דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 במאי 2006 | מהדורה 33

קרוב לוודאי, עצב שלי, שאתה לא רק העצב שלי

זכרונו של טאהא מוחמד עלי, "תקוע" בשנת 1948 ומשם הוא "שולף" את החומרים השיריים שלו. העצב בשירתו מערבב יגון עם ניצוצות של תקווה, דכדוך ויופי, אסתטיקה וכיעור

 

עצם ההתוודעות אל מעמקי הנפש ולחישת האמת

הכואבת הן הפתרון. צילום: אמיל סוויד

 

שירים, טאהא מוחמד עלי, תרגם מערבית אנטון שמאס, אנדלוס, 2006, 224 עמודים

"אימה גדולה אוחזת בי

כשאני מעלעל בחיי

במלונים כאלה" (עמ' 45)

אם ניקח את אחת ההגדרות הקלאסיות של השירה: "השירה היא ציור במילים", ונעיין בכתיבתו הפואטית של טאהא מוחמד עלי, נמצא את עצמנו עומדים מול ציורי קיר שופעי חיים, למרות כל העצב הטמון בִּפְנים; מול נופים של נחלי איתן ונחלי אכזב, דרכים נפתלות המובילות אל העָבָר הפצוע, כפרים נחרבים, שכונות קיימות, גיבורים חיים ומתים, ועוד הרבה עולמות גדושים בפרטים.

טאהא מוחמד עלי, משורר יליד הכפר ספוריה, שנת 1931, כפר שאינו קיים עוד על המפה. משפחתו הגיעה לנצרת לאחר אובדן חלק ניכר מבניה, ושם הוא עבד כסוחר במטבעות עתיקים בחנות משלו בשוק אלקזנובה. בה-בעת עבד טאהא על פרויקט אחר: כאוטודידקט, הוא קרא ספרות ערבית קלאסית ומודרנית, ואת ספרות המערב על גוניה ואסכולותיה, וגילה את עולמות הספרות הנפלאים. לימוד זה הצמיח נפש משורר בעל קול צרוד, שמהולים בו מרירות, יגון, אירוניה שחורה, פסימיות, זעם והרבה זעקות. טאהא ידוע כמספר סיפורים מיומן ומענג, ואכן המוטיב שעוטף את כול שיריו הוא ה"סיפור".

"צלקת" הזיכרון, אם אפשר לכנות אותה בכינוי זה, השפיעה עליו רבות, עד כדי כך שלא היה ביכולתו לנטוש אותה בלי לחפש לה מַרפֵּא. השירה של עלי היתה המרפא היעיל ביותר למחלת הזיכרון הכרוני, הרודף את בעליו: "מודה אני/ שהתרשלתי בבצוע התרגילים שלאחר/ כריתת הזיכרון./ אבל השכח מזכרוני/ הסגנון הפשוט ביותר מסגנונות/ הצניחה על המרצפות/ מרב תשישות" (עמ' 49-47). ההכרה ברשלנותו של המספר היא אמנם התרפיה למחלה, עצם ההתוודעות אל מעמקי הנפש ולחישת האמת הכואבת הן הפתרון: הכתיבה הטהורה, חסרת קישוטי השפה הריקניים, והדבקות בתפקידו כמספר.

"הבז" הוא פואמה נהדרת על היאבקות קשה המתחוללת בנפשו של גבר (המספר), שמעוניין לעקור את העצב המלווה אותו בצורה כרונית, אבל בו-בזמן הוא כבר התרגל אליו ואינו יכול לדמיין לו את חייו בלי קיומו של העצב. לכן הוא מפגין את חוזקו כדי להוכיח את יכולתו להתגבר על "ידידו הכרוני", ולאחר מכן מתרץ את אי-עזיבתו באמתלות שונות. הפואמה מצליחה לשקף את חוסר היכולת לקבל הכרעה ואת הנטייה ל"שחור" שבעולם; והרי הכאב הוא ידידם של היוצרים: "אם יום אחד יעלה בידי/ להשתחרר ממך/ עצב שלי/ תפקֹד אותי/ ללא ספק/ שמחת המתאבד/ הנפטר מהתחייבויותיו" (עמ' 109).

המספר ממשיך לִמְנות את יתרונות ההיפטרות מהעצב, אבל "אתן, הצפורים/ אתם, הפרחים/ ואתה, הנהר -/ אחרי שהעצב שלי ימשֹך ידו מכם/ הנהרות לא תהיינה עוד נהרות/ והצפורים לא תהיינה עוד צפורים/ אפילו הפרחים/ בעצמם/ יפסיקו להיות פרחים" (עמ' 113). וכך, על פני שורות רבות, הוא ממשיך להתנדנד בין שכנוע עצמי בנחיצות אימוצו של צד זה לבין האמונה שעליו לאמץ דווקא את הצד שכנגד, בין ההיפטרות לבין הרמת הידיים והמשך החיים בצוותא עם מלווהו התמידי. בסוף הפואמה הנהדרת הזאת מכריע המספר, הכרעה אי-ודאית לכאורה, בשאלו: "קרוב לודאי/ עצב שלי/ שאתה לא רק העצב שלי,/ ואם אתה העצב שלי/ וגם שלהם/ איך אעשה בך/ כבתוך שלי?" (עמ' 141). בתחבולה זו שם עלי קץ להתלבטויותיו על-ידי תירוץ פשטני.

המרירות השתכנה בתוכי

שפתו השירית של טאהא מוחמד עלי נעה על הסקאלה של הערבית הפשוטה, שכמעט נוגעת בשפה העממית המדוברת. אבל מה שמייחד פואטיקה זו, ונותן לה לגיטימציה, הוא ה"אותנטיות" של הרפרטואר שבו משתמש המשורר: רפרטואר אינטליגנטי, שמיטיב לבחור את המילים הנכונות במקומות הנכונים. דוגמה מצוינת לכך היא השיר "עבד אלהאדי האהבל", שבו מביא עלי ציטוטים מהשפה המדוברת וכותב בשפה חצי-מדוברת חצי-ספרותית, אבל הסידור הפואטי שהוא מעניק לשיר על-ידי התוכן נותן לקורא להרגיש הרמוניה שלמה, בלי שום הבחנה בדילמה: מדוברת או עממית. השיר מתאר קונפליקט פנימי של עבד אלהאדי (שם סמלי, שהמשורר משתמש בו ביותר משיר אחד), שמסביר את היותו אהבל, ואת השינוי שאירע בנפשו לאחר גזילת אדמתו, עד כדי כך שהוא נעשה בן-אדם אחר:"לא הייתי אהבל עוד/ והמרירות השתכנה בתוכי./ לכן/ אני מתפוצץ./ אני נסוג אל לילי/ רותח/ מאחל לעולם שישרף/ מאחל שאוכל לדקור אותו/ בבטן" (עמ' 159). הוא ממשיך בתיאור הזועם הזה, אבל, כמו בשירים האחרים, גם כאן יש תפנית מכרעת: "אבל/ האפיקורסות הגדולה שלי/ היא זאת:/ ברגע שהגיע לאזני/ צחוקו של ילד/ או שנתקלתי/ בנחל מתיפח/ …אני בהלם!/ מתרוקן/ מכל דבר/ ולא נותר ממני/ אלא/ עבד אלהאדי האהבל!" (עמ' 163). שיר זה מסתיים ברגע כה הומאני, עד כי הגיבור-המספר כועס על עצמו בשל תכונותיו אלו, שמרשות לו להיות סלחן עד הסוף; אבל שוב, ההומאניות והסלחנות הן אלה שמתגברות תמיד בשירותו העצובה של עלי.

הציר העיקרי אשר סביבו חגים התימות והתכנים של הספר, מרביתם בעלי אופי טראומטי, הוא הכיבוש של 1948. באירועים האלה "תקוע" זכרונו של המשורר, ומשם הוא "שולף" את החומרים השיריים שלו. העצב בשירתו מערבב יגון עם ניצוצות של תקווה, דכדוך ויופי, אסתטיקה וכיעור; מתבונן בגזילה ובנישול ובסלחנות-שכנגד. מבין כל אלה מבצבצת ופורחת הפואטיקה הסיפורית-שירית, ולא נותר לך אלא לאחל לעצמך לחוות עצב, עושר ופיוס שכאלה, המתקיימים בין שפע הניגודים.

בקובץ שירים זה נכללו גם שירים מטא-שיריים. בשיר "איפה?" ובשיר "עיפרון" מתאר עלי בצורה פואטית, פשוטה ואינטואיטיבית להפליא את מהות הפואטיקה, אבל בסוף הוא מצהיר כי איננו יודע איפה העיפרון, אז מנין יידע מהי פואטיקה והיכן היא נמצאת. סיגור (closure) פואטי מהסוג הזה מאפיין את שיריו של עלי, שמסתיימים פעמים רבות בניגוד שמוליד אירוניה ומשאיר בשיר חותם אחר; סיגורים שמעניקים עוד אופציות של קריאה.

השירים בעברית בקובץ זה הם פרי עטו של האמן של אנטון שמאס – ואני אומר פרי עטו, כיוון ששמאס אינו מתרגם אלא כותב בשפה שהוא מעתיק אליה את השירים, בין אם היא ערבית, עברית או אנגלית. שמאס, שהוא אחד הגשרים החשובים ביותר בין שתי התרבויות, הערבית והעברית, מעניק לשיריו של טאהא מוחמד עלי בעברית את אותה רוח ואותה נשמה שבשירים הערביים. הוא מיטיב לשמור על רמת השפה בכל המקומות, בלי להחמיץ דבר. גדולתו של התרגום היא בכך שאין כאן היצמדות למקור, ועם זאת, אין הוא מעניק ליצירה המתורגמת רבדים שלא היו בה מלכתחילה.

קובץ זה נמנה עם המפעל הספרותי הענף של הוצאת אנדלוס, שמקפידה על בחירה דייקנית של מיטב היצירות הנכתבות ברחבי העולם הערבי. בקובץ השירים של טאהא מוחמד עלי הצליחה אנדלוס להציג ספר נוסף על המדף העברי, שביכולתו לגלות לעיני הקוראים בארץ עולם חדש ורבדים חדשים שמייחדים את השירה הערבית המודרנית – בצורה ובתוכן.

אלטייבּ ע'נאים הוא סופר, משורר ומתרגם

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה