דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
1 במאי 2011 | מהדורה 60

צילום: נעמי ברות-הרפז

רקוויאם לקטמון

בשנות התשעים של המאה הקודמת חדלה קטמון להיות שכונה ונעשתה לאזור נדל"ן. נעמי ברות-הרפז, המתגוררת בשכונה מאז ילדותה, מתארת את השינוי הערכי הפוקד את ירושלים, המתבטא בשינוי אופי הבתים בשכונה. על הבתים ה"אופייניים לשימור" שעוד נותרו, המשולים לאיילות הנסות על נפשן מפני הציידים

הקפתי את הגדר ונכנסתי לחצר בית האבן שמסתתר מאחורי הווילה של שהרבני. עליתי לקומה השנייה וניגשתי לחלון הסלון של אמא שלי כדי לצלם את הווילה בטרם תיעלם. ניסיתי להכניס את כולה לתוך הפריים, שלמה ויפה כפי שתכננו ובנו אותה. כפי שהיתה מאז הכרתי אותה ועוד לפני כן – כפי שהיתה בראשיתה. וילה מפוארת של משפחה ערבית-נוצרית ששמע עושרה ופארה הגיע אף אלינו, ילדי השכונה. "ארמון! ארמון היה פה!" נהגו לומר הוותיקים.

באגף הימני כבר לא גרים שנים. משפחת שהרבני, שנכנסה לכאן בשנות החמישים, נעלמה מנוף השכונה. הם היו אנשים אדוקים ממוצא עיראקי. זוג הורים והילדים שלהם. הבנים היו לבושים בהידור. חולצות לבנות ומכנסיים שחורים ומגבעות. והבנות – את הבכורה לא ראינו מעולם. סיפרו שהפליגה לאמריקה אחרי שאדון הופנברג, בעל המכולת ממול (עכשיו יש שם פיצרייה), סיפר לתייר שבא מניו יורק כדי למצוא כלה, שבווילה ממול גרה בחורה יפהפייה שמוכנה לחופה. גם מרגלית, אחותה הצעירה שהיתה היחידה ממשפחת שהרבני שדיברה איתנו, התחתנה ונעלמה.

גם אנחנו, שגרנו בבית מאחור ורשמנו בזכרוננו את הפרצופים והשמות, נטשנו את בסיס האם – לצבא, לדירות שכורות, לחתונות, למשפחות החדשות. בינתיים מתו בני הזוג שהרבני ומחצית הווילה עמדה נטושה שנים רבות, אולי בגלל סכסוך ירושה. שנה אחת היתה מושכרת לווטרינר, ואז ניטשה שוב, ובתוך כך התיישנה והזדקנה.

הווילה של שהרבני ברחוב הפלמ"ח 47, נותרה אחרונה מסוגה ברחוב. בוקר אחד ראיתי את המודעה תלויה על לוח השעם בחדר המדרגות של הבית שלנו, הבית של אמא. אמנם ניתן לתושבים זמן קצוב להגיש התנגדויות, אך לא תמיד אנו ערניים מספיק, ולא תמיד יש לנו הכוחות והנחישות הדרושים. כמו יתר הדיירים הרגענו את עצמנו במחשבה שמדובר ב"בית לשימור"

באגף השמאלי של הבית, מאחורי וילונות ותריסים ומסך סבוך של עצים ושיחים, נראו מדי פעם סימני חיים. סביב לייזי, בנם היחיד והידידותי של זוג האשכנזים האדוקים שגרו בווילה, נפוצו שמועות שהוא נסע לחו"ל והתפקר. אחרי הרבה שנים חזר. כמעט לא ראינו אותו, אבל האור שנדלק בלילות שמר גם על חלקה הימני, הנטוש, של הווילה.

השימור כפארסה

הזנחה כמוה כמחיקה. תחת מראית עין של שלווה עמוקה הווילה משכה סקרנים שבאים לרחרח, לבדוק, לסמן ולעוט. ואז, ברגע המתאים, הם מזדרזים להפעיל את השיטה המשומנת היטב של ההסתערות על הטרף, כיבוש של עוד "גוש-חלקה". במקום הווילה שאינה עומדת ב"עקרון הציפוף" אפשר להשיג זכויות בנייה מפליגות.
כך נמחקת עוד וילה, מאותן וילות יחידות שהיו סמלה של שכונת קטמון. הווילות האלה, שדייריהן הערבים נטשו אותן במלחמת העצמאות, אוכלסו כמעט מיד בידי יהודים שנכנסו לשכונה. חלקם הגדול מפוני העיר העתיקה, והשאר עולים חדשים מאירופה ומארצות האיסלאם, לוחמי פלמ"ח ואחרים, שזה מקרוב באו לירושלים.

הווילות היו מפוזרות בין בתים ערביים, כמו הבית שלנו, בני שלוש וארבע קומות. השילוב של הבתים הקטנים, הבתים הגבוהים המהודרים והבתים החדשים שהלכו ונבנו על שדות הבור שעל הגבעה העניק לשכונה את אופיה המיוחד. הן אמנם הוגדרו כ"אופייניות לשימור", אך ההגדרות אינן מצליחות להציל אותן; לעתים מצילים מהן חתיכת קיר, אבל בדרך כלל גם לא זה.

בוקר אחד ראיתי את המודעה תלויה על לוח השעם בחדר המדרגות של הבית של אמא. אמנם ניתן לתושבים זמן קצוב להגיש התנגדויות, אך לא היינו ערניים מספיק, כמו יתר הדיירים הרגענו את עצמנו במחשבה שמדובר ב"בית לשימור". שני מאבקים, על יורדי הסירה 19 ועל יורדי הסירה 13, היו צריכים ללמד אותנו שברגע שהיזם רכש נכס עם זכויות בנייה, המילה "שימור" נעשית למרכיב נוסף במחירו המופלג.

הגדרות מוקמות בן לילה

תחילה מופיע שלט של חברת התיווך והיזמות. אחר כך השלט נעלם ונפרצת גדר האבן הישנה המקיפה את הבית. גדר פח בוהקת מזדקרת בן לילה ומתנשאת מעל ראשיהם של השבים והעוברים ברחוב. זמן קצר אחר כך מוסר גג הרעפים ונותר השלד, שניצב כמו שן מתה אחרי טיפול שורש עד שמפילים גם אותו והופכים את הווילה לגל אבנים. מכיוון שמדובר במבנים המיועדים לשימור, שומרים קטע קיר, שיהיה כסת"ח עבור ועדת השימור.

בילדותי נהגו לנעוץ קרשים סביב השטח הנבנה ולתלות עליהם סמרטוטים צבעוניים, בדרך כלל אדומים, כדי למנוע אסון. תושבי השכונה עקבו אחר התקדמות הבנייה. כולם ציפו שעל שדות הבור ייבנו בתים כדי שמשפחות חדשות ייכנסו לשכונה. הגדרות החדשות ניצבות כמו שלט שאינו זקוק למילים. יותר משהיא אומרת "זהירות" היא אומרת "היזהרו!" ויותר משהיא מאיימת על גופו של עובר אורח היא מכוונת לנפשו. היא אומרת: אל תתעסקו איתנו!

בזכות לוחותיה, המהודקים אלה לאלה באופן הרמטי ממש היזם משיג מרחב עבודה מוגן. הפועלים הערבים פותחים את השער במהירות, מכניסים את כלי העבודה הכבדים ומיד סוגרים. אלה הוראות היזם ומנהל העבודה ששולחים מבטים מאיימים בתושבים מרי הנפש שמגלים סימנים של סקרנות מוגזמת.

בלי להשאיר שריד

שבוע אחרי שמר וולפסון ואשתו עזבו את ביתם ברחוב יורדי הסירה 19, לאחר חמישים שנה בקירוב של מגורים שם, הועף גג הרעפים. בקירות הבית לא נגעו. ידענו שהבית הזה מוגדר "בית אופייני לשימור" וקיווינו שמשהו מאופיו האופייני יישאר. אחרי הכל, משפחת וולפסון מסרה אותו כמעט כפי שהשאירו אותו הערבים שנסו על נפשם בארבעים ושמונה.

ואז קרה דבר מוזר: חודשים לא נגעו בקירות החיצוניים. חשבנו שמרפסת הקדמית תשמר ככניסה של הבית החדש שייבנה על חורבותיו. גם אחרי שיצקו את יסודות הבטון סביב הקירות הישנים, לא נגעו בקירות הישנים. תהינו שמא מדובר בשימור מקורי, להשאיר את הבית הישן בתוך הבית החדש?. אבל אז עלו הקירות החדשים על הקירות הישנים והסתירו אותם כליל, ואז כנראה גם הרסו אותם בלי להשאיר שריד.

האדריכל ביקש לשוות לבית החדש סגנון שמתאים למה שנקרא עכשיו "קטמון הישנה". הוא שיבץ באבן עיטורים ומשקופים בולטים, הוסיף קשת מוגבהת ואפריזים, ועל הגג הגבוה קבע רעפים. כך פירשו היזמים את ההגדרה "שימור". הם עקרו גם את האורן הישן שצמח בכניסה – גם העץ היה מסומן לשימור – ושתלו במקומו עצים קטנים שנראים כמו עציצים והניחו אדניות עם גרניום. אי אפשר לומר שאסתטיקה לא היתה חשובה להם, אלא שאת הספר של קרויאנקר הם לא הכירו. ההישג האסתטי היחיד שהשגנו, תושבי הרחוב המובסים בקרב מאסף שניהלנו, היה שיסתתו את האבן כמו שאר הבתים בשכונה, כפי שהבטיחו. סיפוק קטן היה לנו כאשר בשבועות האחרונים של הבנייה ראינו פועלים על פיגומים מאולתרים, יושבים ודופקים על האבן בפטיש ואזמל.

גדלו יפה בסופו של דבר

בתי השכונה היו העדות החיה לפגעי הגורל של בני שני העמים, היהודים והפלסטינים גם יחד. הם נושאים את הזכרונות ואת האשמה, שבדרכה המפותלת קיננה בלב התושבים הוותיקים של קטמון, שהיו פליטים בעצמם. בין אם השקפתם היתה ימנית או שמאלית, לא היה מי שלא חי את הפצע שקטמון יושבת עליו. גם שמות הרחובות של השכונה לא נתנו לנו לשכוח: הפלמ"ח, הפורצים, השיירות, כובשי קטמון, הל"ה, הגדוד העברי, נתיב זוהרה, מחלקי המים, החי"ש, החי"ם…

בילדותי נהגו לנעוץ קרשים סביב השטח הנבנה ולתלות עליהם סמרטוטים צבעוניים, בדרך כלל אדומים, כדי למנוע אסון. תושבי השכונה עקבו אחר התקדמות הבנייה. כולם ציפו שעל שדות הבור ייבנו בתים כדי שמשפחות חדשות ייכנסו לשכונה. אך על הגדר החדשה שהוקמה בזמן האחרון אין שלטים. אין צורך. כל כולה ניצבת כמו שלט שאינו זקוק למילים. יותר משהיא אומרת "זהירות" היא אומרת "היזהרו!" ויותר משהיא מאיימת על גופו של עובר אורח היא מכוונת לנפשו. היא אומרת: אל תתעסקו איתנו!

המרקם האנושי בשכונה היה ססגוני ותוסס כמו שמיכת טלאים צבעונית. את הכיתה שלי אפשר לתאר כך: ההורים של קטי היו צעירים יפי תואר מבולגריה. האב עבד בבניין. ההורים של שלמה, לולה ואיצ'ו, היו זוג פליטים מפולין. האבא היה אינסטלטור והאמא עוזרת לגננת. מה שהם עברו וראו היה יכול לכבות את תשוקה החיים לנצח, אבל היא ניצתה על אפם ועל חמם של הנאצים ימח שמם. אמה של רותי צברית ואבא שלה מהקווקז. אבא של חנוש היה כבאי. ההורים של דובי באו בעליית הנוער. אביו היה אח ואמו טבחית. ההורים של שלמה חביב היו עולים אלגנטים מטורקיה. האבא עבד בסוכנות נסיעות. אבא של פוצי השתתף בהתנגדות היהודית בווילנה, משם התגלגל ליפן ואחר כך לצבא האמריקאי. הוא עלה מארצות הברית ונעשה שליח של הסוכנות באמריקה הדרומית. אמא שלה באה עם עליית הנוער מפרנקפורט לכפר הנוער בן שמן, ומשם לירושלים ולעבודה בקול ישראל. השכנים שלנו רוחה ויהודה היו ותיקי האצ"ל ילידי ירושלים, פרלה וישראל היו ילידי העיר העתיקה, דני כהן בא מכורדיסטן, עזרא לוי מהולנד, עזרא כהן מעיראק, ההורים של עפרה מגרמניה, ההורים של אסתר מפרס, ושל ברטו מיוגוסלביה. במלחמה הם היו פרטיזנים.

אבי, אליעזר ברות, שירת ב"הגנה" בירושלים במלחמת העצמאות, ואחר כך למד בתוכנית לחיילים משוחררים בסמינר בית הכרם. אחרי שהחליטו לעזוב את הקיבוץ קנו כאן הורי דירה בדמי מפתח. רוב תושבי השכונה נמנו עם המעמד הבינוני-הנמוך והנמוך ממש עם ייצוג קטן של ה"אינטליגנציה". היו משפחות שעדיין לא השתלבו בעבודה מסודרת, ובניהן חיו (כפי שהגדיר זאת אבא) מהיד לפה. והיו "האשכנזים" והיו "הספרדים", וההבדלים ביניהם בלטו בעיקר בהישגים בלימודים ובמעמד החברתי של הילדים וגם ביחס של המורים. עשירים לא היו בכיתה, אבל עניים היו. ועל כל אחד ידעו לומר איפה האבא עובד ומה יש לו ומה אין לו, ואם לא ידעו, זה היה סימן שעוד מעט תקנה המשפחה מכונית או תעבור דירה. פרטים אלה היו דברים שמסתירים, אולי כי קיבלו שילומים מגרמניה; אולי משום שזה התקבל כפגיעה בסולידריות, כהבדל שנפער ולא ניתן לאחותו.

השכונה היתה לוח משחק גדול שכולם משתתפים בו: בעל המכולת ואשתו היו הונגרים מהשיכון של אגודת ישראל בגב של הבית שלנו שהתערבו עם החילוניים, והירקן גר מעל החנות שלו ברחוב הפורצים. הסנדלר מרחוב הל"ה גר בהמשך הרחוב עם הבן שלו שהיה "לא בסדר", והמורה שלי גר בדירת המרתף בבניין שלנו. כולם ידעו שהוא מכור לסמים, אבל היו גם שמועות שהוא עובד בש"ב… קירשטיין היה פקיד. יהודה היה ביוכימאי: הוא נתן לילדים לגעת ב"קרח יבש". הנשימה נעתקה. אבא שלי היה מורה בבית ספר ואמא מורה לצרפתית בשיעורי ערב. על אסתר השכנה מלמעלה היו שמועות עקשניות שהמציאות אף פעם לא הזימה. בבעלותו של ישראל היו סוס עם עגלה שעמדו בחצר. בחורף הוא מכר נפט, בקיץ קרח, וכעבור שנים אחדות עבר למכירת ירקות. פרלה אשתו עסקה במשק בית. כולם רצו אחרי הפרנסה. אצלנו בבית, אחרי שכיבו את האור ואחרי ברכת הלילה טוב, היה אפשר לשמוע את אבא הוגה את צמד המילים "מלחמת הקיום". אבל כולם גדלו יפה בסופו של דבר והסתדרו, כפי שסיכמה רוחה, השכנה שלנו מלמטה.

ה"מפונים" הגיעו מהעיר העתיקה בחבילה אחת ונדחסו שתיים-שלוש משפחות לדירה עם כל הסכסוכים והשנאות שהביאו משם. רק את האהבות הם לא הביאו איתם. רק את האהבות הם השאירו שם. אבל את האמונות, האמיתיות והתפלות וסיפורי פלאים. על אלה לא היו עוררין, ולא על הביטחון הגמור באמיתותן, והיו הוכחות. הנה למשל הסבתא, האמא של פרלה, סיפרה איך לילה אחד דפק על דלת הבית הזה, ברחוב הפורצים, שכן שלהם מהעיר העתיקה, שכולם היו בלוויה שלו בעיר העתיקה, והנה הוא קם לתחייה. הסיפורים האלה נתקלו תמיד בתגובה של אמא, שבדרך כלל כללה את המילה "פרימיטיביות". גם בית הספר פונה מהעיר העתיקה, עם המורות והמנהלת והוא שוכן בבניין ערבי נטוש בקצה השכונה. העיר העתיקה היתה כמו הילדות הטראומתית של כולם, שבדרך זו או אחרת הקרינה על כל הסביבה. ומכיוון שלכל אחד כמעט היתה בזמן ההוא ילדות טראומתית, כולם דבקו בהווה, והודו על מה שיש, על שיש עבודה לצאת אליה, ואפשר לעבוד בלב שקט כשהילדות משחקות למטה עד החושך עם שאר ילדי השכונה ופורצות כרוח סערה לארוחת הערב קצת פרועות מדי, ואף על פי כן היתה סוג של הכרת תודה על שבתוך הבליל הזה יש אפילו איזו תחושה של הרמוניה אחרי רדיפות, התייתמות, ושואה.

זכויות בניה מפליגות

עליית ערך הווילות של קטמון אחרי מלחמת ששת הימים, הביאה לשינוי פיזי ודמוגרפי. הראשונים שמכרו את דירותיהם בשכונה היו מפונה העיר העתיקה. פיתו אותם בדירות חדשות במעלה אדומים ובשכונת גילה ובארמון הנציב. ומי שקנו את דירותיהם היו בעלי אמצעים, שמיד שיפצו והרחיבו והגביהו באופן פראי למדי, בחוסר טעם וללא כל הגבלה של שימור; אבל בכל זאת, בשלב ההוא, בשנות השבעים והשמונים, עדיין עם ריסון, עם עכבה, עם התחשבות.

המרחק בין הבתים, הגינות, העצים ומנעד השמים הרחב הם שהעלו את ערך הדירות. אך בשנות התשעים של המאה הקודמת חדלה קטמון להיות שכונה ונעשתה לאזור נדל"ן. הוותיקים וילדיהם נעלמים. מי שמסוגל להחליפם היום הם בעלי אמצעים, בדרך כלל דוברי שפות זרות, תושבי חוץ נוכחים-נפקדים, בבתים המוגבהים. הייחודיות של השכונה מתבטאת עכשיו בשרשרות, זרקורים וכל מיני פטנטים חשמליים לסגירת מתחמי חניה.

היזם החרוץ מעביר את הגדר מאתר בנייה אחד למשנהו. בזכות לוחותיה, המהודקים אלה לאלה באופן הרמטי ממש היזם משיג מרחב עבודה מוגן. הפועלים הערבים פותחים את השער במהירות, מכניסים את כלי העבודה הכבדים ומיד סוגרים. אלה הוראות היזם ומנהל העבודה, שנמצא שם רוב הזמן, בין השאר כדי לתת מבטים מאיימים בתושבים הוותיקים מרי הנפש שמגלים סימנים של סקרנות מוגזמת

הבתים ה"אופייניים לשימור" שעוד נותרו משולים לאיילות הנסות על נפשן מפני הציידים. הכל כבר מסומן, מושאל לזמן קצר, כדי שעוד נביט בהם בעיניים כלות לפני שיגיע היזם, יקיף אותם בגדר ויממש את זכויות הבנייה המפליגות שאישרה לו עיריית ירושלים.

מגרש נכסים

בחמישים ושתיים השנים האחרונות נמכרו שלוש דירות בבית הורי. בארבע עדיין גרות המשפחות הוותיקות.

הדירה שעל הגג היתה הסנונית הראשונה – חלוצת פרץ השיפוצים הפראיים. חוץ מהשכן מלמטה, אף אחד מהשכנים לא רצה להגיש התנגדות לבנייה, כל אחד משיקוליו שלו, וכך נבנתה למעלה הקוביה שעיוותה את יופיו של הבניין וגם פגמה בתשתיתו ויצרה בעיות הנדסיות בלתי פוסקות.

אדם אחר, שקנה את קומת המרתף, הרס את הרחבה המרוצפת המקורית בכניסה לבניין ואת השביל המרוצף שמסביב לבית. בדירה השלישית הקונים לא גרו מעולם, והיא עוברת ממתווך למתווך. כדי למשוך את הקונים, גיננו המתווכים את השטח שלפני הבית בסגנון עכשווי, כדי ליצור מראית עין, אשליה, כאילו בהמשך יהיה השטח הזה שטחה הפרטי של דירת הקרקע העומדת למכירה. לקונים הפוטנציאלים מציגים אותה כדירה שכבר יש לה שטח פרטי משלה, למעט כמה בעיות פרוצדוראליות קלות. בכל כמה חודשים מופיעות בחדר המדרגות פנים של מתווך חדש. לפני יומיים נתקלתי בפרצופו המחייך של ברטי. הוא המתווך עז הנפש מכולם. כשראיתי אותו חשתי פיק ברכיים.

הקונים האחרונים היו זוג אנגלים. הם אמרו שהם מתכוונים לגור פה לאחר שיצאו לפנסיה. בני הזוג שכרו ארכיטקטית וזו התכוונה להתחיל בשיפוץ בתוך ימים אחדים (וזאת אחרי שרק לפני כשנה הסתיים השיפוץ הקודם של הדירה, על ידי הרוכש הקודם). אבל אז, במקרה, יהודה השכן הוותיק מלמטה שם לב לכך וביקש לראות תוכניות; התוכניות כללו שבירה של שני קירות חיצוניים כדי לפרוץ החוצה לגינה. יהודה הצליח לעצור את כניסת הכלים הכבדים ודרש לפעול כחוק, ולא לאפשר הרס שני קירות חיצוניים ללא קבלת אישור של כל השכנים. "מה הם כבר רוצים", אמרה הארכיטקטית לאחד השכנים, "בסך הכל לפרוץ שני קירות חיצוניים". האנגלים ביטלו את העסקה מרוב כעס, ופרצופו המחייך של ברטי המתווך הופיע שוב בחדר המדרגות כאומר: אתם תסגרו בפני את הדלת, ואני אכנס דרך החלון או דרך הקיר, ואם לא תיתנו – אפרוץ לא רק את הקיר, אלא שני קירות ושלושה, את כל הקירות אפרוץ, אני מכיר את הפרוצדורה ואיש לא יעצור אותי ממימוש הנדל"ן הלוהט והזמין הזה.

את הדירה למעלה רכש תושב חוץ מאמריקה, והוא משכיר אותה דרך קבע לאמריקאים שבאים לתקופות של חצי שנה עד שנה. המרתף נעשה פנסיון שמארח תיירים מזדמנים, והדירה בקומה הראשונה מושכרת בין קנייה למכירה למהגרי עבודה. יזמים-מתווכים לא מפסיקים להסתובב סביב בעלי הבתים הקשישים. ברגע מסוים גם הם מתחילים לראות בבתים שלהם "נכסים". השכונה נעשתה למגרש נכסים ממומשים ובלתי ממומשים.

לאחר כמה תחנות עברתי לגור בבוסתנאי 32/א – אחד מתוך שלושה שיכונים מכוערים שנבנו באמצע שנות החמישים לעובדי שיכון עובדים. הוא נראה כמו שידת מגרות של ארבע ושלוש קומות. דירות קטנות כמו בשיכון שלנו כבר לא בונים היום. אנחנו גרים בקופסת גפרורים. פעם, כשהייתי חולה, שאלו אותי מי בא להכין לי תה, ועניתי: לא צריך, אצלנו הכל בהושטת יד. לשיכון שלנו שלוש כניסות, שטח גדול מלא צמחייה פראית, חופשית, עצי צפצפה, פלפלונים, הרדופים, מדשאה קטנה בין כל אלה ושבילים המובילים אל הכניסות. הדירות בגודל 54 מ"ר. אבל השטח החיצוני הפתוח מפצה על כך. והדיירים, לבם מתרחב בכל פעם שהם נכנסים למתחם הירוק. היום היו מצופפים בשטח כזה עוד מבנה, או מיישרים את השטח לחניה. ולא שאין לפעמים לחצים לעזוב את השכונה ואת ירושלים, מסיבות של פרנסה וסיבות אחרות. ולדרישה הזו אני עונה: ירושלים היא הבגד שלי, החימום, המעטפת.

במודעה שהופיעה על הווילה של שהרבני, מתחת לשמה של הפונה הראשית, עיריית ירושלים, מופיע שמו של בעל הנכס, אליעזר שטרייכר, אותו לייזי שגר שם עד היום הזה. עכשיו הגיע התור שלו לממש את הנכס, ובכך להרוס עוד מבנה "אופייני לשימור", מבנה אחד ויחיד במרקם הרחובות הזה בצומת הפורצים-הפלמ"ח, מבנה שהמדינה קיבלה כשלל מלחמה, מכרה בתנאים מועדפים להוריו של לייזי, ועכשיו היא נכס נדל"ני שלייזי רוצה להפיק ממנו כמה דירות.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 60 של "ארץ אחרת": עיר על גבול העולמות – ירושלים, אהובתי. להזמנת הגיליון לחצו כאן

עבודת המאסטר של נעמי ברות-הרפז עוסקת ביחסי הבת, האם והעובדת הזרה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה