דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 ביולי 2004 | מהדורה 22

"רצינו חופה, אבל בדרך שלנו"

" כל הטקסט של הכתובה וכל הטקס עומדים בסימן של שוויון. שנינו חותמים על הכתובה. שני זוגות ההורים חותמים אף הם. נאמרות שבע ברכות, אלא שאומרים אותן בני ובנות המשפחה. את הכתובה הקראנו שנינו מתחת לחופה ובחרנו לשלב גם מ'הכניסיני תחת כנפך' של ביאליק". עדי מזכרון-יעקב ומיכאל מנתניה מסבירים מדוע החליטו להינשא בטקס רפורמי

עדי, מיכאל והרב מאיר אזרי: הטקס והגישה הרשימו אותנו

עדי ומיכאל נשואים זה שלושה שבועות, או בעצם חודש וחצי: הם נישאו פעמיים במהלך חודש אחד. החתונה הראשונה, בשביל הניירות והרישום הפורמלי, נערכה בארדיפו, עיירה זעירה ליד לימסול שבקפריסין. "חתונת לאס-וגאס של חמישה דולר. הנהג שהביא אותנו לבית-העירייה היה גם העד וגם הצלם. מפות מפלסטיק, פרחים מפלסטיק, טייפ שמנגן מוזיקה כנסייתית. קיבלנו נייר שאנו נשואים וזהו. באנו, ראינו, חתמנו. אמא שלי", אומרת עדי, "לא הבינה למה להוציא כל-כך הרבה כסף על קפריסין. אבל כל העסק הזה עם הרבנות לצורך פתיחת תיק, והתשלום הראשון לרב, ואחר-כך עוד טיפ ובנוסף אולי גם התשלום במיקווה לרבנית, אם היא תחליט שאני טמאה – אלו הוצאות נכבדות כמעט כמו הנסיעה".

החתונה השנייה נערכה בארץ, ביפו, חתונה שניהל אותה רב רפורמי. תמונות החתונה כוללות את כל הסממנים המוכרים מחתונות אחרות, כולל צלם וידיאו: "חבר של חבר. אנחנו בכלל לא רצינו". מיכאל חובש כיפה, וגם הרב, וגם אביו של מיכאל, ולעדי שמלת כלה לבנה, חושפנית במידה, בעלת גוון כחול והינומה מכסה את פניה, וכולם שמחים ונרגשים. כך בדיוק הם רצו: חתונה שתבטא את האהבה ואת הכבוד ההדדי.

אך לא שיקולי עלויות הם שהביאו את עדי בת ה-27, ילידת זכרון-יעקב שעובדת בחברה המפיקה אירועים לילדים, ואת מיכאל מנתניה, בן 29, שעבד בארבע השנים האחרונות כמלצר יין במסעדה תל-אביבית ועובר כיום תהליכי גיוס למשטרה, להינשא בטקס רפורמי. לשניהם היה ברור מלכתחילה, שכאשר יינשאו זו לא תהיה חתונה אורתודוקסית. עדי: "שנינו קיצוניים מאוד בסלידה שיש לנו מהמימסד האורתודוקסי. אין לי בעיה עם הדת, אלא בעיה עם הדתיים. שנינו מבית דרום אמריקאי, אני מארגנטינה ומיכאל מצ'ילה, ובדרום אמריקה אתה מתחתן בעירייה או בטקס אזרחי ואחר-כך כל אחד מקיים, אם הוא רוצה, טקס דתי לפי השתייכותו הדתית. אני מבית שהוא ממש לא דתי, וגם אחי הבכור, כשהתחתן, בחר לערוך את הטקס דרך ארגון 'צוהר', ארגון של רבנים אורתודוקסים שלא גובים כסף על עריכת חופה, כי חתונה זו מצווה. היתה בהתנהלות שלהם פחות מסחרה".

ההינתקות מהמימסד הדתי

מיכאל: "אצלנו היתה קצת יותר שמירה על המסורת. כאשר חיינו בחו"ל, הקפדנו לחגוג את כל החגים וסבא שלי וגם אמי מקפידים על הקידוש בשבת, אבל גם לי היה ברור שלא נעשה חתונה אורתודוקסית. לפני שנה וחצי, כשעבדתי בקייטרינג בחתונה שהרב אזרי מ'בית דניאל' ערך, הטקס וכל הגישה שלו מאוד מצאו חן בעיניי והרשימו אותי. הוא לא הקריא טקסט לא מובן בארמית, האווירה היתה אחרת. אנחנו רצינו טקס יהודי והיה לי חשוב שתהיה חופה. רצינו שיהיה רב, שתהיה חופה, אבל בדרך שלנו".

שניהם מייצגים נאמנה דור שהתעייף ממה שהם מגדירים כ"התערבות של הדת בחיינו. רצים סיפורים בחבר'ה על טלפונים מהרבנית כדי לבדוק אם הכלה מקיימת חיים דתיים, על בקשישים לרב ולעוזר שלו, על תשלום במיקווה ועל חיטוט בכשרות המקום או הקייטרינג". הם לא הראשונים והיחידים בסביבה הקרובה להם, שהמירו את הטקס האורתודוקסי בטקס רפורמי. הרבנות ושלוחיה מצטיירים כתאבי ממון, שכל חריגה מהנוהל הדתי – מקום לא כשר או שירותי הסעדה לא כשרים, קעקוע בגוף האישה שעושה אותה טמאה בהגיעה למיקווה או כלה בתקופת המחזור – יימצא לה פתרון רק אם כסף יחליף ידיים. וכמובן, אין לשכוח את התוספת הקטנה לרב ולעוזרו לאחר החתונה.

אך בעיקר רצו עדי ומיכאל לתת לטקס משמעות שהיא חלק מהשקפת עולמם. ממקום של זוגיות שיש בה שוויון, רצו השניים טקס שיסמל את המהות המיוחדת להם: "כל הטקסט של הכתובה וכל הטקס עומדים בסימן של שוויון. שנינו חותמים על הכתובה. שני זוגות ההורים חותמים אף הם. הטקסט ברור ומובן ואין איזכור לכסף וקניין. כבר במפגשים שהיו לפני החתונה דיברנו עם הרב על הטקס המיועד.

מדוע לערב זרים בהצהרת האהבה

ישבתי עם הרב", מספר מיכאל, "ולא חשבתי שאיהנה כל-כך לשמוע על יהדות ועל מנהגים הקשורים לחיי היום-יום של זוג צעיר, על יחסים בין גבר לאשתו, מה קורה כשרבים, ואיך היהדות מסבירה מה המשמעות של לחיות ביחד. זו יהדות שעוסקת במהות ובפילוסופיה של איך להיות אדם יותר טוב; בצדק ובמוסר. אני יהודי כי נולדתי יהודי ואני חלק מהעם היהודי, ואני לא צריך את המימסד האורתודוקסי שינהל אותי ואת החיים שלי. הטקס מתנהל כמעט כמו כל טקס אורתודוקסי. נאמרות שבע ברכות, אלא שאומרים אותן בני ובנות המשפחה. את הכתובה הקראנו שנינו מתחת לחופה ובחרנו לשלב ולהקריא גם מ'הכניסיני תחת כנפך' של ביאליק. זו היתה הזדמנות עבורנו לומר מתחת לחופה בפני כולם דברים שמבטאים ומסמלים את תחושות הלב והרגשות במילים שלנו, מה שלא קורה בחתונות רגילות. האוכל שבחרנו לא היה כשר. זה היה סוג האוכל שרצינו, ולאיש זה לא הפריע מפני שזו החגיגה שלנו".

ההתנתקות מהמימסד הדתי ושלוחיו היתה ללב השיחה. עדי ומיכאל, כמו גם זוגות רבים אחרים, דוחים את החתונה באמצעות הרבנות מפני שאינם מבינים מה לדקדקנות, לארמית הלא-מובנת, למי המיקווה העכורים, להדרכה המביכה בחיי הזוגיות לזוג שחי כבר ארבע שנים ביחד – מה לכל אלה ולחגיגה של שניים שרוצים למסד את אהבתם ולתת לה פומבי. מה לחתונתם ולטקסט הקפוא, האחיד, שלא משאיר פתח לביטוי אישי, ומדוע לערב בהצהרת האהבה שלהם זרים שחתונתם בעיניהם היא רק אירוע חולף שתמורה כספית בצדו.

בעדות ישראל מתקיימים מנהגים שונים ומסורות שונות סביב טקסי הנישואים, שכל עדה ספגה אותם בארץ מוצאה. חלק ממנהגים אלה נעלמו עם השנים והטקסים נעשו כמעט אחידים, החל בדרך עריכת הטקס והחתימה על הכתובה וכלה בסוג האוכל המוגש באירוע. זוג מודרני, כעדי ומיכאל, המחפש דרך חלופית לתת פומבי לקשר שלו, יכול לעצב את הדרך שינהל בה את חייו בלא חסותה של הדת ושלוחיה. בעידן הנוכחי ניתן לקבוע הסדרי חיים משותפים, מעמד של בני-הזוג – כל אחד מהם לחוד וזה כלפי זה – בכל דרך ששניים מוצאים לנכון, בלי להיזקק לאותה חסות הנתפשת כטורדנית, מיותרת וארכאית, וממסמסת את האהבה.

איל יצהר הוא צלם

המאמר פורסם בגיליון מספר 22 : "החתונות שלנו: הטקס כתעודת זהות ישראלית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

איל יצהר הוא צלם

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה