דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2008 | מהדורה 44

שבירת כלים

ההלכה שנהגה באתיופיה, עד לעליית הקהילה אל כור מחצבתה, היתה תורה שבעל-פה במובנה המקורי. בנים ראו מעשי אבותיהם והחזיקו בהם, ובנות הלכו בדרך אמותיהם. יעקב גונצ'ל מתאר את המשבר של צעירי הקהילה האתיופית, שלא מוצאים מנוח הלכתי בעקבות המפגש של תרבותם היהודית הייחודית עם היהדות הרבנית בישראל

בני משפחה וידידים מלווים את החתן והכלה לטקס

הכלולות. אמבובר, אתיופיה, 1958

מרכיב הדת בתרבותה ובאורח חייה של הקהילה האתיופית הבוגרת בארץ היה תמיד מרכיב דומיננטי ביותר. בכל גלי העלייה של יהודי אתיופיה היו החילונים מעטים ואפילו נדירים. עם זאת, גם עתה, כמעט שלושים שנה לאחר שהחלה העלייה, הציבור הרחב בישראל אינו מכיר כלל את הפן התרבותי-הדתי של הקהילה האתיופית. אלימות פנים משפחתית, פשיעה של בני נוער וסיפורי מצוקה הם שמאפיינים את הכותרות העוסקות ביהודי אתיופיה. על פי רוב יש לאמצעי התקשורת כישרון מיוחד לאתר משברים בקרב הקהילה ולהציגם לעין כל, אבל משבר הדת החריף הפוקד את הקהילה לא זכה לבחינה.

המשבר הראשון התעורר בשנת 1984. להתפרצותו קדמה החלטה של הרבנות הראשית לדרוש מיהודי אתיופיה לעבור הליך של גיור לחומרה. משמעותו ההלכתית של גיור כזה קלושה, אבל הכתם החברתי שהוא מטיל אינו מוטל בספק, שכן הפסיקה של הרבנות הראשית נטעה ספקות בקרב הציבור הישראלי באשר ליהדותם של בני הקהילה האתיופית.

יהודי אתיופיה משמרים מסורת עתיקה ביותר. שלא כמו שאר הפזורה היהודית, שבאה במגע עם השפעות זרות והיתה מועדת לגירושים ולנדודים, יהודי אתיופיה לא ידעו השפעות זרות והדבר אפשר להם לשמר את מורשתם בצורתה הקדומה. לאור המסורות הנהוגות עד היום אצל יהודי אתיופיה נראה כי יש מקום לסברה האומרת כי הם משמרים מסורות המגיעות עד ימי בית ראשון

צבע העור של יהודי אתיופיה משך באופן מיידי את מלוא תשומת הלב. הצד הפיזי – הצבע, מבנה הגוף, האתלטיות – צד את עין המתבונן ודחק עניינים שברוח. במקביל, הקדימוּת שניתנה לצדדים המעשיים של קליטת יהודי אתיופיה בחברה הישראלית העיבה על העניין בדת. התפישה הישראלית הרווחת עד היום היא, כי העלאת יהודי אתיופיה היתה מבצע הומניטרי של מדינת ישראל. בניגוד גמור למציאות, נתפשו יהודי אתיופיה כמי שהיו על סף רעב. לאור תפישה זה מובנת ההתעלמות מעולם הרוח של יהודי אתיופיה.

הרבנות הראשית ורשויות אחרות ביקשו לגייר את יהודי אתיופיה ולבולל אותם בקרב הזרם המרכזי של היהדות הדתית. גישה זו פסלה בהינף יד את אורח החיים הדתי שהיה נהוג באתיופיה. בהתאם לכך לא הוקדשה מחשבה לשאלה כיצד להתכונן לקראת משבר דתי צפוי. למעשה, יהודי אתיופיה לא נתפשו בציבור הרחב כבעלי דת מובחנת ומוסדרת. דומה היה שהם מעין שבט אבוד, שכל שנותר לו מיהדותו אינו אלא זיכרון נרות השבת שנהגה הסבתא, מסיבות שאינן ברורות, להדליק לקראת היום השביעי בשבוע.

דיני טומאה וטהרה

מעט סקרנות ביחס לעולם הרוח של יהודי אתיופיה היתה מגלה כי יהודי אתיופיה חיו חיי דת מלאים ומקיפים. הם הקפידו לחגוג את חגי התורה ושמרו באדיקות רבה את מצוותיה. תרומות ומעשרות הועברו למנהיגים הרוחניים (הקסים), והשבת היתה בעלת חשיבות עליונה ואף יוחד לה ספר שלם שעסק בהלכותיה. השבת הוקדשה למנוחה, לתפילות ולמתן צדקה, וכן לשיחות חיזוק שנוהלו בידי הקִסים. מנהגי האבלות שנוהגים יהודי אתיופיה על חורבן בית המקדש מחמירים יותר מאלה הנהוגים בקרב היהדות הרבנית.

אבל דומה כי הגורם המעצב ביותר של הדת באתיופיה היה הלכות הטומאה והטהרה, שעליהן הקפידו הקפדה יתירה. שלא כמו היהדות הרבנית, יהודי אתיופיה לא נטשו את תורת הטומאה והטהרה, והלכותיה הקיפו את חייהם למן בוקר עד ערב בכל ימות השנה: נשים נהגו לטבול ולשהות שבוע ימים בכל חודש בבית הנידה ("מרגם גוֹג'וֹ" באמהרית או "צַגיאת" בתיגרית), עד תום ימי הנידה; יולדת שילדה בת נאלצה לשהות בצגיאת שמונים יום, ככתוב בספר ויקרא. אגב, דיני הטומאה והטהרה לא יוחדו לנשים: גבר שנטמא טומאת קרי היה חייב בטבילה לפני שיכול לשוב אל ביתו ולנהל את חייו, רבים נהגו לטבול אף אם דרכו בטעות על צואת בהמה או חיה טמאה, ובעבר אף היה מקובל שמי שנגע בו גוי צריך טבילה במקווה. כל מי שנגע במת, או במי שנגע במת, נזקק לטבילה. לשם טיהורו המוחלט של טמא המת היה צורך באפר פרה אדומה, ומצווה זו מולאה באתיופיה תוך הקפדה על מצוות התורה באשר לאופיה של הפרה, שחיטתה ואופן הטיהור. ליהודי אתיופיה יש גם מנהגי שחיטה מיוחדים – השוחט מכוון את ראש הבהמה לכיוון ירושלים ואף המקדֵש בשבת פונה אל העיר הקדושה, ובפסח נהגו לשחוט כבש או עז ולתת מן הדם על מזוזות הבית, זכר למעשה אבותינו במצרים – ושמורים איתם עוד מסורות ומנהגים רבים אחרים.

התפישה הישראלית הרווחת עד היום היא, כי העלאת יהודי אתיופיה היתה מבצע הומניטרי של מדינת ישראל. בניגוד גמור למציאות, נתפשו יהודי אתיופיה כמי שהיו על סף רעב. לאור תפישה זה מובנת ההתעלמות מעולם הרוח של יהודי אתיופיה

יהודי אתיופיה משמרים מסורת עתיקה ביותר. שלא כמו שאר הפזורה היהודית, שבאה במגע עם השפעות זרות והיתה מועדת לגירושים ולנדודים, יהודי אתיופיה לא ידעו השפעות זרות והדבר אפשר להם לשמר את מורשתם בצורתה הקדומה. לאור המסורות הנהוגות עד היום אצל יהודי אתיופיה נראה כי יש מקום לסברה האומרת כי הם משמרים מסורות המגיעות עד ימי בית ראשון.

מיהי היהדות האמיתית

המשבר הדתי של הקהילה בשנות השמונים והמאבק בממסד הדתי מתגמדים לעומת המשבר הנוכחי. רבים מיהודי אתיופיה שעלו ארצה כנערים, או נולדו כאן, התחנכו במוסדות דתיים ובחרו לחיות חיים דתיים. רבים אחרים נשטפים בגל החזרה בתשובה הפוקד את החברה הישראלית, ופונים בדרך כלל אל הזרם החרדי, אם כי יש גם הפונים אל הזרם הציוני-דתי. אלה גם אלה סבורים ברובם, שהוריהם היו חסרים באתיופיה מרכיבים חשובים בדת היהודית, כאילו הדת היהודית האמיתית היא היהדות בגרסתה הרבנית. לשיטתם, יהדות בלי "שולחן ערוך" ובלי תורה שבעל-פה אינה יכולה להיות שלמה ואין לאמץ אותה.

בני הקהילה המבוגרים – הוריהם של החוזרים בתשובה האלה – רואים את עצמם כדתיים לכל דבר. הם אלו ששמרו את מצוות הדת היהודית באתיופיה ובדרכם ארצה דרך סודן, לעיתים תוך סכנת חיים. אבל עתה, בהיותם בישראל, הם נוכחים לדעת כי רבות מן המצוות שהיו עניין של יום יום באתיופיה אינן ישימות עוד, הן בגלל האופי העירוני של החיים בישראל והן משום שהיהדות הרבנית אינה רואה במצוות אלה חלק מן הפרקטיקה היהודית (למשל, ענייני טומאה וטהרה ופרה אדומה). המציאות הישראלית שמטה את הבסיס שעליו הושתת אורח החיים הדתי האתיופי כפי שהיה מקובל עד לעלייה ארצה.

צעירי הקהילה, שאינם מכירים בדרך כלל את אורח החיים הדתי שהיה נהוג בעבר, אינם רואים ביהדות הרצוצה שנותרה להוריהם יהדות לגיטימית. ניכרת עליהם השפעת המהלך שהוביל הממסד הדתי, שהאמין שככל שימהרו יוצאי אתיופיה לאמץ את היהדות הרבנית הנהוגה כאן כן ייטב לכולם. פסילת המסורת ומנהגי הדת של ההורים מביאה את המלחמה על הלגיטימיות הדתית אל תוך ביתם פנימה. רבים מצעירים אלה נמנעים מלאכול בבתיהם בגלל דקדוקי הלכה, שלפי דעתם הנם בגדר יֵהרג ובל יעבור. הפרדת כלים היה עניין מובן מאליו בבתים של שומרי תורה ומצוות. באתיופיה לא היתה נהוגה הפרדה כזו. ואכן, הפרדת כלים שכזו היא מעשה חומרה מאוחר. איסור התורה המפורש הוא על בישול בשר וחלב יחד באותו סיר, וודאי שהחזקת שני כיורים אינה מעיקר הדין. ההורים נפגעים פגיעה קשה ואף רואים בחומרות אלה איסור תורה, שהרי אסרה תורה להוסיף עליה או לגרוע ממנה, "לא תֹסִפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו" (דברים, ד' ב'). הצעירים גם אינם מוכנים לאכול בשר שנשחט בידי קִסים שלא קיבלו את הסמכת הרבנות. מעבר לכך שההורים בטוחים כי בניהם טועים בקיום התורה, הם רואים בכך מרד בסמכות ההלכתית שהנהיגה אותם עד לא מכבר ובעיטה במסורת אבות.

מקור מחלוקת אחר הוא ברכת השלום. צעירים "דתיים", שאימצו את הגרסה החרדית או הציונית-דתית של היהדות, אינם מוכנים לגעת בקרובותיהם. הם מסרבים ללחוץ יד לשלום גם לאישה זקנה, אישה שכל ימיה חירפה את נפשה וגרה בבדידות בבית הנידה שלושה חודשים אחרי לידת בת וארבעים יום אחרי לידת בן. הצעיר אינו רואה במעשהו סתירה של האיסור המקראי המפורש "והדרת פני זקן"; ואילו הוריו, שחונכו כל ימיהם על תרבות המקדשת את יחס הכבוד למבוגר ואת דרישת השלום החמה בנשיקות על הלחי ובלחיצת יד, אינם יכולים לשאת התרסה שכזו.

צעירים שחשים כלואים בין שתי הגישות, ואינם רוצים לפגוע באף אחת מהן, מוצאים דרכים עקלקלות להתמודד עם המציאות. חלקם מכריזים לפתע על צמחונות, כדי להימנע מהתמודדות ישירה עם בעיית השחיטה המסורתית. אחרים נמנעים מלבקר קרובי משפחה, וכך נמנעים מהצורך להתמודד עם שאילת השלום והמגע עם בנות משפחה. ממדי הנזק המשפחתי והחברתי הולכים ומתרחבים ויביאו בסופו של דבר להתמוטטות מוחלטת של המוסד החזק ביותר של יהודי אתיופיה, מוסד המשפחה.

תורת על-פה

אבל עיקר המחלוקת נסוב סביב התורה שבעל-פה. עולם ספרות ההלכה על רבדיו והסתעפויותיו נפקד מקומו מקרב יהודי אתיופיה. לעומת זאת לימוד זה עצמו – שקידה על התלמוד ועל "שולחן ערוך" ופרשניהם ולא לימוד המקרא – הנו עתה שם נרדף לתורה. צעירי הקהילה מוקסמים מעולם הספרים הרבני ומבכרים את המילה הכתובה על פני המסורת.

הורתה ולידתה של כתיבת התורה שבעל-פה באילוצי מציאות. אך מה שהחל ככורח הנסיבות הוא עתה מרכז חיי הרוח היהודיים. ניתוח של הספרות המתקראת תורה שבעל-פה מעלה כי תורה זו הנה כולה בכתב. מאז הכריז ר' יהודה הנשיא "עת לעשות לה'" (תהילים, קי"ט קכ"ו) מהדהדת אותה קריאה בחללו של עולם עד ימינו אנו, והיא מפרנסת כרכים על גבי כרכים. הכתיבה, שהיתה בתחילה כלי בידי המסורת, היתה כיום לאמצעי מידור והכחדה של המסורת; הספר החליף בהצלחה יתירה מדי את המסורת החיה.

אם נחזור אל ראשיתה של התורה שבעל-פה, נראה כי כל עיקרה וייחודה (כפי ששמה מעיד עליה) היה עצם העובדה שדרך מסירתה היתה על-פה. אב מסר לבנו, שמסר לבנו שלו וכן הלאה. מאפיין נוסף היה, שבדומה לתורה שבכתב, היה תחומה גדור. היא מילאה את החלל שבין המילה הכתובה בתורה לבין אילוצי המציאות. אבל תורה שבעל-פה, במובנה הראשוני, אינה קיימת בעולם היהודי קרוב ל-2,000 שנה. כלומר, מאז החלה מגמת הכתיבה של המשנה. או ליתר דיוק, היא אינה קיימת בעולם היהודי למעט במקום אחד – אתיופיה. יהודי אתיופיה אכן העבירו את המסורת בעל-פה. ספרות יהודי אתיופיה לא התאפיינה בקודקסים הלכתיים, אלא ברעיונות מופשטים ובמדרשים המכוונים את האדם לבחירת הטוב ולזניחת הרע. ההלכה האתיופית, הקרובה אל פשטי המקראות, הועברה במסורת מאב לבן ומאם לבת.

מעט סקרנות ביחס לעולם הרוח של יהודי אתיופיה היתה מגלה כי יהודי אתיופיה חיו חיי דת מלאים ומקיפים. הם הקפידו לחגוג את חגי התורה ושמרו באדיקות רבה את מצוותיה. תרומות ומעשרות הועברו למנהיגים הרוחניים (הקסים), והשבת היתה בעלת חשיבות עליונה ואף יוחד לה ספר שלם שעסק בהלכותיה. השבת הוקדשה למנוחה, לתפילות ולמתן צדקה, וכן לשיחות חיזוק שנוהלו בידי הקִסים

התמונה האידילית שבה יושב הבן לפני אביו ושותה ממנו משניות על-פה אינה מציאותית. הביטוי תורה שבעל-פה הוא ביטוי מטעה, שהרי משתמע ממנו לכאורה כאילו מדובר בהכרח בדברים הנאמרים בפה.
לא כך סבור אני. תורה שבעל-פה הנה בהכרח תורה שאינה כתובה עלי ספר, אך לא בהכרח נאמרת בפה. די בכך שהאב בוצע את הפת לפני בני ביתו במקום האפוי ביותר שבו, כדי שגם בנו יעשה כך לכשיבוא יומו לבצוע בביתו שלו את הפת. אין צורך שהאם תלמד את בתה על-פה הלכות הפרשת חלה; די לה לבת שתצפה באמה מברכת ומפרישה כדי שתלמד גם היא לעשות כן.
ההלכה שנהגה באתיופיה, עד לעליית הקהילה אל כור מחצבתה, היתה תורה שבעל-פה במובנה המקורי. בנים ראו מעשי אבותיהם והחזיקו בהם, ובנות הלכו בדרך אמותיהם. למעשה, רוב-רובן של המצוות הנהוגות כיום הנן תורה שבעל-פה הן תקנות וחידושים של חז"ל, בעוד המסורת הדתית של יהודי אתיופיה הנה בעלת קשר ישיר יותר לספר התורה.

הנהגה רבנית אתיופית

למעשה מדובר כאן באזלת ידם של רבני הקהילה האתיופית. הם, שעברו את מסלולם הדתי-הלכתי בישראל, עדיין מקובעים בתפישה החדגונית של בחור ישיבה מתחיל. כמו צעירי הקהילה האתיופית, גם הם אינם מכירים לעומק את העושר הרוחני של מנהגי עדתם ושל ספרותה ההלכתית.

הספרות התורנית של יהודי אתיופיה כתובה כולה גְעְז, שפה שמית השמורה לכתבי הקודש האתיופיים. שפה זו אינה נגישה ברוב המקרים לרבני הקהילה, בעיקר בשל חוסר הבנת חשיבותה, והיא מהווה מחסום בדרך להכרת עולם ההלכה האתיופי. הספרות האתיופית, מעבר לתורה שבכתב, הנה ככלל בעלת אופי מדרשי מובהק. והם כוללים את "מותה מוסה", המתאר את יום מותו של אביהם של נביאים; "מותה אהרן", המתאר את מותו של מייסד הכהונה בעם ישראל; "ברוך", המתאר את גן העדן והגיהנום על מחלקותיהם; ו"תאזזה סנבת" ("מצוות השבת"), המזכיר ספר הלכה, אף שגם ממנו לא נעדרים חלקים מדרשיים רבים.

רבני הקהילה האתיופית שהוסמכו בישראל מודעים היטב לקשיים ולסתירות הפנימיות הטורדות רבים מצעירי הקהילה. ובכל זאת, אין הם טורחים להרים את הכפפה. הם חוששים לייעץ לצעירים למצוא פתרונות המתאימים למצבם המורכב, ודומה כי החשש הזה נובע הן מנאמנותם לממסד הדתי והן מיראת ההוראה. רוב הרבנים חשים, שחסרה להם הידיעה הדרושה כדי שיוכלו לפסוק בעניינים כבדי משקל אלה. ובכל זאת, רבני הקהילה הם המתאימים ביותר לפסוק בעניינים אלה. אך בזמן שרוב הקהילות בארץ פונות אל מנהיגים רוחניים מתוך קהילתם, נדמה כי הקהילה האתיופית נוהגת כעדר ללא רועה.

אילו יצאו רבני הקהילה בקריאה צלולה וקראו לצעירי הקהילה שלא לבעוט במסורת אבות, ניתן היה למנוע את המצב האבסורדי שבו צעירי הקהילה מקפידים כחוט השערה על ענייני דרבנן ודורסים בתוך כך ברגל גסה את איסורי התורה. בחינה פשוטה של עיקרי המחלוקות מראה, שברוב המקרים יש התנגשות של איסורי דרבנן באיסורי תורה, וכי הכף ההכרעה נוטה תמיד לצד איסורי דרבנן: הפרדת כלים הנה חומרה שאין לה עוגן הלכתי בתורה שבכתב, אך הקפדה על הפרדת כלים מונעת מצעירי הקהילה לאכול בבתיהם, וגורמת להם לרמוס בלי משים את מצוות "כבד את אביך ואת אמך". ניתן למצוא תשובות אמיתיות לשאלות דת בוערות בקרב הקהילה במסגרת "שולחן ערוך", לו רק היתה המסורת זוכה למידת הכבוד והעיון הראויים לה.

חשיבותה של המסורת הייחודית

השבת הגלגל לאחור איננה ריאלית כיום ואף אינה רצויה. דתות אינן קופאות על שמריהן. גם היהדות השתנתה לא מעט מאז היום שבו עמדו אבותינו בסיני ושמעו את קולו המרעים של האל ועד לימי השו"תים הסלולריים. אבל לא כל חלקי היהדות נטלו חלק בהתפתחות הזאת. מסורת יהודי אתיופיה הנה לעניות דעתי הדבר הקרוב ביותר למורשת היהדות המקורית.

צעירי הקהילה, שאינם מכירים בדרך כלל את אורח החיים הדתי שהיה נהוג בעבר, אינם רואים ביהדות הרצוצה שנותרה להוריהם יהדות לגיטימית. ניכרת עליהם השפעת המהלך שהוביל הממסד הדתי, שהאמין שככל שימהרו יוצאי אתיופיה לאמץ את היהדות הרבנית הנהוגה כאן כן ייטב לכולם. פסילת המסורת ומנהגי הדת של ההורים מביאה את המלחמה על הלגיטימיות הדתית אל תוך ביתם פנימה

ההנהגה הרבנית החדשה אינה נקראת לקדש את כל מה שחותם המורשת הדתית של יהודי אתיופיה מתנוסס עליו, אלא לספק לצעיריה ולמתחבטים דרך שבה יוכלו לצעוד במינימום חיכוך עם המורשת הקדומה שעודנה בועטת וחיה בבתיהם. לצד הפעולה הנדרשת מצד רבני הקהילה, יש צורך כי צעירים דתיים אלה יבינו כי החיים לעולם יהיו מסובכים יותר מסימן ב"שולחן ערוך". מכל מקום, התשובות לשאלות הקשות החותכות בבשרה של הקהילה כיום נמצאות בידי הרבנים יוצאי הקהילה ולא בידי רבני הישיבות, שאין להם היכרות מעמיקה עם הדילמות הניצבות בפני צעירי הקהילה הפונים ליהדות בגרסתה הארצישראלית.

הרומן החדש שמנהלים רבים מבני החברה הישראלית עם המורשת הדתית באמצעות הספרות הקדומה הוא עדות לתהליך של בגרות והשלמה של החברה הישראלית עם מורשתה ועברה. ההכחשה, שהיתה מנת חלקם של באי הארץ למן החלוצים הראשונים ועד לאחרוני העולים, מתמסמסת והולכת וכבר נדמה שאינה הליך הכרחי בדרך אל הישראליות.
תהליך השיבה אל השורשים של יהודי אתיופיה מדלג משום מה על המסורת האתיופית. שלא כמו בחברה הישראלית הכללית, שבה השיבה אל מקורות הדת מלוּוה גם בשיבה אל מסורת בית אבא, השיבה של צעירי הקהילה האתיופית חסרה את הנדבך האחרון. ההיסטוריה הקצרה של החברה הישראלית מלמדת כי השלמה של קהילה עם מסורתה הייחודית הנה תנאי הכרחי בדרך החתחתים אל עבר הגושפנקה הכלל חברתית. אם לא ישכילו היום רבני הקהילה וצעיריה להכיר בחשיבות המסורת הייחודית של הקהילה, לא יעבור זמן רב והקהילה תמצא את עצמה ניצבת לפני שוקת שבורה, כשכבר לא יהיה מי שיעביר את מסורתה המפוארת, שעברה במשך דורות מפה שוקק לאוזן חפצה.

יעקב גונצ'ל הוא עורך-דין

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 44: "התורה והחיים- מה צריך ללמוד עכשיו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

עו"ד יעקב גונצ'ל עובד במשרד מבקר המדינה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובה אחת

  1. שלום עו"ד יעקב גונצ'ל !
    ברגעים אלה סיימתי לעיין בגיליון שכתבת "שבירת כלים".
    הנני מחזק את ידך מאוד,היטבת לנסח את עיקרי הסוגיות הכי חשובות שבהם נצבת כל הקהילה זמן רב. נראה לי שמסורת עשירה ומכובדת אינה מקבלת מקום ראוי בחברה הישראלית, משום שנציגי הקהילה לא מספיק דואגים להעריך את הסיכון לאובדן החיות התרבותית של העבר ומאמצים דפוס פוגעני חדש.
    נדבך נוסף :הוא עניין הממסד הרבני שמנסה ליצור תרבות אחרת" כאילו התרבות האתיופית לא כ"כ מספיקה.
    הסכנה בכך היא שהצעירים הופכים לנציגי הרבנות במקום להתגאות במסורת אבותיהם. לפנינו מלאכה מרובה
    בקצרה: כל הכבוד לך יעקב.
    בברכה,
    דוד מסלה

    דוד |

הגיבו לכתבה