דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 ביולי 2006 | מהדורה 34

רומא, סרט מלחמה

"כמו האוהדים, שביקשו לחגוג ובעצם לא ידעו איך, כך אתה מבחוץ, קצת כמו כולם, מבקש לגעת בהתרחשות ונשאר רק עם תמונות של דם ואש ותמרות עשן". אורי ש. כהן הגיע לרומא בסוף המונדיאל ונקלע לאופרה בלתי מתוכננת, שבה ישראל מככבת, שוב בתפקיד הראשי

 

איור: נועם נדב

כחול. כחול כפני הים.

ים של חולצות כחולות, ירוקות, אדומות, לבנות, צופרים, זיקוקים. בפיאצה דל-פופולו, תחת האובליסק שהרומאים לקחו, האפיפיורים הציבו והמדינה שיפצה, נעו ונדו אוהדים, חוגגים את הניצחון. בעבר אולי היו עוברים תחת שער הניצחון, או בונים אחד, שיישאר. עכשיו הם בעיקר זזו, הניפו, רקעו, הלכו, התחילו לשיר, הפסיקו: חגגו, אבל לא נראו שמחים, ומהניצחון הזה הרי לא יישאר דבר.

את משחק הגמר ראיתי עם חברים מהקהילה היהודית. לא היו פיצוחים אבל היה חריימה. כמה ימים לפני כן נערכו בחירות בקהילה היהודית-איטלקית, וניכרו בהן עלייה בכוחם של יהודי טריפולי שהגיעו לאיטליה במחצית השנייה של המאה העשרים, וחלקם נישאו לישראלים ולישראליות. גם באיטליה הקו שמפריד את התפוצה מישראל, הפוליטית והאנושית, הולך ומיטשטש.

המונדיאל ואנחנו. ב-1982 משחק הגמר נערך זמן לא רב אחרי הטבח בסברה ושתילה. איטליה, עם פאולו רוסי, זכתה בגביע והקדישה אותו לקורבנות. כשזידאן זכה עם נבחרת צרפת בגביע ב-1998, הוא הקדיש את הניצחון לפלסטינים. כשאותו זינאדין נגח בבחור אחר, כולם התחילו לשאול מה הוא אמר לזידאן. אחד הנוכחים שאל, מה זה משנה מה אמר, ככה זה איתם תמיד: האחרים אשמים. אז אמרו לו שאחותו, אז מה? בחדשות דיווחו שהצבא הישראלי הפסיק את ההפגזות בעזה למשך זמן המשחק.

זידאן, כידוע, לא התנצל, לא באמת. באיטליה המשיכו לעסוק בכדורגל ובהסתבכות של הקבוצות הגדולות בפרשת שחיתות שמאיימת על עתיד קיומן, ולי הציעו להצטרף למסע אל תוך הטריטוריה שמקיפה את רומא. אדריכלים, מתכנני ערים, סופרים ויוצרים התפצלו לשמונה קבוצות שצעדו לרומא, בדרכים עתיקות וחדשות, דרך שדות, סביב גדרות שחוסמות את הדרך, מסע שכבר לא נחשב לאפשרי. המטרה, אף כי מעט מעורפלת, היתה לחקור את טבעו של המרחב שאנחנו רואים אותו כטבעי, את המחסומים והחומות שהיו למובן מאליו, את הפעולה האנושית הפשוטה והאבודה של ההליכה. לוקסוס תרבותי, אמרתי. ביום רביעי התקשר אלי לורנצו, שהוביל את אחת הקבוצות. נו, מה אתה אומר? מה אני אומר על מה, שאלתי. מה, לא שמעת, מלחמה. איפה, שאלתי, עדיין אפוף שינה. אצלכם, הוא אמר, בלבנון. כך התחילה המלחמה שלי. העיתונים באותו היום, ובכל הימים הבאים, הקדישו את כל עמודי הפתיחה למלחמה. נאמנים לתפישה של איזון, הדומה יותר לעיקרון של "הפרד ומשול", הם פרסמו באדיקות בלוג מביירות ובלוג מקיבוץ בצפון. חכמים וחכמים פחות מילאו את המסך והתווכחו, שר החוץ כינה את התגובה הישראלית "מוגזמת", ברלוסקוני המואשם בשחיתות אמר שהממשלה הזאת פחדנית, ויש לתמוך בישראל באופן בלתי מסויג. כמו תמיד במצבים כאלה, הצפייה בטלוויזיה, הקריאה בעיתונים, ההאזנה לרדיו רק מתישות ומבהילות. אתה יודע שאילו היית בארץ, היית רואה את הדברים אחרת, חדשות בקושי היית רואה, היית ממשיך בשגרת חייך, אולי משנה קצת, אבל רק קצת.

כמו האוהדים שביקשו לחגוג ובעצם לא ידעו איך, כך אתה מבחוץ, קצת כמו כולם, מבקש לגעת בהתרחשות ונשאר רק עם תמונות של דם ואש ותמרות עשן.

קטיושות זה לא חופש

המלחמה נמשכה, וככל שהיא נמשכה הלכו והתארכו הבעות פניהם של החברים, כשהם שמעו שעוד כמה ימים אני נוסע לארץ. לישראל? עכשיו? עם כל הבלגן? אתה בטוח? אתה בטוח שאתה לא רוצה להישאר כאן, כי אם אתה רוצה להישאר אתה יכול, יש מקום בבית הקיץ… בבית באגם… בבית בהרים…. בבית ליד הים…

בינתיים התקשרה אשתי, היא ביתי, ואמרה שהיא לא רוצה לבוא לארץ, היא רוצה חופש, מגיע לה, היא עובדת קשה, וקטיושות זה לא חופש. לא יעלה על הדעת, אמרתי, מה אנחנו, שוודים? אבל כל החברים אמרו שהיא צודקת, שאם אני כל-כך מתעקש לנסוע לחזית, אז שאסע לארץ ואחזור לאיטליה לפגוש אותה. בקצה החצר, בבית שעל שפת האגם, עמד מבנה קטן; עם קצת מאמץ אפשר לגור בו. נגד רצוני התחלתי לשאול את עצמי, אם אפשר גם להסתתר בו. בחילת הפליט אחזה בי, לחברים אמרתי שאני לא יכול, במשפחה שלי כבר ברחו מגרמניה בשנות השלושים, וגם מרחוב שבזי בשנות הארבעים, כשאבי וכל משפחתו נמלטו אל חדר מדרגות בצפון העיר ממלחמת האזרחים בין תל-אביב ליפו, ושאני לא רוצה, לא יכול. שאני לא מסכים לשנות את התוכניות שלי בגלל נסראללה, אפשר לחשוב שהאיטלקים עזבו את איטליה בגלל מוסוליני או בגלל פאבוליני (סגנו הנאצי של מוסוליני, סבו של החבר שהתקשר לבשר לי שהתחילה מלחמה). אשתי הסכימה שהיא לא שוודית, אבל היא עדיין לא הגיעה.

אסטריקס היה אומר שהרומאים האלה משוגעים. כדור מלא אוויר, שנכנס למקום אחד, מוציא מיליון מהם לרחובות, שמחים על הניצחון, אבל מהר מאוד נשארת רק הבעה של תמיהה, וצפייה בפניהם של פרשנים וכתבים המדברים על הניצחון. בערב התחילו להראות תמונות של ביירות בוערת, חשבתי על חבריי הלבנונים באוניברסיטה, בימי החורף הקצרים והמרים של ניו-יורק נאנחנו יחד וסיפרנו בעירנו היפה שעל שפת הים, שהשמש בה לעולם מחממת.

מאוחר יותר הגעתי ליריד של הוצאות ספרים קטנות, בעלות גוון שמאלי בעיקר. היו שם הרבה ספרים על מלחמה ושלום, ורבים מהם עסקו בסכסוך. מעל לאחד הדוכנים היה תלוי דגל פלסטין, הראפר הרומאי שעלה על הבמה הזכיר לקהל שיש אנשים שסובלים בעולם, בפלסטין לדוגמה. חברתי פאולה מכרה סיכות עם כל מיני תמונות ביורו אחד. אחת מהן היתה של נאציון, מגן-דוד ובתוכו צלב קרס. קניתי אותה, מעמדי כפליט לא איפשר לי תגובה אחרת. ניסיתי להסביר לחברתי, שככלות הכול מדובר בהצדקה של הרעיון הנאצי, הרי גם היטלר טען שהיהודים אשמים במלחמה: אם היהדות העולמית רוצה מלחמה, היא תקבל אותה, הוא אמר. זה לא הרשים אותה. מה, היא אמרה, אפשר לחשוב שאתם לא מתנהגים כמו נאצים כלפי הפלסטינים. או. קיי, לא נאצים, אבל פאשיסטים.

לא רציתי להתווכח, אנחנו חברים כבר שנים, וכנראה התרגלתי לשמאליות הרדיקלית הזאת. הכוונות טובות, אך הידיעות מקוטעות, האידיאולוגיה ממלאה את הפערים בידיעה, והבדלים שאסור להמעיט בחשיבותם מיטשטשים. אם רוצים, אפשר להתנחם בכך שהקול שמצדיק את ישראל נעשה מנומק וחד-משמעי, כמו שמעולם לא היה באיטליה. מי שאחראי לשינוי הזה במידה רבה הוא עיתונאי בשם ג'וליאנו פרארה, עורך העיתוןIl Foglio” ("הדף"). בשיאה של האינתיפאדה השנייה הוא ארגן הפגנת תמיכה עצומה בישראל, כותרתה היתה: "ישראל מוכרחה לחיות". כל חבריי השתתפו. בדרך לשדה התעופה הרהרתי בכותרת ההפגנה ההיא שבעצם אומרת, ובטבעיות רבה, שישראל מוכרחה לחיות, כי ככלות הכול, יש גם אופציה אחרת. במטוס, עם העיתון, נרגעתי, הבנק שלעולם לא מפסיד אמר שאנחנו ננצח. רק כשנחתנו ברצועה הצרה שבין ההרים לים, התעורר בי החשד ש"אנחנו" זה הבנק, המנהלים, בעלי המניות, הפרסומאים, וכשהם מנצחים, כולנו מפסידים.

ד"ר אורי ש. כהן מלמד ספרות עברית באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק

לקריאת הכתבה במלואה הזמן את גיליון מספר 34 של "ארץ אחרת"

ד"ר אורי ש. כהן הוא סופר, חוקר ספרות ומרצה באוניברסיטת תל אביב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה