דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 באפריל 2001 | / מהדורה 03

איור: נעמה בנזימן

רמת השרון לא התנחלה בלבבות

"במקומות כמו תל-אביב, הרצליה או רעננה לא רק שלא היה זכר להצבעה הסוחפת בעד אריאל שרון, אלא הוא אף הובס בהם, לעתים ברוב ניכר". אמוץ עשהאל קורא את תוצאות הבחירות

איך קרה שדעת הקהל הפליגה כל-כך רחוק ממי שנהוג לכנותם "מעצבי דעת קהל?" האם לא מסתתרות מאחורי תוצאות הבחירות תחושות של מצור, נתק ואף ייאוש בקרב האליטה המסורתית, נוכח השילוב שבין התמוטטות חזון אוסלו מזה והתגוונותה הדרמאטית של החברה הישראלית מזה?

מי שסבב מאז בחירות 99' בכפרים, בין ריכוזי העולים, בעיירות הפיתוח, בפרברי הערים הגדולות, יכול להעיד שהאכזבה מאהוד ברק החלה זמן רב לפני כשלונותיו בתחום המדיני, וללא כל קשר אליהם. שם, בפריפריה ההולכת וסוגרת על המרכז, לקחו כפשוטה את הבטחתו להתמקד בנושאי פנים, הבטחה שכבר בחודשי שלטונו הראשונים התברר שלא רק שלא היתה לו כוונה לממש אותה, אלא שאף לא היתה באמתחתו כל תוכנית אופרטיבית כיצד ליישמה.

"קודם יגמרו את הסדר הקבע, אז כבר יבוא השגשוג מעצמו", אמר לי איש היי-טק כאשר טסנו במקרה יחד לשיקגו חצי שנה אחרי עליית ברק לשלטון. ובאמת, לא צריך הרבה דמיון כדי להבין את דינמיקת ההתנתקות מהפריפריה שעובר צעיר מצליח לפני, תוך כדי, ובעיקר בבוקר שלמחרת ההנפקה המיוחלת בבורסה. אולי זה סמלי שמה שבמקור האנגלי נקרא public offering , מונח ידידותי שפירושו "הצעה לציבור" הפך בגלגולו העברי ל"הנפקה" שפירושה יציאה ומשמעותה המעשית בישראל 2001 היא הפלגה, לא רק פיננסית אלא גם מנטלית אל ארצות הים, ובתוך כך היתלשות מהנעשה בבית עצמו.

ההסתגרות בדל"ת אמותיו של השבט היתה לסימן היכר בחברה ההטרוגנית שלנו. התרחקות המרכז מהפריפריה, בנוסף להיותה חברתית ונפשית, היא גם גיאוגרפית. אליטת המרכז ממעטת להגיע לירושלים, לבאר-שבע או לגליל, מתוך ציפייה שהכול יגיעו אליהם. פעם הסקרנות לבדה היתה מולידה מסעות תדירים בכיוון ההפוך, ואלו מטבעם היו מסייעים לכושר לחוש את הדופק במקומות אחרים. היום יכול בעל טור מוביל לשרטט באין מפריע את "מרחבי הערבה המוריקה ברקע חוות השקמים", ולא להיתקל באף הרמת גבה כל הדרך אל הדפוס. הערבה? בחבל לכיש?

האם נוכח העדר שפה משותפת וחוסר נכונות להתוודע באופן בלתי אמצעי לפרולטריון של ש"ס, למתנחלים שמעבר לקו הירוק ולמהגרים חדשים על שלל בעיותיהם, אין האליטה התל-אביבית לוקה בפחד קמאי מן הסוג הטמון ביסוד תביעתה של דליה רביקוביץ' לשלול את זכות ההצבעה מעולים חדשים?

כזכור, גם תנועת ההתנחלות התיימרה בשעתה להוביל את כלל החברה הישראלית לדרך חדשה, אם גם הפוכה מזו של האליטיזם התל-אביבי. בסופו של דבר היא נותרה עם קטר ובו 200,000 איש ששעט ליעדיו מנותק מקרונותיו, היינו אותם מיליוני בני המעמד הבינוני שהם השדרה המרכזית של הציבור. כאשר נזכרו המתנחלים והודו: "לא התנחלנו בלבבות", היה מאוחר מדי מבחינתם.

תנועת ההתנחלות ניסתה למשוך את מדינת ישראל אל ההר, אל הקודש שבאוויר הפסגות ואל הפרובינציאליות של הכפר הנידח. תנועת השלום ניסתה למשוך אל הים, אל החולין של תרבות החוף ואל הקוסמופוליטיות של כל מה שמעבר לאופק. שתיהן נכשלו, בין השאר משום שלא ידעו, ועל-פי רוב גם לא טרחו, להתחבר אל מי ששונים ורחוקים מהם, ומשום שמתחת לקרום הדק של נוצות האינטרס הלאומי שהתהדרו בהן הסתתרה למעשה בריחה; כמו זו של אליהו ויונה, הנביאים שנסו מעולו של העימות עם הציבור, האחד אל הר סיני והשני אל ים תרשיש.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 3: "אנשים אחים אנחנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

אמוץ עשהאל הוא העורך בפועל של ה"ג'רוזלם פוסט"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה