דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
22 באפריל 2012 | מהדורה 63

חתונה בכנרת, 1923. צילום: באדיבות ארכיון השומר הצעיר, גבעת חביבה

שבר היסטורי

התלמידים הישראלים, מכיתה ו' ועד י"ב, לומדים רק שעתיים בשבוע היסטוריה. בשעתיים השבועיות האלה המורים צריכים ללמד אותם היסטוריה כללית (בעצם אירופית-אמריקאית) והיסטוריה יהודית מימי בית שני ועד סוף המאה ה-20. אין פלא שהם פשוט לא יודעים היסטוריה ישראלית

זה זמן רב שמורגשת מורת רוח חריפה נוכח מצבה האומלל של הוראת ההיסטוריה של מדינת ישראל ושל תולדות היהודים בעת החדשה. לרוב בוגרי בית הספר הישראלי אין מושג קלוש על התפתחות חוסר השוויון החברתי בישראל ומקורותיו, למשל, או על הסיבות למלחמת ששת הימים, והם עומדים באפס יד, בלי תשובות, אל מול מסע הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

כאשר היסטוריונים פוגשים סטודנטים שזה עתה החלו את לימודיהם בחוג להיסטוריה (ואלה, יש לציין, אותם מתי מעט שיש להם עניין בנושאים האלה ולכן אינם "מדגם מייצג"), וכשהם עוזרים לילדיהם שלהם להתכונן לבחינת הבגרות להיסטוריה, נחשף עומק השפל בהוראת ההיסטוריה של עצמנו בבית הספר הישראלי: סיפר היסטורי מקוטע, בליל פרגמנטים שאינם מתלכדים לכדי מכלול, ואשר אין ביכולתו אלא להביך את הלומדים אותו ולעורר בהם זרות ואפילו איבה.

איך קרה השבר הזה? יש לו סיבות אחדות, אבל יש אחת פשוטה וחשובה: התלמידים הישראלים, מכיתה ו' ועד י"ב, לומדים רק שעתיים בשבוע היסטוריה. בשעתיים השבועיות האלה המורים שלהם צריכים ללמד אותם היסטוריה כללית (בעצם אירופית-אמריקאית) והיסטוריה יהודית מימי בית שני ועד סוף המאה ה-20. הנזק נעשה לפני כעשור, כשהממשלה חתכה בחצי (!) את הוראת ההיסטוריה, והפחיתה אותה מארבע שעות שבועיות לשתיים. זה קרה דווקא בימי הדומיננטיות של הציונות הימנית, שאמורה להוליך לטיפוח ההיסטוריה היהודית בבית הספר – ואולי רק לכאורה, כמו שנראה. אחרי קיצוץ חסלני שכזה ברור שהכיתות העליונות מגיעות רק בקושי, בנשימה האחרונה, ללמוד את ההיסטוריה של היישוב ושל מדינת ישראל. אנחנו שוללים מילדינו כלים ממשיים להבין את התהליך המורכב של התקומה הלאומית של היהודים בעת החדשה – ומכאן שוללים מהם את הזכות לפענח לעצמם את העלילה רבת העניין של עמם בעשרות השנים האחרונות. המורים המושמצים שלהם, שרובם המוחלט מסורים לתפקידם, נאלצים לפצל את הקשב המקצועי שלהם בין הרבה יותר כיתות ותלמידים – כפליים לעומת מה שהיה לפני כעשור. מי שלימד אי-פעם יודע שהדבר הזה לבדו קטלני לאיכות הוראה.

הבט אחורה בזעם

אנחנו שוללים מילדינו כלים ממשיים להבין את התהליך המורכב של התקומה הלאומית של היהודים בעת החדשה – ומכאן שוללים מהם את הזכות לפענח לעצמם את העלילה רבת העניין של עמם בעשרות השנים האחרונות. המורים המושמצים שלהם, שרובם המוחלט מסורים לתפקידם, נאלצים לפצל את הקשב המקצועי שלהם בין הרבה יותר כיתות ותלמידים – כפליים לעומת מה שהיה לפני כעשור

פעולת ההרס הזאת לא קרתה בטעות. זה לא היה כישלון שהתרחש בהיסח דעת. לא ייתכן שהמקצצים לא ידעו מה הם עושים. ייתכן שמקצועות הומניסטיים בכלל נראו מותרות למקצצים ה"מעשיים", אבל נראה לי שבהחלטת הקיצוץ היה מקום מרכזי לחוסר הנחת שחשים רבים מאנשי הימין הקפיטליסטי נוכח התפקיד המרכזי של הציונות השמאלית בתקומה הלאומית של היהודים בעת החדשה. הקיצוץ החריף כל כך התאפשר הן מחמת חוסר נחת זהותי וחוסר רצון להכיר תודה למסורת הפוליטית המנוגדת, והן (כך נראה) מחשש מפני התודעה הביקורתית שעלולה להתפתח מהשוואה בין העבר האקטיביסטי והיזמי של החברה שלנו ובין תחושת חוסר האונים הקולקטיבי והסבילות המאפיינת את זמן הדומיננטיות של הימין. והגורמים האלה פעלו לא רק בקרב הימין המובהק, אלא גם בקרב גרוריו האידיאולוגיים במפלגת העבודה ובמר"צ. גם שם רבים הביטו אחורה בזעם ולא היו מעוניינים שיזכירו להם ימים עברו, כשקודמיהם לא היו גרוטאות פוליטיות. הימין והשמאל, או ליתר דיוק כל הכוחות הפוליטיים בתקופת הדומיננטיות של ערכי הימין, היו שותפים להלוך רוח זה שביסוד ההזנחה החמורה של לימודי ההיסטוריה.

שרי החינוך של העשור האחרון לא היו יכולים להתעלם מההשלכות של משבר הוראת ההיסטוריה וממורת הרוח הכללית שהוא עורר. לכל חברה יש צורך חיוני לספר לעצמה – ובעיקר לבניה – את הסיפור של עצמה. לשרים לבנת, תמיר וסער היו "פתרונות", אלא שאף אחד מהם לא היה חלילה שיקום של לימודי ההיסטוריה. בהליכים שרירותיים וחפוזים, ללא דיונים ציבוריים ומקצועיים, הם שלפו שפנים פדגוגיים. לימור לבנת יזמה את הוראת "מושגי היסוד" הקיקיונית. היא החליפה תהליך לימודי בשינון טריוויה להכשרת משתתפים במשחקי ריאליטי בטלוויזיה. יולי תמיר וגדעון סער היו כביכול רציניים יותר. תמיר הכפילה את לימודי האזרחות בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה, מהלך שנותר בעינו גם אחרי חזרת הליכוד לשלטון. סער יזם מקצוע חדש, "תרבות ישראל" שמו.

מקצוע האזרחות נשען על שני תחומים אקדמיים: מדע המדינה והמשפט החוקתי. אבל לרוב מורי האזרחות אין הכשרה בתחומים האלה. יותר מזה: המחקר וההוראה במחלקות למדע המדינה באוניברסיטאות ובמכללות אינם מוקדשים ברובם לישראל, קל וחומר לא ליישוב או לחברה היהודית המודרנית בכללה, והדבר מקרין כמובן על הוראת האזרחות בבתי הספר התיכוניים, גם כאשר יש למורים הכשרה במדע המדינה. התוצאה המשוקללת היא הוראה סכמטית, אינוונטרית ומשננת. המהלך השני המופעל כיום בבתי הספר, הוראה של "תרבות ישראל", אינו נשען כלל על תחום אקדמי אחד. עובדה זו, וכן היערכות רשלנית לקראת ההכנסה המזורזת של המקצוע הזה לתוכנית הלימודים, גרמו לכך שהוא סובל קשות מחוסר הכשרה של מורים, ומכאן נגזרים חוסר שיטתיות ושטחיות, אף שהתוכנית לכשעצמה רבת עניין והשראה. אין סיכוי שהמורים הקיימים עכשיו במערכת יגשימו אותה בהצלחה.

בין לימודי אזרחות ל"תרבות ישראל"

כך או כך, הפתרונות של תמיר וסער לא ענו על משבר הפרגמנטציה בהוראת ההיסטוריה – כלומר, משבר הוראת ההיסטוריה ככרוניקה מקוטעת ונטולת מימד אנליטי-התפתחותי. להפך, הם העצימו את הפרגמנטציה בהבנתנו את עצמנו ומיסדו אותה בתוכנית הלימודים. ממש אחדות לאומית. נראה כאילו תמיר מ"שלום עכשיו" וסער הליכודניק הולכים בכיוונים מנוגדים, כמו שהיינו יכולים לצפות מהם – תמיר להדגשת היסודות הדמוקרטיים-אוניברסליים של ישראל באמצעות תגבור הוראת האזרחות, סער להדגשת המורשת היהודית הפרטיקולריסטית – אבל לאמיתו של דבר, מגמתם הרבה יותר קרובה מכפי שנדמה.

גם אזרחות וגם "תרבות ישראל" – מקצועות רב-תחומיים חשובים, כמובן – כאשר הם נלמדים בלי בסיס היסטורי ביקורתי ראוי לשמו, מועדים מעצם טבעם לייצר תמונה מופשטת, תלושה מהקשר התפתחותי-סיבתי, ולכן מטעָה במקרה הטוב ומעוררת זרות וחוסר עניין במקרה הרע; הטעיה היא כאן המקרה הטוב, כי טעות של בעל עניין יכולה לתקון, ואילו אדישות שקובעה בשנות התיכון קשה לגרש. מכאן, אגב, השפל בפנייה של סטודנטים ללימודי ההיסטוריה. הם לא נעשו משעממים לפתע. הם הוצגו לתלמידים באופן הדוחה ביותר האפשרי.

אפשר לעמוד על התלות של הוראת אזרחות ו"תרבות ישראל" בהוראת ההיסטוריה כשבוחנים סוגיות מרכזיות. קשה להבין, למשל, את הזיקות בין לאומיות לדמוקרטיה בלי עיון מעמיק בהתפתחות ובשורשים ההיסטוריים של הלאום והדמוקרטיה בעת החדשה. זה נכון כללית לכל האומות והמדינות, ונכון במיוחד כשמדובר במרכזיות של הדפוס הדמוקרטי בתהליך בינוי החברה והמדינה שחוללה הציונות. אי אפשר להבין את היחס המורכב בין דת ללאומיות ובין דת למדינה ללא ניתוח היסטורי. ודאי שהמקרה היהודי-ציוני אינו מתפענח כלל מדיונים מבניים מופשטים, מהותניים ונטולי הקשר היסטורי. גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם יחסי הגומלין המתוחים בין הערבים הישראלים למדינת ישראל ולרוב היהודי שבה – גם הסוגיות האלה אינן יכולות להיות מובנות כל צורכן בעולמו של התלמיד הישראלי ללא טווייתן בשתי-וערב הסברי-היסטורי.

זה כמה עשורים שהאינטליגנציה והאקדמיה בישראל סוערות בוויכוחים עזים ורבי עניין על הציונות ועל החברה והפוליטיקה בישראל. הוויכוחים האלה מבוססים באופן בולט על שיג ושיח היסטורי וברור מדוע. אילולא כן הם היו שטחיים, כמו הוראת ישראל והציונות בבתי הספר התיכוניים. המשטר בישראל, מעמדה של המסורת בחייו של הישראלי החילוני בן זמננו, הסולידריות בחברה הישראלית לעומת הפיצולים שבה – בכל השאלות האלה וברבות אחרות אפשר לעסוק ברצינות רק על יסוד ידע היסטורי, ומתוך חשיבה היסטורית ביקורתית.

הוראת אזרחות ו"תרבות ישראל" חשובה, אבל היא נשענת בהכרח על הוראת היסטוריה, שבדין היא "מקצוע ליבה". אם צריך לבחור בין המקצועות, עד כמה שצריך לבחור כשיש סוף למשאבים, היסטוריה עדיפה. הרוצה להיווכח בכך יתבונן במקצוע אקדמי רב-תחומי שנהנה בשנים האחרונות מפריחה בחוץ-לארץ ובארץ – לימודי ישראל (Israel Studies). בארצות הברית, בבריטניה, בגרמניה, בצרפת, בסין וכמובן בישראל, יש גל גדול של פתיחת מרכזים למחקר ולהוראה של לימודי ישראל. ברוב המרכזים האלה תחום הדעת היסודי הוא היסטוריה, שהיא גם ממהותה דיסציפלינה בעלת אופי רב-תחומי, סינתטי; לא מדע המדינה ולא לימודי היהדות הם המוקד של מרכזים אלה. במקרה הזה, מה שנכון לחוקרים ולתלמידי מחקר, נכון למורים ולתלמידים בוגרים בבתי הספר התיכוניים. לא התייחסנו אליהם ברצינות עד עכשיו. אי אפשר להמשיך בזה עוד. תודעה היסטורית היא צורך חיוני. חובתנו לספק אותה לאזרחים-לעתיד של ישראל. אחרת הם לא יוכלו לבחור לעצמם את דרכם.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 63 של "ארץ אחרת": שלטון היועצים – חברות הייעוץ האסטרטגי מעצבות אותנו מחדש. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר אבי בראלי מלמד היסטוריה של מדינת ישראל באוניברסיטת בן גוריון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה