דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בפברואר 2005 | / / מהדורה 26

רגע ההארה של הציור המודרני

"קומפוזיציה מספר II", היא, לדעת רבים, היצירה המניחה את התשתית למעבר מן הציור הפיגוראטיבי לציור המופשט. ציפורה לוריא צועדת בעקבות "על הרוחני באמנות" של וסילי קנדינסקי

 

וסילי קנדינסקי: מתווה ל"קומפוזיציה מספר 2", 1910

בדצמבר 1911 הציג וסילי קנדינסקי ((Wassily Kandinsky, צייר יליד מוסקבה וחבר בקבוצת הציירים האימפרסיוניסטים "הפרש הכחול" שפעלה במינכן, עבודה שחוללה מהפכה בעולם האמנות. הציור התקני-לכאורה הכיל, כנדרש, מארג מסתבר של כתמים צבעוניים, קווים, משטחים וצורות.

עם זאת, למבט החקרני התגלתה העבודה כחסרת פשר וכלא ניתנת לפענוח בכלים המסורתיים שנהוג היה לנתח בהם יצירת אמנות.

"קומפוזיציה מספר II" – זה שם העבודה – היא, לפי דעות לא מעטות, היצירה המהפכנית ביותר (לצד "ready made" של מרסל דושמפ) באמנות המודרנית.

זהו ציור נטו, ציור טהור, הזמנה לחוויה מזוקקת של צבע, מקצב, צורות ומירקמים, מה שלימים יקבל את השם "אבסטרקט": ציור מופשט.

מסורת הציור, שהורגלה לזהות את הסיפור שמאחורי מיחבר הדימויים שעל הבד, עברה טלטלה. היא התבקשה לפנות את מקומה כדי לאפשר חוויה ישירה וחשופה של צבע, תזמור, קומפוזיציה; לספוג את כל אלה ללא התיווך הסיפורי. עולם האמנות התקשה לקבל את הערטול הזה, שמשמעו היה אופטי ותודעתי גם יחד. אופן הצריכה של המעדן האמנותי הוצרך להשתנות עד הקצה. לא עוד נושא נהיר ובר-זיהוי, ידידותי ומקרב (לפחות ברבדיו הראשוניים) – נוף, דיוקן או כדומה, בהחלט לא – כי אם המילון החשוף, המהותי, העקרוני, התובעני אך גם המשחרר של החוויה הוויזואלית.

קנדינסקי נרעש מהתגלית אשר נקרתה לו – כך מספרת המיתולוגיה המודרנית – באופן אקראי: המשרתת שניקתה את הסטודיו שלו הפילה את אחד הציורים שעמד על הכן והיה באמצע תהליכי עבודה. היא השיבה את הציור למקומו במהופך. כשבעל-הבית חזר כעבור זמן-מה לסטודיו וחיפש את הציור המותחל, נדהם לגלות שהוא הוזז ממקומו, ובו-ברגע, כך מסופר, חווה מעין "הארה": הנה, האופן הזה, המהופך, הלא מתוכנן, הוא-הוא ה"דיבור" הנכון של הציור.

ההתנגדות והקושיות הרבות שעוררה הדרך החדשה הניעו את קנדינסקי – אמן משכיל, ורבאלי ורהוט – לצאת להגנת תגליתו. וכך, ב-1912 מתפרסם חיבורו החשוב "על הרוחני באמנות". בחיבור הזה הוא מסביר את עיקרי הסגנון החדש, את משמעויותיו, את מטעניו הסימבוליים ואת מרחבי החוויה החדשים שהוא דורש ומאפשר. אם במשך הדורות היתה האמנות נגזרת של הספרות, כתב וסילי קנדינסקי, והתאפיינה, כפי שצוין לעיל, בעלילתיות ובמילוליות, הנה הגיעה העת לשחררה מעמדת משָׁרֵת משנית זו ולעשותה למדיום אוטונומי. יש לדבר על חוויה שנספגת ישירות בחושים, ללא הקביים המגושמים – והמגבילים! – של התיווך המילולי. שורש-האֵם של האמנות החזותית , אומר קנדינסקי, אינו הספרות והמילה – כפי שהיה מקובל במשך דורות רבים – כלומר, המימד השכלתני שבאדם; שורש-האם של האמנות החזותית הנו המוזיקה, אשר פונה ישירות אל החושי והחושני.

שתיהן – המוזיקה והאמנות בדרכה החדשה – הנן אַל ועל-מילוליות, קדמוניות ועילאיות, מיתיות ורוחניות (מכאן יובן גם השינוי בשמות יצירותיו של קנדינסקי: לא עוד "נוף", "מוסקבה" או כדומה, כי אם "אימפרוביזציה" ו"קומפוזיציה", כמו במוזיקה, האחות האמנותית התאומה).

במשך כל תולדותיה מתחבטת האמנות הפלסטית בכל הנוגע לחומריותה ההכרחית, והיא שואפת – דבר הבא לידי ביטוי ביתר שאת בתקופות מסוימות – לדלג מעליה, למוסס אותה ולזכות ברגע של חסד, להגיע אל ה"מעֵבר". אמנות ימי-הביניים מצאה את פתרונותיה להתחבטות זו בדרכה-שלה; כך גם רמברנט. בעת החדשה המופשט של קנדינסקי ייצג הצעה מהפכנית במסגרת אותו מאבק. אמנות המחשב והאמנות הדיגיטלית, היוצרות דימויים נטולי ממשות פיזית, שייכות גם הן מכמה היבטים עקרוניים לדיון הזה.

אם נרצה, נוכל לסכם ולומר שדווקא בשל כבילותו החומרית מגלם המדיום הפלסטי את אחת ההתמודדויות האנושיות הבסיסיות ביותר: לדלג מעבר לקליפות הגוף, לגעת – ולוּ בהבזק – ברוח.

ציפורה לוריא היא אוצרת ומבקרת אמנות

הכתבה פורסמה בגיליון מספר 26 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

ציפורה לוריא היתה אמנית רב-תחומית, מרצה ומבקרת אמנות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה