דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בינואר 2007 | מהדורה 37

שבחי ברנר

אסור להיטמא בהוצאת דיבה על כלל היהודים או על כלל הרבנים. ביקורת שניתן לזהות בה שמחה לאיד, שנאה עצמית והעדר חשבון נפש לאומי-אישי היא ביקורת אסורה. מה שמותר לברנר לצעוק, בזכות ייסוריו ואמת תוכחתו, אסור לאלה שתוכחתם שקרית. בארי צימרמן על הצדיק החילוני יוסף חיים ברנר

מתוך הסרט"אדמה משוגעת", ישראל 2006, בימוי דרור שאול

עניין של השקפה

יצירת הקולנוע המפעימה של דרור שאול, הקרויה "אדמה משוגעת", מסתיימת כששני הילדים רוכבים על אופניהם על פני האדמה המשוגעת ומעבר לה, בעוד המצלמה מתנשאת אל-על, לוכדת בעינה את חללו של האולם-העולם, והמקהלה השמימית מזמרת ברקע את "שדות שבעמק". ראוי לכנות את סיומו הקתדרלי של הסרט "סיום ברנרי", שהרי כמה מיצירותיו המפעימות ביותר של יוסף חיים ברנר מסתיימות ממש כך, כשהדובר מתנשא מעלה-מעלה, משקיף על עצמו ועל גיבוריו ובמילים חגיגיות מדבר אל עצמו ואל העולם, מנסה להפוך רִיק לנחמה, אבן מאסו הבונים לראש פינה, בעודו ממלמל: "כל החשבון עוד לא נגמר", כסיומו של הרומן "מכאן ומכאן".

כעין סיום ברנרי שכזה של מצלמה המתנשאת אל-על נמצא גם לש"י עגנון במאמר המופת שלו, "יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו": "כדי שלא יהו דבריי ריקים מכל דבר תורה אזכיר דברים של תורה. אמרו עליו על רבי חנינא בן תרדיון, שהיה יושב ודורש בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח בחיקו. הביאוהו ואמרו לו, מפני מה עסקת בתורה? אמר להם, באשר ציווני ה' אלוקי. מיד גזרו עליו להוציאו לשרפה".

ואחרי שמסיים עגנון להביא את נוסחו המלא של הסיפור החז"לי, הוא ממשיך: "חס ושלום שאני מדמה ספרותנו החדשה לתורה או דומה לדומה, אלא אדם שקידש את חייו במותו ואת מותו בחייו ונהרג בארץ-ישראל על-ידי גויים בשביל שהוא יהודי מיהודי ארץ-ישראל ראוי לומר עליו, מי שיבקש את עלבוננו הוא יבקש את עלבונו…" (יוסף חיים ברנר: מבחר דברי זכרונות, הקיבוץ המאוחד, 1971, עמ' 154).

כיוון שבעגנון מדובר, המבט מלמעלה מתכחש מיד למעמקים שהוא צופה בהם: מוכחש כל דמיון בין רבי חנינא בן תרדיון, מעשרת הרוגי המלכות, ליוסף חיים ברנר, מנותק כל קשר בין שבחי ברנר, שעגנון סיים זה עתה לכרוך אותם ברשימתו בחוטי געגוע ויראת כבוד, ובין "דברים של תורה", ובכלל, אין מה להשוות בין ספרותנו החדשה לתורה או בין דומה לדומה. אכן, אצל עגנון, כרגיל, אחד בפה ואחד בעוד פה, ואף על פי כן נוע תנוע המצלמה מעלה-מעלה ותאשר את יסוד ה"תורה" שבספרותנו החדשה ואת יסוד הצדיק שבברנר, שעליו אומר עגנון בגוף דבריו: "יגיעות הרבה יָגַע השטן על ברנר שהרחיקו מן התורה וממצוות שבין אדם לקונו. אלמלא כן היה נחשב לצדיק גמור" (שם, עמ' 147).

רשימתו יוצאת הדופן של עגנון התפרסמה לראשונה בכתב-העת "מולד" באביב 1961, במלאת ארבעים שנה להירצחו של ברנר בידי פורעים ערבים ב-2 במאי 1921. נתוודעתי אליה תוך כדי קריאה בספר "יוסף חיים ברנר: מבחר דברי זכרונות" – דוגמה מיוחדת במינה ל"ספרות השבחים" בתחומה של התרבות היהודית שנהוג לכנותה "חילונית". ספר זה, בעריכתו של איש העלייה השנייה מרדכי קושניר (שניר), מתלמידי ברנר, הופיע בחודש סיון תש"ד (1944) בהוצאת הקיבוץ המאוחד. את המהדורה השנייה והמורחבת שלו (הכוללת גם את רשימתו של עגנון) הביא לדפוס מנחם דורמן ב-1971, במלאת חמישים שנה להירצחו של ברנר.

צידה לדרך

המונח "הַגיוגרפיה" (Hagiographia) מקורו במילה היווניתhagios , שפירושה "קדוש". בתרבות הנוצרית יוּחד מונח זה לחלקו השלישי של המקרא, ה"כתובים", אשר נצרך לחסות בצִלו מחמת חסרונו של חותם הקדושה הברור מאליו שנטבע בקודמיו, ה"תורה" וה"נביאים". מכאן נסללה הדרך להכתיר בשם זה את הסוּגה העתיקה של סיפור חיי הגיבורים והקדושים.

במרכז היצירה ההגיוגרפית ניצבת דמות מופת, שמתוך תיאור מאורעות חייה, גלגוליה, הכרעותיה, תגובותיה והנסים שאירעו לה צומח לקח ערכי, המופנה אל הקוראים או אל השומעים כתביעה לחיקוי ולהפנמה.

הגירסה היהודית של סוּגה ספרותית זו קרויה "ספרות השבחים", ונציגיה הבולטים הם שבחי האר"י ושבחי הבעש"ט. בסקירתו המתייחסת למהדורה חדשה של שבחי הבעש"ט הדגיש זאב גריס ("המקום שבו נושקת האגדה להיסטוריה", הארץ, 31.7.92), עד כמה "ספרות חיי הקדושים היתה ונשארה ספרות שולית וקטנטונת בכמותה בתוך כל ספרות ישראל". הוא אף הזכיר לטובה את קובץ סיפורי החסידים "אור הגנוז" שליקט מרטין בובר, וציין את השקפתו של בובר בדבר הדרך שבה מבטאת ההגיוגרפיה החסידית את ערכי הציבור שבתוכו צמחה ושאליו היא מופנית, וכן את נסיונו של בובר להביא ספרות זו בפני הציבור היהודי המודרני כדי לעודדו לבנות בהתבסס עליה "דגם חיים ליחיד ולציבור הרוצים לקדש את הכאן והעכשיו שלהם". "ככל שאני לומד יותר בספרי חסידים", כתב גריס, "אני נמשך יותר אל הבחנותיו של בובר, שראה כעמוד שדרתה של ספרות השבחים לא את ההיסטוריה החומרית שרשמה, אלא דווקא את המציאות הנפשית של שומעיה וקוראיה שבאה לעצב" ("האומנם מיטב הסיפור כזבו? מקום ספרות השבחים בתולדות החסידות", דעת, חוב' 44, חורף תש"ס, עמ' 91).

את מציאותי הנפשית עיצבו הן סיפורי החסידים בנוסח בובר והן שבחי ברנר בנוסח קושניר ודורמן, שני פנים שנצטרפו – בזכות הוריי ומוריי – להיות לי לעמוד שדרה רוחני. חיי היום-יום שלי אינם מתנהלים על-פי שולחנם הערוך של ה"יהודי" הקדוש ושל ה"חוזה" מלובלין, וגם לא על-פי קני-המידה המחמירים של יוסף חיים ברנר, ובכל זאת אני יכול לחלץ מן הסיפורים על אודותיהם מה שפעם, בימי "שדמות" הקדומים, היה אברהם שפירא (פצ'י), מייסדו ועורכו, מכנה "צידה לדרך".

הסוד

"יום אחד נתארחתי אצל מרטין בובר בהפנהיים", מספר עגנון על אירוע שחווה לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה בגרמניה. "הלכתי לחנות ליקח לי ציגרטות. בדרך ראיתי עגלה בלא סוסים עומדת ברחוב ועליה היה מוטל חייל כשהוא מתחמם בחמה והיה דומה בגופו ובשיערו ובפניו ובעיניו לברנר ובייחוד בייאושו שבצבץ מעיניו ובכל הווייתו. ועוד נוסף על כל אלה הביט עלי בתרעומת. נפעמתי ונרעשתי. יודע הייתי שאין זה ברנר, ואף על פי כן חשבתי שמא ואולי ברנר הוא, כגון שנשבה במלחמה והביאוהו השובים לגרמניא. יודע הייתי שלא באה אותה המראה אלא כדי לייסרני וקיבלתי עלי לכשתיפסק המלחמה אכתוב לברנר" (יוסף חיים ברנר: מבחר דברי זכרונות, עמ' 153-152).

חוויית סוד שכזאת, שמקומה כביכול באחד מסיפורי "ספר המעשים", הרי היא חוויית יסוד בַּיחס אל ברנר, ולא רק אצל עגנון. הספר כולו גדוש בברנר שאינו ברנר, ואף על פי כן ברנר הוא. שתי בלהות מרחפות מעל עורכו והמביאים לדפוס של מהדורתו הראשונה. מחד גיסא, הרצח-המתברר-כשואה המתרחש באירופה, ומאידך גיסא, כל אותם מקומות לא-מעטים ביצירתו הענפה של ברנר שבהם גולשת מררתו על אחיו היהודים, שנים רבות טרם הירצחם, אל מעבר לכוס הייסורים. אלה טיפות הרעל המבעבע שעליהן כתב כבר במאמרו הפובליציסטי העברי הראשון ("הטיפה", ינואר 1905) ושהמשיכו לטפטף מֵעִטו לאורך ימים ושנים ואִפשרו – ומאפשרות עד היום – לאווילים צדקנים לקטלג אותו בתוך ההמון הרב של עוכרי ישראל. כנגד אלה באים כתבי ברנר ושבחיו המצטברים בספר הזכרונות הזה להראותנו את הצדיק הנסתר המתחמם בחמה על עגלה ללא סוסים, ומביט בנו בתרעומת מייסרת.

אף אשר ביילין, העד הנרגש ביותר לפרק הלונדוני בחייו של ברנר (1908-1904), תקופת "המעורר", מכריז עשרות שנים לפני עגנון: "לוּ היה איש דתי ושומר אמונה, כי אז אפשר שהיה לקדוש בעיני העם" (שם, עמ' 94).

רסיסי סוד ניתזים גם מסיפורה של חיה רוטברג (1982-1913; מחלוצות העלייה השנייה) על ברנר בשנת חייו האחרונה: "פעם עברתי בשוק הישן של תל-אביב, מאחורי הגימנסיה 'הרצליה'. השמש שקעה והיום כמעט החשיך. השוק היה ריק מאיש ושולחנות התגָרים דמו למצבות. בקצה השוק, על יד הצריף, ששימש בית-כנסת ליהודי נווה-שלום, ראיתי המון שחור של יהודים. גדלתי בעיירתי על יד בית-הכנסת ועתה התעורר בי הרצון לראות את הקהל מקרוב וניגשתי לשם. בתוך הקהל עמד ברנר וסיפר בקול שקט על הרצל. בשום דבר בחיצוניותו לא נבדל ברנר מהקהל הזה (אותו יום היה כ' תמוז). בתוך הקהל לא היתה אף אישה אחת. מיהרתי והלכתי משם ובלבי יחס של מסתורין לברנר" (שם, עמ' 242).

בדומה לכך, מספר שמעון קושניר על ימיו עם ברנר בירושלים שנה לפני פרוץ המלחמה: "אז החילותי להבין לעומקה את התכונה הקדמונה, שהיתה תוקפת לפתע פתאום את הנאצלים בַּעֲבוֹר החוזה על פניהם, בהשליכם אחרי גוום את כל אשר להם ובקוּמם ללכת אחריו, במקלם ובתרמילם, אל אשר יוֹרֵם ללכת. אז חשתי כי כולנו חייבים לו חוב גדול" (שם, עמ' 198).

מושא השבחים – בשבחי ברנר כבשבחי הצדיק – יהיה תמיד מי שהפך בעצמו לתורה, מי שחייו ומשנתו כרוכים יחדיו, ושניהם חשובים כל-כך למתבונן עד כי לא ירצה להשמיט מהם ולוּ גם פרט אחד. כמו בזירת הפשע הנגלית לעיני שרלוק הולמס, לכל דבר כאן יש משמעות, כל אלמנט שווה איסוף, כל דבר אלמנטרי, וגם אם ווטסון אינו מבין זאת מיד, בסופו של דבר ההסבר הרהוט יפקח עיניו לראות. כשאני מספר בשבחי המורה אני משתתף בחייו ונוכח בהם; תוך כדי עיצוב דמותו כ"צדיק" אני מעצב את דמותי כ"חסיד", ופעולתי כמשמיע הסיפור הופכת גם אותי למרכז רוחני בעיני המאזינים לי.

הבכי

בניחוח הסוד האופף את ברנר בספר זה אפשר לחוש במקומות רבים בו. אין הצדיק צדיק, אלא אם כן מצוי בו איזה צד נסתר, ואין שבחיו שבחים, אלא אם כן אתה מבחין באֵד הסוד המרחף מעליהם.

נטייתו של ברנר למרר בבכי בשעת התרגשות עזה מתוארת שוב ושוב כחשיפה פתאומית של דרמה המתחוללת בקרבו כל העת, בבחינת "הלוא חוליינו הוא נשא", דיוקנו עתיק היומין של עבד השם כפי שצייר אותו ישעיה הנביא. ברנר בוכה, כשהאונייה שבה הוא עולה ארצה מתקרבת אל חופה של יפו כמטחווי ראייה. הוא בוכה בקוראו במכתבי רבו, הרב העשיל נטע גנסין (אבי רעו אורי ניסן), המגיעים אליו. הוא בוכה שעה שהוא מרצה על פרץ סמולנסקין בפתח-תקווה. ובכל אחד ממפלי הדמע הללו משתקפת לא רק נשמת הפרט, אלא גם צלם העם הטבוע בה.

אל הבכי הנגלֶה מצטרפת גם איזו זכות-יתר סודית. כך, לדוגמה, הסיפור שעגנון מביא על אודות ברנר, המבקר הנחרץ של היהדות והיהודים, מי שלקה על בוטותו בנושאים אלה הן בחייו והן שנים רבות לאחר מותו (ובייחוד לאחר השואה, מידי מבקר הספרות אברהם קריב): "כאן אומַר דבר כנגד חברנו אברהם קריב שיחיה", אומר עגנון. "ערב שבת אחד אחר-הצהריים מטייל הייתי עם ברנר בחוצות זכרון-משה בירושלים ועימנו דב קמחי עליו השלום ועוד שניים שאף הם כבר בעולם האמת. נתגלגלו דברים על גיבורי דוסטוייבסקי ומהם על צדיקי אומות העולם. נענה אחד ואמר, והצדיקים שלנו במה הם צדיקים, בזה שמשמינים מזיעתם של עניים. הוסיף אחר ואמר, אני אספר לכם מעשה. רבי מפורסם דר בעירי שנחשב בעולם לצדיק גדול. עם שהוא מספר צעק ברנר מתוך כעס, ומה דעתך על המהר"ם מרוטנבורג. שש שנים קיבל עליו ייסורי בית-הסוהר. לא הפסיק לומר עוד עד שגעה בבכייה" (שם, עמ' 133).

לא מן הנמנע שֶׁפִּיות המקטרגים על הרבנים נפתחו לקטרג בשל נוכחותו של ברנר, אשר נודע עד מאוד בביקורת החריפה שמתח על מאפייניה השליליים של החברה היהודית. נדמה היה למלוויו, כיוון שנתפשו לדעה המקובלת והשטחית באשר להשקפותיו, שישמחוהו בדבריהם התואמים את דבריו. בכיו הדרמטי של ברנר הוא תגובה לא על העובדות שציינו הדוברים אלא על פנימיות דיבורם, שברנר זיהה בה שמחה לאיד ושנאה עצמית והעדר חשבון נפש לאומי-אישי. ואולי היה בבכי זה גם מקצת חשש שמא יש לו, לברנר, חלק בעיצוב גישתם המתנכרת של בני-שיחו. זו, כך נראה לי, גם כוונתו של עגנון בהבאת הסיפור. מה שמותר לברנר לצעוק, בזכות ייסוריו ואמת תוכחתו, אסור לאלה שתוכחתם שקרית בעצם מהותה.

בדומה לכך, מציין גם בועז וולפסון (אחיה של חיה וולפסון, האישה שברנר אהב ושנרצחה בפרעות 1905 ברוסיה) שברנר "לא יכול היה לשאת את הזיוף הקטן שבקטנים, הן אצל עצמו והן אצל אחרים. זכורני", הוא מוסיף, "פעם התאספנו חבר-בחורים והתהוללנו קמעא. עד מהרה היו כל בני החבורה מבוסמים ופרצו בשירה רבולוציונית. הימים ימי אביבה של המהפכה ברוסיה. פתאום התפרץ ברנר: נִקלים! מה לכם ולשירה הרבולוציונית הזאת?!" (שם, עמ' 319).

כשם שאסור להיטמא בהוצאת דיבה על כלל היהודים או על כלל הרבנים, דרך הסיפורים על אודות ברנר אנו למדים על השקפתו, שלפיה אין לטמא גם, ולוּ בשעת שתייה ושחוק רעים, את טוהר רצונם ואת קדושתה של מסירות הנפש של המהפכנים הרוסים בעצם ימי המהפכה הראשונה של 1905. הוא עצמו, ברנר, מותר לו לבקר ולכעוס ולצעוק, כי שלהבתו בוערת על פתיל ייסורי עצמו ואהבת עמו, אך מי שאין ביקורתו בוערת על פתיל זה, או מי שסתם כך הופך את האתי לאסתטי, מוטב שיידום.

כוח העילוי

ובכל זאת, גם האינטואיציה הצדיקית, היודעת להבחין בין טוב לרע, צריכה למדָּד שניתן למוסרו לכלל. עגנון מנסח מדד ברנרי זה בלשון משלו: "כשאני מסתכל באותן השנים שהייתי קרוב אצלו אולי יותר מכל אדם איני מוצא בו… אלא שהגיע לידי דעה זו שכל שאין עילויו מכוחו ומבקש גדוּלה לעצמו פגום הוא" (שם, עמ' 132). אכן, בדיוק מתוקף דעה זו כופר ברנר במקומות רבים בכתביו בָּעיקר הגדול של בחירת ישראל ובייחוסו הרב של עם עולם, ומותח ביקורת נוקבת על גאוות יהודיות מזויפות ועל גילויי רָקָב והזנחה. לכן גם יצא לו בעולם היהודי, שלא בצדק, שם של מי שמחפש פגמים כדי להסב הנאה לעצמו. עגנון, ששומע ב-1909, עת שישב כבר בארץ, על עלייתו של ברנר, מספר על תגובתו: "מחמת עצמי שמחתי על השמועה, מחמת ברנר לא שמחתי. אגיד ולא אכחד, ברנר כל העולם דומה היה עליו כעמק עכור וכל מעשיהם של היהודים היו בעיניו הבל ותוהו. הייתי חושש שמא יראה את יישובנו כדרך שראה שאר יישובים שבתפוצות הגולה וירַפֶּה את ידינו… מהולל שֵׁם השם שפחד-שווא פחדתי. ברנר בא וראה את הארץ ואת עובדיה ונפשו דבקה בנפשם" (שם, עמ' 121).

מצא ברנר שעילוּיָם של העובדים בארץ מכוחם בא. יש אמת בארץ, שאין כמותה בשמים וגם לא בארץ אחרת, אשר מכוחה מִתְעלים ואת ידיה מחזקים. מי שיש לו קרקע משלו תחת רגליו יכול לזקוף קומתו. כל ימיו בארץ, עד הירצחו, החזיק בזנבה של ציפור-אמת זו, ולכן טרח לתלוש מכנפיה נוצות סרק, להסיר את רסיסי הרפש שדבקו בהן, לחזקהּ במעופה, בהתעלותה. "עבירות שאתה רואה בי אינן עבירות בעיניי ומצוות שאתה מבקש לזַכּות אותי בהן אינן מצוות בעיניי", מנסח עגנון בזכרונותיו את תשובתו של ברנר ליעקב מלכוב היושב ביפו, חברו החרדי, בן-ישיבתו, שהיה מזכיר לו נשכחות, שמא מתוך כך יחזור למוטב (שם, עמ' 123). אכן, המרד הברנרי היה דיאלוג מתמיד בין מצוות לעבירות, בין חדש לישן, בין חשש טומאה לחשש קדושה.

"…את קולך שמעתי מתהלך בגן מכתבך וארא כי עירום אתה ודל", כך נפתחה גלויה ששלח הרב גנסין לברנר תלמידו שהתפקר, גלויה שנשמרה שנים בין חפצי ברנר המועטים, כעדותו של עגנון (שם, עמ' 133). "כשהראה לי ברנר את דברי רבו", מספר עגנון, "צחק מטוב לב". כאן – הכל. תודעת מרד מתוך קרבת הלבבות, שותפות תרבותית מתוך מחלוקת, דיאלוג קוצני שבו האהבה והיראה והכבוד והיקר, טוב הלב והצחוק.

מעלה-מעלה נישאת המצלמה, מותחת קווי דמיון וזהוּת בין הפכים, משכינה שלום, מוחקת עוולות וזיופים. "לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד", כתב גיבורו של ברנר ב"מכאן ומכאן". "צריך בכל זאת לעבוד", הוסיף.

מאה שנה אחר-כך, בתוך העתיד הלא-הגיוני, על האדמה המשוגעת הזאת, צריך בכל זאת לעבוד. "תחי העבודה העברית האנושית!", קורא גיבורו של ברנר. "שדות שבעמק קידמוני הלילה…", שרה המקהלה. "כל החשבון עוד לא נגמר".

ספרו של בארי צימרמן "המ"ם הסופית של אלוהים" יצא בהוצאת "קשר"

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 37: "אהבת ישראל לאחר הפוסט-ציונות"

בארי צימרמן הוא משורר, פרשן של המקרא, ומרצה במכללת "עלמא"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה