דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

מידד אליהו, חבר בקבוצת קרע: זוג, דיו על נייר, 2009

רטט של חיים

קבוצת "כתובת" ו"מקום לשירה" שפעלו עד כה במנהל הקהילתי "לב העיר" בירושלים מורכבות מאנשים שאוהבים שירה כפי שהם אוהבים את הקהל הירושלמי. על היכולת הייחודית להפוך מילים לחיים וקהל לקהילה

בסוף מפגש "קרוא וכתוב" שהנחיתי לפני כמה שנים ב"מקום לשירה" ניגש אלי ואל גלעד מאירי, מנהל "מקום לשירה", אחד המשתתפים והקריא לנו שיר יפה שכתב. השיר, "הליכה לקיסריה" שמו, מתאר הופעה של שלמה ארצי באמפיתיאטרון של קיסריה, והאיש סיפר לנו שהוא חקלאי בן חקלאי מגבעת עדה, שממשיך לעבד את האדמות שאביו וסבו עיבדו לפניו, ושהוא נסע לירושלים במיוחד כדי להשתתף במפגש.

וואו! חשבתי, אם חקלאי בן חקלאי בא מגבעת עדה כדי להשתתף בסדנה של "מקום לשירה", אז זה באמת מקום לשירה וקבוצת "כתובת" היא באמת כתובת.

אל קבוצת "כתובת" – קבוצת משוררים ירושלמית המפעילה את "מקום לשירה" – גייס אותי גלעד מאירי, משורר ירושלמי והאדם שהגה את הרעיון להקים מקום לשירה בירושלים. לא במקרה "מקום לשירה" הוקם במנהל הקהילתי לב העיר בנחלאות, ולא במגדל שן תרבותי: דוד מאירי, אבא של גלעד, הוא עובד סוציאלי מוכר בירושלים, שעבד בין השאר עם הצעירים במוסררה שהקימו אחר כך את "הפנתרים השחורים", כך שגלעד הכיר היטב את הרעיון של עבודה קהילתית.

החיבור של קבוצת "כתובת" בין שירה לקהילה אינו חיבור מובן מאליו כלל וכלל. אם הייתי צריך להגדיר במשפט אחד את הדבר המורכב ורב הפנים הזה שנקרא "אמנות", הייתי אומר שאמנות היא בראש ובראשונה מאבק להשמעת קולו של היחיד מול כוחה המשתק של הקהילה.

קבוצות משוררים מתאגדות בדרך כלל סביב תפישה משותפת לגבי האופן שבו צריך לכתוב שירה. פעמים רבות מה שמגבש אותן הוא מרד בתפישה השלטת, ואמונה תקיפה ביחס לאופן שבו לא צריך לכתוב שירה. מהבחינה הזאת קבוצת "כתובת" היא קבוצה ספרותית יוצאת דופן. הדבר שמאחד את חבריה אינו תפישה אסתטית מסוימת, אלא הרצון להביא את השירה אל הקהילה ואת הקהילה אל השירה. הקבוצה הוקמה בשנת 2002 בידי משוררים ירושלמים בוגרי סדנאות השירה של "הליקון", שהחליטו ליצור מעין קבוצת המשך של הסדנאות שבמסגרתה הם יוכלו לקרוא משיריהם ולקבל משוב. אבל כבר בפגישה הראשונה, שהתקיימה במשכנות שאננים, התברר שחברי הקבוצה מעוניינים הרבה יותר ביציאה אל הקהילה מאשר בהסתגרות במעבדת שירה. אורי עמדי, ראש המנהל הקהילתי לב העיר שבו עבד גלעד מאירי כרכז תרבות, פתח בפניהם את הדלת, וכך הוקמו קבוצת "כתובת" ו"מקום לשירה".

ההחלטה להקים את "מקום לשירה" במִנהל קהילתי התבררה כהחלטה נכונה. כאשר אתה מדריך סדנת כתיבה בחדר אחד, ובחדר הסמוך נפגשת קבוצת קשישים או קבוצת בני נוער מהשכונה, השירה אינה יכולה להתעלם מהקהל. וכאשר אתה קובע ערב שירה במנהל קהילתי, הקהל שלך אינו מורכב אך ורק מחובבי שירה מושבעים ומסטודנטים לספרות, אלא יש בו גם קשישים ובני נוער מהשכונה. אולי קל יותר להעביר סדנת שירה כאשר כל המשתתפים הם יודעי חן ולא צריך להסביר להם מה זו מטאפורה ומי זה ויזלטיר, אבל כאשר הקהל שלך נפגש במרכז הקהילתי נוצר רטט של חיים, והרטט הזה מרטט בין הסטודנט לספרות ובין האישה המבוגרת מהשכונה והאיש פגוע הנפש שאומר דברים מגומגמים, והרטט הזה נכון לשירה (כי מהי השירה, אחרי הכל, אם לא חיפוש אחר הרטט) יותר מדברי פרשנות מלומדים. אני זוכר איך פעם אחת, כשהקראתי שיר של ט' כרמי ב"מפגש שיר", אחד המשתתפים – איש מבוגר שבא משכונת גילה – התלהב מהשיר ואמר על כרמי משהו כמו "זה איש טוב"; ואני חשבתי שאם כרמי היה יכול לשמוע את זה, הדברים היו רצויים לו יותר משבחי המבקרים המתוחכמים.

אנשי "כתובת" פועלים מתוך אהבה לשירה ואהבה לקהל יוצא הדופן שלהם. מתוך אהבה לשירה הם הפיקו ערב מחווה למשורר הירושלמי המנוח אריה זקס, שרק מעטים זוכרים אותו היום, ומתוך אהבה לשירה הם נתנו במה לעשרות משוררים צעירים וגם שילמו להם עבור השתתפותם בערבי השירה – מחווה יוצאת דופן במקומותינו. וכך, מתוך אהבה, הם מפעילים מדי שנה עשרים סדנאות שירה לאוכלוסיות מיוחדות ברחבי הארץ.

איכות גבוהה ושיתוף הקהילה

מי ומי בקבוצת "כתובת"? את גלעד מאירי כבר הזכרתי. החברים האחרים בקבוצה הם ליאור שטרנברג, שי דותן, אריאל זינדר, דורית וייסמן ונועה שקרג'י. לי היה הכבוד להיות חבר בקבוצה בין השנים 2004 ו-2007. כסופר היחיד בקבוצה של משוררים ("ידידי ארוך השורה", מכנה אותי שי דותן) הייתי קצת אאוטסיידר והיתה לי הפריבילגיה להיות בפנים אבל להסתכל גם קצת מבחוץ. ומתוך ההסתכלות הזאת הבחנתי בכמה נקודות של מתח הכרוכות בשילוב של שירה וקהילה:

יש מתח בין הרצון לשמור על איכות גבוהה ובין הרצון לשתף את הקהילה: השאלה איזו שירה טובה דיה לקבל במה ב"מקום לשירה" היא שאלה שחזרה ועלתה בדיונים של חברי "כתובת". האם צריך לאפשר לתושב נחלאות שכותב שירה להקריא משירתו לפני קהל מתוקף היותו חבר בקהילה שבתוכה פועל "מקום לשירה", או שעליו לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שחברי "כתובת" קבעו כמדד לשירה איכותית?

ההחלטה להקים את "מקום לשירה" במִנהל קהילתי התבררה כהחלטה נכונה. כאשר אתה מדריך סדנת כתיבה בחדר אחד, ובחדר הסמוך נפגשת קבוצת קשישים או קבוצת בני נוער מהשכונה, השירה אינה יכולה להתעלם מהקהל. וכאשר אתה קובע ערב שירה במנהל קהילתי, הקהל שלך אינו מורכב אך ורק מחובבי שירה מושבעים ומסטודנטים לספרות, אלא יש בו גם קשישים ובני נוער מהשכונה

יש מתח בין הרצון להעניק במה למשוררים צעירים ולא מוכרים ובין הרצון לקבל רייטינג: אגי משעול, למשל, לא צריכה את "מקום לשירה" כדי שתהיה לה במה, אבל "מקום לשירה" צריך אותה כדי למשוך קהל… שאלת הרייטינג היא שאלה כבדת משקל, משום שהתורמים והגופים התומכים רוצים לדעת שהכסף שלהם מממן פעילות שמושכת הרבה אנשים.

יש מתח בין תפקידו של "מקום לשירה" כבמה למשוררים "מבחוץ" ובין הרצון הטבעי של חברי קבוצת "כתובת" למקום לשירה האישית שלהם. האם נכון שחברי הקבוצה יקראו משירתם במסגרת ערבי השירה שהם מארגנים? האם נכון שהם ייחדו ערב שלם לשירה שלהם? האם שימוש בפלטפורמה של "מקום לשירה" לחשיפת השירה של חברי קבוצת "כתובת" הוא לגיטימי?

ויש מתח בין הזהות של חברי הקבוצה כאמנים ובין התפקוד שלהם כמפיקים של אירועי שירה וכ"עסקני שירה": האם נכון שמשורר (שצריך גם להתפרנס ולגדל ילדים וזמנו הפנוי מוגבל) ישקיע זמן ואנרגיה כה רבים בהפקות שירה על חשבון הסתגרות בדלת אמות של חדרי לבו כדי לתרגם את תובנותיו למטאפורות?

חברי "כתובת" הצליחו לתמרן יפה בין המתחים האלה ואף להפיק מהם חשמל. הם ארגנו ערבי שירה שמשלבים הקראת שירה ומוזיקה, יזמו סדנאות שירה ומפגשי "קרוא וכתוב" שבהם קוראים שירה ואחר כך כותבים שירה בהשראתה, הקימו אתר אינטרנט מרשים וכתב עת, וגולת הכותרת – הם ארגנו את פסטיבל "מטר על מטר" המתקיים זה שלוש שנים מדי קיץ (הפסטיבל עוסק "בצורות שונות במרחב הקיום הישראלי האינטימי, השירי, ה"מטר על מטר"). במסגרת הפסטיבל, המתקיים באזור נחלאות ומרכז העיר, עשרות משוררים, צעירים וותיקים, מקריאים משירתם ומתקיימים מופעים של הרכבים מוזיקליים מגוונים. בתוך כך הוציאו חברי הקבוצה ספרי שירה, זכו בפרסים ספרותיים ואף כתבו ספר משותף – "ספר כתובת".

במקום שאין עירייה

אבל מתברר שלפרויקט שירה במסגרת מִנהל קהילתי יש גם חסרונות שאינם פואטיים כלל. ההתפתחויות בחודשים האחרונים בנוגע ל"מקום לשירה" מעוררות מחשבות פסימיות. בעקבות משבר תקציבי שאליו נקלע המִנהל הקהילתי לב העיר נעשו קיצוצים קשים ו"מקום לשירה", מיזם יוצא דופן שאינו חלק מהמנדט הבסיסי של המנהל הקהילתי, הוא אחד הנפגעים המרכזיים.

בתחילת השנה פוטרו גלעד מאירי ונועה שקרג'י ממשרותיהם ב"מקום לשירה", והפרויקט היפה הזה של קבוצת "כתובת" עמד בסכנת סגירה. מי לא נחלץ לעזרה? עיריית ירושלים, כמובן. אותה עירייה שמוציאה מיליוני שקלים על מופעי שעשועים להמונים, ונותנת חסות למופע הסיום של "כוכב נולד", לא ראתה לנכון להקציב את הסכום הצנוע הדרוש להבטיח ש"מקום לשירה" ימשיך לפעול.

למרבה המזל, בית הספר לצילום במוסררה הסכים לקלוט את "מקום לשירה", ובימים אלה קבוצת "כתובת" מתחילה לפעול בביתה החדש עם תקציב מצומצם אבל עם חזון רחב.

אז איך מסיימים? עם שיר כמובן, עם שיר קצרצר יפה של ט' כרמי:

  • נאום המשורר
  • מסכן, מלאך המות,
  • הוא לא יודע לשחק במילים.
  • לעשות חיים.

יתרון המשורר על מלאך המוות, לפי כרמי, הוא שהמשורר יודע לשחק במילים ולעשות מהן חיים. אבל כדי לעשות חיים צריך לצאת ממעבדת השירה ולשחק עם המילים בחוץ, עם האנשים. כדי לעשות חיים צריך לדעת איך להפוך את הקהל שבא לשמוע אותך משחק במילים לקהילה. קבוצת "כתובת" יודעת לעשות את הקסם האלכימי הזה, להפוך מילים לחיים וקהל לקהילה, ולכן אנחנו זקוקים לה בעיר הקשה שלנו, ולכן ירושלים צריכה לתת לה מקום, מקום לשירה.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 60 של "ארץ אחרת": עיר על גבול העולמות – ירושלים, אהובתי. להזמנת הגיליון לחצו כאן

יובל יבנה הוא סופר. היה חבר בקבוצת "כתובת" בין השנים 2007-2004

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה