שמאל" . עד לאחרונה היה קשה להעלות על הדעת אנשים במחנה המוגדר ימין שידברו על מדינה פלסטינית, או שאריאל שרון יתבטא במושגים כמו "כיבוש משחית". עם זאת, אפשר לראות תזוזות משמעותיות גם בעמדות השמאל הישראלי ה"קלאסי". מאחר שנהגתי להגדיר את עצמי ללא קושי "איש שמאל", אמשיך בחשבון נפש בעמדת השמאל שלי.

אני דורש מן היהדות הדתית שלא להמעיט בערך תפקידה של הציונות החילונית בהקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ-ישראל, ועם זאת אני מכה על חטא השמאל, הרואה ב"דתיים" עם אחר, זר ומוזר, ואני מכה על חטא השמאל על ההתעלמות ממה ש"הם" מביאים לשולחן הדיון. והרי ללא הדבקות והמסירות שלהם לערכיהם, מי ומה אנחנו

ההתפכחות שלי החלה כאשר נוכחתי שלמחנה השמאל יש רק תכניות שלום, אך אין כזאת לצד הפלסטיני. בשנת 1988, כשכתבתי את קמפיין הבחירות של מפ"ם, לימד אותי סגן מפקד חיל האוויר לשעבר, גיורא פורמן, שיעור חשוב ומפתיע מבחינתי. הוא אמר: "אם אנו, קרי: מחנה השמאל, טוענים שאפשר להגן על תושבי כפר סבא בלי השטחים; חובת ההוכחה עלינו. שהרי אחרת, אפשר שכל התזה שלנו תיכשל ונפתח את המלחמה הבאה בתנאים איומים". גיורא פורמן, כמו טולסטוי, צדק: מלחמה ושלום. ככה זה במזרח התיכון. אם יש לך רק תכנית שלום, אתה לא רלוונטי. אני לא טוען שהשמאל צריך להציג את תכניות המלחמה שלו, אבל ניכרת בו אטימות לשפת המלחמה שהצד הפלסטיני מושקע בה עמוקות. שנים ארוכות החזקתי בהנחת העבודה שכאשר נפגין נדיבות או נוותר, יהיה אפשר להגיע לפתרון. עיני טחו מראות שבתור שבט שמבקש עצמאות, הוא לא מגלה סימנים מתאימים. כשהחל מפעל ההתיישבות הציוני נעשו טעויות ושגיאות למכביר, אבל אפשר בהכללה להגיד שרוב הזמן היה היישוב עסוק בבנייה. בציפורניים ונגד כל הסיכויים. מהצד שלהם, כל מה שאתה רואה זה השקעה בהרס. יותר מזה: חינוך להרס. המתאבד הוא גיבור והסעודים יסייעו למשפחה. חלילה שלא נחשוד שהם יסכימו לפיוס כלשהו. מעמד הפליטים מונצח כנגד כל פתרון, ובמסגדים מושמעים דברי הסתה. לא שאין לי טענות אל עצמנו: יש גם יש, אבל בשיחות עם חבריי ממנהיגי השמאל, כשאני שואל: יש שם עם מי לדבר ? התשובה היא מפותלת תמיד: "בשיחות פרטיות כן, אבל בגלוי הם מפחדים", וכך הלאה.

ובכל זאת, אין אני נמנה עם המלעיזים על "אוסלו". להפך. בעיניי "אוסלו" היא אבן דרך משמעותית, וכל פתרון עתידי יתייחס לתכנית זו. במובן הרחב היתה זו הפעם הראשונה שבה ניסו הפלסטינים לקבל אותנו בתור ישות לגיטימית, ואנו ביקשנו לראות את עניינם. היתה בתכנית אוסלו תעוזה עצומה שאין בלתה כדי להמיר את השפה שנקטנו הם ואנחנו עד אותו רגע . יש לי כבוד עצום לאדריכלי התהליך הזה, ועדיין אוסלו היא הפתרון, בין שהצליח ובין שלא.

הערבי הוא לא עמלק

נשארתי איש שמאל במובן הזה שאין אני רואה בערבים "הפרעה" במימוש החזון היהודי או הציוני. נשארתי איש שמאל יהודי, כי אני שותף לבושה שאני חש על היחס של מדינת ישראל לערביי ישראל . אני רואה ביחס הזה, בראש ובראשונה, יחס "לא יהודי". נשארתי איש שמאל במובן זה שאני מוחה על שבתכנית הלימודים אצלנו לא לומדים את התרבות הערבית, לא כמחווה, לא כטקטיקה, ובעיקר בשל חוסר בנימוסים טובים.

אני איש שמאל יהודי שרואה בעם היהודי משפחה. וכך, אם אני מקבל באופן זה או אחר כי אנו היהודים, על-פי הכתוב, "משפחה", ואנו כולנו בניו של אברהם "אבינו", ועודנו מלים את בנינו ומכניסים אותם בבריתו, ועודנו מבררים את משמעויות העקדה, הרי אנו מוכרחים להכיר בכך שיצחק וישמעאל אחים הם, ואנחנו והערבים בני דודים. נשארתי איש שמאל יהודי כי אני מאמין שהפתרון חבוי ממש כאן, במשמעות הסיפור הזה עצמו. נשארתי איש שמאל כי העמדה שלי לא נובעת מהחישוב הדמוגרפי ולא מאיזו ברירת מחדל, אלא רק מהמשמעות המוסרית העליונה של הסיפור. נשארתי איש שמאל כי אני חושב שאת הספר "ערבים רוקדים" של הסופר סייד קשוע חייבים להכניס לתכנית הלימודים הישראלית. נשארתי איש שמאל כי אני חושב שירושלים צריכה להיות גם שלהם, והיא צריכה להיות סמל לשלום ולדו-קיום .

מה עכשיו ? מה יהיה?

היהודי לא יהיה מה שהיה. השמאל אינו מה שהיה. הימין לא יהיה עוד מה שהיה, הערבי לא יהיה מה שהיה. ההפכים עוזרים לנו להתעמת עם עצמנו במקומות אמיתיים. צדק ר' נחמן, העיקר הוא לא לפחד כלל. אף ש"הם", כלומר כולם, מפחדים; ולא שניים אוחזים בטלית, אלא המון אוחזים, ובחוזקה, והיא נקרעת כל יום. ולא כולם טועים. הצרה היא שכולם יותר מדי צודקים. זה הכי קשה. יש לי חדשות מזעזעות : אפילו בחמאס לא כולם אידיוטים. הם יודעים שאנחנו פיקחים והם יודעים שאנחנו יודעים להלאים אדמות, למכור אותן רק לעצמנו ולשכוח. הם יודעים שגם אנחנו לא מבינים הרבה שפות, ושדם זו שפה שקל לתרגם. דם זה שיר עם .

אז מה אומר היהודי ?

המחזאי ניסים אלוני אמר פעם שלכל מערכון, לכל שיר, לכל סיפור, לכל רומן, מחזה , תסריט, לכל תמונה, לכל אופרה ויצירה אמנותית, יש פירוש אחד. הוא היה ההפך מפוסט-מודרניסט. גם אני. חרף העובדה שיש הרבה מה ללמוד מהביקורת הפוסט-מודרניסטית, שהיא מאתגרת מאין כמותה, אבל פתרון חבוי לשיר יש אחד, כך אני מאמין לגבי הבריאה וכך אני מאמין לגבי המוסר, ולפיכך, ואני הרי יהודי, כך גם לגבי אלוהים. ובסיפור שלנו, ככל הנראה, אין יצחק בלי ישמעאל, ולהפך, והפתרון יבוא אך ורק מחמת כבוד האב, אבינו אברהם. אך לפתרון הזה אנחנו עוד לא מוכנים ואף לא הם. יחד עם זה אני רוצה לחתום באופן לא שמאלי ותוך שאני משנן לעצמי מה ששמעתי דווקא מפיו של חבר : גם באחרית הימים כשהגויים יבואו לירושלים והזאבים ירבצו עם הכבשים, אפילו אז בסידור החדש, לא כדאי להיות הכבש.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 27 של "ארץ אחרת": השמאל הישראלי: חי או מת?. להזמנת הגיליון לחצו כאן

דורון נשר הוא בימאי סרטים, איש רדיו וסופר

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה