דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
23 ביולי 2012 | / מהדורה 65

קריאת התעוררות לציבור הדתי-לאומי

המחאה החברתית היא ביטוי ראשון לרקימתו של ציבור ישראלי חדש. חן גולן, חבר קיבוץ נערן שבבקעת הירדן, וחבר בתנועת הבוגרים של המחנות העולים, קורא לציבור הדתי להצטרף למאמץ הלאומי הראשון במעלה

רשימה זו היא הזמנה כנה לציבור הדתי-לאומי לחזור ולהיות שותף פעיל בעיצוב המרכז החדש של הציבור הישראלי (החילוני והדתי כאחד), שהחל להתגבש בתנועה שקטה וחשובה מאין כמוה ברחובות ישראל בקיץ 2011, במקביל למחאה החברתית-כלכלית של אותו קיץ.

המאמרים והפולמוסים על המחאה החברתית של קיץ 2011 ממלאים רבבות דפים, ורבים מהם מנסים לתפוש את "התופעה", את ממדיה, את אופיה התרבותי והמעמדי ועוד. האמת היא ש"המחאה" אינה תופעה חד-ממדית, שניתן להגדירה ככזו או אחרת, או אפילו כקיימת. מה אפוא נכון לומר? נראה שנכון לומר כי הולך ונרקם ציבור ישראלי חדש.

ראשיתה של המחאה בקיץ 2011 היתה בתחושת המיאוס מהידרדרותו של מעמד הביניים הישראלי, והמשכה היה בתנועת חיוב גדולה, רחבה יותר ממחאת-נגד, המבקשת למצוא נתיב חדש לציבור ישראלי מאמין, דתי וחילוני, שאינו מוכן להיכנע לרעיון שלא ניתן עוד לכונן ישראליות מוסרית, סולידרית וראויה לחזון הציונות ונביאי ישראל. לא פחות מכך. הציבור הזה איננו ניתן לכימות מספרי מפני שהוא בראש ובראשונה תודעה של יחידים המחפשים שותפים; קשה לצייר לו פרופיל מדויק מפני שהוא חוצה מגזרים ומעמדות סוציו-אקונומיים; קולו מעומעם מפני שאין לו פתחון פה בתקשורת הישראלית התרה אחרי "כאן ועכשיו"; יש לו מופעים שונים ומגוונים בציבור הישראלי, ויש לתפוש אותו כתנועה של רצון בנפשם של רבים, שמחכים להתאחד לציבור שנע יחד קדימה.

מי שמתאר לעצמו את המחאה כניסיון של אנשי השמאל להפיל את הימין המדיני (נכון, גם כאלה היו), או כמחאת "המגיע לי" (נכון, גם זה הניע אנשים בראשית המחאה), מחמיץ את העיקר.

בני הציבור הדתי, על אף הרתיעה שעוררה המחאה בקרב רבים מכם, אתם תעשו עוול גדול, לעצמכם ולערכים היפים המכוננים את הציבור שלכם, אם תפטרו את עצמכם בתיאורים כוללניים ופשטניים כלפי המחאה, מפני שאתם עשויים להפסיד בכך שותפי אמת שכל כך מיאנתם למצוא בדור האחרון.

החיבור הזה בינינו אינו פשוט. הוא דורש אומץ רב ואמונה גדולה מכולנו. אבל יש בכוחו להעביר מסר חשוב לדורות קדימה: עוד לא ויתרנו על חברה אחת – חברה בעלת ערכי ליבה משותפים וגישות חיים שונות.

מה עשוי להוליד הציבור החדש הזה? בכוחו לחזור ולהביא את הציבור הישראלי להסכמה על עקרונות עמוקים, ועם זאת בעלי פשטות אנושית מסוימת, שהם בעלי שורשים איתנים בעברנו, אבל אינם מתרפקים על מה רצינו להיות, כי אם נעים קדימה לקראת החברה שהננו. ניתן להגדיר בכלליות את מטרתו של הציבור החדש הזה כרצון לעצב ולהגדיר מרכז ערכי חדש לחברה הישראלית – מרכז שממנו תצמח אפשרות לחברה ישראלית טובה יותר, המחזקת את יסודות הטוב בחברה – של הצדק, האנושיות, שוויון ערכו של האדם באשר הוא, הסולידריות, החירות, הקדמה הטכנולוגית, הדאגה לקידומו של הנחשל ויצירת מערכות חיים המעודדות את הרצון להיות אדם במלוא מובן המילה.

רב המפריד בינינו כיום – חילונים ודתיים. צר מאמר זה מלהכיל את תיאור התהליך שהביא אותנו עד הלום. ידענו ימים קשים ומשברי אמון רבים. דוממים הנחנו לקיצוניים מעטים לנהל את השיח עבורנו, מעל ראשינו. הסכמנו להתכנס באינטרס צר, לפעול ולדבר דרכו, בלי ניסיון אמיתי לחבר, להרחיב ולקרב. ומעל הכל – הנחנו לוויכוח על גבולות ארץ ישראל להיות חזות הכל במפגש בינינו, ובשמו הקמנו עולמות פוליטיים מקבילים, שאינם נפגשים לדיון משותף על דמותה של החברה המשותפת שבה נרצה לגדל את ילדינו. יש להודות על האמת: הנחנו ליותר מדי לקרות. הגיע הזמן לתיקון.

עד היום היינו מוכנים לשלם מחיר כבד מאוד בדמותה של החברה שלנו תמורת "טוהר מחננו", חרדים להיתפס מזדהים עם עמדות ימין או שמאל (שהפכו לשם קוד חסר תוכן והקשר למציאות המורכבת), עם ובלי קשר לשאלות מדיניות, שמא ניראה בתוך מחננו כמודים בכישלונו. היום עולההשאלה – מהו המחיר שאנו מוכנים לשלם כדי לחזור ולכונן שותפות המעצבת יחד את החברה הישראלית הראויה לדורות אחרינו?

בינתיים נרקמת במדינת ישראל מציאות חברתית בלתי נסבלת. מאחורי ענני הפרשנויות והתיאוריות הכלכליות קיימת מציאות חדה שקשה להתווכח עם תוצאותיה – ילד עני הוא ילד עני (ובישראל של היום יש 837,300 כאלה – 35.3 אחוז מילדי ישראל). העלייה במספר העובדים העניים (כ-50 אחוז מהעניים הם אנשים עובדים) מצביעה על תהליך מסוכן של הידרדרות תנאי העבודה והשכר בחברה שלנו; שחיקת הפנסיות של כולנו והפערים הבלתי נסבלים בין קבוצה קטנה של עשירים מופלגים לבין הרוב המוחץ של העם מצביעים על מציאות חיים בלתי מוסרית בעליל. כי המשמעות של הפערים האלה, שאולי קצת נמאס לשמוע עליהם, הנה קשה למי שהם חובבי עם ואדם: המשמעות היא אנשים שידם אינה משגת בריאות נאותה (שליש מהאנשים בישראל נאלצים לוותר על תרופות בגלל מחסור בכסף), חינוך שאין ביכולתו לחלץ ממעגל העוני, היעדר מענה ראוי להזדקנות בכבוד היום ובעתיד, ובשורה התחתונה – חוסר ביטחון כלכלי. ואת זה בהחלט "מגיע לנו" לשנות. הבעיות שעולות מהנתונים האלה אינן נפתרות בבחירה של פרט באורח חיים צנוע יותר; הן מערכתיות, כוללות; משהו בסיסי בניהול החברה השתבש – הברית בין המדינה לבינינו; אנחנו מצפים מבנינו ומבנותינו להקדיש מחייהם לשמירה על ארצנו, אבל איננו יודעים להבטיח להם שיוכלו לגדל כאן בבטחה את ילדיהם. אנו עומדים על סף פירוק החברה האזרחית שלנו ואנחנו לא יכולים להמשיך ולעמוד מהצד.

להתעורר ולהתחבר

אולי היינו צריכים להגיע עד כאן כדי להבין מהו המחיר שאנו מוכנים לשלם תמורת השותפות ההכרחית בינינו. הציבור הציוני-הפרגמטי בישראל, שנכון להתמודד עם השאלות הקשות כדי להגיע לתשובות האפשריות הטובות ביותר, משתוקק לשילוב-זרועות רציני.

אנו, אנשי המחאה מאזור ירושלים, קוראים לכם, חברים וחברות דתיים, להתעורר ולהתחבר. איננו מונעים מאינטרס צר, כי אם מכוח ערכים ותקווה. אנחנו מנהלים היום מאבק מתמשך על דמותה המוסרית של החברה המשותפת שלנו, וכחלק מהמאבק הזה אנו מצויים היום בקרב על השיטה הכלכלית המנהלת את החברה שלנו. זהו קרב בין תפישות עולם המכוננות את הישראליות: בין "החזק שורד" לבין "ישראל ערבים זה לזה".

כציבור הידוע באהבתו ובמסירותו הגדולה לארץ ישראל ועם ישראל, אנחנו רוצים אתכם איתנו. אנו קוראים לציבור הדתי-לאומי לחבור לציבור מאמין-שותף ולהימנות עם ראשי החץ המובילים את המרכז הישראלי החדש שמתעורר כאן. רבים הם הקשיים שעוד לפנינו, אבל יש בנו אמונה גדולה שנוכל להם.

אשרי מאמיני בתום ליבם / הם מתכנסים שבורי-אנושיות / בצל כנפיים מכוסות / מפני הפקר אדיש. / אולי אחרוני אומרי תפילות בעולמנו.

אברהם חלפי

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 65 של "ארץ אחרת": דברים שבוערים בלבנולהזמנת הגיליון לחצו כאן

חן גולן נמנה על מארגני המחאה החברתית בירושלים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה