דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בספטמבר 2006 | מהדורה 35

שבוי ב"חרבת חזעה"

הניסיון של הפרשנות לנכס את ס. יזהר, ולראות בו את מייצגן של עמדות פוליטיות פוסט-ציוניות, הוא זיוף מוחלט המתעלם מן העובדה שבשנים שפרסם את "השבוי" ו"חרבת חזעה", כבר החל להתגבש אצלו האפוס הגדול של מלחמת השחרור, "ימי צקלג", שיר הלל לגבורה הישראלית

ס. יזהר, הרבה יותר מפוסט-ציוני. צילום: לע"מ

התגובות הרבות של אנשי ציבור, מבקרים ואנשי מדיה ליצירתו של ס. יזהר יצרו משהו שאפשר לכנותו ניסיון לעצב את דרך ההתקבלות של הסופר במסורת הספרותית. ההנחה של תורת ההתקבלות היא שיצירה אינה עומדת בזכות עצמה אלא יוצאת לרשות הרבים, והקוראים יכולים לקרוא בה ולפרשהּ בהתאם לזמנם, מקומם והשקפת עולמם. ההנחה הזאת יצרה מסורת פרשנית ומדרשית ארוכה, שהתייחסה לטקסטים קאנוניים ולעתים הפכה טקסטים זוטרים, שגרעינם התאים להשקפת עולמם של הפרשנים, לטקסטים קאנוניים. אינני כופר בזכותם של פרשנים-דרשנים בכלל, ושל אלה של יזהר בפרט, להתאים טקסטים לזמן, למרחב ולהשקפת עולם; אבל מן הראוי להעמיד את קהל הקוראים על אובדן פרופורציות ומינון בתהליך הפרשני. נקודת המוצא של חלק גדול מפרשני ס. יזהר היתה שתי הנובלות, "חרבת חזעה" ו"השבוי", שנדפסו בשנת 1949, לאחר מלחמת השחרור, והיו מעין תגובה מאוחרת וחתרנית על הניצחון שנחל היישוב הישראלי על ערביי ארץ-ישראל ועל צבאות ערב, שבאו לעזרת הכוחות המקומיים במלחמתם. אזכיר בראשי פרקים כמה מן העובדות ההיסטוריות, שכמעט נשכחו עד שבא עמוס עוז והזכירן לנו באוטוביוגרפיה שלו, "סיפור על אהבה וחושך": בשנת 1948 עמדו צבאות מצרים ליד רמת-רחל בשערי ירושלים וליד נגבה בשערי הנגב. הלגיון כבש את גוש עציון וחיסל את היישוב היהודי בעיר העתיקה. ואין צורך להוסיף, שהיו גם כוחות אחרים שאיימו על ריכוזים שונים של ההתיישבות היהודית בארץ.

רגשות האשם של המנצחים

הניצחון היהודי ברוב החזיתות היה כרוך באבידות רבות של יהודים וערבים, בבריחה ובגירוש של ערבים מקומיים ובהרס כפריהם. חלק מן המעשים הלא-מוסריים הללו היו תוצאה של הלחימה וחלק יוזמה של המנצחים, כשם שחורבנו של גוש עציון, מחיקתו של בית-הערבה וחיסול היישוב היהודי בעיר העתיקה היו יוזמות המנצחים במקומות אלה. כיוון שהיהודים ניצחו יותר מן הערבים, עלו מעשי הגירוש והחורבן של היהודים על אלה של הערבים. העובדה שבגליל ובמשולש נותרו ערבים רבים היא הוכחה לכך, שהגירוש היה רחוק מלהיות טיהור אתני. אצל המנצחים התעוררו רגשות אשם על נצחונם: רבים חשו שהניצחון היה צריך להיות מוסרי יותר, ללא הרוגים ומגורשים מן הצד השני. אורי אבנרי כתב את ספרו האפולוגטי "הצד השני של המטבע" (1950) בעקבות ספרו ההירואי "בשדות פלשת" (1949), ושכח במשך השנים שאילולא מלחמתם של 'שועלי שמשון' בשדות פלשת לא היה למטבע צד שני, אלא צד אחד בלבד – הצד הפלסטיני המנצח. שני הסיפורים החשובים של יזהר היו ביטוי אותנטי ומרגש, מלא חמלה ואהבת אדם, של מנצח שראה בסבלם של המנוצחים: הוא חש שאותה גלות שהיתה נחלתם של המנצחים באלפיים שנות ההיסטוריה שלהם היתה לנחלת המנוצחים, ומצפונו הציק לו שהוא וחבריו היו מקורבנות מיועדים למקריבים בפועל. כבר פרויד טען שרגש האשמה הוא אחד משורשי הציביליזציה: רגש חיובי ומוסרי, המוריד את רמת האופוריה ושמחת הניצחון ומזכיר למנצחים שלא לעולם חוסן, ומי שהיה קורבן במשך כל חייו ההיסטוריים צריך לעשות הכל כדי להמעיט את סבל המנוצחים ולמזער את הנזק שנגרם להם בלית ברירה. הומניסט ובן-גוריוניסט בסיפור "חרבת חזעה" היה ליזהר גם מניע נוסף שאין לזלזל בו: הכפר הערבי היה חלק מתחושת המרחב והמקום של יזהר. הוא היה משובץ בנוף הארץ-ישראלי הבתולי האהוב עליו, שהקולוניזציה הציונית המודרנית, המוצדקת בעיניו לכאורה, הרסה. שני הגורמים הללו העניקו לשתי הנובלות ערך מיוחד והפנו אליהן את תשומת-לבם של הנמענים הקוראים, ובעיקר של אלה מהם שנצחונו של היישוב גרם להם לייסורי נפש, לרגשות אשם ולתהיות בדבר זכות קיומן של הציונות ושל ארץ-ישראל היהודית, שלמה או מחולקת. אפשר לומר ש"שיח לוחמים", הקובץ שנדפס לאחר מלחמת ששת-הימים, המשיך מסורת זאת של אשמה והתייסרות באוסף ראיונות קולקטיבי. יזהר מבטא בשתי הנובלות חוויות, רגשות ואידיאות אלה בצורה מרגשת ומעמיקה, אך הן אינן ממנות אותו לדובר של 'יש גבול' או 'בצלם', ואפילו לא לחבר בסיעתן של שולמית אלוני, תלמידתו, וזהבה גלאון. הניסיון של הפרשנות לנכס את יזהר, ולראות בו את מייצגן של עמדות פוליטיות אלו, הוא זיוף מוחלט המתעלם מן העובדה שבשנים שפרסם את "השבוי" ו"חרבת חזעה", כבר החל להתגבש האפוס הגדול של מלחמת השחרור, "ימי צקלג", המתאר את קרבות ההישרדות שמנהלים המנצחים-כביכול, החוששים להיות מנוצחים ומוכחדים, על נקודה בנגב שהגנה על השפלה מפני המצרים הפולשים. הנערים במשלט היו מה שמכונה היום "מלח הארץ", ילדים שגם בעת הקרבות מהרהרים בשירה, במוזיקה, בארכיאולוגיה, בפילוסופיה, ואלה ביניהם השורדים בקרבות המרים מרגישים אשמים כלפי אלה שנספו בהם. הם מתייחסים אל האויב הערבי כאל גוש גדול, מאיים ואלמוני ומתבוננים בו בעיקר דרך עין הכוונת. קדמו ל"ימי צקלג" סיפורים כ"לילה בלי יריות", "החורשה שבגבעה", "שיירה של חצות", "בטרם יציאה", ובשנותיו המאוחרות נכתבו "מקדמות" ו"גילוי אליהו", שבעלילותיהם משתקפים פרקים ממלחמות ישראל דרך עיני היהודים המותקפים על-ידי כנופיות ערביות ("מקדמות" עוסק במותו של ברנר במאורעות 1921), ופרקים ממלחמת השחרור וממלחמת יום-הכיפורים. יזהר העריץ את ההירואיקה של עם הנלחם על קיומו, ואם אחד הפרשנים הטעים בהתייחסו ל"גילוי אליהו" אפיזודה של עקירת שיני הזהב בעת מלחמת יום-הכיפורים, (אפיזודה שבין אם היתה או לא היתה, היתה יכולה להיות על-פי ההכרח וההסתברות, ומגוחך בעיניי לבטל אותה בשם האמת הצרופה) אז כן, יש גם יהודים כאלה וחיילים בחזית, יהודים או לא יהודים, שאינם צדיקים ומלאכי שרת. טוב עשה המחבר, שהצביע גם כאן על "הצד השני של המטבע". אבל הפרשן הנכבד (רם לוי) התעלם מן ההקשר כולו, שהוא, אולי למעלה מן המידה, שיר הלל לגבורה הישראלית: הקטע המתאר את צניחתו ההירואית של טייס ממטוסו, המקיף כמה עמודים, הוא אחד השיאים ההירואיים בסיפורת העברית העולמית בכל הזמנים והשפות. אני כותב את הדברים האלה כדי להפנות את תשומת-לבו של קהל הקוראים לכך, שיזהר היה הרבה יותר מפוליטיקאי שמאלני או פוסט-ציוני מן השורה. הוא היה הומניסט, אך גם בן-גוריוניסט מפוכח ושפוי, שתמך כמו הרבה אנשים (גם כמוני) בתוכנית החלוקה (מאז תוכנית בלטימור): ברעיון של שתי מדינות לשני עמים; אבל הוא מעולם לא תמך ברעיון של מדינה אחת לעם אחד או ברעיון של שתי מדינות לעם אחד, נוסח חנן פורת ורבני יש"ע, מצד אחד, ואילן פפה, עזמי בשארה, החמאס, החיזבאללה וכמה מפרשני יזהר ומבקרי הבית של "הארץ", מצד שני. כל ניסיון להפוך את כתביו לפמפלט מגמד את יצירתו של מי שלעתים קרובות רצה להימלט מן הבִּצה הפוליטית, ולברוח כמו הסייח בסיפורו "הנמלט" לעבר האופק הנעלם של היופי.

פרופ' גרשון שקד הוא חתן פרס ישראל לספרות עברית

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" מגזין מספר 35: "דין וחשבון מה מחליש ומה מחזק אותנו"

גרשון שקד היה מרצה לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה