דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

צילום: מריה טרוס

ראי לתקופתה

דאפי קוניס כותבת בגוף ראשון על מחלת האנורקסיה, "האובססיה לרזון", שבה חלתה וממנה נרפאה. היא מבקשת להסב את תשומת ליבם של המטפלים כי רודנות הכימות והמדידה המאפיינת את החולים, הסופרים באובססיה קלוריות וקילוגרמים, היא תמונת ראי לשיטות הכימות והמדידה שבה נוקטים המטפלים בחולים. עצתה: להפסיק לספור

מי שמכיר מקרוב את מחלת האנורקסיה, מי שמבין את ההתמודדות שהיא דורשת מהמטפלים, מהקרובים ובעיקר מהחולה עצמו, לא יופתע לקרוא על הקשר בינה לבין המדידה, ואפילו על התעסקות בלתי פוסקת במדידות. מבחינה זו, המונח "אנורקסיה" מטעה; פירושו המילולי הוא "חוסר תיאבון", אך מהות המחלה שונה בתכלית, מבחינה פיזיולוגית ופסיכולוגית כאחת. השפה הגרמנית מדייקת יותר; המחלה מכונה בה "האובססיה לרזון". והאובססיה הזאת, ברמה הפילוסופית והמעשית גם יחד, פירושה צמצום המהות האנושית למספרים פשוטים. במצב האנורקטי האקוטי, כל אותם דברים שנראים לרובנו כלא ניתנים להערכה, ובוודאי לא לכימות פשוט – כגון זהותנו, הערכתנו העצמית, תקוותינו, פחדינו, רגשותינו, מהות חיינו – כל אלה מושטחים לכדי מהות כמותית גרידא, שניתן לאמוד את ערכה בפשטות רבה להפליא ביחידות מדידה ברורות: קלוריות וקילוגרמים.

בניגוד לטענה הנפוצה בתקשורת הפופולרית, אנורקסיה נרווזה, כישות קלינית, אינה תופעה מודרנית. כבר בשנת 1689 תיאר רופא אנגלי בשם מורטון את מה שנחשב כיום למקרה הראשון של אנורקסיה נרווזה. תיאורו הוא תמונת מצב מדויקת להפליא של תסמיני מחלתה והתנהגותה של נערה בת 18 שהיתה בטיפולו במשך חודשים, עד למותה. הספרות המקצועית מדווחת על תופעה של "אנורקסיה קדושה" בימי-הביניים, כשנשים הרעיבו את עצמן למוות בגלל אדיקות וסגפנות דתית.

חשיבות-יתר למדדים כמותיים

אם עד תחילת שנות השבעים של המאה העשרים נחשבה התופעה לנדירה, כיום ההערכות הן (הנה, ראו באיזו קלות עברתי לכימות התופעה ברמה סטטיסטית…) שהאנורקסיה היא מחלה שכיחה בקרב יותר מאחוז אחד (!) מהאוכלוסייה; ואם בעבר אופיינה האנורקטית ה"קלאסית" כאישה צעירה ולבנה, בת למשפחה ממעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה, אינטליגנטית ופרפקציוניסטית, הרי כיום האנורקסיה מאובחנת בקרב כל המעמדות, ללא הבדלי גזע, גיל ורמת האינטליגנציה. הא-סימטריה המגדרית היא היחידה שנשארה על כנה: כאז כן היום, הרוב המכריע של הסובלים מהמחלה הן נשים.

 הרזון אינו עוד "רק" סמל היופי; ואולי זוהי אחת הסיבות לכך שהמרדף אחריו נמשך לבלי גבול, הרבה אחרי שמראָהּ החיצוני של החולה נעשה מחריד ממש. הרזון נתפש כמדד לעוצמה, לנחישות, לשליטה, או לטוהר הגוף והנפש כאחד. ההתייחסות ל"עצמי" היא שיפוטית מאוד, מחמירה ודיכוטומית לחלוטין: רזה פירושו טוב וראוי, שמן פירושו רע, עלוב וחלש אופי

אם כן, אנורקסיה אינה מחלה מודרנית, אבל היא בהחלט פַּנדֶמיָה מודרנית. פנדמיה היא אפידמיה בקנה-מידה עולמי. המגיפה הזאת, שאינה ביולוגית – על אף היותה מידבקת ברמות שונות – היא סוג של ראי לתקופתה. מכאן, שהסגידה למדידה ואפילו קידוש המדידה האופייניים למחלה, אינם מפתיעים כלל.

כשמדובר באנורקסיה, הנטייה המובהקת לכימות מאפיינת לא רק את האנורקטית עצמה. בהמשך המאמר אקדיש כמה מילים לנטייה המקצועית (אך הרחוקה מלהיות טיפולית) להתייחסות-יתר למדדים מספריים, המאפיינת את אנשי המקצוע האמונים על הטיפול בַּחולות. החברה המודרנית נוטה לכמת כל דבר, תופעה שביטויה החריף ביותר הוא אחיזה – ואפילו תלות – במספרים של המטפלים באנורקסיה. אך המאפיין הייחודי ? ולדעתי, גם המעניין ביותר – של האנורקסיה הוא נכונותה של החולָה ויותר מכך, תשוקתה, לכמת את עצמה. אין מדובר כאן באימוץ נלהב מדי של קני-המידה המערביים ליופי, אלא בהפנמה של סגפנות וסבל כאידיאולוגיה. הרזון אינו עוד "רק" סמל היופי; ואולי זוהי אחת הסיבות לכך שהמרדף אחריו נמשך לבלי גבול, הרבה אחרי שמראָהּ החיצוני של החולה נעשה מחריד ממש. הרזון נתפש כמדד לעוצמה, לנחישות, לשליטה, או לטוהר הגוף והנפש כאחד. ההתייחסות ל"עצמי" היא שיפוטית מאוד, מחמירה ודיכוטומית לחלוטין: רזה פירושו טוב וראוי, שמן פירושו רע, עלוב וחלש אופי. אין ויתורים. אין פשרות. אין נסיבות מקילות. ובעיקר, אין דבר כזה, "רזה מדי". כל המַרזֶה הרי זה משובח. המוטו באנורקסיה הוא: "אני רזה משמע אני קיימת". אך מאחר שהחולה לעולם אינה תופשת את עצמה כרזה דיה, הרי עם התקדמות המחלה משתנה המוטו ל"ככל שאני פחות קיימת (לפחות ברמה הפיזית), אני ראויה יותר להיות קיימת". למרבה האבסורד, הדרך היחידה של הסובלת מאנורקסיה לקבל את זכות קיומה היא מרדף בלתי מתפשר להפחתה עצמית, אשר עלול להסתיים בניצחון, שמשמעו מוות.

הפחד לעלות במשקל

כבר ציינתי את הנטייה לייחס חשיבות-יתר למדדים כמותיים, המאפיינת לא רק את החולות אלא גם את אנשי המקצוע המטפלים בהפרעה. לשם המחשה, אביא כאן את הקריטריונים לאבחון קליני של אנורקסיה נרווזה, כפי שהם מפורטים ב-DSM-IV (מדריך האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה) מ-1994:

  1. סירוב לעלות ו/או לשמור על משקל גוף שווה או גבוה מהמשקל הנורמלי המינימלי יחסית לגיל ולגובה. קרי: משקל הגוף של הסובל מאנורקסיה נמוך ב- 15% לפחות מהמשקל הרצוי לו. מדד זה מתורגם לעתים לאינדקס מאסת גוף (BMI) הנמוך מ-18.
  2. פחד מתמיד מעלייה במשקל או מהשמנה, אפילו כשנמצאים מתחת למשקל הרצוי.
  3. הפרעה בדימוי הגוף, הדגשת-יתר של חשיבות המשקל וההופעה החיצונית, או הכחשה של חומרת הרזון.
  4. בנשים: העדרם של שלושה מחזורי וסת רצופים.

כמובן, אין להתפלא על כך שהקריטריונים הרפואיים לאבחון האנורקסיה הם אופרציונליים-כמותיים. בתחום הרפואה בכלל, והפסיכיאטריה בפרט, אין זה נדיר כלל להיתקל בתסמינים דומים, המאפיינים הפרעות שמקורן שונה בתכלית. חשוב להדגיש, שמדריך האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה אינו מתיימר לספק תיאור ממצה של ההפרעה. מטרתו היא להתוות כעין קווים מנחים, שיוכלו לתת כיוון מחשבה כללי בכל הנוגע למהות הבעיה ומקורה, ולהציע דרכי טיפול, אם הדבר נחוץ. למרבה הצער, רבים מאנשי הצוות במחלקות או במרכזים לטיפול באנורקסיה מתייחסים לקווים המנחים האלה כפשוטם, משחקים את משחק הכימות ובמקום להילחם במחלה, מוצאים את עצמם במלחמת כוחות עם החולה. כמי שחוותה את הדברים על בשרה, אוכל לומר שהתפישה של "כימות כנגד כימות" שגויה מיסודה. יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי במלחמה על קילוגרמים כנגד הרופא המטפל, ובה-בעת במלחמה על קלוריות כנגד הדיאטנית המלווה. ראיתי וחוויתי אינספור מקרים של ייחוס משקל-יתר (תרתי משמע) למדידה, דווקא מצד הצוות הרפואי. זאת, החל מהרעיון ה"טיפולי" של "כלכלת אסימונים", שחסידיו אף אינם טורחים להסתיר את פרדיגמת המדידה שהם דוגלים בה: עלייה במשקל ב-300 גרם פירושה היתר ללבוש בגדים שהובאו מהבית, במקום פיג'מת בית-חולים; תמורת הוספת קילוגרם אחד מקבלים שיחת טלפון אחת; שלושה קילוגרמים מזכים אותך בביקור ההורים. במילים אחרות, שיטת הטיפול הזאת מעבירה לחולה מסר מוצהר: ערכך תלוי במשקלך. אין אדם שיאמץ את הרעיון הזה ביתר חום מהאנורקטית! למרבה המזל, התמיכה בשיטה של "כלכלת אסימונים" נמצאת בשנים האחרונות במגמת ירידה; לא כן התנהגויות נפוצות אחרות של הצוות המטפל: ספירת כפיות האורז שיש לשים בצלחת; ספירה מגוחכת של הצעדים שעושה החולה, לנוכח האיסור המוחלט על כל פעילות גופנית; שקילה יומיומית של החולה – בבוקר ובערב, לפני ואחרי הביקור בשירותים, לפני ואחרי כל ארוחה; ויכוחים מרים על כל כפית גבינה שנותרה בצלחת, ואיסור לעזוב את השולחן עד שהפירור האחרון ייאכל (הכרתי חולה שנשארה לשבת ליד השולחן עד אור הבוקר); עיסוק אינטנסיבי בעניינים הקשורים למזון ולרזון במהלך הטיפול הפסיכולוגי (למרות הצהרות הצוות, שהטיפול כלל לא ייגע בנושאים האלה), שבעקבותיו נוטה החולה להסתגר ומסרבת לשתף את המטפל בנושאים משמעותיים יותר; ועוד היד נטויה.

 המוטו באנורקסיה הוא: "אני רזה משמע אני קיימת". אך מאחר שהחולה לעולם אינה תופשת את עצמה כרזה דיה, הרי עם התקדמות המחלה משתנה המוטו ל"ככל שאני פחות קיימת (לפחות ברמה הפיזית), אני ראויה יותר להיות קיימת". למרבה האבסורד, הדרך היחידה של הסובלת מאנורקסיה לקבל את זכות קיומה היא מרדף בלתי מתפשר להפחתה עצמית, אשר עלול להסתיים בניצחון, שמשמעו מוות.

 החיים שמעבר לקו המאזניים

בכל פעם מחדש התברר לי עד כמה כל אלה, הנחשבים למגלמיה של "תפישה טיפולית מנחה", משרתים ומחזקים את התפישה האנורקטית, השלטת ממילא, במקום למגר אותה. לנוכח התלות הכל-כך גדולה של זהותה העצמית של הסובלת מהאנורקסיה בתוצאות המדידה, והיות שהיא נוטה להעריך את עצמה בהתאם למספר הקילוגרמים שהצליחה להשיל מעליה או מספר הקלוריות שצרכה – דווקא משום כך יש להימנע ככל הניתן במהלך הטיפול בה מלהזין את האובססיה הזאת. ראוי שהדגש הטיפולי יושם על מהות החיים שמעבר לקו המאזניים: על פחדים ותקוות, על כעסים וסליחות, על מאוויים ושאיפות, על חברויות ויריבויות, על אהבות ואכזבות. כן, השיח הטיפולי צריך להתמקד בכל אותם מצבים או תכונות שקשה לנו מאוד לכמת אותם, ודווקא משום הקושי הזה. טיפול כזה משמעו מתן תשומת-לב לאדם, תוך התעלמות מופגנת מקריטריונים קשיחים אלה או אחרים, וביטולם המודע; טיפול כזה משמעו התנגדות לקו המחשבה הדיכוטומי והמדכא, שהאנורקטית למדה להפנים וליישם אותו טוב כל-כך. בקצרה, טיפול טוב יעביר את המסר שאין מידה לאדם. אם אי-פעם יקרה הלא-ייאמן ויימצא המפתח לפיצוח הצופן של מהות זהותנו ועצמיותנו, אין לי ספק שזה יהיה משהו מורכב יותר ממדד נוסח היקף הירכיים או צריכת קלוריות יומית.

אין דרך קלה לסיים את כתיבת המאמר בנושא שכל-כך נוגע בי. בחרתי לסיים אותו בקטע שכתבתי לפני שש שנים, מכתב הפרידה שלי מהישות הרודנית שליוותה אותי במשך 11 שנים.
"אני נפרדת ממך. את, שליווית אותי 11 שנים ארוכות, בשנות ההתבגרות, הצבא, האוניברסיטה, העבודה. היית המחלה שהתכחשתי לה, המחלה שהתעלמתי ממנה, וגם – אודה ואבוש – המחלה שהתגאיתי בה לא אחת, המחלה שזיהיתי את עצמי איתה. לפעמים שנאתי אותך. לפעמים הערצתי. היית המגן שלי, התירוץ למה שחוויתי בזמנו ככשלון המוחלט של חיי. שנאתי אותך על חיי הנכות שנכפו עלי בגללך, אך הודיתי לך על התירוץ שסיפקת לי לכל הימנעות, החלטה שגויה או הצלחה שהיא פחות ממושלמת. תליתי בך את פחדיי להתמודד, וניחמתי את עצמי ברזון המחריד שדרשת ממני. כאילו זה ההישג הגדול, המטרה העליונה… כאילו זו משמעות חיי.
11 שנות אימה, טרור וכאב בלתי נסבל נדרשו לי כדי למרוד בך, לנתק אחת ולתמיד את מוסרותייך מעלי. הייאוש המתלווה למחשבה על השנים האבודות שהקרבתי על מזבחך, הכעס – עלייך, ועל שהנחתי לעצמי להיכנע לך – כל אלה עדיין טריים בזכרוני. אבל היום, מהעמדה האסטרטגית שבה אני ניצבת, אני רואה את המציאות באופן שלם יותר: נכון, יש חזיתות שהפסדתי בהן, ואחרות, שגבו מחיר דמים כבד תמורת הניצחון. אך סירבתי להאמין לקולך המייאש, המדכא. פה ושם הפסדתי קרבות, אבל במלחמת הקיום שלי – במלחמה על חיי – ידי-שלי היא על העליונה.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 34: הכל מדיד – על מותם של "דברים שאין להם שיעור". לחצו כאן להזמנת הגיליון

דאפי קוניס היא סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה