דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בינואר 2001 | מהדורה 02

טקס הענקת פרס נובל לשלום, סטוקהולם, 1994. צילום: לשכת העיתונות הממשלתית

רגע של צלילות

לראשונה מאז מלחמת ששת-הימים עומדים מרבית הישראלים מול המציאות ללא האידיאולוגיות המסנוורות של "ארץ ישראל השלמה" או של "שטחים תמורת שלום". למרות הייאוש הגובר, החברה הישראלית מגששת את דרכה לעבר בגרות חדשה

בכל ארבעה בנובמבר בחמש השנים האחרונות רציתי ללכת לכיכר רבין. רציתי להתאבל יחד עם אותו חלק מהעם היהודי שהרצח עיוות לתמיד את דמותה של ישראל שלו, רציתי להצטרף לבני העשרה בחולצות התנועה הכחולות היושבים סביב נרות זיכרון במכלי זכוכית כמו סביב קומזיץ, לשיר את השירים הנוגים יחד עם אותם אנשים טובים שעדיין יוצאים למילואים ושולחים את ילדיהם ליחידות העילית למרות שהתערער אמונם ב"מלחמות צודקות".

אבל לא הלכתי, מפני שידעתי שאינני רצוי. בארבעה בנובמבר הכיכר היתה יכולה להכיל רק מסר חד-ממדי: רבין נרצח בגלל אוסלו, ולכן כל מי שמפקפק בכך שערפאת הפך מטרוריסט לפרטנר לשלום איננו חלק מקהילת האבל. אהבתי את רבין כי ראיתי בו את התגלמות הישראליות השברירית שלנו, פחדתי מאוסלו כי ראיתי בהסכם מתקפה על המתנה הפסיכולוגית שנתנה הציונות ליהודים: את היכולת לראות את המציאות בלי משאלת הלב. ב-1992 הצבעתי בשביל רבין, אבל כמעט ודאי שלא הייתי נותן לו את קולי אילו נשאר בחיים ורץ לבחירות 1996. והתאבלתי עליו לא כעל מרטיר שנפל למען שלום נאצל, אלא כקורבן של תהליך ההרס העצמי הנואל שלנו: קיומו של שיח פוליטי של דה-לגיטימציה הדדית שגם רבין עצמו נטל בו חלק. ולפיכך המסר שהעבירה לי הכיכר היה ברור: אתה, שנטשת אותו אז, אל תתאבל עליו עכשיו.

אבל השנה חשבתי שייתכן שהטון יהיה שונה. הרי ערפאת הגיב זה עתה בג'יהאד להצעת השלום המרחיקה לכת מכל ההצעות שהועלו בתולדות הסכסוך: הצעה שלדברי לאה רבין היתה גורמת ליצחק להתהפך בקברו. אולי עתה תהיה הכיכר רחבת ידיים דיה להכיל גם כופר בשלום כמוני.

ברגע שהגעתי לכיכר למדתי, מן הפנים העגומות סביבי, כי כאן מתאבלים על מוות טרי ופתאומי. נערך טקס האשכבה של אוסלו. ההספד נישא במלים שלא נאמרו; פרט לשמעון פרס, איש מן הדוברים לא הזכיר את "תהליך השלום של אוסלו". אהוד ברק זכה למירב התשואות כשתבע כי "היד שלחצה את ידו של יצחק רבין" תשים קץ לאלימות. וכאשר חזר על הסיסמה המוכרת של הכיכר, "לא לאלימות, כן לשלום", הדברים לא כוונו הפעם אל הימין הישראלי, כי אם אל יאסר ערפאת.

תנועת השלום ותנועת ההתנחלות צדקו בביקורתן. השמאל הבין כי איננו יכולים לכבוש את הפלסטינים, והימין הבין כי לא נוכל לעשות עמם שלום. בכל צד התגלם צו מהותי בתולדות העם היהודי: אל תדכאו, ואל תהיו תמימים. אלא שבמקום לאמץ את שתי התובנות הללו ולנסות ליישבן עם המציאות, החברה הישראלית יצרה עימות ביניהן

כיכר רבין שאיפשרה לי להרגיש בבית בארבעה בנובמבר גילתה כי החברה הישראלית מגששת את דרכה לעבר בגרות חדשה. למרות הייאוש הגובר, זה עשוי להיות רגע יקר מפז של צלילות. אולי לראשונה מאז מלחמת ששת-הימים, אני סבור כי רוב הישראלים עומדים מול המציאות בלא האידיאולוגיות המסנוורות של "ארץ ישראל השלמה" או של "שטחים תמורת שלום". מובן כי המאמינים האדוקים הן בימין והן בשמאל ממשיכים באופן לא מודע לחקות זה את זה ולהתעקש כי דרכם היא הדרך היחידה. אך הדיון בן שלושת העשורים בשאלת השטחים תם, ושני הצדדים הפסידו. האינתיפאדה הראשונה חשפה את חוסר הרלבנטיות של תנועת ההתנחלות כחיל חלוץ, תפישה שהכתיבה את סדר-היום הפוליטי בישראל בשנות השמונים. האינתיפאדה החדשה פעלה בצורה דומה על תנועת השלום, שהגדירה את סדר-היום הפוליטי של ישראל בשנות התשעים.

המרכז הישראלי מבין כיום כי הן הימין והן השמאל הוליכו אותנו שולל. תנועת השלום ותנועת ההתנחלות גם יחד פעלו לערעור יכולתה של ישראל לקלוט את המציאות כפי שהיא ולהתמודד אתה. זו וגם זו דימו כי אפשר יהיה לאכוף על המזרח התיכון את הרעיונות האוטופיים של ישראל. גוש-אמונים יצר עולם דמיוני בדמות "ימות המשיח", שבו הושעו דילמות כמו דמוקרטיה ודמוגרפיה לטובת תרמית עצמית משכרת. והסכם אוסלו, שיצר עולם דמיוני בדמות "המזרח התיכון החדש", עמעם את האינסטינקטים הקיומיים שלנו במזרח התיכון האמיתי ולימד אותנו להמיר חשיבה ביקורתית בכמיהת לב.

אך הן תנועת השלום והן תנועת ההתנחלות צדקו בביקורתן. השמאל הבין כי איננו יכולים לכבוש את הפלסטינים, והימין הבין כי לא נוכל לעשות עמם שלום. בכל צד התגלם צו מהותי בתולדות העם היהודי: אל תדכאו, ואל תהיו תמימים.

אלא שבמקום לאמץ את שתי התובנות הללו ולנסות ליישבן עם המציאות, החברה הישראלית יצרה עימות ביניהן. וכך בסופו של דבר מצאנו את עצמנו מפירים את שתי האמיתות – נעשינו קודם כל מדכאים ואחר-כך טיפשים. נענו בין שני קטבים בלתי מושגים – סיפוח ושלום כולל: התיישבנו בלב האדמות הפלסטיניות ואז העצמנו את כוחו של אויב שמטרתו היתה ונשארה עקירתנו מכאן.

אילו הקשבנו זה לאזהרותיו של זה, ייתכן שהימין היה עוצר רגע לפני שהטיל בלא מחשבה וטו על הסכם לונדון שנחתם ערב האינתיפאדה עם המלך חוסיין. ייתכן שגם השמאל היה נרתע משתילת עשרות אלפי טרוריסטים חמושים באזורים המרוחקים דקות ספורות מבתינו, מתוך ההנחה הבלתי בדוקה שהחלופה היחידה לערפאת היא השיח' יאסין. ייתכן שהיינו מגיעים למסקנה שאי-היכולת להשיג הן כיבוש והן שלום אינה מותירה לנו ברירה אלא לסגת באופן חד-צדדי לגבולות ביטחון שעליהם נחליט אנו עצמנו – אותם גבולות שהמציאות עשויה בהחלט לכפות עלינו עתה.

קריסתם של "ישראל הגדולה" ושל תהליך אוסלו ערערה את הנטייה הישראלית לאכוף פתרונות פשטניים על בעיות מורכבות, ואולי אף בלתי פתירות. הריאליזם הפוליטי החדש עשוי אולי לסייע להפוך אותנו לעם המכבד את הסתירות הפנימיות שלו והמקבל את הפרדוקס שהוא עצם מהותה של הישראליות.
אחרי ככלות הכל, הרי אנו אחת מנקודות המפגש האינטימיות ביותר בין מזרח ומערב, בין מסורת ומודרניות, בין שבטיות אתנית לבין מדינת הלאום. ובכל זאת המחלוקות שלנו שבויות עדיין בחזונות פשטניים.

הזרם המרכזי הישראלי מבין כיום כי הן הימין והן השמאל הוליכו אותנו שולל. תנועת השלום ותנועת ההתנחלות גם יחד פעלו לערעור יכולתה של ישראל לקלוט את המציאות כפי שהיא ולהתמודד אתה. זו וגם זו דימו כי אפשר יהיה לאכוף על המזרח התיכון את האוטופיות היהירות שלנו

במשך עשרות שנים אפשרנו לשמאל ולימין אוטופיים לשלוט בדיון בנושא השטחים. כמו כן הפקדנו את הגדרת הדיון התרבותי שלנו בידי חילוניות עקרה, שאינה מייחסת כמעט כל ערך ליהדות, ובידי אורתודוקסיה עקרה, שאינה מייחסת כמעט כל ערך למה שהוא מחוץ ליהדות. האורתודוקסיה הישראלית, לרבות חלק גדול מהציונות הדתית, מציעה לנו יהדות המיובאת כל-כולה מן הגולה. ואילו החילוניות הישראלית מאבדת את מה שחיבר אותה לערכים היהודיים ומחליפה יותר ויותר את מושג החירות בניהיליזם. אם לשפוט לפי הדיון הציבורי, האופציות היחידות שלנו הן גטואיזציה או התפוררות.

שני הצדדים כאחד מתעלמים מן הפרדוקס המהותי של המציאות התרבותית שלנו: העובדה שזוהי מדינה חילונית בארץ קודש. הציונות הצליחה לכבוש את העם היהודי במידה רבה מפני שהבטיחה למלא את שני הצרכים הסותרים של הנפש היהודית: לשוב לציון ולהגשים את ייעודנו הרוחני הייחודי, ולהפוך לעם ככל העמים. אך החברה הישראלית לא הצליחה ליישב את הצרכים הסותרים והלגיטימיים הללו אלא בצורת "סטטוס קוו" ציני, שנכפה בדרך פוליטית ושזמנו עבר.

החברה הישראלית, שמשכנה את הדיון התרבותי שלה לטובת המחלוקת דתיים-חילונים, איבדה את האתגר הרוחני הגדול ביותר שלה: יצירת השלב הבא, הישראלי, של היהדות. ישראל חייבת לעשות למען הדת היהודית מה שהציונות עשתה למען העם היהודי: להפוך את היהדות מדת מתגוננת וקסנופובית לאמונה ככל האמונות, לא נעלה יותר ולא נחותה יותר, אלא פשוט "שפת" האינטימיות בין היהודים לבין בוראם. חלק גדול מן ההלכה מושתת על הצורך להפריד את היהודים מיתר העולם – דבר שיש בו מן המועיל למיעוט מפוזר בין העמים, אך הוא הרה אסון לעם ריבוני היושב על אדמתו ואחראי למיעוטים משל עצמו.

התאמת היהדות למציאות הישראלית תוכל להתחיל רק כאשר גורמים נרחבים בחברה הישראלית ישתחררו מהמחלוקת חסרת המוצא בין האורתודוקסיה הפונדמנטליסטית ובין החילוניות הפונדמנטליסטית. הן האורתודוקסיה הרבנית והן החילוניות הישראלית הוכיחו שהן אינן מסוגלות לענות על הצרכים הרוחניים של עם שקיבץ את גלויותיו אחרי מאה שנות דלדול פיסי ורוחני. כל אחת בדרכה מנציחה את הכישלון של מדינת ישראל לשוב ולהפוך את היהודים מקהילות נפרדות לעם.

המשימה הרוחנית שלנו כישראלים היא להפסיק לתת לעצמנו תשובות קלות ולהתחיל להיפתח ללחצים הבלתי נסבלים של אמיתות סותרות. פירוש הדבר, למשל, להכיר בתקפותה של התמרמרות המזרחים נוכח עשרות שנים של קיפוח תרבותי – ויחד עם זאת להתנגד לבדלנות החרדית של ש"ס, המאיימת על האפשרות ליצור זהות ישראלית מלכדת. פירוש הדבר להכיר בלגיטימיות זעמם של ערביי ישראל על היותם אזרחים מדרגה שנייה והצורך לפתוח בדיון לאומי כואב על מקומם של לא-יהודים בזהות הישראלית – ויחד עם זאת להכיר כי הקהילה הערבית, משעה שהצטרפה לאינתיפאדה הפלסטינית ובחרה לכנסת נציגים המזדהים עם החיזבאללה, נוטה לכיוון בגידה במדינה.

האבסולוטיזם נעוץ עמוק בנשמה היהודית. חיינו ומתנו לאורם של אידיאלים אבסולוטיים, והפשרה מצטיירת לנו כחולשה מפוקפקת. אך החוויה הישראלית מוכיחה כי הכמיהה לפתרונות אבסולוטיסטיים רק מובילה אותנו שוב ושוב למצב של אין מוצא. הזהות הישראלית העתידית תתגבש כאשר כל מחנה יכיר בכך שהצלחה אמיתית פירושה הגשמה חלקית בלבד של יעדיו. ניצחון מוחלט של מחנה אחד כלשהו פירושו תבוסה לחברה הישראלית כולה.

הנסיבות גזרו עלינו לחיות עם הפרדוקס. כמו בתהליך של צמיחה אישית, גם תורה של ההתפתחות הלאומית יגיע כאשר נלמד לראות את האתגרים הניצבים בפנינו לא כמכשולים אלא כהזדמנויות, נאמץ את הפרדוקס ככוח החיות של הישראליות ונתעלה מעל למחנות המפלגים אותנו על-ידי חיבור של התובנות המובחרות ביותר של כל אחד מהם.

 

מאמר זה פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 2: "משיח לא בא". לחצו כאן להזמנת הגיליון

יוסי קליין-הלוי הוא עיתונאי בכיר ב"ג'רוזלם ריפורט" וב"ניו-ריפבליק"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה