דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2008 | / / מהדורה 47

ביאליק. איור: מירי גרמיזו

רחוק מן הלב

הכל אצל ביאליק נסער, סתירתי, אינטליגנטי, וייצרי. למה, אם כן, הוא משעמם רבים כל כך מן הקוראים? למה מוסתרים האוצרות שלו מאחורי חומה גבוהה במיוחד? נסים קלדרון מתחקה אחר הקושיה למה התרחקנו מביאליק

יש, לדעתי, חומה גבוהה במיוחד בין ביאליק לבין רוב הקוראים הישראלים. בכל פעם שניסיתי ללמד שיר של ביאליק הרגשתי שהסטודנטים מתרחקים, שיורדת עליהם עייפות, שלקרוא את ביאליק זה כמו לעשות שיעורים: חובה שמקיימים אותה בלי חשק. ואני לא חושב שרק סטודנטים מגיבים כך. איש לא מטיל ספק בערכם של השירים. ההתקפה של שלונסקי על ביאליק נשכחה מזמן והתקפות אחרות לא באו. אבל ביאליק, בשביל רבים, הוא משורר שמכבדים אותו אבל לא מתרגשים ממנו. יש משהו מדכא בשירה שקוראים אותה בלי חשק, בלי יצר, בלי חושים מגורים. שיר צריך להיות נכון לרגע הקריאה בו, גם אם נכתב לפני מאה או אלף שנה. יונה וולך היא סערת חושים בשביל דור אחר דור של קוראים, אבל ביאליק אפוף במכובדות שלו.

הרבה משוררים גדולים הם קורבנות המכובדות שלהם. אבל כשזה קורה לביאליק זה כואב במיוחד. ביאליק הוא משורר ענק. הוא משורר שהכל אצלו בא בסערה גדולה: הרגשות הנעים בין אקסטזה לבחילה; המעצורים הענקיים בפני הרגשות; הרעיון ששירה היא ברובה כיסוי ורק במיעוטה גילוי; המוזיקה הייצרית, העשירה והמשתנה, של השירים; הקול שדיבר בשמם של שני דורות, וגם הכעס

הרבה משוררים גדולים הם קורבנות המכובדות שלהם. אבל כשזה קורה לביאליק זה כואב במיוחד. ביאליק הוא משורר ענק. הוא משורר שהכל אצלו בא בסערה גדולה: הרגשות הנעים בין אקסטזה לבחילה; המעצורים הענקיים בפני הרגשות; הרעיון ששירה היא ברובה כיסוי ורק במיעוטה גילוי; המוזיקה הייצרית, העשירה והמשתנה, של השירים; הקול שדיבר בשמם של שני דורות, וגם הכעס של "אללי כי הייתי איסתרא בִלגינַתכֶם" (כלומר, מטבע קטן ומרעיש בכלי הריק שלכם מתוך "שחה נפשי"; על משקל מטבע הלשון "איסתרא בלגינא קיש קיש קרייא"); מדינת הגמדים ואיי הזהב הבלתי מושגים שבשירי הילדים; מארינקה הגויה המפתה מאוד ב"מאחורי הגדר" והילד המאוד לא-רצוי ב"ספיח"; המעבר מן המשורר אל העורך של "ספר האגדה" הנפלא; הביוגרפיה שהסתירה את אירה יאן ואת השנים הארוכות של השתיקה מאחורי חזות בעל-ביתית ומאחורי עסקנות ציבורית; הקשר עם אחד העם, עם ברנר, עם אלכסנדר פן, ובכל אחד מן הקשרים האלה ניגודים ואפלה; ההחלטה לעלות ארצה וחוסר היכולת לכתוב שירה בארץ; "תחזקנה" ועיתון "דבר" – ביאליק הוא שהציע את השם המקורי הזה – והקשר של הבורגני שבכל המשוררים עם תנועת הפועלים בארץ ישראל. הכל אצל ביאליק נסער, סתירתי, אינטליגנטי, חידתי. למה, אם כן, הוא משעמם רבים כל כך מן הקוראים? למה מוסתרים האוצרות שלו מאחורי חומה גבוהה במיוחד?

אומרים שהאשמה היא בבית הספר. אומרים שמורים לימדו את ביאליק לשם הלקח, לשם הרעיונות, וכך הרגו את השירה שבביאליק. זה נכון ולא נכון. גם את אלתרמן לימדו הרבה, וגם אותו גייסו לשם הלקח. למה, אם כן, אלתרמן לא חסום בפני רוב הקוראים הישראלים וביאליק כן? עוד אחזור אל המורים ואל חלקם בסיפור הזה, אבל לפני שמפנים אצבע מאשימה אל קוראיו ומלמדיו של ביאליק כדאי ללכת אל ביאליק עצמו.

חיבוק הדוב של ההקשר

שמעתי פעם הרצאה שבה תיאר אביעד קליינברג את שיעורי הספרות שלו בבית הספר התיכון. הוא אמר שמכל המשוררים רק שלמה אבן גבירול דיבר אליו ישירות ולא שיעמם אותו. הוא לא האשים רק את המורים. הוא דיבר על משפחה של משוררים ששיר שלהם מזנק אליך מיד, ועל משוררים ממשפחה אחרת, שאתה זקוק להקשר ההיסטורי והאסתטי שבתוכו פעלו כדי ליהנות מהם.

ואבן גבירול הוא דוגמה מצוינת. השירים שלו נטועים עמוק בתוך התרבות היהודית-ערבית של ימי הביניים בספרד. יש בהם משקלים ערביים, פילוסופיה ניאו-אפלטונית וגינוני-חצרות-מלוכה של גרנדה. ואף על פי כן הטקסט מזנק מן ההקשר שלו. "וְהִנֵּנִי בְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתַי – וְלִבִּי בָן כְּלֵב בֶּן-הַשְּׁמֹנִים!" – החוצפה, האהבה העצמית, היופי שבהעזה הרגשית, כל אלה מזנקים אליך מן הדף בלי שהם גוררים איתם את ההקשר שלהם (לא ב"כתר מלכות". שם אי אפשר ליהנות מן השיר בלי ללמוד את ההקשר שלו). יש משוררים כאלה בכל התקופות. ויש משוררים שבלי ההקשר שסביבם אתה לא יכול לחוות את האנרגיות שלהם. יהודה הלוי איננו משורר קטן יותר מאבן גבירול, אבל הוא שייך למשפחת המשוררים שכל שורת שיר שלהם נטועה בתוך אמונות ונסיבות ותרבות. לפני שבעים שנה כתב דוד פוגל שירים (אבל לא פרוזה) שהיו משוחררים מן הסביבה המרכז-אירופית שבה נכתבו. ואילו סיוון בסקין כותבת היום שירים – נפלאים לא פחות משירי פוגל – שאין דרך להתרגש מהם בלי תרבות הבָּרים של תל-אביב.

ביאליק הוא משורר מובהק שנטוע בתוך הקשר. לפעמים מגיחה שורה שלו אל חיים עצמאיים באוויר החופשי: "אומרים אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה?" אבל עיקר עוצמתו של ביאליק ארוגה בתוך היסטוריה, ובתוך טקסטים וזכרי-טקסטים, ובתוך רוח הזמן שהיה וחלף. האש הבוערת ב"מגילת האש", או ב"בעיר ההרגה", לא בוערת אצל הקורא אם הוא לא יודע הרבה על אגדות החורבן, על המשכיל היהודי של ראשית המאה שעברה, על הפוגרומים ברוסיה

ביאליק הוא משורר מובהק שנטוע בתוך הקשר. לפעמים מגיחה שורה שלו אל חיים עצמאיים באוויר החופשי: "אומרים אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה?" אבל עיקר עוצמתו של ביאליק ארוגה בתוך היסטוריה, ובתוך טקסטים וזכרי-טקסטים, ובתוך רוח הזמן שהיה וחלף. האש הבוערת ב"מגילת האש", או ב"בעיר ההרגה", לא בוערת אצל הקורא אם הוא לא יודע הרבה על אגדות החורבן, על המשכיל היהודי של ראשית המאה שעברה, על הפוגרומים ברוסיה, על התשוקה הרומנטית בשירה האירופית של סוף המאה התשע-עשרה. רוח השיר נושבת עם רוח הזמן. לכן ביאליק עצמו מקשה על הגישה אליו למי שחי בתוך רוח אחרת של זמן אחר.

זמן אוויר

גורם שני לריחוק: ביאליק לא משאיר מקום ריק בין שתי מילים שלו. אין "אוויר" במשפט של ביאליק. וקוראים רבים זקוקים, היום, לאוויר. הוא כותב: "אֶת-כֻּלָּם יִבְלַע הַתֹּהוּ, יִשָּׂא הָרוּחַ,/ וְכַאֲשֶׁר יֹאבְדוּ יֹאבֵדוּ;/ וְאֵין מִשְׁעָן עוֹד, וְאָזְלַת יָד, וְדֶרֶךְ אָיִן –" ("דבר"). גם יבלע התוהו וגם יישא הרוח, וגם יֹאבֵדוּ יאבדו, וגם אין משען, וגם אוזלת היד וגם אובדן הדרך. ביאליק אומר משהו, ומיד אומר אותו שוב, ומיד מוסיף עליו אמירה, ועוד גוון ועוד גודש. ביאליק הוא סופר מודרני מאוד. הוא המגדיר העיקרי של המודרניות היהודית עד עצם היום הזה. הוא חווה בחושיו את עומק הכאב, ותפש בשכלו את סבך הבעיות, של היהודי שעזב מאחוריו עולם של מסורת ומתחיל לחיות חיים מודרניים.

כל זה בתוכן, אבל לא בצורה. ביאליק ידע הרבה מאוד על מודרניות, אבל כאשר באה ידו לצרף מילים הוא לא היה שותף לתבונת המילים העיקרית של המודרניות. במקרה הקיצוני זוהי תבונת מילים כזאת: "לא בפחד, לא, אם בכלל, לא בגשם/ לא כשלח, לא עקבות במטר/ לא רשת" (נתן זך, "לא"). אבל גם במקרה הפחות קיצוני זוהי תבונת מילים שיש בה שברים, וקטיעות, ומרווחים ריקים – בין מילים של שירים ובין רגעים בחייהם של בני אדם: "היי שלום, פני את וכבר פני זכר./ נדוד עולה מאוב; ועף ועף./ פני חיות, פני מים ופני לכת,/ ויער לחישות, פני חיק, פני טף" (יהודה עמיחי, "היי שלום").

אני מאמין שקורא ישראלי, ובעיקר קורא שירה ישראלי, הפנים את הנטייה המודרנית ל"אוויר" בין המילים. בלי "אוויר" הוא נחנק מרוב גודש. בלי "אוויר" הקורא מאבד את השותפות עם המשורר לאחת מחוויות התשתית של החיים המודרניים. "כל מה שהוא יציב מתפוגג באוויר" – את המשפט הזה מן המניפסט הקומוניסטי לקח מרשל ברמן אל כותרת הספר הטוב ביותר שאני מכיר על המודרניזם (All That Us Solid Melts Into Air, Simon and Schuster, New York, 1982), כי הוא חשב שהמעבר המהיר מן היציב אל המשתנה, מן המלא אל הריק, הוא גם מקור לחרדה מודרנית מאוד וגם מקור להישג מודרני מאוד: הכל יכול להיעלם אל האבדון, אבל הכל יכול גם להפוך את פניו לטובה. המודרניות היא מקום ריק, הרבה מקומות ריקים, מסביב לכל מה שיש לנו. ביאליק ידע על הריקנות הזאת, אבל לא הכניס אותה אל המשפט שלו. גם לכן הוא התרחק מאיתנו.

הבכי

ביאליק עצמו ידע מה ירחיק אותו מקוראים:

  • יָדַעְתִּי כִּי בִכְיִי – בְּכִי כוֹס בֵּין חֳרָבוֹת,
  • לֹא יַגֶּה אֲנָשִׁים, לֹא יִשְׁבֹּר הַלְּבָבוֹת;
  • כִּי בִכְיִי עִם-מִטְרוֹת דִּמְעוֹתַי הַשְּׁפוּכִים
  • הֵם עָנָן בַּצִיָּה עִם-מַיִם מְלוּחִים;
  • כִּי דְמָעוֹת שֶׁנּוֹשְׁנוּ מִבְּכִי אַלְפֵי שָׁנִים –
  • סָר כֹּחָן מִמּוֹגֵג אֶת-לִבּוֹת אֲבָנִים –
  • וְלָמָּה, לֵב אֻמְלָל, תְּבַקֵּשׁ לַהֶבֶל
  • מַרְגֹּעַ בַּבֶּכִי, נִחוּמִים בָּאֵבֶל?
  • ("הרהורי לילה")

ביאליק הוא סופר מודרני מאוד. הוא המגדיר העיקרי של המודרניות היהודית עד עצם היום הזה. הוא חווה בחושיו את עומק הכאב, ותפש בשכלו את סבך הבעיות, של היהודי שעזב מאחוריו עולם של מסורת ומתחיל לחיות חיים מודרניים

ביאליק הוא משורר-בוכה, ואני חושב שיש לישראלים סבלנות מוגבלת למשוררים-בוכים. אחת הסיבות שנערים רבים בארץ ישראל של שנות השלושים העדיפו את טשרניחובסקי על ביאליק היתה הסירוב של טשרניחובסקי לבכות. אולי צדק ביאליק כאשר כתב שהבכי שלו "לא ישבור לבבות" כיוון ש"דְמָעוֹת שֶׁנּוֹשְׁנוּ מִבְּכִי אַלְפֵי שָׁנִים –/ סָר כֹּחָן מִמּוֹגֵג אֶת-לִבּוֹת אֲבָנִים –". ביאליק ניחש שישראלים ישאלו בעוצמה רבה, בעוצמה שמקורה בחשבון שלהם עם עברם, את השאלה שהוא עצמו ניסח באשר לבכי שלו: "וְלָמָּה, לֵב אֻמְלָל, תְּבַקֵּשׁ לַהֶבֶל/ מַרְגֹּעַ בַּבֶּכִי, נִחוּמִים בָּאֵבֶל?"

הניסיון ההיסטורי היהודי של בכי במקום מעשה, של דמעות ניחומים על כאב במקום יוזמה להפסקת הכאב – הניסיון ההיסטורי הזה הוא-הוא הניסיון שעצם עצמה של הישראליות מכוון נגדו. לכן, את דמיונם של ישראלים לכדו משוררים קלי-תנועה כמו אלתרמן, או משוררים שחורי-תוגה כמו דויד פוגל, או משוררים מיוסרים כמו רחל, או משוררים מסויטים כמו יונה וולך. אבל לא משוררים-בוכים כמו ביאליק. "וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת" כתב ביאליק ב"לא זכיתי באור מן ההפקר". קשה לנו עם מכת הפטיש, קשה לנו עם הצרות הגדולות, קשה לנו עם הלב המתפוצץ. משהו עמוק בנו צריך להחליף את מגע הפטיש הכבד במגע הלטיפה הקל של "וכבשה ואיילת תהיינה עדות שליטפת אותן והוספת לכת". משהו בנו צריך להחליף את "צרותי הגדולות", הפתטיות, של ביאליק, בצרות הגדולות, אבל הבנליות, של זך: "לא טוב היות האדם לבדו, אבל הוא לבדו בין כה וכה". משהו בנו צריך להחליף את "יתפוצץ לבבי" של ביאליק בלב המתפוצץ בחריקה ובצחוק של אבות ישורון: "אבל הגברת, הילדים יושנים, יש להם אכזמה, עשרה מכות קיבלנו".

המוזיקה

השארתי את המוזיקה של השירים לסוף כי זה עניין ידוע ומוכר. אני לא מחדש דבר. ביאליק היה משורר מאוד מאוד מוזיקלי – בתנאי שקוראים את שיריו כפי שנכתבו, בהברה האשכנזית. אבל האם אנחנו יכולים לאלץ את עצמנו לקרוא טקסט בהברה שזרה לנו, שמשבשת לנו את ההבנה ואת החריפות של המילים? ואם כך, מה נשאר מן הקצב והצליל של ביאליק כאשר קוראים אותו בהברה הספרדית? מה נשאר מן החשבון המר והנוקב של ביאליק בלי השטף הצלילי שיוצרת ההברה האשכנזית? למשל כאן: "וּבְנוֹת לִילִיּוֹת זַכּוֹת שׁוֹזְרוֹת מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה/ חוּטֵי כֶסֶף מַזְהִירִים,/ וְהֵן אֹרְגוֹת כְּסוּת אַחַת לְכֹהֲנִים גְּדוֹלִים/ וְלִמְגַדְּלֵי חֲזִירִים//" ("היה ערב קיץ").

בחזרה אל המורים

אני דואג כיוון שמטען עגנון לא נפגע בשלושים השנים האחרונות, וגם מטען תהילים לא נפגע, אבל מטען ביאליק נפגע. וגם משוגעי שירה זקוקים מאוד לאותם משכילים רבים אשר משורר חי בתוכם חיים רגשיים אמיתיים. שירה צריכה להתפזר כדי לחיות. שירה צריכה  להיקרא גם על ידי לא-מומחים כדי להיות נוכחת בתרבות

אני לא דואג לקוראי שירה מושבעים, לאותו קומץ של אנשים שהשירה בחרה בהם יותר משהם בחרו בה. הם מגיעים אל ביאליק למרות כל המחסומים. הם קוראים ויקראו את ביאליק באהבה, בהתפעמות. הם קוראים את הומרוס למרות שהיוונית העתיקה ועולמה רחוקים מהם מאוד, והם קוראים את פסטרנק למרות שהמוזיקה העשירה שלו ועולמה נטועים עמוק בתוך הרוסיות, ואיך לא יאהבו גם משורר ענק בשפתם שלהם? חוש השירה השישי שלהם מנחה אותם איך לחלץ את המוזה החד-פעמית של ביאליק מכל הקשר שהיא אחוזה בו, ואיך למצוא חורים שחורים ענקיים – של קרעים שקרעו את נשמתו – בלב האמירה הדחוסה שלו, ואיך לגלות בתוך הדמעות הגדושות שלו גם את האירוניה, וגם את צלילות הדעת וגם את בלמי הפתוס (אם להשתמש בביטוי של אבידן).

אבל אני דואג לאותם רבים רבים שהם לא משוגעי שירה. עד לפני שלושים שנה ביאליק היה ארוג אל תוך ההשכלה של כל בוגר בית ספר ישראלי. לכן, כל משכיל ישראלי, גם כזה שלא קרא הרבה שירה, נשא איתו מטען לא קטן של ביאליק. כשם שהיה לו מטען של אלתרמן ומטען של עגנון ומטען של תהילים. אני דואג כיוון שמטען עגנון לא נפגע בשלושים השנים האחרונות, וגם מטען תהילים לא נפגע, אבל מטען ביאליק נפגע. וגם משוגעי שירה זקוקים מאוד לאותם משכילים רבים אשר משורר חי בתוכם חיים רגשיים אמיתיים. שירה צריכה להתפזר כדי לחיות. שירה צריכה להיקרא גם על ידי לא-מומחים כדי להיות נוכחת בתרבות.

ויש משוררים שלא יחיו בתוכנו בלי מורים. בלי הרבה מורים טובים. כך יהודה הלוי. כך אמיר גלבוע. כך גם ביאליק. בלי המורה שיפענח את המשורר האחוז בהקשר שלו, וגם יחלץ אותו מן ההקשר שלו, יישאר המשורר זר וסתום לצעירים שעולמם השתנה והטעם האסתטי שלהם לא חי בשלום עם הטעם האסתטי של הענק מן העבר.

על משבר החינוך בישראל כבר נכתב הרבה. גם על העובדה שהמערכת משפילה את קומתו של המורה ומגרשת את המורה הטוב. אפשר להגיד בפשטות: תקנו את החינוך, תנו לנו מורים טובים. רק אז יחדל ביאליק להיות מצוות מורים מלומדה ויתחיל לדבר אל הלב.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 47: "למה ביאליק: לחזור לשאלות הגדולות". לחצו כאן להזמנת הגיליון

נסים קלדרון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה