דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 ביולי 2004 | מהדורה 22

רוח גדולה מלמעלה עברה בנו

שני, בת למשפחת גורדון החילונית ויוסי, בן למשפחת פרומן הדתית, נישאו לפני כשנה וחצי בטכס קידושין יוצא-דופן, שבו הזמין יוסי את אברהם, יצחק ויעקב, ואת אמהות האומה, ביחד עם צדיקים נוספים מדורות אחרים לבוא ולהשתתף בטקס. על טקס הקידושין כהתחברות רוחנית עם הדורות שעברו                                                         שני ויוסי פרומן בטקס הנישואין    

נסעתי אל חבל ארץ שנדמה היה לי שהוא קצה הארץ, אך הארץ המשיכה עוד ועוד. האוטובוס נסע דרך מנהרות, מחסומי צבא, ציבורי בתים מגודרים, שדות מסולעים. דרך זגוגיותיו הכפולות והמאובקות אי-אפשר היה לראות דבר; נאלצתי להטות את צווארי קדימה כדי להתבונן דרך שמשת הנהג. אלעזר, נווה-דניאל, אלון-שבות, ראש-צורים, כפר-עציון. כשירדתי מן האוטובוס ליהט חום הצהריים בשבילי הקיבוץ כפר-עציון, ועליהם של עצי התאנה הסתלסלו מיובש. המדשאות היו פתוחות וריקות. נדנדה תלויה על עץ. ארגז חול קטן שצעצועיו ממתינים לילד. הבתים צנועים וזהים זה לזה כבתי קיבוצים אחרים, אך גגות הבטון האפורים והמוגדלים הופכים כל בית למקלט. לרגע היה נדמה לי ששמעתי יריות, אך לא, זה היה רמקול שהושאר פתוח וטרטורו רטט על פני המרחבים.

נסעתי לדבר על חתונה עם בני-זוג שאינני מכירה, וזכר חתונתי-שלי עוד מעלה בעיניי צריבה של מתח. הם כמעט לא הכירו כשהתחתנו, ובאו אל בית שלא גרו בו יחד; אני התחתנתי כשילדי בין זרועותי ויד בעלי מלטפת את ראשו. השפה שבה הם מדברים על חתונתם היא שפה זרה לי. אני מקשיבה מתוך הזדהות עם רגשותיהם הכנים, ומתרגשת כאשר הם צוחקים ונזכרים ברגעים המבלבלים, הקשים והמסעירים של תקופת האירוסין. אך כאשר הם מדברים על התפילות שלפני החתונה ועל טקס החופה והקידושין, אני מתקשה לפענח את משמעות דבריהם. כאן נדברת שפה שונה משלי, שפה שאינה שפת האהבה והגעגוע והקושי שבחיים המשותפים, אלא שפה דתית של סמלים, של התרגשות מהסוג שאולי אין לו מילים, שפה שאולי היא מעורפלת במתכוון.

זה למעלה מכוחי, להגדיר את המרחק בין השפות השונות שאנשים מדברים בהן. השפה החילונית שאני מדברת בה שונה מן השפה הדתית של שָׁני ויוסי, והשפה הדתית של שני ויוסי רחוקה מן השפה הדתית שאחרים מדברים בה. גם בין צורת הדיבור של שני לצורת הדיבור של יוסי יש הבדל ניכר: הוא מדבר כבן-בית שהמילים נענות לו, בין אם בצעקה או בלחישה, והיא משתמשת במילים מעטות שמנסות לשווא לשקף את רגשותיה הגדולים. אני חשה שמילותיו של יוסי מצליחות לשקף את אישיותו; אך אישיותה הסוערת והעדינה של שני אינה משתקפת במילותיה, כי אם בדרך דיבורה. הצחוק שלה, נועם קולה ותנועת גופה אולי לא יגיעו עד הדפים האלה.

ימים רחוקים ובלתי מוסברים

שני נולדה למשפחת גורדון החילונית, גדלה בחולון ולפני כמה שנים החלה בתהליך של התקרבות לדת. במשך שנה למדה שני בסמינר דתי בצפת, וכיום היא לומדת עבודה סוציאלית. יוסי הוא הבן הבכור לרב ולרבנית פרומן. הוא גדל בתקוע ומחנך זה שש שנים את הכיתה המקדמת בישיבה התיכונית 'מקור-חיים' בכפר-עציון. בני-הזוג הכירו באמצעות אחיו של יוסי, שפגש את שני בשיעור ביהדות שהתקיים במסגרת הפסטיבל 'בומבמלה', זכר אותה וחצי שנה מאוחר יותר קישר בינה לבין יוסי. חודשיים לאחר שהכירו, החליטו השניים להתחתן. הם נישאו לפני שנה, בי' בתמוז, ולפני שלושה חודשים נולד להם בן.

בתקופת ההיכרות הראשונית ביניהם נפגשו שני ויוסי בעיקר בסופי שבוע, בצפת או אצל חברים. הם טיילו בסטף, בנחל ראש-פינה, במעיינות שונים ובסמטאות של צפת. הימים ההם נדמים להם עכשיו רחוקים ובלתי מוסברים.

שני: "זו היתה כזאת תקופה מבולבלת".

יוסי: "זה כמעט לא קשור לי ולשני של היום. אני לא מבין היום למה אז החלטתי להתחתן איתה".

שני: "זה כאילו היה משהו שהוא מעבר לנו. משהו מלמעלה. ידעתי שאני הולכת להתחתן עם יוסי עוד לפני שהכרתי אותו, כשהייתי בדרך לפגישה הראשונה שלנו".

יוסי: "לא היה בסיס רגשי נורא עמוק לזה, או בסיס של התאמה נורא עמוקה, אלא פשוט הרגשנו שככה צריך לעשות. לכן נראה לי שאני בהדחקה של התקופה הזאת. כי אני אומר: וואללה, מה היה שם ש…?".

שני: (צוחקת) "כי זה באמת לא ברור מה הניע אותנו להחליט בכלל. ממש מוזר".

איך עברה עליכם תקופת האירוסין?

יוסי: "זו היתה תקופה של סיוט, התקופה הזו בינינו. היה לנו מאוד קשה. זה התחיל מדברים טכניים, שאני הייתי כאן ושני היתה בצפת, ואני הייתי בעבודה ולא יכולנו להיפגש הרבה, וזה כמובן הרבה יותר עמוק מזה".

שני: "היה ממש לא מובן למה אנחנו עושים את זה, זה היה מוזר".

יוסי: "אני חושב שזו התחושה של שנינו: לא היינו מאוהבים".

שני: "היה ברור שזה מה שצריך לקרות, שזה מתאים, שזה נכון".

יוסי: "אבל לא היינו בעננים. באיזשהו שלב הרגשנו שזה נכון, ועשינו החלטה. זה לא היה מתוך אטרף, או תחושה שאני לא יכול לראות את החיים שלי אחרת. וגם ברגע שהחלטתי את הדבר הזה, לא הרגשתי שאני אוהב אותה יותר מכל הנשים שפגשתי לפני כן בחיים שלי. זו לא היתה הרגשה של האהבה הכי חזקה… אבל החלטנו, כי חשבנו שזה נכון. ופתאום אחרי זה אתה תופס את עצמך: מה עשיתי? זה שיגעון".

מה עזר לכם להתמודד עם סערת הנפש, עם ההתלבטויות והקשיים?

שני: "נראה לי שמה שהוביל אותנו היה הלימוד סביב החתונה. יוסי למד עם חבר ואני למדתי עם רבנית. בשבילי הלימוד היה מאוד חזק. מתוך כל הקושי והבלבול, הלימוד הכניס רוח לתוך התקופה הזו. תקופה של אטרף ובלבול ובלגן והיסטריה ופחד, ופתאום הלימוד עורר אותי והכניס בי ציפייה לחיים המשותפים".

יוסי: "לשנינו בנקודה הזאת הלימוד מאוד עזר מפני שהלימוד עסק בבית, צייר את הבית איך שהוא, באמצעות הדיון ההלכתי-הטכני. לא מה תרגיש, איך תרגיש, כי אילו היו אומרים לי, 'תרגיש אהבה' זה לא היה עוזר, הרי אני לא מרגיש אהבה, אני מרגיש סיוט; אלא פשוט תמונות. למשל, אחת ההלכות של טהרת המשפחה היא שבזמן של ההרחקה, כששנינו יושבים ליד השולחן ואוכלים, שמים חפץ יוצא דופן בינינו, שרומז על הרחקה מסוימת. אז פתאום עולה לך תמונה של ארוחה בבית בלי שדימיינת איזה כיף תהיה הארוחה, כי במישור הרגשי לא יכולתי להתחבר לזה בכלל, הייתי בתחושה של לחץ ופניקה ממה שיהיה שם, אם אני אוהב, לא אוהב. אבל פרט כזה קטן נותן לך תמונה של ארוחת ערב.

משלוח הזמנות יוצא דופן

"בתקופה הזו החלטנו לשלוח הזמנות לחתונה לרבי נחמן ולבעל שם-טוב. ופתאום ישבנו וחשבנו מה אנחנו רוצים בעצם, על מה אנחנו מתפללים בקשר לחתונה. ואז ישבנו וכתבנו בצדה האחורי של ההזמנה לחתונה את התפילה המיוחדת. כתבנו את זה בעבודה חזקה בינינו, ואת ההזמנות שלחנו עם מישהו שנסע, שיָשׂים להם בקבר. תוך כדי שאני מדבר איתך אני מבין, שבעצם כל ההכנה לחתונה שלנו היתה בעיקר סביב העניין של תפילה וכוונה. בינינו כמעט לא היתה הכנה, בינינו רוב הזמן היה קושי. וגם הדבר שאני מתאר לך שעשינו אותו בינינו, עשינו אותו בהתכוונות של תפילה, כאילו כתבנו ביחד תפילה. זה היה דבר חזק בינינו. זה היה חיבור בינינו.

"הקושי היה מאוד גדול בכל התקופה של האירוסין. זו היתה אולי התקופה הקשה ביותר בכל החיים שלי, ועשיתי מהלך שלי אין את הכוחות לעשות את הצעד הזה, לא נמצאת בי התשובה, אלא אני צריך להזמין ברכה. ואם אני אזמין, אז הברכה תבוא. זה מאוד התמקד בלבקש עזרה וסיוע מנשמות של צדיקים שאני קשור אליהם, ומה שעשה לי את זה חזק במיוחד זה היה צפת, כי דרך שני התחלתי להיות בצפת, שלפני כן לא סבלתי להיות שם. זו היתה עיר חזקה ומלחיצה בשבילי. זה היה שבועיים לפני החתונה, כששני היתה במבחנים, והיא אמרה שהיא עסוקה במבחנים ואין לה זמן שניפגש, ומה שעשיתי זה פשוט נסעתי לצפת ואמרתי לה: 'תשמעי, אני פה בעיר. אם את רוצה אני פה'".

שני: "מוזר, אה? ואנחנו ממש לפני חתונה!".

יוסי: "שבועיים לפני החתונה. אמרתי לה: אני פה. ורוב הזמן באמת לא הייתי איתה. רוב הזמן היא היתה במבחנים, היא היתה רצינית, זה היה טוב לה, ואני בזמן הזה הלכתי לקברים של צדיקים: להאר"י ז"ל, לרבי יוסף קארו, לרבי יונתן בן עוזיאל, לרשב"י. הלכתי, התפללתי הרבה וביקשתי שהם ילכו איתי, שילוו אותי בדרך השֵׁם. זה מה שעשיתי. התפללתי להשם שישלח את הנשמות האלה ללוות אותי. שעות. זה המקום העיקרי שנתן לי ביטחון במה שאני הולך לעשות".

שני, איך עברה עלייך היממה שלפני החתונה?

שני: "זה היה זמן מדהים, מדהים. בכל השבוע שלפני החתונה לא נפגשנו ולא דיברנו, ושני ערבים לפני החתונה באתי למשפחה שלו לתקוע, והייתי קצת איתם. בשבילי זה היה מאוד חזק, ליצור קשר עם המשפחה שלו. זה היה משהו מאוד חדש לי. למחרת, ביום שלפני החתונה, ממש רציתי להיות כולי בהתמקדות בנו, אז תפרתי ליוסי את התיק לטלית ולתפילין וזה היה כמו ריפוי בעיסוק, זמן של התכווננות, ממש להתכוונן עלינו. ואז בערב הלכתי למיקווה, זה גם התכווננות עלינו, כמו מדיטציה ארוכה עלינו.

"ישנתי אצל ההורים שלי בחולון, ובבוקר באה חברה שלי ועשתה לי עיסויים כדי להרגיע אותי, שיהיה לי יום רגוע וטוב, ואז נסענו לכותל אני ואחותי ועוד שתי חברות שלי, ואת כל הדרך מחולון לירושלים עברתי בתפילות למען אנשים. נתנו לי רשימות של אנשים שצריך להתפלל למענם, שצריכים זיווג או שיש להם מחלה או סתם רוצים שיצליח להם. כל הדרך עברה עלי בתפילות והתכווננויות, זה היה משהו מאוד-מאוד חזק, זו הרגשה כאילו את בעולם אחר. ממש הרגשתי שאני כולי עטופה בחיבוקים של מלאכים כל הזמן.

"התפללתי בכותל ואחר-כך נכנסתי להתפלל במנהרות הכותל. זה המקום שהכי חזק לי, שהכי קרוב לשורש היהודי. אחרי שהתחתנתי הייתי גם במערת המכפלה, שם זה עוד יותר חזק, אבל אז לא היה לי אומץ לנסוע לשם. התפללתי במנהרות הכותל ומשם הלכתי למשפחה שאימצה אותי, שגרה בעיר דוד. אצלם התקלחתי והתלבשתי, ונסענו לחתונה".

יוסי: "זה כיף להיזכר בזה. ממש כיף להיזכר בזה. וגם יש דברים שאני שומע עלייך בפעם הראשונה עכשיו. אני גם לא בטוח שאנחנו…".

שני: "דיברנו על זה לפני. היינו כל-כך עסוקים בעכשיו".

יוסי, מה אתה חווית באותו זמן?

יוסי: "עד יום לפני החתונה היו לי המון דברים טכניים: להעביר דברים לדירה, לכתוב תעודות של סוף שנה לתלמידים שלי. בערב נסעתי למערת המכפלה עם אח שלי. נסעתי איתו מפני שחתן לא מסתובב לבד. היום שלפני החתונה הוא יום שצריך הרבה שמירה. הגעתי למערת המכפלה מפורק, מאוד לא ממוקד בחתונה שלנו, מוטרד ובלי כוח, אבל שם קרה לי דבר גדול. יצאתי עם תחושה שיש לי כוח בידיים, הייתי שמה. עברתי אחד-אחד את כל האבות והאמהות, והתפללתי. קיבלתי שם כוח של אבות, כוח של סבא וסבתא. כוח שאני אעביר לנכדים שלי.

"כשיצאתי משם, פגשתי בטרמפיאדה של קריית-ארבע אישה שאני כמעט לא מכיר וידעתי שהיא נמצאת במצוקה מסוימת. באתי אליה ואמרתי לה: תשמעי, יש לי עכשיו כוח של ברכה, אני אתן לך ברכה. ופתאום יצאתי עם הרגשה שעוברת בי איזו רוח. יש בי איזו רוח.

פגישה עם האדמו"ר מאמשינוב

"ביום החתונה, בבוקר, התפילה היתה מאוד חזקה וארוכה. הרגשתי מאוד רגוע, ישבתי וכתבתי לכל מיני אנשים, נשמות שאני רוצה להזמין לחופה. כתבתי הכול מאוד בהתכוונות. ואז הגיע חבר ללוות אותי, וישבתי שעה לשיחה עם הרב דב זינגר, שגם קידש אותנו וליווה אותי כל התקופה הזאת, ואז התחילו כמה שעות של בלגנים במוח. רציתי לנסוע לקבר רחל, וחיכינו לאוטובוס המון זמן, ועלו הרבה דברים שרציתי להספיק: רציתי להספיק להגיע לכותל, רציתי להספיק לטבול במעיין שאני מאוד-מאוד אוהב ושם לשבת בנחת, וגם לנוח לפני החתונה. אבל הכול התעכב, והיה לי בלגן במוח, והתפללתי בקבר רחל מינחה גרועה, על הפנים, ואז החלטתי שאני רוצה לקבל ברכה מהאדמו"ר מאמשינוב. זה אדמו"ר שמה שמייחד אותו זה שהוא חי בזמן אחר. הוא יכול בזמן הזה להתפלל, למשל, ערבית; הוא יכול ביום ראשון להיות עדיין בסוף שבת ולעשות הבדלה.

"לא יודע למה, בחיים לא פגשתי אותו לפני כן. התקשרתי, אמרתי: אני יכול להיכנס? אני חתן, מתחתן היום. אמרו לי: לא יודעים, לא יודעים, אי-אפשר, אי-אפשר. התעקשתי, אמרו לי: אתה יודע מה, תבוא, נראה אם אפשר. הגעתי לדלת של הבית, פתח לי המשמש שלו, הסתכל עלי ככה, מדד אותי. אמר לי: תיכנס, נראה אם אפשר לעשות משהו. ישבתי עם החבר שאיתו באתי, אחרי רבע שעה קלטתי שזה לא הולך לזוז כל-כך מהר, אז התחלתי להגיד תהילים. וקרה לי שם דבר מאוד מעניין, שפתאום היה לי זמן. נרגעתי. והחבר שלי אומר לי: תשמע, עוד שעה וחצי החופה שלך, אתה צריך ללכת להתקלח! אמרתי לו: אני נשאר. בינתיים הוא היה צריך לנסוע, החבר הזה, כדי להביא את אשתו והילדים שלו, שיספיקו להגיע לחופה. הוא נסע וחבר אחר הגיע ללוות אותי, ואמרתי לו: אני כאן. זו היתה מין החלטה כזאת, ואז נוצר לי פתאום ים של זמן. פתאום הכול נעשה לגמרי לא לחוץ. ואז, אחרי שעה וחצי נדמה לי, הוא יצא, נתן לי ברכה מאוד חזקה, מסר את עצמו כולו אלי. זה גם היה דבר נורא מרשים כי כל הזמן יש טלפונים דחופים, התייעצויות רפואיות עם הרב. ואז נסעתי ישר משם, בלי שום מנוחה, לדירה של החבר להתקלח צ'יק-צ'ק, ונסעתי לחופה כשבדרך טבלתי באיזה מעיין".

מניגון מרומז להזמנה מפורשת

החתונה נערכה על המדשאה הפתוחה של אולם החתונות בקיבוץ צרעה, באווירה חגיגית וחופשית, וקהל הנוכחים עלה בהרבה על מספר המוזמנים. תקעו בשופרות, ניגנו בחליל, השמש החלה לשקוע והחתן והכלה התקדמו לעבר החופה מלווים בבני משפחותיהם.

כיוון שאסור לקיים את טקס החופה והקידושין בין זמן שקיעת השמש ליציאת הכוכבים, בני-הזוג המתינו זמן רב מתחת לחופה כשכל הקרואים צופים בהם. אז פנה יוסי אל הקהל והזמין בקול רם את הקרואים שביקש להזמין, קרואים אשר לא נכחו בקהל החיים אלא הגיעו מעולם המתים. ישנו מנהג של חסידי ברסלב, לשיר לפני החופה ניגון מיוחד המזמין את נשמות המתים להצטרף. יוסי בחר להפוך את הניגון המרומז להזמנה מפורשת וקרא בקול לאברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב, רחל ולאה. הוא הזמין את רבי שמעון בר-יוחאי, את הבעל שם-טוב, את רבי נחמן מברסלב, ובכל פעם שנקב בשמו של מי מהמוזמנים, פתחו האורחים בשירה על אותו צדיק והמתינו לבואו. יוסי הזמין גם את נשמות הסבים והסבתות המתים.

שני ויוסי, שעמדו מתחת לחופה, היו מוקפים אנשים שהצטופפו סביבם, הקשיבו לקריאה של יוסי, פצחו בשירים וחיכו לבואן של נשמות הצדיקים. הם מתארים תחושה של אנרגיה צפופה-צפופה, כאילו אפשר למשש את האוויר, תחושה של קדושה והשגחה. הם הרגישו שנשמות הצדיקים והקרובים מגיעות, מצטרפות אליהם ונותנות להם ברכה.

איך האנשים הגיבו על החופה שלכם?

שני: "בני המשפחה שלי אף פעם לא ראו דבר כזה לפני כן, והם היו מוקסמים ממש. הלכו עם זה שבועות אחר-כך, לא הפסיקו לדבר על זה".

יוסי: "זאת לא היתה שימחה. באמת ראיתי חתונות יותר שמחות. היתה פשוט רוח אחרת".

שני: "היה קדוש".

יוסי: "היתה פשוט רוח שהגיעה ממקום אחר".

"בסוף החופה שרים: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני', ואני מאוד-מאוד אוהב את ירושלים. וכשסיימו לשיר את זה, התחלתי לשיר: 'ציון תמתי ציון חמדתי', וכולם הצטרפו".

שני: "זה היה מאוד מרגש".

יוסי: "חלק גדול מן האנשים, זה מה שהם זוכרים מן החופה: 'ציון תמתי, ציון חמדתי'".

מהי החופה בעיניכם?

שני: "זו התקדשות כזאת של שנינו לקראת. זה ממש השיא של כל ההתכווננות של היום שלפני זה, שיא של קדושה, של התחברות לכל הכוחות האלוהיים, שהוביל אחר-כך לחיבור שלנו".

יוסי: "זה לא המקום שלי, זה לא המקום שלה, זה לא המקום של שנינו ביחד. מקום אחר. זה לא הכוחות שלי. לא היה שם משהו שהוא הכוחות שלי. יש לי כשרון מסוים להופיע, אבל כל מה שאני מתאר לך זה לא מהמקום הזה. פשוט אתה הופך לצינור של כוחות הרבה יותר גבוהים. יש רגע שבו אתה מבין שמה שקורה כאן חורג ממה שאני, מיוסי פרומן, חורג מהאישיות. חורג מהכוחות הרגילים של בן-אדם מסוים. זו רוח גדולה מלמעלה שעברה בנו".

יש לרוח הזו תפקיד בחיים שלכם?

יוסי: "אני חושב שזה מלווה. הרגע המכונן של הקשר היה מתוך זה, ולכן זה מלווה. ביום-יום זו לא החוויה; ביום-יום אנחנו עובדים על הקשר בינינו, אבל זה כל הזמן זיכרון שמלווה. אם יש בינינו מריבה, יש בינינו משהו שהוא לא פתור, זה לא ייפתר רק בינינו. הזיכרון הזה תמיד מזכיר להזמין ברכה, לדעת שיש דברים שהם לא ממני ולא ממנה. הבן שלי הוא בשבילי ההמחשה הטובה ביותר לזה. אני אומר לו הרבה: 'בן שלי, בן שלי, בן שלי', אבל אני מרגיש שהוא מתנה כזאת. זה מאוד שלנו, אבל זה גם מאוד גדול עלינו".

עינה ארדל היא משוררת. ספרה "סנדלי הדם שלי" ראה אור בהוצאת כתר

המאמר פורסם בגיליון מספר 22 : "החתונות שלנו: הטקס כתעודת זהות ישראלית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

עינה ארדל היא משוררת

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה