דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 ביוני 2003 | מהדורה 16

קיצור תולדות הנקודה השחורה

איימן אגבריה, משורר מאום-אל פחם, כותב בימים אלה ספר ראשון. קיצור תולדותיו של מי שמחפש את דרכו הספרותית בין זהותו הפלשתינית ואזרחותו הישראלית: "אני כותב על עצמי כערבי שמנסה לחפש את שורשיו במדבר, את זהותו שאבדה לו והשתנתה והוא אינו מכיר אותה עוד"                                                          

1.

אבי המשפחה שלנו, לפי אחת הגירסאות, הוא איש ששמו אבו-סל, ומוצאו ממצרים. אבי, כאמל, ודודי, אבו-מערוף, היו חלוקים ביניהם בנוגע למשמעות השם אבו-סל. אבא אהב להתפאר ולספר שהאיש הוא שיח' סוּפי שנקשרו אליו מעשיות ויוחסו לו התגלויות. הכינוי אבו-סל דבק בו לאחר שנודע ברבים הסיפור, ששאב מים בסל העניים המחורר שלו והשקה את חבורת הנוסעים שעימו, שהיו צמאים ונואשו מלדלות מים מהבאר העמוקה. דודי, שאהב להקניט, סיפר שאבו-סל היה נווד עני וערירי שנהג לקבץ נדבות בסל אשר נהג לפתוח אותו כדי שישליכו לתוכו אוכל ופרוטות. אבי בדרך-כלל ראה נקודות של אור, ואילו דודי בדרך-כלל ראה נקודות של אופל.

שניהם, אבי ודודי, הסכימו ביניהם שמשפחתם היא הכיבשה השחורה של החמולה, האגף המרוט והעני בחמולה החזקה והעשירה. החמולה של אבו-סעד, שהשתייכו אליה, היתה משפחה פיאודלית בתקופה שלפני 48'. בני החמולה החזיקו באלפי דונמים של אדמות וברכוש רב. משפחתו של אבי אמנם השתייכה לאותו מעמד, אך היא היתה החלק החלש באותה חמולה, החלק שהיה יותר קרוב לאנשים באום-אל-פחם ובכפר אלג'ון (שעל אדמותיו הוקם קיבוץ מגידו), ופחות מאיים ומנוכר כלפיהם. בעיני החמולה, משפחתו של אבי היא תאונה היסטורית ונקודה שחורה על מרקם האצולה שהתנאו בו. משפחתנו החזיקה בעסקי צאן ומרעה ועסקה ישירות בחקלאות, למגינת לבם של אנשי החמולה אשר מידרו את עצמם משאר התושבים.

עבור כל החמולה, כולל משפחתי, "אל-נכבה" של 48' היתה נקודה שחורה. חור שחור שבלע את יוקרתם, את מעמדם ואת זהותם. איך שוּנה השם מאבו-סל לאבו-סעד? איך תוך כעשרים שנה, בין 48' ועד 67', חוסלה החמולה מבחינת מעמדה הציבורי ואיבדה את רוב רכושה? אלו שאלות שאני מנסה להשיב עליהן ברומן שאני כותב בימים אלה. אז סבלנות, אני עדיין בשלב של המצאת ה"אני" וה"אחר" וטשטוש גבולות הצבר שבין ה"אמת" לבין ה"בדיה".

ה"אנחנו" וה"הם" בחיים ובסיפורים אינם בהכרח פלסטינים ויהודים, או ילידים ומתיישבים, או עניים ועשירים, או פלאחים ובעלי אדמות, אבל כל אלה הם מן הסתם סימני התודעה. תודעה שאני מבקש לרכוש בידע אמיתי ומדומיין. הספרות היא הדרך לחבר ביני לבין העולם ולתת משמעות לנקודות השחורות – נקודות הדיו והלילה, ולנקודות הלבנות – נקודות החלב והיום.

2.

אבא סיפר שסבא שלי היה קטוע זרוע. בידו האחת הוא עבד את האדמה. שבע שנים שתל זיתים, תאנים ועצי רימון בנחישות כבירה, באהבה מופתית ובמסירות שיש להעריץ וללמוד לחיות על-פי מידותיה. סבתא שריפה סיפרה שזה היה החטא ועונשו. המטען פוצץ את ידו של סבא כיוון שזהו רצונו של אללה, שביקש להעניש את סבא על השתתפותו ברצח אחת הבחורות שנחשדה בחילול "כבוד המשפחה" בזמנים ההם. ברצח השתתפו שבעה אנשים וכולם נענשו בחייהם, וביניהם סבא שלי. סיפרו לי שסבא, חאג' רִזְק, נהג לספר ששירת במשך שבע שנים כשומר במסגד הנביא מוחמד שבו קבור הנביא, בעיר מדינה שבערב-הסעודית.

אני מספר לכם שאבא שלי ניסה במשך שבע שנים להוכיח בבתי-המשפט, שהאדמה שייכת למשפחה וזכותו להמשיך להחזיק בה. שבע הלוואות עד שנכשל. שבע שנים סבתא היתה חולת אלצהיימר, דמיינה ללא סוף ונפטרה לאט-לאט כמו בדיה יפה. באלבום שלי תמונה שבה אני בן שבע עם סבא, והוא מחבק אותי בשתי הידיים.

סיפורים אלו נותרו בגדר נקודות שחורות שאין לי דרך לשפוך עליהן אור, רק דיוֹ. שמתם לב למאגיוּת של המספר 7 ולכוחו הסיפורי? הפלסטיניות שלי היא מספר 7, והיא לי יסוד מארגן שעוזר לי לסדר את נפתולי הזמן סביב אירועים חשובים ומאפשר לי מחזוריות של נחת, ביטחון והתחברות למרכיבים של שורשים ואדמה, גם אם הם מיתיים ונטולי מוות או חיים. בפרפרזה לאמירה של הסופר הדרום-אמריקאי גבריאל גרסיה מארקס על החיים, הזהות היא מה שמספרים שהיא ואיך מספרים. אין זהות בלי סיפור. אין סיפור בלי נקודות שחורות שהקורא לא מצליח לפענח ו/או שהסופר ממאן להבהיר. גם הקורא וגם הסופר משתפים פעולה ויוצרים טקסט מזויף והבנה כוזבת שמדלגת מעל לנקודות השחורות, כאילו היו סתם תמרורים.

3.

זה קרה כשהייתי בכיתה ה'. חיילים ומשטרה ובולדוזרים הרסו את ביתם של האחים עלי ומאזן נאג'י מהכפר מוסמוס, קרובים מצד אמי. במוסמוס ובאום-אל-פחם הסמוכה התלהטו הרוחות, והפגנות שטפו את העיר בכיוון אתר הבנייה. לבתים לא היה רשיון בנייה; גם להפגנות לא היה רשיון, בדיוק כפי שאין רשיון והצדקה לאטימות הלב, למחסור בקרקעות לבנייה ולאפליה. לרגל האירוע כתבתי חיבור משולהב שהמורה לערבית שיבח אותו על הסגנון הרגשני והשפה הנמלצת, מצד אחד, ומצד שני, הזהיר אותי בתקיפות שמוטב לי לא לכתוב על נושאים טעונים ופוליטיים, רחמנא ליצלן. הוא המתיק עימי סוד, ואמר שמורה אחר זולתו היה מביא את החיבור למנהל בית-הספר ומשם הדרך קצרה לקבלת "נקודה שחורה" בתיקי האישי. שאלתי אותו: "איפה התיק האישי שלי ומה המשמעות של הנקודה השחורה?". והוא השיב, שלכל אחד תיק בש. ב (שירותי הביטחון הכללי) והנקודה השחורה כשמה כן היא, איומה ועשויה לעכב את התקדמותך בחיים. דמיינתי לעצמי ספר שמות וליד כל שם טבלת ניקוד. רציתי לשאול אם יש נקודות בצבע אחר ואיך ניתן למחוק נקודה שחורה, אך לא העזתי. באותה הזדמנות המורה יעץ לי לכתוב במרומז. הוא אמר שבדימויים ניתן להסתיר את כוונותיך יותר טוב. הוא אמר: אתה יכול לכתוב על הטיול השנתי, על עונת האביב וכדומה ולהתכוון למשהו אחר. בשיעור שלאחריו כתבתי חיבור על החופש הגדול והתכוונתי לספר בו על שתיקתו המפוחדת של אותו מורה, אך לא גיליתי לו. דרך אגב, עד היום הוא לא יודע שהחיבור שלי על העלייה-לרגל למכה הוא על סגן מנהל בית-הספר. אותו סגן אימתני נהג להכות את התלמידים שעלו אליו לקבל את עונשם במקל קל ומקושט בתבליטים של ערבסקות. למקל החביב הוא נתן שם של בחורה, עואטף, רגשות בעברית.

בכיתה ז' הודיע לי מנהל בית-הספר שהוא בחר בי להניף את דגל המדינה בטקס של תנועת הצופים שיתקיים בבית-הספר. הדגל היה מונח על שולחנו, כחול-לבן, חדש, יהודי וקר. ידעתי שאם אני אניף את הדגל, זה הסוף של הפופולריות שלי. בעיני חבריי ושאר התלמידים אהיה משת"פ של המנהל ושל המורים לכל החיים. לא חשבתי לא על פלסטין ולא על ישראל, חשבתי על עצמי. מה ייצא לי מזה? צרות. בבוקר של אותו אירוע ברחתי. הסתתרתי ב"חאכּוּרָה" שליד בית-הספר, שתלמידים מכיתה ח' ונושרים מהשכונה נהגו לעשן ולאונן שם. טיפסתי על אחד העצים והקשבתי לנאומים שבקעו מחצר בית-הספר, לקולות שהגיעו מהמסיבה הגדולה שבה נכחו מנהלים ומפקחים אורחים. ואז המורה לצופים הכריז בקול ניחר: "התלמיד איימן אגבריה מתבקש לגשת להרמת הדגל". דממה. שוב הוא ביקש במבוכה. שוב דרש בזעם. אך אני אינני. אני על העץ, מחייך אך מלא חרדה מהבאות. למחרת, בדרך לבית-הספר, התלמידים היו מלאי הערצה כלפי וסיפרו לי על הדרך המשפילה שעשה המורה כדי להניף את הדגל בעצמו. "הוא צעד כמו אהבל, מעד בדרך והסתבך בין החוטים והדגל למשמע הצחקוקים של כל תלמידי בית-הספר". כשהגעתי לבית-הספר המורה התורן הוביל אותי לחדר המנהל, שם חיכו לי המנהל ומורה הצופים. שניהם סטרו לי ואני הבנתי לרוחם. שניהם סיפרו לי שיש לי עכשיו נקודה שחורה גדולה. מזה חששתי וכתבתי שיר על באר המים שיש לסבתא בחצר. זה היה השיר הראשון שלי, אני חושב.

בכיתה י', אחרי הטבח בסברה ושתילה, קראתי ביום התלמיד שיר סנטימנטלי על איש שיצא להביא מים לילדיו ומצא בשובו שמטוסים ישראליים הפציצו את ביתו על יושביו. בשיר ביכיתי את מסע המים, את גורלו ואבידותיו של אותו פלסטיני. בעקבות השיר הוזמנתי לחקירה במשטרה. יודעי דבר בשכונה טענו בהחלטיות שזוהי הזמנה של השב"כ, כיוון שנתבקשתי להגיע לחדרה ולא למרכז המשטרה שליד הכפר ערערה. לחדר החקירות נכנסתי רועד, מזיע ובלבי ההחלטה לא לכתוב עוד שירים. השיחה עם חוקר השב"כ היתה נעימה, ואיומיו היו מרומזים. הוא שאל על התוכניות שלי לעתיד. הוא אמר שעלי לעבוד קשה ולא להסתבך, אם אני באמת רוצה להתקדם בחיים. בסך-הכול הוא צדק. והחשוב מכול, הוא הזכיר בדבריו את הנקודה השחורה. בן-אדם עם הרבה נקודות שחורות יתקשה לפלס את דרכו במדינה. הנקודה השחורה התאמתה. הנקודה היא עכשיו חור שחור מוחשי, שיש להיזהר ממנו לבל יבלע אותי ואת השירה שלי.

באוניברסיטה ערכתי ביטאון סטודנטיאלי שיצא פעמים בודדות. הביטאון תמך באינתיפאדה הראשונה של אותם ימים ותקף בחריפות את המנהיגות הערבית המסורתית. שוב הוזמנתי לחקירה בשב"כ, חקירה קשה ללא כחל וסרק. החוקרים שאלו אותי על הקשרים שלי כביכול עם ארגונים באש"ף, ביקשו לדעת מי מימן את הביטאון, דרשו ממני לשתף פעולה ואיימו שיכשילו אותי בחיים. הם הראו לי שירים שפרסמתי בעיתונות המקומית, אשר תורגמו לעברית, ותמונות מן הפסטיבלים של הסטודנטים הערבים שנהגתי להופיע בהם ולקרוא שירים משלהבים. פחדתי. ידעתי שכנראה אני עמוק בנקודה השחורה. עד היום אני מתחרט שלא ביקשתי עותק מהשירים המתורגמים. הרי חשיבות הסופר המתורגם נגזרת, בין היתר, מחשיבות המתרגם.

משום-מה לאחר הפגישה הזו כתבתי דווקא שירים מאוד לאומניים על המבוקשים של אותה תקופה. שירים רומנטיים על מבוקשים שמסתובבים חופשי בבדידותם מול הטבע. משום-מה לא הוזמנתי שוב לחקירה. כאילו גילו אי-שם שהנקודות השחורות שלי הן סתם טיפות חלב לא-מזיקות, נקודות של דיבורים. ההתעלמות של השב"כ הפריעה לי כיוון שבקורות החיים שלי חָסְרה חוויית הכלא. בלי מאסר, ידעתי, אין לי כל סיכוי להיכנס לפנתיאון השירה הפלסטינית, להימנות עם הגדולים.

אט-אט התחלתי לכתוב על נושאים יותר אינטימיים. כאילו השתכנעתי שצברתי מספיק נקודות שחורות אצל האחרים, ועכשיו אני צריך ליצור ספר של נקודות שחורות אישי משלי. ככל שאזיק לעצמי בשירה, ככל שאגע במעמקים החשוכים, כן אצבור נקודות בספר הפְנים. מכאן התחלתי לכתוב שירים על אהבות, בגידות, חברים, מין ואלכוהול.

הסיפור הוא הרדוקציה של הזהות, שהרוע של העולם הצטמצם מולה לכדי נקודה שחורה. בוש וסדאם הם עכשיו חלק ממנה, גם אני ואיש השב"כ. כולם נאבקים על הנקודה השחורה שמרצדת בין העבר לעתיד, ותמיד היא מחמיצה את רגע ההווה, רגע הכתיבה. עכשיו.

4.

אני נזכר בערב שירה שארגן המינהל הקהילתי של בית-צפאפא החצויה בירושלים לפני כמה שנים. הוזמנתי לערב הזה כדי לקרוא שירים יחד עם המשורר הנודע סמיח אל-קאסם. מינהלים קהילתיים הוקמו בשכונות הערביות בירושלים כחלק ממדיניות הסיפוח דה-פאקטו של מזרח ירושלים, אבל זהו סיפור שונה מסיפורו של אותו ערב, סיפור השירה (האומנם?).

המנחה הנמרץ והמיוזע הפליא בתיאור מעלותיו של אל-קאסם, כיאה למשורר ברמתו, והציגוֹ כמשורר אֶל-עֻרוֻבָּה, עץ הזית של השירה הפלסטינית, חצי התפוז הפלסטיני שחציו השני הוא מחמוד דרוויש, ועוד ועוד. לעומת זאת, אותו מנחה חש מצוקה נוכח האלמוניות שלי, בסך-הכול משורר מאום-אל-פחם שאפשר לזקוף לזכותו ספר ביכורים אחד שכולו זכרונות ותעתועים. הוא התאמץ להיות יצירתי ולכבד אותי בתואר כלשהו. בסופו של דבר הציג אותי כמשורר אל-שׁבּאב (משורר הצעירים), משורר המחר, והשקדייה של השירה הפלסטינית. המנחה חשב שבתיאוריו המגוחכים והמופרזים ניצח את האלמוניות שלי. הוא חשב שאני מתאים להיות שקדייה בגן הבוטני של השירה הפלסטינית ושהוא הצליח להרים אותי לרמתו של האירוע ולהעצים את נוכחותי הצנועה. באותו ערב כולם מחו כף בהתלהבות לאל-קאסם, שקרא שירים קלאסיים יפים. אני זוכר במיוחד את השיר "חַ'מְסוּן": חמישים, חמישים שנה לאל-נכבה ולהקמת מדינת ישראל. אני קראתידווקא, שירים שאינם מלודיים ומתקשרים לקהל אשר מחא לי כף בנימוס. בסופו של הערב הלכנו לאכול במסעדה בבית-לחם. אל-קאסם סיפר מזכרונותיו על שועי העולם, ועל ספרות. אני שתקתי וחשבתי עליו כעל חור שחור שבלע אותי יחד עם המחסומים בדרך לבית-לחם.

5.

אני עומד במעגל ובו כאלף אנשים, החג מול קופת-החולים שמתחת למרפסת של אבו-חוסני, אשר ברחבת ביתו נוהגים אנשי השכונה לערוך את מסיבות החתונה והחינה שלהם. במרכז רוקד משולהב צלם הווידיאו מהשכונה. לרגע הוא נזכר במלאכתו וחוזר לצלם, ושוב הוא מתלהב. חוץ ממנו, נמצאים במרכז גם שני משוררים עממיים שגרונם נשנק מאמירות שפר ושירה חרוזה, המהללת את באי החתונה ואת תושבי השכונה. מיקצב השירה עולה, ואיתו קצב הסיבובים במעגל ומחיאות הכפיים הקצובות. אני שר עם ההמון: "ג'יר מן אללה מַא מִנְחַ'אף" (לנקד) (רק מאלוהים אנחנו מפחדים). שני הזמרים מתגרים זה בזה, ושניהם מתגרים בקהל כדי לעודד אותו למחוא כפיים בהתלהבות רבה יותר ולשיר יותר חזק לעומתם. אבו-עאבד החסון שר בשבחי עצמו. הוא מצביע דווקא על מעלתו כאיש ספר; הוא חסיד העט, שעדיף בעיניו על חרב. אבו-חסיב נמוך הקומה גם הוא אינו מצטנע. הרי הוא איש החרב ומגן עליה ועל הגיון הכוח. המעגל מתחמם, אין רחמים. אבו-עאבד נכשל בלשונו, אבדו לו החרוזים, ואבו-חסיב אינו מרפה. אבו-עאבד מבקש, בשירה חרוזה ובאותו מיקצב, לעבור לנושא חדש ולמיקצב אחר. אבו-חסיב ממאן. הוא משתלח באבו-עאבד ועובר לבד למיקצב של שמונה, שהוא יותר מסובך ויותר מהיר ממיקצב הרביעיות הקודם. הוא ממשיך לבד, אבו-עאבד מנופף בידו בביטול ופורש. הקהל משולהב. הקהל שר: "בּדנא נחרג' אבו-חסיב" (אנו מתגרים בך, אבו-חסיב"), והוא משיב בשמיניות. רבע שעה ביקשתי עם ההמון לנצח את אבו-חסיב. אחרי רבע שעה הקהל ניצח. שעה בערך מאז שהמערכה התחילה. הקהל, ואני בתוכו, ניצחנו.

בבוקר מהנקודה השחורה שעל המפה, שקוראים לה אום-אל-פחם, יצאו עשרות מהמשתתפים בניצחון של אתמול מובסים ומפוחדים. השאר נשארו בעיר, מובטלים ועניים, ללא מטרה וללא חיים. כך מנצחת הרטוריקה במציאות המובסת.

6.

אני נזכר ביוהאן מוריתז, גיבור הספר "השעה העשרים וחמש" של הסופר הרומני קונסטנטין ג'ורג'יו. במשך שמונה שנים, בימי מלחמת העולם השנייה, עובר הגיבור את כל שבעת מדורי הגיהנום של הזהות. יוהאן הוא איכר רומני פשוט שאינו מודע לעליית היטלר והנאציזים בגרמניה. ברגע אחד הוא איכר נוצרי ונשוי לפי הלכת הכנסייה ובברכתה, ורגע אחר-כך הוא יהודי שבוי בידי הממשלה הרומנית, אשר משתפת פעולה עם הנאצים ומובילה את יוהאן למחנה עבודה. השלטונות ויתר האסירים אינם מאמינים לו, אף על פי שהוא מנסה להוכיח להם. עובדה, הוא לא נימול. יוהאן בורח עם כמה אסירים ומתחיל לחלום כמותם להגר לאמריקה. אבל הארגון היהודי בהונגריה דוחה אותו כיוון שאינו יהודי. מהר מאוד הוא נופל לידי שירותי המודיעין ההונגרי, שחושדים בו שהוא מרגל רומני ונפטרים ממנו על-ידי גירושו לגרמניה יחד עם אלפי זרים אחרים. בגרמניה מגלה אותו פרופסור לאתנולוגיה ומכריז עליו כעל דגם אותנטי וטהור של הגזע הארי שחלקים ממנו הגרו מזרחה. יוהאן לובש מדים, מצטלם לשערי העיתונים ומתחתן עם אישה גרמנייה-ארית. מהר מאוד הוא נופל בשבי של האמריקאים כפושע מלחמה. לאחר שהוא נפטר מכל התסבוכות הוא מוצא שרומניה ארצו היתה לחלק מהגוש המזרחי העוין. יוהאן הוא סמל לסבל שבזהות, והספר של גורג'יו הוא האודיסיאה שלה.

אני כותב על הספר הזה כדי לשבור את הקשר בין "כאן" ל"עכשיו". בשבילי "עכשיו" אינו הקץ של "כאן". מלחמת העולם השנייה התרחשה לפני רגעים אחדים.

7.

לפני שנים אחדות השתתפתי בסדנה של הליקון לשירה, והייתי היוצר הערבי היחיד בה. בסדנה חוויתי את רגעי הלידה של שירי שאר המשתתפים. תחילה חשתי מבוכה נוכח יכולתם לכתוב שירה כל-כך אישית ואינטימית, שירה שחושפת את יוצריה ומאפשרת להם לשחות לגדה השנייה של הנהר. לעומתם, תמיד שחיתי במים הבטוחים, תמיד ליד הגדה של ה"אני". הם כתבו עברית ואני כתבתי ערבית, והיה קשה לא להתפתות ולכתוב בעברית כמו כולם. במהלך הנסיונות המעטים שלי לכתוב עברית גיליתי שכך קל לי יותר לכתוב על דברים אישיים ואינטימיים, אולם זה היה כאילו מישהו אחר כותב עלי. הרגשתי שלהיות סופר שכותב עברית זה להיות הליצן של הספרות העברית. בתפקיד הליצן כיהנו והתחלפו כמה סופרים מוכשרים ששלטו ברזי העברית: אנטון שמאס, נעים עראידה ולאחרונה סייד קשוע. כולם, יעשו מה שיעשו, הם ליצנים תורנים. ואולי עכשיו תורי.

הזהות, כמוה כשפה, המצאנו אותה כדי לתקשר, והיא הפכה חיש-מהר מכלי ששולטים בו אשר עוזר להביע את רגשותינו ומחשבותינו, לאדון שמכתיב צורות חשיבה ומבעים. הזהות בונה את המציאות, ולא רק עוזרת להבדיל את הפרט או את הקולקטיב. הרגשתי שאחרי שאני כותב שירה אני צריך לחזור לחיים, להגיד שלום לשכן, לפטפט עם בני-דודי על לא-כלום ולבקר בחתונות. משום-מה נראה לי שכתיבת שירה בצורה ששאר המשתתפים כתבו היא איוּם. הם כתבו על זהות מינית, על יחסים בתוך המשפחה, על פנטזיות וכדומה, ואני כתבתי על עצמי כערבי שמנסה לחפש את שורשיו במדבר, את זהותו שאבדה לו והשתנתה והוא אינו מכיר אותה עוד. היום אני חושב שכתבתי בדיוק על אותם דברים, רק מתוך ההיגיון של הנקודה השחורה.

8.

האם ניתן להשתחרר מהסיפורים, לעמוד, כמו פאוסט של פול ואלרי, בגן בעת השקיעה ולהרגיש כמו "נוסע שוויתר על המזוודות שלו והתחיל ללכת בלי כיוון ומבלי לדאוג למה שהותיר מאחוריו"? האם יהיה לי כוח ההינתקות שהעניק מילן קונדרה לגיבורת הספר "נצחיות", אנייס, שעה ששכבה ליד הנחל ולא הרגישה דבר, רק זרימה?

9.

שיר שכתבתי בתקווה, שהקורא יכיר מקצת מהנקודות השחורות שלא הצלחתי להביא את סיפורן במסה זאת. נקודות שחורות של תקווה וייאוש, גבריות ונשיות, וכדומה.

הנעל הראשונה

ד"ר איימן אג'בריה הוא מרצה באוניברסיטת חיפה וראש התוכנית לדוקטורנטים במכון מנדל, ירושלים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה